האריות מסיציליה

קינמון, פלפל שחור, כמון, אניס, כוסברה, זעפרן, סומאק, קציעה...

התבלינים לא משמשים רק לבישול. הם תרופות, הם מוצרי טיפוח, הם רעלים, הם בשמים וזיכרונות של אדמות רחוקות שמעטים ביקרו בהן.

בשביל להגיע לדלפק החנות, מקל של קינמון או שורש של ג'ינג'ר צריכים לעבור עשרות ידיים, לנסוע על גב של פרד או של גמל בשיירות ארוכות, לחצות את האוקיינוס, להגיע לנמלים של אירופה.

העלויות גדלות עם כל מעבר.

עשיר הוא מי שיכול לרכוש אותם, ועשיר הוא מי שמצליח למכור אותם. התבלינים למטבח - ויותר מכך, התבלינים המשמשים לייצור תרופות ובשמים - הם סחורה שנועדה רק לנבחרים מעטים.

ונציה ביססה את העושר שלה על הסחר בתבלינים ועל מסי מכס. עכשיו, בתחילת המאה ה־19, האנגלים והצרפתים סוחרים בהם. מהמושבות שלהם שמעבר לים מגיעות ספינות עמוסות לא רק בעשבי מרפא, אלא גם בסוכר ותה וקפה ושוקולד.

המחיר יורד, השוק נעשה מגוון, הנמלים נפתחים, כמות התבלינים עולה. לא רק נפולי או ליבורנו או גנואה. בפלרמו סוחרי התבלינים מקימים איגוד. יש להם אפילו כנסייה משלהם, סנט'אנדריאה דֵלי אמלפיטָני.

וגדל גם מספרם של מי שיכולים להרשות לעצמם למכור אותם.

איגנציו עוצר את נשימתו.

זה תמיד ככה.

בכל פעם שהדוגית מגיעה לטווח ראייה מנמל פלרמו, הוא מרגיש כרסום בקיבה, ממש כמו גבר מאוהב. הוא מחייך, לוחץ את זרועו של פאולו, ואחיו מחזיר לו לחיצה.

לא, הוא לא השאיר אותו בבניארה. הוא רצה אותו איתו.

"מרוצה?" הוא שואל. איגנציו מהנהן, העיניים נוצצות והחזה סופג לתוכו את יופייה של העיר. הוא נאחז בחבלים, מתמתח לעבר מוט החרטום.

הוא עזב את קלבריה, את משפחתו או את מה שנותר ממנה. אבל עכשיו, בעיניים מלאות שמים וים, הוא כבר לא חושש מפני העתיד. אימת הבדידות היא חלום תעתועים.

הנשימה נעצרת לנוכח שפע מהמם של גוונים שונים ושל אותו כחול שעליו מתנשאות החומות המקיפות את הנמל, שקועות בשעת אחר הצהריים. כשעיניו נעוצות בהרים, מלטף איגנציו את טבעת הנישואים של אמו שהוא עונד על הקמיצה הימנית. הוא השחיל אותה על אצבעו כדי שלא לאבד אותה. למעשה, כשהוא נוגע בה, הוא מרגיש כאילו אמו עדיין לצדו, כאילו הוא יכול לשמוע את קולה. היא קראה לו, הוא שמע אותה.

מול עיניו העיר מתעוררת. לובשת צורה.

כיפות מיוליקה, צריחים מבוצרים, גגות רעפים. הנה המפרץ, דחוס בפֵלוּקות, באוניות מפרשים דו־תורניות, מפרשיות לשון ים בצורת לב המתוחות בין שתי רצועות אדמה. מעבר ליער העצים והאוניות רואים לסירוגין את השערים, מקננים בתוך בניינים, ממש בנויים מעליהם: פּורטָה דוֹגָנֵלה, פּורטָה קַלצ'ינָה, פּורטָה קרבּונֶה. בתים נצמדים, מגובבים זה על זה, כמו מנסים לפנות מקום כדי למצוא קצת נוף לים. משמאל, מוסתר למחצה על ידי הגגות, מגדל הפעמונים של הכנסייה של סנטה מריה די פּורטו סַלבו. קצת אחריו, הכנסייה של סן מָמיליאנוֹ והמגדל הצר של כנסיית אָנוּנציאטָה, ועוד יותר מאחור, כמעט בחסות החומה, הכיפה המתומנת של סן ג'ורג'ו דיי גֵ'נובזי. מימין, עוד כנסייה, קטנה ונמוכה, סנטה מריה די פּיֶידיגרוֹטָה, והצללית המרשימה של קַסטֵלוֹ אָ מארֶה המוקפת בתעלת מגן. במרחק קצר משם, על לשון אדמה שנכנסת לים, בית החולים למצורעים, שבו מבודדים את המלחים החולים.

הר פֵּלֶגרינוֹ מתנשא באיום מעל הכול. מאחוריו, רצועת הרים מכוסים ביערות.

יש ריח שמגיע מהאדמה וצף מעל המים: תערובת של מלח, פירות, עץ שרוף, אצות, חול. פאולו אומר שזה ריח היבשה. איגנציו, לעומת זאת, חושב שזה הניחוח של העיר.

נשמעים קולות של נמל בשיא הפעילות. ניחוח הים מתחלף בסירחון נוקב: דשן, זיעה וזפת, ונוסף על כך, ריח מים עומדים.

פאולו ואיגנציו אינם מבחינים בכך שג'וזפינה עדיין נועצת את עיניה בים הפתוח, כמעט כאילו היא עדיין יכולה לראות את בניארה.

הם לא יודעים שהיא זוכרת את החיבוק של מאטייה. בשבילה האישה הזאת היא לא רק גיסה: היא חברה, היא ביטחון, היא האור שהדריך אותה בחודשים הקשים הראשונים של הנישואים לפאולו.

ג'וזפינה קיוותה שגם ברברו ומאטייה יוכלו לבוא אחריהם לפלרמו, אבל תקוותה דעכה מהר. פאולו ברברו הצהיר שהוא יישאר בבניארה ויפליג הלוך ושוב מפלרמו כדי לסחור עם הצפון ולדאוג שיהיה להם עוד נמל מבטחים. ושהוא צריך אישה שתדאג לבית ולילדים. ג'וזפינה, למען האמת, חשדה שהוא רוצה להרחיק את אשתו מהאחים: ברברו לא אהב במיוחד את קרבתם, בייחוד לא את הקשר בין איגנציו למאטייה.

דמעה בודדת נושרת מהלחי, נספגת בצעיף. ג'וזפינה זוכרת את אוושת העצים המשתרעים מההרים כמעט עד הים, את הריצות ברחובות בניארה עד המגדל של רה רוג'רו, עם קרני השמש שהשתברו בין המים והאבנים על החוף.

שם, על הרציף מתחת למגדל, מאטייה נישקה אותה על הלחי. "אסור לך לחשוב שאת לבד. אני אבקש מהלבלר לשלוח לך מכתבים ואת תעשי את אותו הדבר. עכשיו אל תבכי ככה יותר, אני מבקשת ממך."

