1
שמונה שנים אחרי
זמזום מטריד נשמע בחדר השינה הרחב והמפואר. האייפון, המונח על השידה, רוטט בוויברציות קצובות, מחליק על משטח העץ הממורק, ובכל פעם שקצהו נוגע באקווריום הזכוכית הקטן המוצב עליו, נשמע קול צורמני של מתכת החורטת בזכוכית. אדוות קטנות מתפשטות על פני המים בקערה העגולה, מחרידות את דג הזהב הקטן ממנוחתו.
״לעזאזל, עדי,״ אנסטסיה גונחת באנגלית במרמור, עיניה מכוסות במסכת שינה ממשי שחור. ״הטלפון שלך מצלצל.״ היא מסתובבת לצד השני, מושכת את השמיכה איתה, חושפת את גופי לאוויר הצונן.
אני פוקח חצי עין אך לא מתעורר, מסתובב לעבר גופה העירום ונצמד אליה מאחור, מושך עליי את השמיכה, ממשיך לישון. הטרטור המעצבן נדם.
השקט בחדר השינה מופרע שוב לאחר כמה דקות על ידי הטרטור המתכתי, במתקפים קצובים. אנסטסיה גונחת שוב במורת רוח. ״שיט, עדי - מי מתקשר אליך בשעה כזו?״
אני ממלמל מתוך שינה משהו לתוך שערה, אך הטרטור עדיין נמשך.
״עדי!״ היא תוקעת את מרפקה לאחור לתוך צלעותיי, כועסת ורוטנת. ״יש לי הופעה מחר ואני צריכה לישון! תענה כבר לטלפון המחורבן!״
אני נאנח עמוקות ומתגלגל על גבי, משפשף את עיניי בידיי, מעביר אותן בשערי הכהה, מקיץ לאיטי. אני מסובב את מבטי אל השידה, שם הטלפון ממתין, דומם כעת. אני שולח ידי לשידה, ממשש אחר הטלפון וטובל את אצבעותיי במי הקערה בטעות.
״לעזאזל, אנסטסיה,״ אני מקלל בלחש, ״אני שונא את הדג המחורבן הזה.״ אני מושך את הטלפון אליי - השעה שלוש לפנות בוקר, וזה אומר שהספקנו לישון רק שעתיים מאז נרדמנו, לאחר ערב מוצלח ביותר. לאחר ששבנו מהפרמיירה המושקעת של אנסטסיה, עשינו סקס סוער במיטתי.
המספר אינו מוכר לי, ובעל קידומת חיוג בין-לאומית. בטח ענייני עבודה, אני חושב בעייפות, מה שלא יהיה, זה יכול לחכות למחר. אני מניח את הטלפון בחזרה על השידה, עוצם את עיניי, שוקע בחזרה אל השינה, כשהזמזום המעצבן מתחדש.
אני נאבק לפקוח את עיניי, מרגיש כאילו הטרטור שולח יד ושולה אותי מתוך תהומות הנשייה, מתוך בור שחור של עייפות וערפול הכרה. אני מושך את הטלפון בלאות ועונה בקול כבד - ״הלו?״
הקול בצד השני אומר רק מילה אחת. מילה אחת שמנערת את כל חושיי לתחייה.
״עדי?״
אני מתיישב במיטה בקפיצה, ערני לחלוטין, מושך את השמיכה על גופי העירום. שנים שלא שמעתי את הקול הזה. כמה זמן עבר? אני לא זוכר בדיוק, אבל אזהה את הקול הזה בכל מקום ולא משנה כמה שנים חלפו - כי זה קולי שלי.
״אריאל?״ אני עונה בהלם. אנסטסיה מסתובבת לעברי במיטה, שואלת בחושך באנגלית, ״מי זה, עדי? עם מי אתה מדבר?״
אני לא עונה לה. הקול בצד השני, המגיע מעברו האחר של האוקיינוס, אומר, ״עדי. אני מצטער להעיר אותך. יש לי חדשות לא טובות. אבא נפטר.״
אני מקשיב עוד כמה דקות ללא מילים, המילים מהצד השני של הקו עגומות, צורבות, מציירות תמונה כואבת. אצבעותיי חובקות את הטלפון הצמוד לאוזני, עיניי עצומות בחוזקה. כשהקול בצד השני משתתק לבסוף, אני מניח את האייפון במקומו על השידה בתנועה זהירה, קם מהמיטה לעבר חדר האמבטיה, סוגר את הדלת מאחוריי.
