האמת והחמלה

האמת והחמלה ציפורה ציטיאט (לוי) כריכה רכה, 336 עמ', פורמט 14.5/21, יוני 2024 ספרה של ציפורה ציטיאט (לוי) מגולל את חייה של ריטה, ילדה יהודייה, בזמן מלחמת העולם השנייה בגרמניה. ריטה עוברת בתקופת השואה חוויות קשות מנשוא, אך היא שורדת אותן וממשיכה הלאה בנחישות מופלאה של ילדה פיקחית ומלאת תושייה. הספר עוקב אחר חייה ואחר האתגרים שנקרו בדרכה החל מהיותה פליטה באירופה, דרך עלייתה לישראל, ועד להקמת משפחתה, לאחר מאבקים קשים. דמותה של ריטה הולכת ומעמיקה בשל הדילמות שהאנשים השונים בחייה מזמנים לה. בספר מתוארת דרמה אנושית של מאבק על החיים, על משפחה ועל נורמליות בסיסית. סיפור חייה של ריטה כתוב בכנות בוטה ויוצאת דופן דרך האירועים הקשים, האנושיים והנוגעים ללב שבמסע הנפרס בספר זה. מחיר ספר מומלץ 88 ש"ח ספר דיגיטלי 37 ש"ח עמודים ראשונים: 1. בשנת 1933 נסחף העם הגרמני אחרי דבריו של היטלר בנאומיו בכנסים באוניברסיטאות. בשנת 1936 הלך העם הגרמני לבחירות. גם יהודים השתתפו בבחירות האלה, בין אם מצאו חן בעיניהם דבריו של היטלר, ובין אם לא. היטלר נבחר ברוב מוחץ בבחירות והיהודים מצאו את עצמם בדילמה קשה מאוד. מתוך נאומיו של היטלר, שסחף את כל מי שרצה לשמוע אותו, הם הבינו שהוא לא נורמלי. במלוא מובן המילה. הוא התחיל להגביל את היהודים בכל הדברים שהיו שייכים רק לעם היהודי, כמו החגים והמנהגים שלהם. הוא החל בבניית חומות וגיטאות, בלי להדליף לאיש דבר או חצי דבר, והיה עורך כנסים סגורים בצבא. בכנסים אלו נכחו כולם, מהחייל הזוטר ועד לדרגות הגבוהות של הצבא – צבא העם שלו. כך הוא תכנן את הכול בקפידה רבה מאד. באותה שנה, שנת 1936, בעשרה לחודש יולי, נולדה ילדה למשפחת מושקוביץ, משפחה יהודייה מהשכבה החברתית הגבוהה, בעלת אמצעים חומריים רבים. פטריק, בנם הבכור, היה נער מבריק מאוד בלימודיו, ופיטר, אחיו הקטן, ניסה לחקות אותו בכל דבר. הייתה להם ילדות יפה מאוד ומבטיחה עתיד טוב. כאשר שרה, האם, הובלה לבית החולים על ידי בעלה הנס בשעה שלוש אחר הצוהריים, היא נכנסה לחדר הלידה וילדה תינוקת חמודה מאוד שהיו לה עיניים ירוקות ושיער בלונדיני. כשהרופאים יילדו אותה, הרופא הרים אותה קצת למעלה, ואמר בשיא החוצפה שלו, “עוד ילדה יהודייה מסריחה הגיחה לעולם.״ למרות שלפני הלידה אותו רופא מיילד התרברב בפני הצוות שלו ששאל את שרה, “את יהודייה או נוצרייה?״ והיא גם ענתה לו באותו סלנג שלו, “מה זה משנה לך אם אני יהודייה או נוצרייה? מחובתך המוסרית ליילד אותי.״ הרופא הביט עליה כמה שניות ושאל אותה, “מה מקצועך?״ “אני פסיכולוגית נוער בסיכון,״ היא ענתה והוא הפטיר בין שיניו, “תיפח רוחך, אישה יהודייה מסריחה,״ ופנה לצוות שלו ואמר, “בואו, ניילד אותה.