האצולה הנורדית 3: מלך נורדי

פרולוג אקסל לפני שנתיים, מדיירה

כל אחד זוכר את הרגע שבו התאהב.

הרגע הזה שבו נדמה כי הזמן מאט, ובפעם הראשונה אתה מבין שאתה לא סתם חי את החיים אלא מרגיש אותם באופן הכי עצום שאפשר. כאילו גילו לך סוד שכל העולם כבר ידע, חוץ ממך.

אולי זה מבט, אולי זו השפלת עיניים פלרטטנית וחיוך שובב אחרי שסיפרת בדיחה ממש גרועה.

אולי זה הרגע שבו אתה סוף־סוף מניח לעצמך להיות פגיע, להיות פצע אנושי פתוח, ובכל זאת עוטפים אותך בשתי ידיים וללא היסוס.

אולי זה נסחט ממך אחרי כמה אורגזמות, כשהסקס והתענוג מצטברים לכדי משהו שהוא מעבר לפורקן גופני, ונהפכים להשתלטות מוחלטת על הנשמה שלך.

אין דרך אחת להתאהב.

האהבה יכולה להשאיר צלקות וסימנים, וכל אחד נופל במלכודת שלה בדרך קצת אחרת.

ואף על פי שיש מגוון דרכים שבהן אפשר להתאהב, יש איזו תחושה ייחודית ומובחנת ברגע שבו אתה מבין שמישהו שאתה אוהב כבר לא מחזיר לך אהבה.

הרגע שבו אתה מבין שהאהבה שהייתה לך איננה, חמקה מבין אצבעותיך כשלא הסתכלת.

זה לא קורה בבת אחת ומצליף ברגע בכל החושים. זאת לא מכת ברק שפוגעת בך, או גל עצום שמתנפץ עליך, או שטיח שנמשך מתחת לרגליך.

זה תהליך איטי וערמומי, ששוקע בתוכך כמו טיפה של דיו בכוס מים, עד שהוא מחלחל לכל פינה בנפשך.

זה כמו פצע שטחי בבטן, והכאב שהוא גורם מופיע לאט־לאט, עד שהוא מוריד אותך על הברכיים, ואתה לא מבין למה לא טיפלת בו קודם.

חשבת שהוא יתרפא מעצמו.

אבל בשלב הזה הלב הפצוע שלך כבר מדמם למוות.

כשאתה יודע שאיבדת את האהבה שלך, אתה מרגיש דבר אחד בלבד.

לא הייתי מאחל את זה לגרוע שבאויביי.

אבל עכשיו, כשאני יושב בכורסה בסלון, ועיניי נעוצות בלהבות האש המרצדות, אני דווקא כן מאחל את זה לאויב שלי.

והאויב שלי הוא אשתי.

האישה שכנגד רצוני התאהבתי בה לפני שנים.

האישה שצדה אותי ורדפה אחריי עד שהסכמתי להיות שלה. האישה שהבטיחה לי שתהיה המלכה המושלמת, ושנגדל יחד את הילדים המושלמים שלנו ושאוכל לחיות איתה את החיים שחשבתי שהחמצתי כשהייתי צעיר.

חיים שבהם אתה מרגיש אהוב.

טעיתי.

אני יודע מה מקומי בעולם הזה. אני יודע שנעשיתי מלך בגיל צעיר מדי, הרבה לפני שהייתי מוכן לזה. אני יודע איך כל זה עובד, ושנישואי אהבה הם מצרך נדיר בקרב בני מלוכה כמונו. ובכל זאת התאכזבתי כשנודע לי על ה... הרפתקאות של הלנה.

הזעם שלי הלך וגבר. שמן למדורה.

האכזבה שלי הוסיפה דלק ללהבות.

אני לא יכול עוד להתעלם מזה.

אני לא יכול להיות האדם הזה, המלך הזה.

אני אמור להנהיג את המדינה הזאת, אבל אני לא יכול להתמודד עם האמת המרה.

אשתי לא אוהבת אותי.

ואני לא חושב שאי פעם אהבה.

הכול היה משחק אחד גדול, שבו רצתה להוריד גבר כמוני על הברכיים, ולהכניס את ראשו לגיליוטינה. היא רצתה את התהילה. היא רצתה את הניצחון.

