האסטרטגיה שניצחה את הארנב

פרק 1 אולם טיסות יוצאות 8,141 קילומטרים אל היעד

"אני מאחר״, סינן מארק את המילים בלחישה זועמת תוך שהוא חולף בשעטה על פני לוח הטיסות היוצאות בנמל התעופה של בייג'ין, שעליו הבהבה מול עיניו הכתובת: "קריאה אחרונה לנוסעי הטיסה BA0038 להית'רו, לונדון". "אני יודע, אני יודע״, הוא השיב בלבו להבהוב תוך שסקר בעיניו את החלל הפתוח בחיפוש אחר הדלפק של חברת התעופה בריטיש איירווייז. הוא מצא את מיקומו בדיוק ברגע שבו נשמע במערכת הכריזה: "הנוסע מארק שו מתבקש לגשת ישירות לדלפק הטיסה של חברת בריטיש איירווייז. זוהי קריאה אחרונה לנוסע מארק שו לטיסה BA0038 לנמל התעופה הית'רו״. "אני יודע״, הוא השיב למערכת הכריזה תוך כדי התקדמות לכיוון הדלפק, שם השליך את הכרטיס מול דיילת קרקע עם מבט נוזף, שלא הוציאה מילה מפיה אלא רק קישתה גבה שהביעה האשמה. "אני יודע״, הוא שרק באנחה את המילים: "ואני מצטער״.

היה זה סופו של ביקור אינטנסיבי בן שלושה ימים בבייג'ין. תוך כדי ריצה דרך ביקורת הדרכונים והמכס, כשהוא מצביע בצורה תיאטרלית על שעונו כדי להסביר את דחיפות המשימה שלו לעלות על הטיסה, עיבד מארק ללא הרף במוחו בהילוך מהיר את כל מה שהתרחש בימים האחרונים. הוא היה עייף אבל די מרוצה מהאופן שבו הסתדרו הדברים — הוא כמעט סיים את כל מה שעליו לבצע בהקמת סניף בייג'ין של סוכנות הרילוקיישן החדשה שלו.

רבים מלקוחותיו הוותיקים, שנדרשו לשירותיו במזרח אירופה לפני עשור ויותר, זקוקים כעת לכתובת בארצות המזרח הרחוק שתטפל בעובדיהם הבכירים המגיעים לעבוד בחברות הענק הבינלאומיות. כדי להמשיך לשרת אותם הוא חייב להשתנות איתם. עליו להתאים את עצמו לדרישות שלהם המשתנות חדשות לבקרים. שוב מתחיל המרוץ, שוב אותה הרגשה מוכרת של לחץ ואינטנסיביות, שוב אותו חשש ואותו אי־שקט שמלווים אותו בכל פעם שהוא מתחיל בפעילות חדשה במקום לא מוכר. הוא נזכר במנטרה שלחש לעצמו מול כל אתגר חדש ובפני כל מכשול חדש: "מה הבעיה? זה הרי אותו עסק במקום אחר! אין סיבה שזה יהיה קשה״. כעת כבר לא היה בטוח אם זה נכון או לא.

בכלל, כבר לא היה בטוח שהוא מצליח לשכנע את עצמו במנטרות ובסיסמאות שסיגל לעצמו במשך השנים. הוא הביט סביבו — נשא את עיניו והתבונן בהמולה שבנמל התעופה — וחשב על התדריך שמקבלים האדריכלים כשהם מתכננים את המבנים העצומים האלה: הוא קרא באיזשהו מקום שנמלי תעופה מכונים בשפה האדריכלית non-place, מעין שומקום שהוא כור היתוך סטרילי עם חוקים שחלים רק בו. כמו קפסולה מחוץ לזמן ולמקום. שומקום שמטרתו לטפל בנוסעים בצורה יעילה ומהירה, בלי שום דרמה. שומקום שבו רגשות ודמעות אמורים להיות מוגבלים לאולמות הנוסעים היוצאים והנכנסים בלבד.