״ כאילו עשו לה טובה, “שבועת הרופאים אומרת לא משנה הגזע או הלאום, צריך ליילד אותה.״ התינוקת הגיחה לעולם כשנשבו רוחות עזות של מלחמה. לפי מה שסיפר לה הנס בעלה, לאחר הלידה הביאו אותם לחדר אפלולי מאוד וקר כמו מקרר, שרה גוננה על התינוקת, שלא יקרה לה כלום, ואחרי שלושה ימים הן שוחררו הביתה. הנס בא לקחת אותה הביתה ברכב של אחיו וילאם. הייתה להנס אחות נוספת בשם רבקה, ושמה של אימא שלהם היה חנה ושל אביהם מנדי. אלה היו הסבים של שלושת ילדיו של הנס. אשתו של אחיו וילאם הייתה בחודש תשיעי גם כן, אך עדיין לא ילדה. המשפחה שמחה מאוד על התינוקת שנולדה והבנים הכריחו את הוריהם לקרוא לה ריטה. וריטה הלכה והתפתחה לה בצל רוחות המלחמה עד שמלאו לה שלוש שנים והחלה לפקוד את גן הילדים. בשנת 1938, אחרי שנזרקה אבן אחת על שמשה של בית השייך למשפחה נוצרית, החל ליל הבדולח. זו הייתה עילה טובה לתקוף את היהודים, שחלקם נטבחו וחלקם נפצעו, וספרי תורה הועלו באש, וכל הנברשות היפות של בתי הכנסת נהיו לגרגרי חול. בסוף אוגוסט של שנת 1939, כשכולם החזיקו מעמד בכל ההגבלות שהגבילו את העם היהודי, פלש היטלר לפולין. שם היה לו קל להתחיל את המלחמה הזו. שרה אמרה לבעלה הנס, “זהו, הוא התחיל מפולין ומשם הדרך קלה, הוא יפלוש לערים אחרות אחרי שיקבל תיאבון מופרז.״ השיחות האלה ביניהם התנהלו בשעות שכל ילדיהם היו במיטות לשנת הלילה. בסוף שנת 1939 ביקרו בבית של משפחת מושקוביץ שתי נשים שגילן לא עולה על עשרים וחמש, שאמרו לשרה,״ אנו באנו לרשום את שני בנייך לפנימייה, קיבלנו עליהם הערכה טובה מהמורים שלהם.״ בזמן זה פטריק היה בן שש־עשרה ושמונה חודשים, ואחיו פיטר שנה מתחתיו, ושרה ענתה להן, “מאיפה נחתן עליי עכשיו? צאו בבקשה מביתי, זו הסגת גבול. אנו כבר יודעים מטעם מי נשלחתם לכאן!״ ושתי הנשים הביטו זו על זו, קמו מהכיסאות שישבו עליהם, ואמרו לה בנימוס, “שלום, גברת.״ שרה המשיכה בעיסוקיה. אחרי שפיטרו אותה מעבודתה מהמוסד שבו עבדה כשבע שנים מחייה בעקבות גל פיטורים של יהודים מעמדות מפתח, היא טיפלה בבית ובבישולים. הייתה לה המון עבודה בבית כדי להעסיק את עצמה ולא להיכנס לכל המחשבות על רוחות המלחמה. אחרי שקצר ניצחון בפולין, פלש היטלר למדינה נוספת בתחילת שנות הארבעים בחודש מרץ. אקציות של יהודים התחילו. מהרכבות מלאות היהודים שעשו את דרכן על מסילות הברזל שמעו את הצרחות עד שורות הבתים שהיו לצידן. יומיים אחרי כן הבנים קמו בבוקר, התלבשו, וישבו לאכול ארוחת בוקר רגילה, לא עשירה במיוחד. ריטה, שכבר מלאו לה כמעט ארבע שנים רצה והתחבאה מאחורי סינרה של אימה, והתחילה לבכות שפיטר אמר לה משהו לא יפה. שרה שאלה, “מה אמרת לה שהיא בוכה שוב, פיטר? אתם בוחרים לריב על שטויות כשיש עכשיו צרות גדולות במדינה הזו, די, תתבגרו...