"זה לא הוגן!" ג'וזפינה הידקה את אגרופיה. "אני לא רוצה!"

מאטייה חיבקה אותה. "יקרה שלי, ככה זה. אנחנו שייכות לבעלים שלנו, אין לנו כוח. תהיי חזקה."

ג'וזפינה נדה בראשה לשלילה, מפני שמבחינתה היה בלתי־אפשרי להיעקר כך מאדמתה. כן, הנשים שייכות לבעלים, הם השולטים. אבל לעתים קרובות הבעלים לא ידעו איך להיאחז בנשים שלהם.

כך היה בינה לבין פאולו.

אחר כך מאטייה שינתה את הבעתה. היא נחלצה מחיבוקה של ג'וזפינה והלכה לקראת איגנציו. "ידעתי שהיום הזה יגיע. זאת היתה שאלה של זמן." היא נישקה אותו על המצח. "שהאל יעזור לך והמדונה תהיה לצדך," בירכה אותו.

"אמן," הוא ענה.

מאטייה לחצה את ידו ואחר כך איחדה בחיבוק אחד את ג'וזפינה ואיגנציו. "שמור על אחינו פאולו. הוא יותר מדי קשוח כלפי כולם, במיוחד כלפיה. תגיד לו להיות יותר סבלני. אתה יכול לעשות את זה, אתה אחיו ואתה גבר. לי הוא לא מקשיב," היא אמרה. כשהיא נזכרת בזה, ג'וזפינה מרגישה גוש בבטן. היא החניקה דמעות על כתפה של גיסתה, משפשפת את פניה בבד הגס של הגלימה.

"תודה, cori di lu me cori, לב־לבי."

התשובה היתה ליטוף.

לשמע המילים האלה קדרו פניו של איגנציו. הוא הסתובב לאחור להביט בפאולו ברברו. "והבעל שלך, מאטייה? הבעל שלך סבלני, הוא מכבד אותך?" הוא נשף בתסכול. "אין לך מושג כמה כואב לי להשאיר אותך לבד איתו."

אחותו השפילה את עיניה. "ככה הוא. הוא מתנהג כמו שהוא חייב להתנהג." פשוט כך. שריקה אחת, כמו קש שעולה באש.

וג'וזפינה קראה במחווה הזאת את מה שכבר ידעה. שברברו מהיר חֵמה ונהג באשתו אלימות. הנישואים שלהם תוכננו על ידי המשפחות ממניעים כספיים, כמו במקרה שלה ושל פאולו.

הם לא יכולים להבין, הגברים, שלשתיהן יש במשותף לב שבור.

ויטוריה קוראת לה: "דודה, תראי! אנחנו מגיעים!" היא שמחה, מתרגשת. המחשבה על העיר החדשה, הרחק מבניארה, מילאה אותה באושר מהרגע הראשון. "זה יהיה כל כך יפה, דודה," היא אמרה לג'וזפינה יום לפני שעזבו.

הדודה ענתה בגיחוך: "את קטנה מדי בשביל להבין. זה לא כמו כאן בעיירה..."

"בדיוק." ויטוריה לא התייאשה. "זאת עיר, עיר אמיתית."

ג'וזפינה נדה בראשה בשעה שכאב, טינה וזעם הפכו את קרביה.

הילדה קופצת על רגליה, מצביעה על משהו. פאולו מהנהן, איגנציו מנופף בזרועו.

מקבוצת כלי השיט ניתקת סירה קטנה שמובילה אותם למעגן. ברגע העגינה כבר התאסף קהל קטן של סקרנים. ברברו מותח את זרועו כדי לקחת את החבל ולקשור אותו לעמוד העגינה. איש אחד מתקדם, מקבל את פניהם.

"אֵמידיו!"

פאולו וברברו קופצים ליבשה, מברכים אותו בידידות ובכבוד. איגנציו רואה אותם מתלחשים בשעה שהוא מאריך את הכבש כדי שגיסתו תעבור. ג'וזפינה, העומדת יציבה על הסיפון, מהדקת אל חזהּ את התינוק כרוצה להגן עליו מפני איום. ואז הוא, בעדינות, עוזר לה לרדת ליבשה ומסביר: "זה אמידיו ברברו, דודן של פאולו. הוא זה שעזר לנו לקנות את חנות הבשמים."

ויטוריה קופצת לקרקע, רצה אל פאולו. הוא מסמן לה בגסות לשתוק.

ג'וזפינה קוראת על פני בעלה מתח משונה, כמו רטט עמוק, סדק בחזות הבטוחה שלעתים קרובות כל כך גורמת לה להחניק צעקת כעס. אבל זה רק לרגע: פניו של פאולו חוזרים להיות חדים. ההבעה קשה, המבטים דרוכים. אם פאולו פוחד, הוא יודע להסתיר את זה היטב.

היא מושכת בכתפיה. זה לא מעניין אותה. היא חוזרת ופונה לאיגנציו, ועושה זאת בקול נמוך, כדי שאיש לא ישמע אותם. "אני מכירה אותו. הוא היה מגיע לבניארה עד לפני שנתיים, כשאמא שלו עדיין הייתה בחיים." אחר כך נימת קולה מתרככת. "תודה," היא ממלמלת ומטה את ראשה, ובכך מעניקה לו מבט על חלקת העור שבין הצוואר לעצם הבריח.

איגנציו מאט, ואחר כך הולך בעקבותיה.

הוא מניח את כף רגלו על משטח האבן.

הוא בולע את פלרמו במבטו והיא מחלחלת אל דמו.

עכשיו הוא בתוך העיר.

תחושה של פליאה וחום מחליקה בתוכו. הוא ייזכר בה בגעגועים כאשר שנים ספורות לאחר מכן הוא יכיר אותה באמת.

פאולו קורא לאיגנציו לעזור לו לפרוק את חפציהם אל העגלה שהשיג אמידיו ברברו.

"סידרתי לכם מקום ליד הרבה אנשים מבניארה שגרים פה בפלרמו. יהיה לכם טוב."

"זה בית גדול?" פאולו משליך סל נצרים מלא בכלי חרס לתוך העגלה. קול פיצוח מכריז על שבירתה של צלחת אחת לפחות. מיד לאחר מכן, שני פועלים שמים על העגלה את הקוֹריוֹלָה, תיבת הנדוניה של ג'וזפינה.

גיחוך. "שלושה חדרים בקומת קרקע. ברור, לא מרווח כמו הבית שלכם בקלבריה. אחד מבני האזור שלכם המליץ לי עליו, אחרי שהאחיין שלו חזר לסיציליה. היתרון הגדול הוא שהבית במרחק הליכה מהפוטייה שלכם.

ג'וזפינה רק נועצת את עיניה באבני הרציף ושותקת.

הכול כבר נקבע מראש.

הכעס גובר, מתהפך בתוכה. הוא נדבק לרסיסי הלב, מחבר אותם מחדש באי־סדר, והחתיכות נתקעות לה בין הצלעות והגרון, מכאיבות לה.