אני חושב על קלרה ועל פְרֵיָיה, ותוהה מתי הן יבינו שכל מה שהיה ביני לבין אימא שלהן הוא שקר. אני מנסה להיזכר בן כמה הייתי כשגיליתי שההורים שלי שונאים זה את זה. הייתי די צעיר. היה קשה לא להבחין בזה. כשאין אהבה בבית, כשיש שבר במשפחה, פשוט יודעים את זה. אני לא יודע איך מרגיש מי שגדל במשפחה לא מפורקת, אבל אני יודע שאעשה כל מה שאני יכול כדי להבטיח שהבנות שלי לא יגדלו כמו שאני גדלתי.

ולכן אני כאן, באחוזה המלכותית במדיירה.

ממתין לבואה.

חודש אפריל עכשיו, קצת אחרי חג הפסחא, התקופה שבה נהגנו לבוא לכאן יחד ולפתוח את עונת הקיץ. בדנמרק רטוב מכדי להפליג בים, אבל מזג האוויר במדיירה מתחיל להתחמם. הלילות קרים באחוזה, הממוקמת גבוה על מדרונו של רכס ההרים המרכזי, ולכן האח מבוערת. הלנה תמיד התלוננה שאנחנו רחוקים מדי מהחוף אבל מכיוון שרוב הסקנדינבים מבלים כאן את החורפים שלהם, המקום הזה נבחר בזכות הפרטיות והביטחון.

היא לא יודעת שאני כאן.

הייתי מצפה שהיא תדע, אבל לשם כך עליה לדבר איתי על בסיס יומיומי. אנחנו אולי גרים באותו ארמון, אבל כבר לא ישנים באותו חדר.

היא בדרך לכאן ואמורה לנחות בעוד שעה.

בחוץ כבר חושך, השעה שמונה בערב.

אם היא בכלל חושבת עליי, היא בטח חושבת שאני עדיין בנורווגיה, בפגישה עם המלך ארביד, שם הייתי הבוקר. אבל בעודנו באוויר, בדרך חזרה לקופנהגן, אמרתי ליועץ שלי לודוויג ולטייס שאני לא רוצה לחזור הביתה.

רציתי לבוא למדיירה, להפתיע את אשתי.

לא יצאנו לחופשה זוגית ראויה כבר הרבה זמן, ולכן באופן טבעי כולם חשבו שזו מחווה רומנטית.

“אדוני," קולו של לודוויג קוטע את חוט המחשבה שלי. "כבר כמעט שמונה. לשלוח את אדוארד לאסוף אותה?"

אדוארד הוא העובד היחיד באחוזה הזו, ולכן הוא משמש גם כנהג.

אני מסתובב בכיסאי ורואה את לודוויג עומד בפתח, זקוף ונוקשה כתמיד. לודוויג היה היועץ של אבי עד שמת, ועכשיו הוא היועץ שלי. אני אוהב את הזקן, אבל לפעמים הוא יותר מדי רשמי. תמיד לימדו אותי לא להתייחס לעובדים כאל חברים, אבל היה יכול להיות נחמד אם היה לי חבר לפעמים.

“זה בסדר," אני אומר לו. "אני אנהג."

“אדוני?" לודוויג אומר ואיכשהו נראה אפילו עוד יותר גבוה.

אני קם מהכיסא. "אתה לא חושב שזאת תהיה הפתעה גדולה יותר, אם היא פתאום תראה אותי על המסלול?"

“הוד מלכותך, חשוך בחוץ והכביש נוראי, אתה יודע."

“ואתה יודע שכבר הוכחתי את עצמי כנהג."

אני לא מצטנע. בשנות העשרים הפרועות שלי הייתי אחד מנהגי המרוצים הכי טובים בדנמרק. ואז נפצעתי בהתרסקות קשה ובעקבות דרישות מצד הוריי ומצד הציבור, החלפתי את המכוניות בסירות. יש פחות התנגשויות במים, וסיכוי קטן יותר לאבד את יורש העצר.

“זה ממש לא בסדר לתת לך לנהוג. הסיכונים..."