״ אחרי שסיימו את ארוחת הבוקר שלהם, יצאו לבתי הספר התיכוניים שלמדו בהם. שרה נתנה הוראה לשני בניה להגיע מהר הביתה אחרי בית הספר, והם אמרו לה, “בסדר אימא,״ למרות שפטריק נאנח מחוסר שביעות רצון, כיוון שהוא קבע עם לורה קווין, חברתו לספסל הלימודים, לאחרי שעות הלימודים. כך יצאו שני הבנים לבתי הספר התיכוניים שלהם שנמצאו זה ליד זה. בשעה עשר וחצי פרצו לכיתות אנשי האס אס, העמידו את כל תלמידי הכיתה על הרגלים ואמרו, “מי שנגיד את השם שלו, יצעד החוצה.״ הראשון שהיה ברשימה היה פטריק. הוא הביט על חבריו לכיתה, ובעיקר על החברה שלו, שהתחילה לדמוע, ויצא. אחריו יצאו עוד שבעה בנים ושלוש בנות ששמם היה יהודי. הם הובלו על ידי משטרת הגסטפו, ופטריק ראה גם את אחיו פיטר עם שאר הבנים והבנות כשהעלו אותם על משאית קטנה יחסית. והם עברו מתיכון לתיכון ואספו נערים נוספים. כששרה ראתה שהבנים שלה בוששו להגיע הביתה בשעה הקבועה, בייחוד אחרי ההוראות שנתנה להם, היא התחילה לדאוג מאוד מחשש לשלומם. היא טלפנה להנס, שעבר לעבוד בבנק אחרי שפיטרו אותו שנה קודם מעבודתו כמחנך ומנהל בתיכון של פטריק, כשהחלו הגבלות על היהודים. הוא שאל אותה, “את בטוחה שהבנים עדיין לא חזרו הביתה?״ “כן,״ שרה ענתה, “אני בטוחה כמו שאני רואה את העננים של היום, הנס. אני בטוחה והשעה כבר שש בערב והם היו צריכים להגיע בשעה שלוש וחצי אחרי הצוהריים.״ הגרון של הנס השתנק והוא אמר לה שהוא יברר אבל באותה הנשימה גם אמר לה, “היו לנו בנים.״ שרה לא רצתה לשמוע דבר כזה. היא החלה לבכות ובכתה כך במשך שעה, כשהיא מנסה להיזכר בשתי הנשים שהגיעו אליהם הביתה לפני שלושה ימים. הנס, שהיה לו קשר טוב עם איזה מורה באותו התיכון של בניו, שאל אותו, “מה על הבן שלי?״ והוא ענה לו, “תשכח ממנו, הוא נלקח היום עם הילדים מהתיכון השני.״ הנס, שלא היה מוכן לשמוע את הבשורות הקשות, סגר לו את קו הטלפון. רק יום לפני כן אחיו וילאם סיפר לו שהוא תפס את מרתה אשתו על חם כשהיא מרכיבה אוזניות גדולות על אוזניה, מדברת למיקרופון בלחש, ונותנת רשימה של מתחמי אוכלוסייה יהודית. הוא עמד מולה, הוריד לה את האוזניות מעל האוזניים ושאל אותה, “האם זאת העבודה שמצאת לך מרתה? שהתרברבת לך לפני כל המשפחה שלי בשבוע שעבר שהיא מכניסה לך כמה מאות מרקים לחודש, והשפלת אותי ממש לידם שאין לי עבודה ואני סתם בטלן, וכל זה כשאת מדווחת איפה נמצאים האחים ואחיות שלנו? זו העבודה שלך? למסור את אחינו ואחיותינו לממזרים האלה? את יודעת שלקחו לך את שני התינוקות שלי שאין להם שנה וחצי!״ וילאם הוציא את החגורה מהמכנסיים שלו והנחית עליה מכות עד זוב דם ואמר לה, “זה על התאומות, שמסרת אותן לידיים של היטלר!!