היא היתה רוצה להיות בכל מקום. אפילו בגיהינום. אבל לא שם.

פאולו וברברו נשארים לפרוק סחורה על הרציף. אמידיו מוביל אותה ואת איגנציו לעבר פּורטה קלצ'ינה.

לאורך המסלול, קולות העיר תוקפים אותה, נשמעים לה אלימים, גסים.

האוויר דחוס ומצחין. כל העיר מלוכלכת, היא מבחינה בזה במבט אחד. פלרמו היא מקום עלוב.

מולה, אחייניתה צוחקת בקול רם, מסתובבת סביב עצמה. על מה יש לה לשמוח? היא חושבת במיאוס בשעה שהיא גוררת את רגליה על מדרכות האבן הבוציות. אבל זה נכון: לא היה לה כלום והיא לא איבדה כלום. ויטוריה יכולה רק להרוויח מזה.

ואמנם, הילדה מדמיינת את העתיד שלה וחולמת, חולמת לא להיות עוד רק יתומה שנאספה מתוך רחמים. היא מדמיינת שיש לה קצת כסף, אולי בעל שלא יהיה קרוב משפחה שלה. אופק חופשי יותר מזה שנועד לה באותה עיירה לחוצה בין ההרים והים.

ואילו ג'וזפינה מרגישה ענייה ומשוגעת.

מעבר לשער העיר, הרחוב מתערסל בין חנויות ומחסנים שנפתחים לתוך סמטאות, צמודים לבתים הדומים לבקתות. היא מכירה כמה פרצופים. היא לא עונה לברכות השלום שלהם.

היא מתביישת.

היא מכירה אותם, היא מכירה אותם היטב. אלה אנשים שעזבו את בניארה לפני שנים. "קבצנים," שפטה אותם סבתא שלה. "מזי רעב שלא רצו להישאר בעיירה," הוסיף הדוד שלה, שהעדיפו לחיות מהיד אל הפה באדמה זרה או לשלוח את הנשים שלהם לעבוד כמשרתות בבתים של אחרים. כי סיציליה היא אדמה אחרת, עולם נפרד שאין לו שום קשר ליבשת.

והכעס שלה מתגבר משום שהיא, ג'וזפינה סאפיוטי, איננה איזו אומללה שחייבת להגר כדי למצוא לחם. יש לה שטח אדמה, יש לה שידה, יש לה נדוניה.

ככל שהרחוב נעשה צר יותר, שקע לבה. היא לא מצליחה לעמוד בקצב של האחרים. היא לא רוצה.

הם מגיעים לרחבה. משמאל, כנסייה עם אכסדרה תחומה בעמודים. "זאת סנטה מריה לה נוֹבָה," מסביר אמידיו, מצביע על המבנה בשביל ג'וזפינה. "השנייה היא סן ג'אקומו. לא יחסרו לכם מקומות להתפלל בהם," הוא מוסיף, מפייס.

היא מודה לו, מצטלבת, אבל לא על התפילות היא חושבת באותו רגע. היא זוכרת בעיקר את מה שנאלצה לעזוב. היא מסתכלת על המדרכה המרוצפת, שאריות של פירות וירקות טובלות בשלוליות בוץ. אין רוח שתפזר את ריח המוות והריקבון.

לבסוף הם נעצרים באחד מצדי הכיכר. אנשים אחדים מאטים, שולחים מבטים חטופים. אחרים, חצופים יותר, מברכים לשלום את אמידיו ובינתיים מסתכלים על החפצים שלהם, אומדים את בגדיהם, את תנועותיהם, מפשפשים בעיניהם בחיים של הדיירים החדשים.

לכו מכאן כולם! ג'וזפינה רוצה לצעוק. תיעלמו!

"הגענו," מודיע אמידיו.

דלת עץ. סלים של פירות, ירקות ותפוחי אדמה מונחים על הרצפה.

אמידיו מתקרב, בועט באחד הסלים. הוא מניח את ידיו על המותניים ומדבר בקול של מי שמכריז משהו. "מַאסְטְרו פיליפו, מה קורה, אתה מוכן להזיז את הדברים האלה? הדיירים החדשים מבניארה הגיעו."

המוכר הוא זקן שגבו כפוף ועינו דומעת. הוא מגיע מעומק החנות, נתמך בקירות.

"יפה... באמת!" הוא מרים את הראש וחושף עוד עין, הרבה יותר פיקחית, שסוקרת מיד את איגנציו ונעצרת על ג'וזפינה.

"אה, בשעה טובה! אמרתי לך לסלק את הדברים האלה כבר בבוקר," מעיר אמידיו.

הזקן מפשפש בין הסלים ומוריד אחד מהם. איגנציו רוצה לגשת לעזור לו. אמידיו מניח יד על זרועו. "מאסטרו פיליפו יותר חזק ממך וממני ביחד."

אבל במילים האלה יש עוד משמעות.

וזה השיעור הראשון שאיגנציו לומד: בפלרמו, חצי משפט יכול להיות שווה יותר משיחה שלמה.

בין גניחה לאנחה, הירקן מפנה את המעבר. נשארים עלים, קליפות תפוזים.

די במבט אחד של אמידיו כדי שהשאריות יטואטאו מיד.

סוף כל סוף הם יכולים להיכנס.

ג'וזפינה מסתכלת סביב. היא מבינה מיד שהבית ריק כבר הרבה יותר מחודשיים. הארובה אינה פועלת כראוי: הקיר מושחר, אריחי המיוליקה סדוקים, מלוכלכים מפיח. יש רק שולחן אחד. שום כיסא, רק שרפרף. כמה ארונות בנויים בתוך הקירות, סגורים בדלתות עץ נפוח וסדוק. הקורות מכוסות בקורי עכביש. על הקרקע, תולעי לחות. הרצפה חורקת מתחת לרגליים.

הוא חשוך.

חשוך.

הכעס מתחלף בתחושת דחייה שעולה מהקיבה, מלאת מרירות. היא חזקה כל כך עד שהאישה שהאישה נתקפת בעווית הקאה.

זה בית? זה? הבית שלי?

היא חוצה את מפתן חדר השינה, שם נמצאים אמידיו ואיגנציו. החדר צר, נראה כמעט כמו מסדרון: האור הקלוש מגיע מחלון שפונה לחצר הפנימית, מוגן בסורגים. מבחוץ עולה קול פכפוך מזרקה.

שני החדרים האחרים לא הרבה יותר גדולים ממזווה. אין בהם דלתות, רק בדים.

ג'וזפינה מאמצת את וינצ'נצו לחזהּ, ממשיכה להסתכל סביב ועדיין לא מצליחה להאמין למראה עיניה. ועם זאת, הכול מציאותי. הטינופת הזאת. העליבות הזאת.

וינצ'נצו מתעורר. הוא רעב.