כשאני יוצא משם, לבוש רק בג׳ינס ושערי לח, אנסטסיה מזדקפת לישיבה במיטה, עוקבת אחריי במבטה, לא אומרת דבר. אני מתעלם ממנה וצועד לעבר הסלון, פותח את חלונות הזכוכית הגדולים ויוצא אל המרפסת הרחבה, המוקפת באדניות פרחים, אל האוויר הקר של ניו יורק, לופת את מעקה המתכת המעוגל, נושם עמוק ומקווה שהקור יצנן את הבעירה שאני חש בחזה, יצנן את הדמעות הרותחות שצורבות את עיניי.
אני מתעלם מהכפור הנוגס בגופי העירום החשוף לרוח, מביט למטה אל הסנטרל פארק, ואל התנועה הערה ברחוב מתחתיו, שלעולם לא מפסיקה.
אנסטסיה יוצאת אחריי אל המרפסת, גופה עירום תחת השמיכה הלבנה העוטפת את כולה מלבד כתפיה הלבנות כשיש, החשופות ומלוטפות ברכות על ידי גלים משיים של שערה הבלונדיני המלאכי.
״מה קרה, עדי?״ היא שואלת מאחוריי, ״מי זה היה בטלפון?״
״אחי,״ אני עונה לה בקצרה, חושק את שיניי שוב ושוב, מביט קדימה לעבר הפארק, לא מסתובב אליה, אוחז במעקה בחוזקה עד שפרקי אצבעותיי מלבינים. ״אבא שלי נפטר. אני צריך לנסוע לישראל.״
״אני כל־כך מצטערת,״ היא מתנשמת בכאב ובהשתתפות, צועדת לעברי במהירות, מניחה יד על כתפי. ״אלוהים אדירים, איזה חדשות רעות... ״ אך אני קופא למגעה, כל שריר ושריר בגופי מתקשח, מתנגד. אני מכווץ את כתפי תחת ידה בתנועה מינימלית אך מורגשת, שמפתיעה אותה וגורמת לה להירתע לאחור.
״תחזרי לישון.״ אני מורה לה בקול מהוסה, משחרר את ידיי מהמעקה ודוחף אותן עמוק לכיסיי, עדיין מביט קדימה, לא אליה. היא מביטה בי במשך דקה ארוכה, רואה את ראשי המורכן מטה, רואה את המתח הנבנה בלסתי, את ניצוץ הרטיבות החשוד בעיניי הכהות שאני מסרב בכל תוקף להפנות לעברה, עפעפיי משוכים נמוך על עיניי, ריסיי הכהים והצפופים מסתירים את מה שמתחולל בתוכי.
״אולי יהיה עדיף שתלכי הביתה.״ קולי עולה סדוק ומחוספס מתוך גרוני. אני מסתובב ונכנס בחזרה אל תוך הדירה. ״וקחי את הדג המזוין הזה איתך.״
לימור –
האמת שבפנים
עוד ספר נפלא של הסופרת הנהדרת שרון צוהר, כתוב בצורה טובה וסוחפת, עם עלילה שפשוט קשה להניח לספר עד שמסיימים לקרוא. מומלץ
קרן (בעלים מאומתים) –
האמת שבפנים
הספרים של שרון צוהר נפלאים בכלל ובפרט סיפור זה. וזאת למרות שהדמויות עצמן קצת גרמו לי להרמת גבה לא פעם (אלה על הסוד ששמרה לעצמה כאילו wtf ועדי על דמותו המעצבנת) למרות זאת הסיפור עצמו עשיר בשפה, בתוכן וקולח להפליא
לי (בעלים מאומתים) –
האמת שבפנים
עוד ספר מעולה של שרון צוהר. למרות שפחות אהבתי את הדמות הראשית, העלילה ממש מושכת ואי אפשר להפסיק לקרא. תמיד אני קונה את הספרים שלה אפילו בלי לקרא על מה מסופר.
לי (בעלים מאומתים) –
האמת שבפנים
עוד ספר מעולה של שרון צוהר. למרות שפחות אהבתי את הדמות הראשית, העלילה ממש מושכת ואי אפשר להפסיק לקרא. תמיד אני קונה את הספרים שלה אפילו בלי לקרא על מה מסופר.