״ היא הצליחה לברוח מהבית ורצה ברחובות המבורג כשהיא בוכה ועלתה על איזה רכב. וילאם צפה ברכב מתרחק והתחיל לבכות על מר גורלם של אחיו ואחיותיו היהודים. הוא בכה כשנזכר בפרצוף של הגננת ושל אחראית הגן שצחקו לו בפנים ואמרו לו בלעג, “ידידי היקר תשכח מהם, הם נלקחו עם עוד עשרה תינוקות כאלה.״ והוא חזר הביתה המום וכואב שידה הארוכה של משטרת הגסטפו לקחה לו את היקר ביותר, ועוד הוא מוצא את מרתה מדווחת לאויב בצד השני על אוכלוסיית יהודים גדולה. הוא ישב עם עצמו אובד עצות, כשאימו חנה באה ושאלה, “שמעתי כאן צעקות של בכי?״ היא ראתה האוזניות ואת הרמקולים וכל מיני מכשירים שהיו מפוזרים על הרצפה ושאלה, “מה היה כאן, וילי?״ הוא ענה לה, “חביבתנו מרתה מסרה את כל האחים והאחיות שלנו למסריחים האלה דרך המכשירים האלה.״ ופרץ בבכי מר. אימו חיבקה אותו בחיקה ושאלה, “ואיפה הנכדות שלי, ילד?״ זעקת הכאב של וילאם פילחה את האוויר והוא ענה לה, “אימא תשכחי מהן, וגם מהבנים של הנס, שנלקחו לפני יומיים, ואנו הבאים בתור להיכנס למבנים המפחידים האלה שבנו לנו.״ היא נאנחה לה וענתה לו בגרון משתנק, “כן, ראיתי היום בשוק בלגן שלם. מה שעשו המטונפים האלה לאחינו שהתנגדו נחרצות לעלות למשאיות האלה. חיילי הגסטפו ירו עליהם בחלקם. אז זו העבודה החדשה שקיבלה מרתה?״ שאלה חנה, “כן אימא,״ ענה וילאם, “העבודה שהיא התפארה בה בשבוע שעבר בפני שאר בני המשפחה שלנו על המשכורת שהיא מקבלת מבני הזנונים האלה. ואיפה היא עכשיו? היא יצאה אחרי שכיליתי את זעמי בה, והיא יותר לא תיכנס לכאן.״ חנה ענתה לו, “היא יותר מדי עם האף למעלה ילד, חושבת את עצמה שהיא בת אצולה. ברוב הפעמים שהבאתי לה את הקניות שהיא הייתה מבקשת שאני אעשה לה, אישה מבוגרת בגילי, עמדתי מאחורי דלת הכניסה שלכם, ושמעתי שהיא מדברת וצוחקת לה, ויום אחד פתחתי את הדלת, שלא הייתה סגורה, והיא הסתובבה אליי ואמרה לי, ‘את לא מתביישת לעמוד ולצותת לשיחות העבודה, שמכניסה לי מאות מרקים...׳ עניתי לה, ‘כן, היום צריך לעקוב אחרי כל תרחיש שלא ידפוק על סף דלתנו׳, ואמרתי לה שאני יותר לא אעשה לה קניות כי אני לא מספיק צעירה, לא ברגליים שלי, ולא בגוף שלי. ‘בייחוד כשאת כאן יושבת על התחת שלך, ומדברת וצוחקת לעצמך׳. שאלתי אותה אם וילי יודע על העבודה הזו שלה, והיא ענתה לי שכן, ולהגיד לך את האמת? מאוד כעסתי על זה, שאתם לא משתפים אותנו בשום דבר.״ “אימא, אני נשבע לך. לא ידעתי איזה סוג של עבודה היא מבצעת עד היום הזה. כשבאתי מגן הילדים, אחרי שהגננת צחקה לי בפנים, שאמרה לי תשכח מהבנות שלך, הן נלקחו על ידי משטרת הגסטפו. ולא רק ילדיי נלקחו.