היא חוזרת למטבח. עכשיו היא לבד: איגנציו ואמידיו בחוץ, מעבר לפתח הבית. היא מרגישה שרגליה קורסות תחתיה, והיא צונחת על השרפרף לפני שתיפול על הרצפה.

השמש עומדת לשקוע ובקרוב תיפול חשיכה על פלרמו ועל החורבה הזאת ותהפוך אותה לקבר.

וכך מוצא אותה איגנציו כשהוא נכנס. שבורה ומותשת, עם התינוק צווח.

הוא מתחיל להתעסק עם החבילות. "לעזור לך?" הוא שואל. "עוד מעט יגיע פאולו עם שאר הסלים והקוריולה." הוא רוצה למחוק את הבעת האימה של ג'וזפינה. הוא רוצה להסיח את דעתה, הוא רוצה...

"עצור." קולה סדוק. הוא מרים את הראש. "לא יכולנו להרשות לעצמנו משהו יותר טוב מהעליבות הזאת?" היא שואלת בלחישה, בלי כעס, בלי כוחות.

"לא כאן בפלרמו. העיר... היא עיר, זהו. היא יקרה. היא לא עיירה כמו שלנו," מנסה איגנציו להסביר, אבל מבין שהמילים האלה לא יספיקו לעולם.

המבט שלה ריק. "זה צריפון. סככה. לאן אח שלך הביא אותי?"

השחר עלה. אין כמעט איש ברחבה של סן ג'אקומו, הכיכר שאליה פונה הפוטייה, החנות של פלוריו וברברו.

הדלת של הארומטרייה, חנות התבלינים והבשמים, חורקת. פאולו נכנס לחנות. סירחון של עובש מקבל את פניו.

איגנציו, מאחוריו, פולט אנחה מודאגת. הדלפק נפוח מרטיבות. בקבוקים ואגרטלים עומדים באי־סדר.

הייאוש עובר מאחד לשני, עוטף אותם, מתרווח בין החזה לגרון.

"אף אחד לא אמר לי שאתם באים הנה," ניסה להצטדק נער השליחויות שמסר להם את המפתחות. "חוץ מזה דון בּוֹטארי חולה, אתם יודעים... הוא לא קם מהמיטה כבר שבועות."

איגנציו חושב שמעבר לעובדה שהוא חולה, בוטארי פשוט הפסיק להתעניין בחנות. ההזנחה הזאת היא לא עניין של ימים.

פאולו לא מגיב. "תן לי את המטאטא," הוא אומר במקום זאת. "לך תביא דליים של מים." הוא אוחז במטאטא, מתחיל לטאטא את הרצפה. הוא עושה זאת בזעם מרוסן. לא כך ראה את הפוטייה בפעם האחרונה שהיה בפלרמו.

איגנציו מהסס, אחר כך צועד לעבר החדר שבד מסתיר חלק ממנו.

טינופת. בלגן. ניירות מפוזרים בכל מקום. כיסאות ישנים, עֲלָיים של מכתשים מנופצים.

התחושה שהוא טעה בכול, הסתכן והפסיד, משתלטת עליו. הוא מבין מהצליל הקצבי של המטאטא שגם פאולו שותף לאותה תחושה.

וִיש, וִיש.

כל תנועה היא סטירה. שום דבר לא הלך כפי שקיוו. שום דבר.

הוא מתחיל לאסוף את הניירות, מרוקן שק של יוטה ואוסף בו את הפסולת. תיקן גדול נופל לרגליו.

וִיש, וִיש.

הלב הוא אבן קטנה שאפשר להדק בין האצבעות.

הוא מרחיק את החרק בבעיטה.

כשהפעמון צלצל בחצות היום, הם סיימו לנקות. פאולו עומד על הסף, יחף, שרוולי חולצתו מופשלים. הוא מייבש את פניו הלוהטים.

עכשיו הארומטרייה מדיפה ריח של סבון. העוזר מאבק בקבוקונים ואגרטלים ומסדר אותם בהתאם להוראות שקיבל.

"אה, אם ככה זה נכון. באמת פתחת מחדש."

פאולו מסתובב.

הדובר הוא גבר בגיל העמידה בעל עיניים כחולות בגוון כה בהיר עד שהוא נראה דהוי. התקרחות משרטטת לו כתם בהיר על המצח. הוא לבוש אריג שעיר וחזייה ועונד סיכת עניבה מזהב.

מאחוריו, בחורה לבושה בגלימה בעלת שולי סאטן ועגילי פנינים, שלובת זרוע עם בחור צעיר.

"מה עשה דוֹמֵניקוֹ בּוטארי? השכיר אותה?" שואל הגבר השני.

פאולו מעתיק את עיניו אליו. הוא צעיר יותר מהאחר, יש לו קול חזק, מתובל במבטא עמוק, ופנים זרועי נמשים. "אני הבעלים, עם אחי וגיסי." הוא מייבש את היד הרטובה על המכנסיים המופשלים מעל הקרסוליים ומושיט אותה ללחיצה.

"אתם הבעלים?" פניו של הצעיר מתקמטים בצחוק. "אתם כל כך בעלים עד שלא יכולתם למצוא מי שישטוף במקומכם את הרצפה?"

"עוד קלברזי!" קוראת הבחורה. "אבל כמה כאלה יש? כשהם מדברים ככה, נדמה שהם שרים!"

"ומה תעשו, תמשיכו לסחור בתבלינים?" האיש המבוגר יותר התעלם מההערה של הצעירה. אולי זאת הבת שלו? יכול להיות, חושב פאולו, היא דומה לו מאוד.

הגבר מתקרב אליו, סוקר אותו בתשומת לב. "או שתמכרו דברים אחרים? איפה תקנו סחורה?"

"בטח יש לכם קשרים עם קלָבּרֵזים אחרים או עם נפוליטנים. הם מוכרים לכם תבלינים?" שואל שוב המבוגר.

"אני... אנחנו..." פאולו רוצה לעצור את שטף השאלות. הוא מושיט את ידיו לפנים, מחפש את איגנציו, אבל אחיו הלך לנגר למצוא גרזינים בשביל לתקן מדפים אחדים וכיסאות רעועים.

הוא מבחין בשוליה באחת מפינות הרחוב, לא הרחק מהחנות. יש לו דלי ביד והוא מסתכל בשניים האלה ביראת כבוד. פאולו מסמן לו להתקרב אבל מבין שלא, הוא לא מתכוון לבוא.

האיש המבוגר יותר מתקרב לדלת. "אפשר?" הוא נכנס לחנות בלי להמתין לתשובה. "עם בוטארי החנות הזאת פרחה, אבל עכשיו היא חתיכת..." די לו במבט אחד. "תצטרכו לעבוד פה לפני שתוכלו למכור משהו בלי לעשות בושות." הוא מחכך את כפות ידיו זו בזו. "אם אתם לא יודעים ממי לקנות ואיך למכור, אתם מסתכנים בכך שתישארו פתוחים מחג המולד ועד סנטו סטפאנו."