שומקום לא נשמע כמו מקום שנעים להיות בו, אבל במציאות חייו זה בדיוק המקום שבו הוא מבלה כבר יותר מעשרים וחמש שנה! הוא הרגיש לאות ועצבות, כמו מי שעֵר למחירים הכבדים שהוא משלם אבל ממשיך לצבור חובות. כעת הטרידו אותו מחשבות על כל המכשולים הנסתרים שיעמדו בפניו עם תחילת הפעילות החדשה, על הסוגיות הטכניות ועל הבעיות עם השותף המקומי שלו. הוא ניסה לסגור את כל הקצוות הפרומים בראשו, וחש בהילות להגיע לטיסה בזמן. עכשיו שהוא חושב על זה, גם הטיסות נתפסו אצלו כפעילות מחוץ למקום ומחוץ לזמן. כמו תיבה ענקית שמכילה עולם משלה, שדבר לא קורה בה, אבל מחוצה לה מתרחשים אינסוף אירועים כל הזמן. היום, אחרי מאות רבות של טיסות, הוא יודע שרק בתוך התיבה הזאת הוא מסוגל לנוח. הוא ציפה לאחת־עשרה השעות הבאות שבהן יוכל לנוח. הוא היה ממש זקוק לכך.

חמש דקות לאחר שהתנצל בפני האישה שמאחורי דלפק הטיסה כבר היה בפתח המטוס, שם קיבלה את פניו מנהלת השירות בטיסה בחיוך מאיר עיניים, בדקה את כרטיס המושב והורתה לו לפנות שמאלה. הוא התרווח במושב במחלקת העסקים ושלח הודעות טקסט מהירות הביתה ולמשרדים שלו בלונדון ובבייג'ין. הוא הצליח, הוא עשה זאת! מארק הרשה לעצמו לחייך לרגע בשביעות רצון. הוא חש בנעימות הסביבה המוכרת לו וידע שיש לו מותרות של אחת־עשרה שעות טיסה שקטות עד לנחיתה. הוא הציב את הלפטופ שלו על השולחן שלפניו והרשה לעצמו לשאוף מלוא ריאותיו, במה שנדמה לו כפעם הראשונה זה שעות. הוקל לו עוד יותר כשראה שהגבר היושב לצדו, שנראה מבוגר ממנו בעשר שנים בערך, היה כבר שקוע בעמודים הראשונים של מה שהיה ללא ספק ספר עב כרס. מותרות הזמן של אנשים. לקרוא... הוא חשב תוך כדי לחיצה על הלפטופ, לחיצה שעוררה את המכשיר לחיים. ממש לפני שסיים להתחבר לרשת האלחוטית במטוס הוא שמע: "אתה יודע, אני קצת מקנא בך״.

מארק הביט בגבר, שמשקפי הקריאה שלו נחו בצורה מגוחכת במקצת על קצה אפו, ושנתן בו מבט קפדני שלא תאם את מראהו. מארק ראה שהאיש אינו מוריד ממנו את מבטו וממשיך להביט בו תוך שהוא מנסה לעמוד על טיבו. הוא חש לרגע כאילו היתה בעיניו של האיש ריקנות, אך עד מהרה הבין שמדובר במעין קור רוח. לא היה סימן למתח כלשהו: המצח היה כמעט חלק ולא היו קמטים סביב העיניים. המבט שניבט מהן היה חודר ורציני, אך גם ממזרי, זומם, או יותר נכון, קונדסי, כמו של ילד, ועם כל זה הוא נראה איכשהו נינוח. מארק חש מידה מסוימת של מודעות עצמית — לא משהו שהוא נטה לו בדרך כלל — כאשר ראה שהגבר שלצדו בוחן אותו, לא בצורה שיפוטית וביקורתית אלא יותר... מארק ניסה לברר לעצמו... יותר מתעניינת, סקרנית משהו.