“אבל אני המלך," אני מציין וצועד לקראתו.

הוא נאנח ומשפיל את עיניו אל הרצפה. "בדיוק."

“לא תוכל לעצור בעדי, לודי."

“לא אעשה זאת, אדוני," הוא אומר. הוא מביט בי בחשש. "פשוט... אתה המלך היחיד שיש לנו. תבטיח לי שתיתן לניקְלאס לנהוג בדרך חזרה."

ניקלאס.

אני לא מצליח לכבוש את החיוך החמוץ שעולה על שפתיי. אני טופח על גבו של לודוויג ועובר על פניו.

לאף אחד אין מושג, מה?

או שיש להם מושג והם טובים מאוד בשמירה על סודותיה של הלנה.

גם אני צריך שיהיה לי סוד ביום מן הימים, סוד טוב יותר מהעמדת פנים בנישואים חסרי אהבה.

כי זאת האמת עכשיו. אולי היא הפסיקה לאהוב אותי קודם, אבל אני הפסקתי לאהוב אותה זמן לא רב אחר כך. איך אפשר לתת ללב שלך להמשיך לפעום למען אדם אחר, אחרי שהוא שבר אותו לרסיסים?

אני חוטף מעיל קל מהארון במבואה ויוצא אל הג'יפ העירוני השחור. בדרך כלל הלנה מתעקשת לנסוע ברולס רויס או בלימוזינה, אבל בכבישים המשובשים באי עדיף לנסוע בלנד רובר.

אני נכנס לרכב ומתחיל לרדת בשביל החנייה הארוך, חולף על פני הכרמים המנומנמים של היקב המקומי שלנו ויוצא מבעד לשער.

פתאום נוחת עליי זיכרון עמום. כשהייתי ילד היינו נוסעים לכאן כמשפחה. הייתי רץ בכרמים עם סטלה, אחותי, ומתחבא מהאומנת שלי כשהגיע הזמן ללכת לישון. הייתי כל כך צעיר וכל כך חופשי, כי לא ידעתי מה מחכה לי. לא הבנתי את מלכודת המלוכה, לא הבנתי שלצד הכסף והפריווילגיות יש מחיר נורא שאי אפשר להתעלם ממנו.

טיפחו אותי להיות המלך מיום שנולדתי.

אף פעם לא ידעתי מה זה אומר.

אף פעם לא ידעתי מה זה ייקח ממני.

ידיי מתהדקות סביב ההגה ואני נוהג בחשכה תחת עצי האלון העתיקים. הכביש מתפתל כמו עורק.

אני מנסה לחשוב על מה שאגיד להם.

אבל בכל פעם שהמילים מתגבשות בראשי, הזעם שב ומשתלט עליי.

אז אני נותן למוח שלי להתרוקן ממחשבות עד סוף הנסיעה, עד שכעבור שלושים דקות אני עוצר מחוץ לשדה התעופה. בדרך כלל אני לא נוסע לשום מקום בלי לודוויג, או עוזר מלכותי אחר כמו אדוארד, אבל כמלך אני יכול לקבוע חוקים משלי, והלילה אני צריך להיות לבד. חוץ מזה, אף אחד אפילו לא יחשוד שזה אני מאחורי ההגה בשדה התעופה הפרטי הקטן הזה למרגלות ההרים.

אני משאיר את המנוע דולק ומציץ באחד מהמטוסים הפרטיים הקטנים שלנו. הלנה וניקלאס מתרחקים מהמטוס. היא צועדת מעט לפניו, כדי לשמור על מראית עין. בינתיים.

הם יוצאים מבעד לפתח בגדר הרשת והלנה רואה את המכונית.

אבל כשהם מתקרבים היא מאיטה ומצחה מתכווץ ככל שהבוטוקס מאפשר לה. מתחיל טפטוף והגשם מטשטש את מה שהיא יכולה לראות מבעד לשמשה הקדמית. היא יודעת שזה אני.

אני יוצא מהמכונית ומהנהן אליה ואל ניקלאס.