פאולו משעין את המטאטא על הקיר, מיישר את השרוולים המקופלים. עכשיו קולו כבר לא לבבי. "נכון. אבל לא חסרים משאבים ורצון."

"אתם תצטרכו גם הרבה מזל." הגבר הצעיר יותר הלך בעקבות המבוגר. הוא אומד את המדפים, סופר את הבקבוקים, קורא את מה שכתוב על האגרטלים. נדמה שהוא מדביק מחיר לכל דבר שהוא רואה. "עם הסחורה הזאת לא תגיעו רחוק. אתם לא בקלבריה. עכשיו אתם בפלרמו, עיר הבירה של סיציליה, וזה לא מקום לאנשים מורעבים." הוא אוחז באגרטל, עוקב אחרי הסדק שלו באצבעו. "אתם לא מתכוונים להתקדם עם כלים שבורים, נכון?"

"יש לנו ממי לקנות סחורות. אנחנו סוחרי תבלינים, יש לנו מפרשית משלנו. גיסי יביא לנו סחורה כל חודש. זמן מספיק בשביל שנתארגן ונסדר הכול." פאולו נמצא במגננה בניגוד לרצונו, אבל האיש הזה רודף אותו, לועג לו, מקשה עליו.

"אה! אז אתם אנשי מכירות. לא תבלינאים."

הצעיר ממרפק את המבוגר שלידו. הוא לא טורח אפילו לדבר בקול נמוך. "מה אמרתי לך? זה נראה לי מוזר... לארגון התבלינאים לא הגיעה שום בקשה, וגם לא לזה של הרוקחים. הם בסך הכול בעלי פוטייה."

המבוגר עונה לו: "אתה צודק."

פאולו היה רוצה להעיף אותם החוצה: הם באו להתעסק להם בעניינים, הסתכלו להם בכיסים ועכשיו הם עוד לועגים לו... "עכשיו, אם לא אכפת לכם, אני צריך להמשיך לעבוד." הוא מצביע לעבר הדלת. "יום טוב."

המבוגר מתנדנד, נועץ בו מבט של בוז, אחר כך נוקש בעקביו, כמעט כמציית לאיזו קריאה, ועוזב את החנות בלי להיפרד לשלום.

הצעיר, לעומת זאת, עוצר כדי להעיף עוד מבט במדפים. "אני נותן לכם חודשיים לפני שאמצא אתכם פושטים יד ברחובות. אחרי חודשיים תסגרו ממילא."

כשאיגנציו חוזר, הוא מוצא את פאולו טומן את פניו בין ידיו הרועדות. הוא מזיז אגרטלים ובקבוקים, מביט בהם, נד בראשו. "מה קרה?" הוא שואל מיד. כי משהו בטוח קרה. אחיו נסער.

"לא מזמן באו הנה שלושה אנשים. שני גברים ואישה. כבר לא ידעתי מה הם רוצים ממני. מי אתם, מה אתם עושים, איך אתם סוחרים..."

"אנשים סקרנים, בקיצור." איגנציו מרים כמה גרזיני עץ ששאל מהנגר האומן כדי לתקן כיסאות ושרפרפים. הוא לוקח מסמר, נועץ אותו, מתחיל להלום בו. "ומה הם רצו?"

"לא רק מה הם רצו. מי הם היו."

ובשלב הזה איגנציו עוצר. המרירות בקולו של אחיו איננה רק עוינות: היא אי־נוחות, אולי גם פחד. הוא מגרד את מצחו. "פאולו, מי הם היו? מה הם רצו מאיתנו?"

"אמר לי את זה הנער שבוטארי שלח לנו. הוא כל כך פחד שלא היה לו אומץ אפילו להתקרב." אחיו מניח יד על זרועו. "זה היה קנצונֵרי, איגנציו. קנצונֵרי והחתן שלו כַּרמֵלוֹ סָגוּטו, שאני אפילו לא אספר לך איך הוא התנהג."

איגנציו מניח את הפטיש על משטח הדלפק. "הקנצונרי ההוא? סיטונאי התבלינים שמוכר גם לצבא המלך?"

"ולכל האצילים. כן, הוא."

"ומה הוא בא לעשות?"

פאולו מצביע על הארומטרייה. בין הזרועות הפתוחות נוצר חלל ריק, מסתמנת האפלולית של אחר הצהריים של אותו סתיו עייף. "לומר לנו שלא נגיע רחוק, לדבריו." ובקולו נימה של ייאוש, של קבלת הדין, שמגיעה אל איגנציו ממעמקים. נימה שהוא לא יכול לסבול.

הוא לוקח את פטיש העץ, נועץ מסמר. "שידבר."

מהלומת פטיש.

כמו תגובה על המחשבה שפאולו חלק עמו בבניארה, כשאמר לו שהוא רוצה ללכת משם. "תן לכולם לדבר, פאולו. לא באנו הנה כדי לרעוב או לברוח לקלבריה בלילה כמו קבצנים." קולו קשה, לא מסתיר את הכעס, את ההתמרמרות, את הגאווה. עוד מסמר, עוד מהלומה. "באנו לכאן וכאן נישאר."

אחרי קנצונרי, גם תבלינאים אחרים באו לרחרח. הם הסתובבו סביב החנות, הציצו מבעד לשמשות, שלחו את נערי השליחויות שלהם "להעיף מבט".

הפנים עוינים, מביעים בוז או רחמים. אחד מהם, בשם גוּלי, אמר לשניהם, בידידות, שלא ירגישו מרומים, כי פלרמו "עיר קשה".

פלרמו לומדת אותם, את בני פלוריו. לומדת אותם היטב. ולא עושה הנחות.

הלקוחות מעטים מאוד.

ועכשיו דווקא יש תבלינים, מהמעלה הראשונה.

לכן, כשהם שומעים את פעמון הדלת כעבור כמה שבועות, הם כמעט לא מאמינים למראה עיניהם.

נכנסה אישה. יש לה מטפחת על הראש וסינר למותניה. בידה היא מחזיקה פיסת נייר. היא מושיטה את הנייר לפאולו, הקרוב אליה יותר. "אני לא יודעת מה כתוב," היא מסבירה. "לבעלי יש כאב בטן וחום גבוה. אמרו לי לקנות את הדברים האלה, אבל אין לי הרבה כסף ולבית המרקחת אני לא יכולה ללכת, הלכתי לגולי והוא אמר לי שעם מה שיש לי אני לא יכולה לקנות כלום. אתם יכולים לעזור לי?"

מבט חטוף בין האחים.

פאולו קורא. "תרופות לעוויתות בקיבה. נראה מה נוכל לעשות." הוא קורא את רשימת הצמחים: "רוּטה, חוביזה..."

איגנציו מפשפש למעלה במדפים, לוקח את הקנקנים. העשבים מגיעים למכתש בשעה שפאולו מקשיב לאישה.