גם מארק מצדו ביצע בחשאי הערכה לגבי האיש. הוא ניחש שהוא באמצע שנות החמישים לחייו. הוא ציין לעצמו כי קומתו אולי מעט מעל הממוצע, שהוא מגולח למשעי, ושמעט שיבה זרקה בשערו המטופח (אך לא מטופח מדי). הוא היה רזה ונראה בכושר, ללא זכר לשומן באזור כלשהו בגופו. לבושו היה נוח ואלגנטי אך לא ראוותני: מכנסיים אפורים־כחולים וחולצת כפתורים לבנה מגוהצת, ללא עניבה. על מפרק ידו השמאלית היה שעון פשוט אך אלגנטי ועל אצבעותיו המטופחות לא נראו טבעות כלשהן. עיניו שידרו סקרנות וחמימות. מארק, שהגדיר את עצמו כאדם תחרותי וציני, הופתע לגלות שהאיש מעורר אצלו תחושות נעימות של אמון וכבוד.

"סליחה, אתה מדבר אלי?"

הגבר חייך בנחמדות. "ברור שאני מדבר אליך. אל מי עוד אני יכול לדבר?"

"איני יודע״, ענה מארק ולא הפנה את מבטו. הוא ניסה להיראות לא מחויב, כיוון שרצה לשדר לאיש, בנועם ולא בגסות, שהוא משתוקק לבלות את הטיסה בסגירת פערים בעבודה, ובמה שחשוב יותר — שעות שינה.

הגבר הביט קצרות בספרו ולאחר מכן הביט שוב במארק. זוויות פיו התעקלו והסגירו שביב חיוך. "אז לא ציפית לזה?"

"למה לא ציפיתי?" שאל מארק ושלח יד לכיסו. הוא שלף חפיסת סוכריות מנטה, הציע אחת לשכנו והכניס אחת לפיו שלו. הוא משך בכתפיו והתעשת אחרי כמה שניות. "אני משער שלא ציפיתי לשיחה ולבטח לא הייתי יכול לנבא שתאמר לי שאתה מקנא בי. אז מה, אתה מתלוצץ, נכון?"

כעת נראה על פניו של האיש חיוך ברור — לא ממש עליז אך נדיב במידת מה; לפחות לא לגלגני. "לא, ובכן, אולי קצת. אבל אני באמת מקנא בך קצת״.

"בי? באמת? אתה מכיר אותי? אנחנו מכירים מאיפשהו?"

הגבר לידו שתק והביט נכחו, כשעל פניו אותו חיוך עדין.

"טוב, אז עכשיו ברצינות, תגיד לי למה״.

הגבר חייך עכשיו חיוך רחב וחם. "אני מקנא בך כי אתה יכול להרשות לעצמך לאחר. הזמן הוא הדבר היחיד שאנו יודעים בוודאות שיש לנו. אלא שאיננו יודעים כמה זמן עומד לרשותנו, ואנו יודעים שהוא מוגבל. לכן זמן הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו. ואתה יכול להרשות לעצמך לבזבז אותו״.

"וואו. נהדר! הבהרת את העניין״. מארק חש מבוכה מסוימת. הוא לא ממש נפגע, אך נדהם במקצת מישירותו של האיש — מהחדות של הדברים שאמר, שנראו כניגוד מוחלט לרוחו השלווה ולשליטה שנדפה מכל תנועה שלו, מהבעתו ומתנוחת גופו. להרף עין התעוררה במארק תחושה של כעס; הוא הרהר בכך תוך שהוא פונה לצד השני, אך בתוך תוכו התעוררה סקרנות שהוא לא הצליח להתגבר עליה.

"אז מה, אתה רוצה שארגיש אשם שחיכיתם כמה דקות בגללי?"

כעת נראה האיש מופתע במקצת. הוא הרים מעט את גבותיו. "רגשות האשמה שלך לא ישרתו אותי בשום אופן — ואלא אם אתה יכול להגדיר רגשות אשמה כצורך או כגורם מניע או משהו דומה, הם גם לא ישרתו אותך״. נראה שהוא חושב לרגע על משהו, ולאחר מכן המשיך, "אך זו שאלה מצחיקה, אתה לא חושב? אנחנו מכירים זה את זה שתי דקות, ואתה שואל אותי מה אני רוצה שתרגיש. זה לא נשמע מצחיק?"