נורית (בעלים מאומתים) –
האמת שבפנים
עוד ספר כובש של שרון צוהר. (כל ספר שלה הוא בינגו) הגיבורים כל אחד מתמודד מול אתגרים לא פשוטים כשאגו ומשיכה יוצרים קר/חם בהתנהלות. קשה להניח את הספר .. ממליצה בחום רב
טל –
האמת שהפנים
עוד אחת מיצירותיה המדהימות של שרון צוהר. מודה שלאטרך הספר הרגשתי שהוא קצת איטי ונבנה לאט, אבל זרמתי עם העלילה וממש נהניתי. ספר מהמם וכייפי, כמו כל ספריה…
טל –
האמת שהפנים
עוד אחת מיצירותיה המדהימות של שרון צוהר. מודה שלאטרך הספר הרגשתי שהוא קצת איטי ונבנה לאט, אבל זרמתי עם העלילה וממש נהניתי. ספר מהמם וכייפי, כמו כל ספריה…
אביגיל –
האמת שבפנים
ספר מצויין של שרון צוהר, נקרא בשקיקה! ישנן כמה נקודות שאני לא ממש אוהבת בכתיבה שלה, אבל הסיפורים, העלילות והדמויות הישראליות פשוט כובשים
אביגיל –
האמת שבפנים
ספר מצויין של שרון צוהר, נקרא בשקיקה! ישנן כמה נקודות שאני לא ממש אוהבת בכתיבה שלה, אבל הסיפורים, העלילות והדמויות הישראליות פשוט כובשים
אביגיל –
האמת שבפנים
ספר מצויין של שרון צוהר, נקרא בשקיקה! ישנן כמה נקודות שאני לא ממש אוהבת בכתיבה שלה, אבל הסיפורים, העלילות והדמויות הישראליות פשוט כובשים
ליהי –
האמת שבפנים
ספר מקסים וסוחף, סיפור של אהבה ישנה חדשה כזו שגם הזמן לא יכול לכבות.
קצת עצוב, קצת משעשע ומאוד נעים לקריאה.
אני אישית מאוד אוהבת בכלל את הכתיבה שרון צוהר.
אבישג (בעלים מאומתים) –
האמת שבפנים
סיפור אהבה מקסים ומרגש. עלילה סוחפת ומרתקת. שרון צוהר במיטבה בכתיבה שנונה של סיפורים מהחיים. מומלץ
לימור (בעלים מאומתים) –
האמת שבפנים
סופרת נהדרת! אוהבת את אופן הכתיבה שלה. פשוט מילוי אמיתי. בז’אנר הרומנטי אין הפתעות לרוב ועם זאת הכתיבה קולחת ומרתקת. תענוג אמיתי.
לימור (בעלים מאומתים) –
האמת שבפנים
סופרת נהדרת! אוהבת את אופן הכתיבה שלה. פשוט מילוי אמיתי. בז’אנר הרומנטי אין הפתעות לרוב ועם זאת הכתיבה קולחת ומרתקת. תענוג אמיתי.
נטלי –
האמת שבפנים
שרון צוהר מדהימה כל ספר שלה תופס אותי מהמחלה הראשונה.. גם כאן. סיפור אהבתם החזקה של עדי וצאלה
לא הצלחתי להוריד מהיד עד שסיימתי
מרב (בעלים מאומתים) –
האמת שבפנים
שרון צוהר המדהימה עושה את זה שוב. ספר מקסים שקשה לעזוב עד שלא מסיימים. כתיבה טובה ממליצה בחום
דליה –
האמת שבפנים
האמת שבפנים-שרון צוהר
ספר ראשון מתוך דואט עם חולות נודדים
הוצאת -אדל. יהלומים
סוגה -רומן לוקאלי ישראלי
** ???? ???? ???? * סקירה * ???? ???? ???? **
איך אני אוהבת את מה שעשית פה @שרון צוהר
רומן ארץ ישראלי עכשוי. הכי אקטואלי שאפשר המהודק להוויה הארצישראלית בחיבור בלתי ניתן לניתוק.
באה אחת , קוראים אותה שרון צוהר ובתוך קלחת אחת גדולה עירבבה ממיטב סוגיות ההויה הישראלית :
⭕ פינוי יישובים למען “שלום”.
⭕ חקלאות ישראלית -השקעה ותפוקה מול הכנסה.
⭕ יבוא תוצרת מחו”ל במקום עידוד שוק מקומי.