"לבעלי יש כאבים כבר ארבעה ימים והוא לא יכול לצאת מהמיטה." היא שולחת מבטים חרדים לעבר איגנציו ועוקבת אחר עבודתו עם העלי. "אלה ירפאו אותו? בגלל שלי אין לאן ללכת. הייתי צריכה למשכן את העגילים בשביל לקרוא לרופא, כי הספּר לא מבין כלום."

פאולו מעסה את המצח. "חום? גבוה?"

"הוא מסתובב במיטה ולא יכול לשכב בשקט."

"הוא לא מוצא מנוח, מסכן... ברור, אם החום גבוה..."

איגנציו מסמן לו על אגרטל גדול מאחוריו. פאולו מבין.

כפית של קליפת עץ כהה מוצאת את דרכה למכתש.

היא בוחנת בחשד את איגנציו. "מה זה הדבר הזה?"

"קוראים לזה קורטקס. זאת קליפה של עץ מפרו, עץ הכינין, והיא משמשת להורדת חום," מסביר פאולו בסבלנות.

אבל האישה מודאגת, מכניסה את הידיים לכיסים. איגנציו שומע את צלצול הגראנים והטארים שהיא סופרת.2 "הפעם לא תשלמי, אל תדאגי," הוא אומר לבסוף.

היא כמעט לא מאמינה. לוקחת את הכסף, מניחה אותו על הדלפק. "אבל האחרים..."

פאולו מניח יד על זרועה. "האחרים הם האחרים והם עושים מה שהם רוצים. אנחנו פלוריו."

כך מתחיל הכול.

השבועות חולפים, עוברים בזה אחר זה כמו חרוזי תפילה. חג המולד מתקרב.

יום אחד, ג'וזפינה מצטרפת אליהם זמן קצר לאחר שהפעמונים מודיעים על חצות היום. היא מוצאת את בעלה וגיסה מניחים בצד צנצנות ומאזניים.

"הבאתי לכם ארוחת צהריים," היא אומרת. היא מחזיקה סל ובו לחם, גבינה, זיתים. איגנציו נותן לה כיסא אבל היא נדה בראשה לשלילה. "אני צריכה ללכת. ויטוריה לבד עם וינצ'נצו."

פאולו אוחז במפרק ידה. "תמיד את בורחת." הוא אומר את זה במתיקות משונה. והיא, זהירה, חוזרת לעמוד לצד בעלה שמגיש לה פרוסת לחם טבולה בשמן.

"כבר אכלתי."

הוא לוחץ את ידה. "אז מה? עוד משהו קטן?" ג'וזפינה מקבלת. אבל עיניה מושפלות.

איגנציו לועס לאט. הוא בוחן אותה בעיניו.

הם מתלוצצים. או יותר נכון, פאולו מתלוצץ. ג'וזפינה מקבלת את הנגיסות שהוא מציע לה, אבל פניה נותרים מכווצים.

מישהו דופק.

"מה זה, אי־אפשר לשבת רגע בשקט..." פאולו מנקה את פיו על השרוול. הוא נכנס לחנות, בשעה שאיגנציו בולע את פיסת הגבינה האחרונה וכבר נעמד על רגליו.

ג'וזפינה אוחזת בשרוולו. "איגנציו!"

נימת קולה של ג'וזפינה קשה, כמעט נדמה לו שהוא שומע את אחיו מדבר. "מה יש?"

"אני צריכה את עזרתך. אני..." קרקוש בקבוקונים מגיע מהחדר הסמוך. "רציתי לשלוח מכתב למאטייה. תוכל לכתוב אותו בשבילי?"

איגנציו חוזר לאחור. "פאולו לא יכול לעזור לך?"

"ביקשתי ממנו." ידה של ג'וזפינה על משטח השולחן. היא קופצת אותה לאגרוף ומחליקה קדימה עד שהיא נוגעת־לא נוגעת בו. "הוא אמר שאין לו זמן, ושאני לא צריכה לגרום לו לאבד עוד זמן. האמת היא שהוא לא רוצה, אני יודעת, וכשאמרתי לו את זה הוא התעצבן. מאטייה לא יודעת מה שלומנו, אם התמקמנו... קודם היא ואני נפגשנו כל יום בכנסייה. עכשיו אני אפילו לא יודעת אם היא חיה ואני רוצה לפחות לכתוב לה..."

איגנציו נאנח. השניים האלה הם כמו שמן ומים: הם יכולים להיות באותו סיר, אבל הם לא יתערבבו לעולם.

היא מנמיכה את קולה. היא נוגעת בו, לוחצת את ידו. "אני לא יודעת ממי לבקש. כאן עוד אין לי אף אחד קרוב ואני לא רוצה לספר את העניינים האישיים שלי לזרים. תעזור לי לפחות אתה."

איגנציו חושב בשקט. לא, הוא אומר לעצמו. היא צריכה לפנות ללבלר. הוא לא רוצה לדעת למה לג'וזפינה יש הבעה כל כך אומללה או למה פאולו מנסה להתקרב אליה אף על פי שהוא יודע שהיא תדחה אותו.

אבל ממילא זה חסר טעם: הוא רואה אותם כל יום ושומע אותם, אפילו שהם לא רבים בקול רם. כי יש דברים שמרגישים בעזרת הנשמה והאינסטינקט. והוא, שאוהב את שניהם, נמצא בתווך.

ובאותו הרגע הוא, האח הכנוע, הנדיב והאדיב, מרגיש שהנחש שהסתתר מוציא את ראשו, נחש דשא ארסי. איגנציו למד לסקול אותו באבנים, משום שאין לו זכות לתת לו לצאת. הוא לא יכול לומר לפאולו כיצד לנהוג באשתו.

ג'וזפינה עכשיו ממש קרובה אליו. "בבקשה."

איגנציו יודע שאסור לו להתערב. הוא צריך ללכת משם, לומר לה לדבר עוד פעם עם פאולו.

רק אז הוא מבחין שהוא שילב את אצבעותיו באצבעותיה.

הוא מתנתק בבת אחת ומסובב אליה את גבו. "בסדר, עכשיו לכי."

כשפאולו שואל אותו למה הוא מביא הביתה נייר ודיו, הוא מסביר לו. איגנציו רואה שפניו של אחיו מתקדרים. "תעשה מה שאתה רוצה. אני לא רוצה לשמוע את התלונות שלה גם במכתב."

הם סועדים בלי לדבר הרבה. הם לוקחים את חתיכות האוכל מצלחת בודדת במרכז השולחן. לבסוף, ענבים, קצת פירות יבשים. ויטוריה מתהלכת בחדר עם וינצ'נצו תלוי על צווארה. היא שרה.

תראו את הילד הקטן שלי

הילד המקסים הזה

הירדם, הירדם,

שינה טובה ושלווה

כי עכשיו השעה, עכשיו הזמן

בואי, שינה, בואי קחי את בני הקטן

תראו את הילדון

תראו כמה הוא חמודון

הירדם, הירדם,

שמח וטוב לב

כי זאת השעה,

זה הרגע הנכון

ובואי, בואי, שינה

בואי וקחי אותו

את המתוקון שלי, את הילדון.