"אולי, אבל..." מארק חשב על הדבר הבא שהוא יכול לומר ואם הוא רוצה או צריך בכלל לומר משהו. היה באיש משהו שעורר בו יותר מעניין קל, ומארק הרגיש סקרנות מסוימת. היה משהו נוסף, ובאותו רגע מארק לא היה בטוח איזה דחף היה אצלו חזק יותר — להמשיך בשיחה עם הזר או להירגע ולעשות את מה שהחליט מראש לעשות במשך הטיסה: לשלב בין עבודה למנוחה; לעבור את התהליך האטי של השארת מקום אחד מאחור והגעה למקום אחר; לבצע את פעולת שחרור הלחצים וההסתגלות מחדש הדרושה כדי לחזור לחייו ולעבודתו בלונדון.

מארק הפנה את מבטו אל האיש, אך זה הקדים אותו בתנועה הרומזת לו לשתוק, שכן הדיילות התמקמו במעבר להדגמת נוהלי הבטיחות.

לאחר השלמת טקסי הטרום־טיסה, חש מארק את הדחיפה של המטוס אחורנית. הם התנתקו מהשער והמטוס גלש אחורה, נדחף כמו יצור ענקי אל מחוץ לרחבת השערים. עכשיו נשמע רעש המנועים כשאגה חלשה שמרעידה את החזה. הקברניט הציג את עצמו ובירך את הנוסעים בטיסה. הוא ציין שתנאי הטיסה נראים אידיאליים, ושהם אמורים לנחות בהית'רו מעט לפני הזמן או בדיוק בזמן. אף שמארק היה במצבים אלה אינספור פעמים, הוא אהב את הרגעים האלה; הוא אהב את השגרה ואת הרטט הקיים בכל זה. היה כאן אותו מעבר מוכר וכמעט בלתי מורגש ממצב נייח לתנועה, כשהמטוס מתקדם בניחותא לעבר מסלול ההמראה — ואז עצירה קצרצרה שמשמשת לבדיקת הבלמים, עלייה דרמטית בעוצמת הרעש ובעוצמת הרטט כשהוא חש את עצמו נדחף לאחור במושב שלו למשך עשר או חמש־עשרה שניות, ולאחריה אותה תחושה לא טבעית של ניתוק, של חופש, כאשר מרגע אחד למשנהו אין עוד מגע בין הגלגלים לאספלט והם נמצאים, כמו במטה של קסם, באוויר.

כאילו מאליו, מארק הפנה את מבטו אל שכנו, וכאשר שם לב שספרו מונח על השולחן שלפניו הוא אמר, "אז מה, אני לא צריך להרגיש אשם? וגם לא לשאול אותך מה עלי להרגיש, נכון?"

"נכון. אבל אתה בטח יודע את מי אתה צריך לשאול״. אמר האיש תוך שהוא מפנה את ראשו לעבר מארק ומביט לתוך עיניו.

מארק חש שהוא כועס במקצת על כל זה ותהה אם פניו מסגירות את כעסו. הוא מצא את עצמו מוטרד מאיש שלא הכיר ושלא ידע דבר על אודותיו, וחיפש דרך לסיים את השיחה בעדינות. כיוון שלא ראה כל סיבה לפגוע באיש, חיפש את הדרך המנומסת ביותר אך גם היעילה ביותר להיחלץ מהמצב. לבסוף הוא אמר, "זה מזכיר קצת טיפול אצל פסיכולוג״.