המבט על פניה שווה הכול. הלוואי שהייתי פחות קטנוני ולא הייתי מתמוגג כל כך מרגעים כאלה, אבל זה נכון. היא מסתכלת עליי באכזבה טהורה כי היא מבינה שעכשיו לא תוכל להזדיין עם ניקלאס כל החופשה. אחר כך מגיע הפחד. הפחד להיחשף, הפחד שאני יודע משהו — אחרת למה אני כאן?

“איך הייתה הטיסה שלכם?" אני שואל אותם בקול יציב וקליל. מדהים כמה אני טוב בזה. רק לעיתים נדירות תווי הפנים שלי מסגירים את השאול שבו אני שרוי.

“מה אתה עושה כאן?" הלנה שואלת וקולה נשמע כמו לחישה בלי אוויר.

אני ממשיך לחייך חיוך מזויף ומצביע על המכונית. "רציתי להפתיע אותך. לא יוצא לנו כמעט לבלות זמן יחד. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה היינו כאן. בדרך כלל את כאן עם ניקלאס, רק את והוא, נכון?"

כשאני אומר את שמו מבטי ננעץ בעיניו ואני חייב לשלוט ככל יכולתי בזעם המשתולל בתוכי. רק מלהביט בו הדם שלי רותח. הוא הרבה יותר צעיר ממני, בתחילת שנות השלושים לחייו, ויש לו עיניים חלולות וחיוך מרושע שלא נפרד משפתיו. רוב הזמן הוא לא מרבה לדבר ונראה צייתן מאוד. אבל אני לא טיפש. הוא אולי מעמיד פנים שהוא משרת נאמן, אבל הוא יהיה הראשון שיזרוק אותי לכרישים. לעזאזל, הוא הכריש.

הלנה רק מהנהנת. היא אפילו לא יכולה לחייך. היא נכנסת למושב האחורי ואומרת לניקלאס לנהוג.

“אני נוהג," אני אומר. "ניקלאס עייף מהנסיעות, אני בטוח."

“אין בעיה," הוא משיב, אבל אני מסלק אותו בהינף יד ונכנס למושב הנהג. אני נותן להם להחליט איפה לשבת.

בחוץ מתחזקת הרוח וטיפות גדולות יותר של גשם מצטברות על השמשה הקדמית. הן מוארות באור הקלוש של האנגר המטוסים. הדם הולם באוזניי בקצב קבוע. בום, בום, בום.

לבסוף הלנה נשארת במושב האחורי וניקלאס בוחר במושב הנוסע. אולי היא כל כך רגילה שמסיעים אותה ממקום למקום עד שישיבה מלפנים נראית לה בלתי־הולמת, או שהיא עד כדי כך לא סובלת אותי. כנראה גם וגם.

הנסיעה שקטה. אני צריך להתאמץ כדי לפתוח בשיחה, לשאול על הבנות, לשאול על מזג האוויר. אני יודע שדודה שלי מיה מטפלת בקלרה ובפרייה עכשיו, אבל זה מצחיק כמה מעט הלנה יודעת. או אולי זה לא מצחיק בכלל. אולי זה עצוב.

הלב שלי מתכווץ לקראת מה שאני עומד לעשות עכשיו.

איך אני הולך להרוס את הכול.

אני יודע מה אבא שלי היה אומר.

אני יודע שהוא היה אומר לי שאהבה היא לא חלק מהעסקה. פאק, הוא זה שהזהיר אותי מההתחלה בקשר להלנה ואמר לי שהתאהבות נעורים היא אף פעם לא כמו שהיא נראית. רק בגלל זה היססתי לגביה מלכתחילה. אבל היא הייתה יפה ומסורה כל כך, וגרמה לי להרגיש כמו מלך עוד הרבה לפני שנכנסתי לתפקיד.

זה התפקיד שלי, להעמיד פנים. זה כס המלכות שעליו אני יושב, והוא מגולף משקרים, זה דורי דורות.

אבל לא עוד.

המחשבה ההגיונית האחרונה שעוברת לי בראש היא על הבנות שלי ואיך העולם שלהן יהיה הרבה יותר מאושר אם רק אמשיך להעמיד פנים עוד ועוד.

אני צריך לעשות את זה למענן.

אני צריך לעשות הכול למענן.