ג'וזפינה מייבשת את הידיים על הסינר. היא מתקרבת לוויטוריה, נותנת לה נשיקה. "לכו למיטה, שניכם. אני עושה משהו עם הדוד שלכם." היא צונחת בכבדות על השרפרף, מסיטה את השיער מהפרצוף. "מה עכשיו?"

"אני מביא את הנייר." איגנציו הולך לחדר שהוא חולק עם ויטוריה, מחפש את הדיו. הוא מאזין למה שקורה במטבח.

"למה לא ביקשת ממני?" אומר פאולו.

"אמרת לי שאין לך זמן." קולה של ג'וזפינה מלא מרירות.

"אה." חריקת כיסא. "אז אני הולך למיטה."

איגנציו מופיע בפתח החדר, חוסם את דרכו של אחיו.

"הנה זה. בוא, פאולו, תן גם אתה שני משפטי ברכה."

ג'וזפינה מביטה עכשיו בבעלה. הישאר, נדמה שהיא אומרת לו.

ופאולו נשאר.

הוא חוזר לשבת, כותב. אופיו נוקשה, אבל לא היה יכול להיות אחרת, בהתחשב באופן שבו גדל. והוא גאה, כמו כל בני פלוריו.

אחרי כן הוא מעביר את המכתב לאיגנציו, המחזיק נוצה בידו, ומזמין את ג'וזפינה להתחיל.

"מאטייה היקרה..." היא נעצרת, נושמת עמוק. ואחר כך מתחילה מחדש, כאילו אינה יכולה להפסיק.

"הילד גדל היטב, אחייך עובדים מהבוקר עד הערב...

"הבית קטן אבל קרוב לחנות התבלינים...

"אין כאן ירקות כמו שאספנו יחד בהרים...

"פלרמו ענקית ואני מכירה רק את הרחובות שמובילים לנמל..."

איגנציו מרוכז.

הוא מרגיש את מה שג'וזפינה אומרת באמת.

וינצ'נצו לפחות נותן לי נחמה בשעה שפאולו ואיגנציו עוזבים אותי לבדי כל היום ונדמה לי שאני משתגעת בחור הזה. כן, כי הבית הוא קצת יותר גדול ממזווה, ואני מעבירה את הימים שלי לבד, לבד באומללות, עם הבן שלי ועם ויטוריה, ובעיר הענקית הזאת אין מקום בשבילי, את אינך, ואני הולכת לאיבוד בין הקירות והבוץ והכלום.

לבסוף ג'וזפינה משתתקת.

פאולו מתקרב לאשתו, לוחץ על כתפה. "מחר אדאג לשלוח את המכתב," הוא אומר לה. הוא מלטף את שערה. ליטוף ארוך־ארוך, שכולו עצב, עדינות ופחד. הוא פותח את הפה כדי לדבר אליה, אבל לא מדבר. הוא עוזב את החדר לנוכח מבטה האבוד של אשתו.

אבל הוא דווקא מוכרח לדבר איתה, חושב איגנציו. הוא מוכרח לדבר איתה. להקשיב לה. האין זו משמעותם של נישואים? לשאת את כובד הקיום ביחד?

האם לא כך היה עושה?

"שוב תודה, דון פלוריו, יום טוב לך!"

"תמיד לשירותך. להתראות!"

חג המולד 1799 חלף ביעף. עוד שנה עברה והארומטרייה גדלה. הם, האחים פלוריו, הצליחו - בעמל רב - לקנות לעצמם שֵם. במשך זמן רב הם נמעכו תחת החשדנות של תושבי פלרמו, ועל ידי השמועות שהפיץ סָגוּטו, החותן של קנצונרי. שאר התבלינאים, קצת מתוך פחד וקצת כדי שלא להכעיס את קנצונֵרי, התרחקו מהחנות שלהם. פאולו עדיין זוכר את הימים שבילה על מפתן הדלת, ממתין שייכנס לקוח או שסוחר אחר יבוא להזמין מראש אספקת תבלינים. יותר מכול, היה עליהם לסבול את המבטים של סָגוּטו שעבר על פני החנות ושמח לאידם כשראה אותה שוממת. פאולו נשבע לעצמו שיום אחד הוא ימחק את ההבעה המתנשאת מעל פניו של האיש.

השנה החדשה, 1801, הביאה איתה כפור וגשם. הדלת נסגרת באותה חריקה שכבר התרגלו אליה. לרגע אחד רעש הגשם חודר לחנות, ואיתו הרוח החורפית וריח העץ השרוף.

פאולו מביט סביב, מסדר את הבקבוקים שנשארו על משטח העבודה.

בסוף השנה שעברה פרצה מגיפת שפעת אלימה. זמירות חג המולד התחלפו לסירוגין בקינות על ההלוויות הרבות.

אספקת הקורטקס, קליפת עץ הכינין, כמעט אזלה. הארומטריות החשובות ביותר, כמו זו של קנצונרי, מכרו אותה במחיר משקל הזהב, מילולית, וכל כך הרבה היו צריכים אותה.

ואז, באופן בלתי־צפוי, הגיע משלוח התבלינים שהביא ברברו. הוא הגיע בד בבד עם השנה החדשה: ארגזים מלאי תבלינים שמילאו את החנות. והשמועה התפשטה בן לילה. "מה שגורם לאחד לצחוק, גורם לאחר לבכות", אומר הפתגם. וכך היה: ביום המחרת התמלאה החנות, ולא רק באנשים עניים המחפשים עשבי מרפא.

תבלינאים. רוקחים זעירים. רופאים אחדים.

הם מצאו אותם מאחורי הדלת, הכובע ביד והכסף בכיס, מתחננים שימכרו להם את הקורטקס שלא יכלו לקנות בשום מקום אחר.

פאולו עדיין זוכר את כרמלו סגוטו, שעבר בפּיאנו סן ג'אקומו, נעצר להביט בחוסר אמון בתנועה של מוכרי תבלינים שבאו לקלברזים האלה שאיש לא בטח בהם קודם. הוא התפרץ לחנות, דחף לקוחות אחרים וביקש מפאולו שיראה לו את הקליפה, כי זה לא ייתכן, הוא צעק, והם מרמים את כולם...

פאולו לקח חופן קליפות ופרס אותו על הדלפק. "קורטקס מפרו. רק עכשיו הגיע, וכבר הכול נמכר. תאכל את הלב, סגוטו."

סגוטו צעד כמה צעדים לאחור, מוקף במבטים הנבוכים של התבלינאים האחרים ושל כמה רופאים. פניו היו נפוחים, מעוותים בגיחוך. הוא נותר יציב על מקומו, אחר כך ירק ואמר: "בוץ מהאדמה."

ביום המחרת, קנצונרי הפיץ את הידיעה שיש לו תבלינים נוספים ושהוא הוריד את המחירים, וכמו כן שהוא ייתן טיפול מועדף ללקוחות נאמנים. אבל הנזק נעשה.