"באמת? לא. זה ממש לא טיפול. אני חושב שזו יותר התחלה של שיחה. אני אוהב לדבר ואוהב להקשיב״. מארק נראה נבוך לרגע, אך עד מהרה עקב אחרי מבטו של שכנו לכיוונן של שתי דיילות לבושות ללא רבב במדי החברה, שניגשו למושביהם, רכנו אליהם באלגנטיות עד לגובה העיניים, ושאלו בעדינות אם הם רוצים לשתות משהו. "אה, כן, אספרסו ובלאדי מרי בשבילי״, מיהר מארק לענות, כמי שמתורגל בשגרת הטיסה, "ובשביל החבר שלי?"

"רק מים, בבקשה״.

הדיילות התרחקו מהם בחיוכים תואמים, ומארק עצם לרגע את עיניו. הוא היה כה עייף; הוא ממש נזקק לשינה הגונה, והוא חשב על הקבצים שהבטיח לעצמו לעבור עליהם לפני שיגיע ללונדון.

אך היה משהו שהטריד אותו באיש הזה, בשלווה חסרת המאמץ שלו. ברוגע הבטוח. מארק הסתקרן. הדבר האחרון שרצה זה שיחה טיפולית או חילופי דברים מכבידים. עם זאת היתה לו, לזר הזה, איכות מיוחדת. היה בו משהו רגוע, נעים ומסקרן, שעורר רצון להמשיך ולדבר. הדבר הטריד את מנוחתו של מארק והתערבל במוחו.

מארק תיאר את עצמו כגבר נחוש, תחרותי ואסרטיבי. איש העולם הגדול, שמצוי במה שקורה, ומעודכן במה שנכון ובמי שנכון. הוא ידע שהיו כאלה — למעשה רבים — שתיארו אותו כאגרסיבי. הוא לא היה אדם שמנסה להימנע מעימותים, מרגעים קשים או מהאיום שבמפגשים לא צפויים. הוא נהנה מאתגרים ולא רצה להחמיץ הזדמנויות פוטנציאליות. במשך השנים מארק הרגיל את עצמו להיות פתוח לכול, ולמד בכל סיטואציה להיות קשוב למציאות ולראות מה האחרים מפספסים. זה היה היתרון שלו.

מארק החליט כבר שהגבר כנראה חכם, ושהוא ללא ספק רגוע ובטוח בעצמו. אך בה בעת הוא שאל את עצמו אם האיש אינו מתנשא במקצת. האם הוא חושב שהוא עולה עלי במשהו? מארק לא רצה שידברו אליו מגבוה. הצד התחרותי והמאתגר הרים ראש, ותחושת העימות התעוררה בתוכו. אבל הוא הזכיר לעצמו שוב שתכנן לעבוד קצת, שהוא צריך לנוח שכן מחכה לו יום עמוס בלונדון, ושהוא זקוק לזמן הזה כדי לתפוס כמה שעות שינה. יחד עם זאת גם הזכיר לעצמו שאיש עסקים טוב לעולם אינו מאפשר להזדמנות לחמוק מבין אצבעותיו ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא. זו הרי התורה שהוא מרביץ בכל אנשי המכירות שלו השכם והערב: "אתם אף פעם לא יכולים לדעת היכן ועם מי נמצאת העסקה הבאה שלכם״. מי יודע מי האיש הזה שיושב לצדו? אולי הוא מנכ"ל חברת ענק או משקיע בסטארט־אפ? אולי מדובר בלקוח פוטנציאלי? הוא כמעט שמע את הוויכוח המתנהל בראשו בין שני הדחפים הסותרים. לעת עתה ניצחו הנימוס והסקרנות.

מארק הפנה אליו שוב את מבטו: "אז אמור לי, מי אתה? אם אפשר לשפוט מהשאלות שלך ומסגנונך, אני מתאר לעצמי שאתה סוג של גורו, אולי מאמן אישי לחיים או יועץ? אם אתה כאן, אחרי ביקור בסין, ואתה נראה נינוח, אני מניח ששכנעת את הסינים לקנות את השירות שאתה מוכר. ומניסיוני, מי שמצליח למכור משהו לסינים הוא באמת טוב. צדקתי?" סיים מארק בחיוך מעט מתחנחן, ואז המשיך כדי למתן את מה שנראה לו כהתרפסות לפני האיש: "ונראה שאתה יודע את כל התשובות, או לפחות את כל השאלות״.