אבל זה לא עוצר את המילים שיוצאות לי מהפה במאמץ.

“אני יודע עליכם," אני אומר.

אנחנו בערך באמצע הדרך לארמון, הכביש מתפתל בעלייה, הגשם מכה בפראות בפנסים הקדמיים.

לפי חוסר התגובה שלהם אפשר לחשוב שהם לא שמעו אותי, אבל גופו של ניקלאס מתקשח מעט. אני בוחן את הלנה במראה האחורית אבל בקושי רואה את הפרופיל שלה. נראה שהיא בוהה החוצה בחשכה.

אני לא מופתע. הכחשה היא המילה האהובה עליה.

“שמעתם אותי," אני אומר שוב. "אני יודע."

סוף־סוף ניקלאס אומר משהו. "יודע מה, אדוני?"

אני צוחק צחוק חורך. "אדוני? באמת? אתה מעמיד פנים שאתה מכבד אותי כמלך אבל בעת ובעונה אחת פוגע בכבודי כשאתה מזיין את אשתי."

“אקסל!" הלנה צועקת. "מספיק עם השטויות. אתה משוגע!"

“משוגע? אני לא משוגע. ואני גם לא מטומטם. כולם יודעים, הלנה. כולם. אני מניח שהייתי האחרון לדעת, ואולי בגלל זה את חושבת שאני משוגע, אבל כולם יודעים שאת זונה שקרנית."

“איך אתה מעז?" היא מתרתחת. "טיפש משוגע וקנאי."

החיוך שלי חומצי. "אני מעז. אני מעז כי אני כבר לא הטיפש. סוף־סוף אני יודע את האמת ואני כבר לא יכול להתעלם ממנה. אני לא יכול להמשיך להעמיד פנים." ואז אני מרגיש שמשהו בתוכי נשבר. הבגידה. הלב השבור שלי, שלעולם לא יתאושש. "את לא מרגישה כמוני?"

“אני לא מדברת איתך על זה," אומרת הלנה ומסיטה את מבטה. היא משלבת את זרועותיה ונושפת בכעס. "אם בשביל זה טרחת לבוא לאסוף אותי, פתחת במלחמה הלא נכונה כי אני פאקינג אהרוס אותך. אתה שומע? אני אהרוס אותך ואקח לך את כל מה שאתה אוהב. אפילו את הבנות."

“בת זונה!" אני צורח והולם באגרופיי על ההגה. המכונית כמעט יורדת מהכביש. "לא אכפת לך משום דבר, מה? רק מהדימוי המחורבן שלך! רק ממה שאת יכולה לקחת! כל מה שעשית כל החיים שלך זה רק לקחת, לקחת, לקחת!"

“אקסל, בבקשה," אומר ניקלאס וקולו מתגבר ונעשה לחוץ.

“בבקשה?" מבטי ננעץ בו מייד לאחר שאני מחזיר את המכונית לנתיב. "בבקשה? הנימוסים שלך לא יעזרו. שום דבר מכל זה לא מזיז לך. אתה מזיין אותה רק כי אתה חושב שזה ירגיז אותי, שתיקח את מקומי. אבל נחש מה? היא תזרוק אותך בדיוק כמו שהיא זרקה אותי! אתה חושב שאני איזה קורבן חד־פעמי? איזה טיפש שהיא הצליחה לעוור? היא רדפה אחריי מההתחלה! היא העמידה פנים שהיא רוצה אותי, העמידה פנים שהיא אוהבת אותי, והכול רק בשביל הכתר. עכשיו הוא שלה. עכשיו הכתר שלה והיא מעמידה פנים שהיא רוצה אותך, רק כדי להראות לכולם שהיא כלבה שטחית ושקרנית!"

“אתה לא תדבר עליה ככה!" צועק ניקלאס ותוקע לי אגרוף בזרוע בניסיון להגיע לפנים שלי. עכשיו אני יודע שפגעתי בעצב חשוף. אי אפשר להסתיר אהבה כשעולבים בה ומאיימים עליה. הוא חושב שיש ביניהם משהו אמיתי. מי הטיפש עכשיו?