״ “אני יודעת שלא רק ילדיך נלקחו. שרה התקשרה לכאן להודיע לנו שגם נכדיי פטריק ופיטר נלקחו מהתיכון שלהם, ואלוהים יודע מה יהיה בסופם של הדברים האלה. טוב, צריך להשלים עם הגורל הזה, ילד, שגם האחים שלנו מוכרים אותנו לידי האנשים האלה, שאין להן רחמים, אחרי היום הזה שעשו ממש פוגרום בשוק, והיום לא ירחק שגם אנו הבאים בתור הזה, כאילו אכלנו מהשולחן שלהם. רבקה פוטרה אתמול מעבודתה, ואביך כועס מאוד על זה שהוא לא מוצא איך להוציא אותנו מפה ילד. כן, הכול נסגר בפני היהודים״. חנה נאנחה, “רק אמור לי ילד, מאיפה נחת עלינו בן השטן בהתגלמותו היטלר?״ היא רק שמעה מבנה אנחות כאלה שיצאו לו מעומק הלב שלו. “טוב, בוא רד לאכול איתנו ארוחת צוהריים, ולחכות לעוד מהדבר הרע שנחת עלינו.״ והחלה לבכות יחד עם הבן השני שלה כשהוא מחובק איתה ורואה איך הכול הולך ונעלם לנגד עיניהם. החלומות הצעירים שנגוזו להם במחי יד רעה, על כל מה שתוכנן אחרי בר המצווה של נכדה פיטר שחגג בצל הפוגרום שנעשה בשנת 1938. היה זה לילה שייזכר וייחקק בליבם של האנשים – ליל הבדולח. ואחרי כמה ימים משטרת הגסטפו הקישה על דלתם ובקול צורמני ומפחיד מאוד אמרו להם, “כל מי שבבית – החוצה.״ חנה הביטה על ילדיה – רבקה בת העשרים ושתיים, בת הזקונים שלה, וגם על וילי, שהיה שקט אחרי גירושיו ממרתה. הוא מיהר לתת לה גט גירושין מחייו וזאת התקשרה אליו כשהיא מספרת לו שהיא עוברת כל יום אפיזודה של התעללותו מידי הקצין ששידל אותה לעבודה הזו, למסור איפה נמצאים הריכוזים הגדולים של היהודים. היא סיפרה לווילי שהוא הבטיח לה שתמורת המידע שהיא תמסור לו לא יגעו בשתי בנותיה התאומות בנות השנה וחצי. ועוד היא זכתה להמון מתנות, כמו בשמים וכותונות לילה מבד סטן. אבל ההבטחה על ילדותיה לא קוימה, והתינוקות נמסרו לידיהם הרעות של הנאצים, שהמיתו אותן בניסויים של ג׳וזף מנגלה, אחרי שאלו לא צלחו להם, כך היא סיפרה לו באחד הלילות. וילי אמר לה בסוף, את רצית את כל הדברים, מתנות שאני יכולתי לספק לך. ומה עוד ביקש ממך לעשות? שררה שתקה שתיקה כזו שכבר אמרה לו הכול. הוא כבר הבין שגם מין היה בינה לבין הקצין. כך הבין מדבריה של גרושתו, ואחרי שהשקט שרר ביניהם בשיחה, ניתק לה את הטלפון. לא היה לו רצון להקשיב לה יותר. הייתה זו תחילתה של שנת 1943, הם חיו בימים רעים, ימים של להיות או לחדול, עד שבאה הנקישה בדלת, וחנה העבירה מבטים מילדיה עד בעלה מנחם שאמר להם, “צו השעה הגיע, גם אנו בדרך לשם, למעלה.״ הוא אמר והרים יד כלפי מעלה כאילו חיפש את האלוהים הזה שלא צץ בשום מקום בסיטואציה כזו, וחנה פתחה להם את הדלת. כשקציני משטרה החלו להוציא אותם החוצה קצת בכוח ומנחם קצת התנגד להם, ירו בו ירייה בודדת והוא נפל תוך מלמול תפילת קדיש על עצמו, וכל בני המשפחה, שהיו בה כעת שלוש נפשות, הועלו למשאית תוך כדי דחיפות והצלפות בשוט על ידי הקצינים והם הובאו למחנה אושוויץ הידוע לשמצה.