האיש הניח שוב באטיות את ספרו על השולחן שלפניו. "מצחיק שאתה אומר את זה״, השיב והמשיך כמי שמצוי בעיצומו של דיאלוג פנימי: "לעתים אני חושב שההיסטוריה האמיתית שלנו, של כולנו, היא ההיסטוריה של השאלות, או אולי ההיסטוריה של השאלות שלא שאלנו משום שחששנו מהתשובות שנקבל. ואולי אלה השאלות החשובות באמת, אלה שעל כולנו לשאול את עצמנו. ובכל זאת, אני חייב לומר שלבטח איני יודע את כל השאלות, אך ידוע לי מי יודע את כל התשובות״. הוא הביט שוב לתוך עיניו של מארק במבט ממוקד וחזק. "יש רק אדם אחד״, הוא פסק. "תמיד יש רק אדם אחד״.

מארק הנהן וחייך, ובניסיון למתן את רצינות הדברים אמר, "בסדר, אני מבין: זה אני. השיחה הזאת דומה קצת לחידות שנהגנו לשאול כשהיינו צעירים״.

האיש נענע את ראשו באטיות. "זו לא ממש חידה; נכון יותר לומר שזו תשובה פשוטה לשאלה פשוטה. יש משהו מצחיק בשאלות, אתה לא חושב? כשאנחנו צעירים, כשאנחנו ילדים, זה מה שאנחנו עושים — שואלים שאלות. זה מה שאנחנו מתוכנתים לעשות, וזה הדבר שמעודדים אותנו לעשות. אך עם ההתבגרות אנחנו חדלים לשאול; מאבדים את האומץ לשאול את השאלות״.

מארק חשב על כך במשך רגע. "אז צדקתי. זה מה שאתה עושה?"

"מה?"

"זה המקצוע שלך. אתה מדבר עם אנשים״.

האיש הטה את ראשו ימינה ורכן מעט לעברו של מארק. "אני בעיקר מקשיב, ובשאר הזמן אני עסוק בעשיית טעויות״.

"אם כך, אתה אכן יועץ״.

"רק לעצמי. אבל כפי שאתה בוודאי יודע, הבעיה אינה בייעוץ אלא ביישום. יש בסביבה אנשים רבים שיכולים להשיא לך עצות, אבל השאלה היא כיצד ליישם את הרעיונות הלכה למעשה״.

משהו בכל הדברים האלה עורר אצל מארק התנגדות. לא רק בשל המחשבה שיש לו מטלות לבצע; היה כאן משהו נוסף. הוא הרגיש שזה כמעט כמו מצגת מכירות, אך לא הצליח להבין מה בדיוק מוצע כאן למכירה. הוא חייך חיוך קטן למחשבה שזה בדיוק מה שאיש מכירות טוב עושה: תוקע את רגלו בדלת וממשיך לדבר, מעורר את הסקרנות ותוך כדי כך גם ממשיך לפרוש בפניך דברים כדי שתמשיך להתעניין ותמשיך להקשיב. הוא היה במצבים כאלה פעמים רבות כל כך. לעזאזל, הוא הרי עושה זאת. ועכשיו עושים את זה לו. מארק ראה את התהליך הזה אינספור פעמים וידע לקטוע אותו; אך הפעם זה הספיק, ואולי אף יותר, כדי לגרום לו להמשיך להתעניין; עלה במוחו רעיון כיצד להשיג מעט שליטה על הדברים, לשנות כיוון. "אז עכשיו אנחנו יודעים פחות או יותר במה אתה עוסק; מה אתה חושב עלי? במה אני עוסק?"

"אם לא אכפת לך, הייתי מעדיף שלא לשאול אותך במה אתה עוסק, ועדיף שאולי גם לא תאמר לי״.

"וואו״, פלט מארק במהירות ונשמע נלהב יותר ממה שהתכוון. "לא מעניין אותך לדעת?"