“ניקלאס!" צועקת הלנה, פותחת את חגורת הבטיחות שלה ומשחילה את עצמה בין המושבים בניסיון להפריד בינינו. "תפסיקו!"

“אבל הוא יודע, הלנה!" אומר ניקלאס בקול מיוסר. "הוא יודע, כולם יודעים. זה נגמר. זה הסוף."

“זה לא הסוף," היא צולפת, ואני שומע את הבהלה בקולה כשידיה סוטרות לזרועי. "אוי, פאק, אוי, פאק."

“פאק. בדיוק!" אני צועק. "כמה זמן זה נמשך? כמה זמן את בוגדת בי? בוגדת במשפחה?"

“תפסיק לזיין את השכל," היא מתיזה. "לא בגדתי בך. שנינו יודעים שאף פעם לא אהבת אותי. התחתנת איתי כי היית חייב."

“אני אהבתי אותך!" אני שואג. אני לוחץ על ההגה כל כך חזק שהייתי יכול לשבור אותו לשניים. "אהבתי אותך כל כך שחשבתי שאם האהבה שלנו תיגמר, זה יהיה סוף העולם. והאהבה שלנו באמת נגמרה והעולם לא בא אל סופו. גיליתי שהכול היה שקר."

“לך תזדיין," היא אומרת ונשענת לאחור. "כאילו לא נתתי לך מה שרצית, ילדים, כאילו לא הייתי המלכה המושלמת. נתתי לך כל מה שרצית."

“גם את רצית את זה! כס המלכות, הכתר, זה הדבר היחיד שהיה חשוב לך מההתחלה. ועכשיו זה שלך. עכשיו את המלכה ואותי את זורקת לצד הכביש לטובת משרת מזדיין. גבר שאמור לצחצח לך את הנעליים, לא לזיין לך את הצורה. אבל שנינו יודעים שהסטנדרטים שלך די נמוכים."

“חתיכת מזדיין!" צועק ניקלאס, מזנק עליי ומנסה שוב להכניס לי אגרוף.

הוא חובט בי ואני מתכופף והכביש מתעקל שמאלה בחדות ואני לוחץ על הבלמים ומסובב את ההגה כמו המקצוען שפעם הייתי. אבל אף על פי שפנייה מהסוג הזה לא מטרידה אותי, הכביש רטוב אחרי כמה שבועות של יובש והגשם לא מחלחל לאספלט.

הכביש חלק והמכונית מתחילה להסתחרר.

בתוך שנייה אני שוכח למה אנחנו רבים בכלל.

אני שוכח מהבגידה.

אני שוכח שכל חיי לא שנאתי ככה שני אנשים.

כל מה שאני יודע זה שאנחנו מחליקים מהכביש.

כל מה שאני יודע זה שאם לא אשתלט על המכונית, נעוף מהכביש ונצנח אל התהום.

אני מפמפם את הבלמים ומסובב את ההגה ועושה כל מה שלמדתי במרוצי המכוניות ואני מתרכז, כאילו זאת רק עוד פנייה במסלול.

אבל הג'יפ לא מתנהג כמו מכונית מרוץ.

והכביש לא מתנהג כמו מסלול מרוצים.

והנוסעים שלי הם לא נווטים.

כולם צורחים כשהג'יפ טס קדימה, מסתחרר בפראות ויורד מהכביש שהשוליים בו צרים מאוד.

לרגע אחד אנחנו באוויר.

ואז אנחנו מתרסקים.

אנחנו קורסים. אני מרגיש כאילו אלפי קילוגרמים של פלדה עוטפים אותי.

ואז אנחנו מתהפכים.

שוב, ושוב.

ושוב.

בום.

ושוב.

בום.

ושוב.

אני לא יודע מה למעלה ומה למטה.

חגורת הבטיחות מתחפרת על קנה הנשימה שלי, חותכת אותי במותניים, וגופה של הלנה חולף מולי.

אני שולח יד לתפוס אותה ושורט אותה לכל אורך הרגל. אצבעותיי מנסות לשווא להיאחז בה.

אבל זה מאוחר מדי.

היא נזרקת דרך השמשה הקדמית.

זכוכיות מתנפצות ונושרות כמו גשם ואז הכול שחור.