⭕ מתנדבים מחו”ל
⭕ גיור לטובת אהבת אדם והמקום.
⭕ גזל בדוואי וערבי מישובי קו הגבול.
⭕ בעיות גיל התבגרות הורים -ילדים.
⭕ החלום האמריקי של היורד הישראלי.
⭕ מוות והתנתקות מהמוכר והידוע.
⭕ סיפור אהבה על זמני.
והקלחת הזו שרון צוהר יקרה מעלה ניחוחות ומגרה את שמציץ לתוכה.
העלילה המרתקת שזורה בשירים עבריים. כל שיר הינו עולם ומלואו של אסוציציות ורלוונטיות לעלילה.
גיבורי העלילה סעדיה -עדי : ילד לאמא גיורת שוודית ואבא תימני מפקד נערץ בגולני.נכה כתוצאה מהתקלות באזרחות מול מחבלים בישוב. ממפונה ימית וחקלאי המתקשה להתפרנס מול בירוקרטיית המימשל ותיעדופו רכש סחורה מחו”ל
צאלה-אלה בת למשפחה ממפוני ימית גם כן. בעלי חוות כבשים הנשדדת תדיר ע”י בדוואים מהסביבה.
עדי וצאלה הם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית .לכל אחד מהם שם מלא המתקצר מסיבותיו.
כילדי מושב .כולם עם כולם וסיפור התבגרותם שזור יחדיו.
לימים יאמר עדי לצאלה :
“…אני מכיר אותך,את לא רואה בעיניים,כשאת רוצה משהו שום דבר לא יעצור אותך.
את המציאות אף אחד לא יכול לשנות , אבל מה שתעשי ממנה זה כבר בידיים שלך…”
כי חייהם מלאי קשיים וטלטלות .אובדן במשפחה.קשיים כלכליים וכאבי לב מאי מימוש נטיות הלב העמוקות.
אירועי העבר -משפיעים ועוצמתיים עד כדי ניהול החיים שלא ברצון מי שמתקשה ובלי ידיעתו.
כשיש הצפה רגשית וקושי ענק זוכה עדי להארה לגבי מה שמשתק אותו .גורם לו לברוח ולהתנתק במקום להכות שורשים.
” ….הכל ארעי בחיים האלה,עדי, הכל זמני הוא לחש בשקט ובלע את הרוק בכוח, אל תיקשר לשום דבר,כי לכלום אין המשכיות …”
בעלילה תובנות מעמיקות על החיים ודרך ההתמודדות עם הקשיים שהם מזמנים.
אחת התובנות העמוקות מצ”ב (וכל קורא יכול לקחת אותה לחייו ולנכס אותה לו ) :
“…היכולת להניח את האצבע על הבעיה היא תשעים אחוזים מהפתרון…”
היצירה הכניסה אותי עמוק לתוכה . בסיום לקח לי יומיים לעכל .לחפש את המקבילה האמיתית במציאות -פינוי ימית .לדפדף בין תמונות ואפילו לדמוע.
כשספר לוקח אותי ככה חזק .עמוק וכואב מה עוד יש לתאר?!…
תודה שרון על חוויה יחידה וייחודית .
מבחינתי זהו סיפור חיינו בארץ ישראל .
תודה .
כל כוורת הדבורים ניתנת לך ועוד יותר.
� �???? ???? ???? ???? ???? ???? ???? ???? ???? ???? ????
#הדבורה_הסוקרת_ביבוקס_סיקורים_שעוקצים
https://bbooks.co.il/
book/האמת-שבפנים-שרון-צוהר/
Efrat (בעלים מאומתים) –
האמת שבפנים
וואהו שלמות! שרון המדהימה עוש את זה שוב, סוחפת אטתנו בענק לדרום הארץ אל תוך המושבים הקטנים אל האנשים הפשוטים שמתפרנסים מאהבת הארץ והאדמה אל מול אלה שיצאו להגשים פנטזיה בתפוח הגדול, איזה ספרררררר עדי וצאלה התאהבתי בכם! מזל שימרת לנו המשך עם חולות נודדים
מורן –
האמת שבפנים
הסיפור יפה, אבל יותר מדי תיאורים שלא קשורים ומתישים ומצאתי את עצמי מדלגת על עמודים שלמים, אין ספק שהרעיון המציג את הקשיים של החקלאות פותח עיניים, אבל נמרח מדי…