"יש סיבה שלא שאלתי אותך במה אתה עוסק. לך חשוב מאוד לדעת מה אני עושה ושאני אדע מה אתה עושה, משום שאתה מחפש קוד פעולה מולי. חשוב לך לקטלג אותי כמה שיותר מהר כדי להבין מה עליך לעשות כדי להתנהל איתי. כשאני אשאל אותך מה אתה עושה, אתה תיכנס מיד לתפקיד שלך — ולא משנה כלל מהו — ואני לא אוכל לדבר איתך יותר״. הוא הצביע על מארק והמשיך, "כי למעשה אדבר רק עם התפקיד שלך ועם מה שאותו תפקיד מייצג״. האיש שאף מעט אוויר ואמר, "והרי זה לא כל כך מעניין. מה שמעניין זה אתה, אתה לא מסכים?"

האיש הזדקף מעט במושב ושפשף קצרות את סנטרו באגודל ובאצבע המורה של ידו הימנית. "אנסה לומר לך מה אני יודע ומה אני רואה: אני יודע ששמך מארק שו. אתה איש עסקים, בערך באמצע שנות הארבעים לחייך. אני חושב שאתה מצליח ושאתה מנהל עסק הנמצא בבעלותך, או לפחות מועסק במשרת מנכ"ל או משרה בכירה דומה. נראה שאתה מרוויח הרבה כסף, יש לך בית, יש לך מכונית, למעשה יש לך פחות או יותר כל מה שרצית אי־פעם — לפחות כל מה שחשבת שרצית אי־פעם. אתה נשוי ויש לך ילדים וחברים. אולי יש לך חברים אמיתיים, אולי מצאת אהבה אמיתית, אולי לא הפסקת לחפש. אינך בטוח שאתה הבעל שאתה צריך להיות או האבא שאתה צריך להיות או החבר שאתה צריך להיות. אתה עובד קשה בעבודה תובענית ואינטנסיבית שמלווה ברגשי אשמה, ולמרות זאת, אולי באופן אירוני, אנשים אחרים רואים אותך כאדם מצליח שמימש את עצמו. כמו רבים אחרים אתה רואה בתחושת התשישות שמלווה אותך תדיר סימן לחיים מלאי פעילות. סביר שאתה קונה הרבה, הרבה יותר ממה שאתה צריך ואף רוצה, וייתכן שאתה אפילו מגדיר את עצמך באמצעות הדברים שאתה רוכש.

"הדבר שאולי מבדיל אותך מאחרים הוא שאתה יכול לבחור יותר מהאדם הממוצע. כך לדוגמה אתה יכול לבחור לשבת כאן, במחלקת עסקים, כי אתה יכול להרשות לעצמך את הבחירה הזאת. אתה עסוק בקידום חייך, בהרחבת האפשרויות שלך, בהרחבת הבחירות שלך. זה מה שאתה עושה, בקיצור נמרץ. אבל ייתכן שכבר התחלת להרגיש שיש פה בעיה. האם אתה חושב שככל שמרכיב הבחירה שלך יהיה גדול יותר, גם החופש שלך יהיה רב יותר, ולכן הסיכוי שלך להיות אדם מאושר יהיה גדול יותר? אני חושב שזו דרך המחשבה שלך. לכן, כאשר אתה מסתכל על החיים שלך, על מה שהשגת, אתה יודע שיש לך הרבה, אך זה לעולם לא נראה מספיק, אולי אפילו לא מתקרב למה שאתה רוצה להרגיש.

"האם לעתים אתה חווה תחושה של מלנכוליה קלילה שמקורה בהרגשה של החמצה וניכור ממי שאתה באמת, ומהכיוון שבו החיים שלך מתקדמים? האם קלעתי פחות או יותר?"

"וואו!" אמר מארק בעיניים פקוחות לרווחה. "באמת מדהים!" הוסיף. "אני ממש לא יודע אם זה נכון, אבל זה ממש נשמע טוב״, המשיך לאחר הפסקה קצרה. "אתה ממש טוב, אתה יודע, וכל זה מכמה דקות של שיחה?"