אני שוקע לתוך השחור הזה. ריק. המקום שבו חיים חטאיי, מחכים לי במעמקים.

ואז חולפים עידנים, מאות שנים, דקות...

אני מרגיש גשם על פניי.

הראש שלי עומד להתפוצץ.

הכול חוזר אליי.

אני משתנק ומרגיש לכוד כמו חיית פרא.

אני מגשש אחר חגורת הבטיחות שלי ופותח אותה. גופי צונח, נפילה חופשית, נזרק על תקרת המכונית שעכשיו היא הרצפה ואני כמעט מאבד שוב את ההכרה. הג'יפ נחת על הגג.

הלנה.

אני רואה את התמונה שלה, חולפת ועפה על פניי כמו צל של רוח רפאים בלילה, נשמה שמנסה לברוח מהעולם שבו אני חי אל עולם אחר. זה לא היה חלום. זה לא היה סיוט.

אני מרים את הראש, מציץ בניקלאס ששוכב במהופך חסר הכרה.

אני צריך לבדוק מה איתו. אני אבדוק מה איתו, גם אם זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.

אבל קודם כול אני חייב למצוא את הלנה.

הלנה.

אני זוחל החוצה מהג'יפ ושברי הזגוגיות של החלונות חותכים את ידיי ואת רגליי.

נחתנו במדרון, הרחק מהכביש. אור הפנס שלי נבלע בעצי האלון שמקיפים אותנו מכל הכיוונים. המכונית נעצרה על טלאי של שיחים נמוכים וסלעים.

“הלנה?" אני קורא, מפלס דרך בין הסלעים, מנסה לא ליפול. אני מרגיש שהברכיים שלי עומדות לקרוס בכל שנייה. "הלנה!"

אין כלום. אין כאן שום דבר מלבד הגשם והחמימות הרכה שזולגת במורד זרועותיי ורגליי ופניי. אולי זה דם.

אני שומע אנחה ומנסה לרוץ וכמעט נופל כמה פעמים. אני רואה אותה, חמישה מטרים מהג'יפ. היא שוכבת על הבטן, על סלע. פניה מכוסות בדם, כמו רעלה.

“הלנה!" אני קורא, יורד על ברכיי ומתעלם מהכאב שמפלח את גופי. "אני כאן."

“ניקלאס," היא מצליחה לומר ומבטה נעוץ בי בעוצמה כזו שאני מבין שזה לא הזמן להתווכח. "איפה ניקלאס?"

אני בולע רוק אבל לא ממש מצליח. יש לי סלעים בגרון. "אני כאן," אני אומר שוב. "אקסל. אני כאן."

אבל אין שום נחמה בעיניה. אם כבר, מבטה נסוג בפחד.

ואז היא נסוגה מהחיים.

אני כורע על ברכיי לצד אשתי, מדמם, אולי גוסס, ובסופו של דבר אני רק רוצה שהיא תראה אותי כמו שאני, שתראה אותי באמת.

אבל היא רואה רק אותו.

היא רוצה רק אותו.

ואני כבר לא יכול להאשים אותה. כי מגיע לה לקבל את מה שהיא רוצה.

כי אתה לא מבין עד כמה החיים יקרים והפכפכים עד שאתה רואה אותם נגמרים לך מול העיניים. אתה לא יודע כמה קטנוניים ושטותיים הרגשות המטומטמים שלך עד שאתה מאבד מישהו.

ברגעים שקדמו לרגע הזה לא רציתי דבר מלבד נקמה ואהבה ומיליון דברים שהלנה לא הייתה יכולה לתת לי.

עכשיו, כשהיא מתה מול עיניי, הדבר היחיד שאני רוצה זה שהיא תהיה מאושרת.

הדבר היחיד שאני רוצה זה שהיא תחיה.

“אני מצטער," אני לוחש אליה ומחזיק את ידה חזק, כל כך חזק, והדמעות זולגות במורד פניי.

הן מתערבבות בגשם.

הן ממלאות את הלב שלי.

היא מתה.

אני מת.

אני חי ואני מת בנשימותיה האחרונות.

מי שהייתה אהובתי. מי שהייתה אשתי.

עולמי השתנה לעד.