מארק נשען לאחור במושבו והבין שיש משהו בדבריו של האיש, מעין אמת בכל הנוגע לצורך שלו בחופש בחירה ולחרדה מפני אובדן אותו חופש. יותר מכול הוא התפעל כשחשב עד כמה התובנה של האיש מלאה ובהירה, והוא לא הצליח לעצור את חיוכו. הוא חש מבוכה ואולי אף בושה. כאילו גילו עליו דברים אינטימיים שניסה להסתיר. הוא חש צורך לשנות את האווירה. "זה הכול? שום דבר על הילדות שלי, התסכולים מבית הספר היסודי או מהתיכון, אהבות נכזבות? המוזיקה שאני אוהב? אז מי אתה? שרלוק הולמס? קוסם?"

האיש נד בראשו לשלילה ודיבר בנימה המדודה האופיינית לו. "אין כל תחבולה פרט להסתכלות על מה שנמצא מולי. שמעתי את השם שלך במערכת הכריזה, וברור שאתה לא טירון בסביבה הזאת. אתה מרגיש לגמרי בבית. האופן שבו אתה מתנהל כאן והתיק שהעלית איתך למטוס מספרים לי שהיית בנסיעת עסקים קצרה. סגנון הלבוש שלך, השעון שלך, הבגדים — כל אותם אותות שאתה משקיע בהם כדי שהסביבה תבחין בהם — וכל אלה מעידים על דרך חיים מסוימת. בנוסף ראיתי את האופן שבו הבטת כבר שלוש פעמים בתצלומים האישיים שבארנק שלך. אתה מתעסק עם הטבעת שלך. הפנים שלך שזופות אך העיניים שלך נראות עייפות. אתה רוצה — ואולי אתה אומר לעצמך שאתה צריך — את הקפה ואת המשקה. תכננת לעבוד כל הלילה, שכן הלפטופ שלך ניצב שם עם גיליונות אקסל פתוחים. ניצלת את ההזדמנות האחרונה לשלוח כמה הודעות טקסט, ונראה לי שאחת־עשרה השעות האלה הן ככל הנראה זמן המנוחה הארוך ביותר שלך השנה. אין כאן קסם או ניחושים; מדובר בהתבוננות בלבד. האם אני טועה?"

מארק גיחך וכמעט רצה למחוא כפיים. "לא. אני חייב להודות שאתה צודק כמעט לחלוטין״.

הוא חש התנגדות לרעיון להיפתח בפני אותו זר, אך בדברים שהזר אמר לו היה משהו אינטימי ומרגיע באופן מפתיע. כל הדברים שנאמרו על ידי האיש, למרות היותם אישיים, חודרים ובמידה רבה אמיתיים, היו חפים מכל סוג של שיפוטיות. מארק הרגיש חשוף במקצת, אך היתה לו גם תחושה שהאיש הזה כאילו מחבק אותו. הוא הקיש בידו הימנית על משענת היד כהודעה על החלטתו, והמשיך: "אני לא רוצה להישמע כמו נפש טרגית ונזקקת, אבל נכון, אני אכן עובד קשה, ככל הנראה קשה מדי, ואולי אני מרגיש קצת מתוסכל, לא ממומש — לפחות לא ממומש כמו שציפיתי שארגיש. כשדיברת על הרגשת הניכור העצמי, אולי אני יכול להתחבר אליה מעט, אבל לא בצורה קיצונית. כן, לעתים אני חש ריק במקצת, אך אלה החיים, לא? אני ממש לא מרגיש שאני ייחודי, כך כולם חיים פחות או יותר״.

האיש התבונן בעד החלון במשך כמה שניות, ומבלי להסיט את מבטו ממראה העננים שהיו במרחק בלתי סביר מתחתיהם ומוארים באור השמש הנמוג, אמר לאט: "באמת, מארק? האם אלה החיים?"