"אתה חי ומי שמת, מת," העיר פאולו.

עכשיו הוא למד. כך זה עובד.

זה היה הרגע שבו חדל להיות רק "ההוא מבניארה" והתחיל להיות דון פאולו פלוריו.

עכשיו זה כתוב במכתבים של סחר, על מסמכים, ועל חוזים שחתומים עליהם בעלי חנויות שהתנסו באיכות הגבוהה של הסחורות וחזרו לקנות מהם.

פאולו מציב את הצנצנת האחרונה על המדף.

נכון: העניין עם מטען הקורטקס היה מכת מזל. אבל מה שקרה אחר כך לא היה יד המקרה.

מעבר לשמשות, מתחת לגשם, רץ נער השליחויות שלהם, מיקֵלֶה. הוא מצמיד לחזהו קופסה עטופה בבד משוח בשעווה. הוא נכנס, מנער מעליו את המים. "איזה מבול משמים!" הוא קורא ומניח את הקופסה על הדלפק. "הנה: אגוז מוסקט וכמון. לקחתי גם קצת 'פרח הגז' כי ראיתי שעומד להיגמר."

"איך המחסן?"

"קר. יש רטיבות, אבל בגשם הזה אי־אפשר לעשות כלום."

"הרטיבות הורסת את העשבים והתבלינים. אחר כך, לך עם דומניקו לשים את השקים למעלה ולסגור את הדלתות בקרטונים."

הצעיר מהנהן ונעלם בחדר האחורי של החנות. הם החליפו את הווילון בדלת וצבעו את התריסים.

אין זה השינוי היחיד בפעילות שלהם.

החנות כבר לא מספיקה.

פאולו ואיגנציו שכרו מחסן בווייה דיי מָטֵראסאי, ברחוב קַסטֵלָמארֶה. שם הם יכולים לאפסן את הסחורה שמגיעה מכל רחבי הים התיכון. קפיצה נאה באיכות, שהיתה נחוצה אחרי שהתחילו למכור בסיטונות לסוחרים אחרים.

הוא קורא למיקלה.

"כן, דון פאולו."

"אני יוצא. איגנציו מאחר, אני לא רוצה שיהיו בעיות עם המכס. שמור על החנות."

שאגת הגשם שמקבלת את פניו מעבירה בו צמרמורת. הוא חוצה את פיאנו סן ג'אקומו, מסתכל לעבר ביתו: מבעד לתריסים מסתנן אור. ג'וזפינה בוודאי מבשלת.

וינצ'נצו...

וינצ'נצו הוא ילד חכם. בשעות הערב הוא נוהג לצפות בו ובוויטוריה משחקים יחד או שהוא מסתכל על איגנציו שמנסה להסביר לאחייניו את אותיות האלף בית.

אבל זמן קצר אחר כך הופיעה אשתו בדלת כדי להשליך דלי של מים מלוכלכים. היא ראתה אותו, הוא בטוח בכך, אבל לא הגיבה, אפילו לא הרימה יד לשלום.

הוא טומן את צווארו בין השכמות, ממשיך בצעד מהיר לעבר פָּלאצו סטֵרי. ג'וזפינה לא אוהבת אותו. הוא יודע, זאת מעולם לא היתה בעיה: יש לו את העבודה שלו. הוא לא מתגעגע להפלגות בים והארומטרייה ממלאת את ימיו.

אבל לפעמים הוא היה רוצה חיבוק כדי שיוכל להירדם חמים ונאהב.

ג'וזפינה סוגרת את הדלת בחבטה. פאולו היה בחוץ.

מי יודע לאן הלך.

היא מרגישה לחץ בחזה.

הלב שלי כהה, נוהגים לומר בבניארה.

הלב שלה שחור. היא שונאת את הבית הזה. היא שונאת את העיר הזאת, את מזג האוויר הרטוב. בשל החורף והגשם, היא נאלצת לסגור את החלונות ולהדליק את הנרות.

נוסף על כך, זה יום רע. היא לא מרגישה טוב, היא נאלצה להישאר במיטה זמן־מה, בשעה שוויטוריה טרודה בעבודות הבית.

היא בהיריון.

היא בטוחה בכך זה ימים אחדים. היא לא קיבלה מחזור והחזה שלה כואב.

רק זה היה צריך לקרות לה: לחכות לעוד ילד שם, בפלרמו, בבית חסר האור הזה.

אני צריכה לספר את זה לפאולו, היא חושבת. אבל היא עדיין לא מצאה את הרגע או האופן הנכונים.

למען האמת, היא לא יודעת אם היא רוצה אותו.

בפאולו היא לא בוטחת, להפך. היא חוששת ממנו. ברגעים אחרים, יראת הכבוד שרעיה אמורה לחוש כלפי בעלה מתחלפת בשנאה בוערת, להב של סכין שחופר לה בבטן. ועכשיו, ילד שלו? עוד אחד?

היא מתביישת מהמחשבה הזאת, אבל הילד הזה לא מוכרח להיוולד.

היא עוטה צעיף על הראש ונועלת נעליים. היא יוצאת, מקיפה את פיאנו סן ג'אקומו ויורדת לעבר הנמל. שם, באחד הצריפים מאחורי החומה, גרה מאריוּצ'ה קוֹלוֹסימו, המיילדת מבניארה. ריח של סבון ובגדים שכובסו מסתנן דרך הדלת. היא מהססת. "דונה מאריוצ'ה! את בבית?" היא קוראת פתאום.

האישה מופיעה בפתח. פניה נראים כאילו סותתו בזפת, ושפתיה דקות. עורה מיוזע. "דונה ג'וזפינה... אני מכינה תמיסת חיטוי לבגדים. איך אני יכולה לעזור לך?" היא שואלת ומנגבת בסינר את ידיה שהאדימו.

ג'וזפינה מהססת רגע קט. מה שהיא רוצה לעשות אינו הוגן, הוא חטא. המדונה מסתובבת לצד הנגדי בכל פעם שאישה נפטרת מהילד שלה, כך אמרה לה סבתא שלה.

ובכל זאת.

ג'וזפינה מתקרבת, מדברת אליה כמעט בתוך האוזן. "אני יכולה לבוא לבקר אותך באחד הימים הקרובים?"

האישה מרכינה מעט את ראשה. יש לה ריח קמאי, של קש וחלב. "מתי שתרצי. מה יש, ביצה בקן?"

היא מהנהנת. "אבל בעלי עדיין לא יודע," היא ממשיכה ללחוש.

הכובסת מיישרת את גבה. היא לא שואלת שאלות, רק פותחת את ידיה. היא מבינה, מבינה הכול, והיא יודעת שהדברים שהנשים לא אומרות הם יותר ממה שהגברים יוכלו להבין אי־פעם. "אני כאן. אחכה לך."

ג'וזפינה מהנהנת, הכובסת נעלמת מאחורי הדלת.

היא חוזרת הביתה בצעד אטי. הגשם הרטיב את הצעיף, ועכשיו הוא מטפטף דרך האפודה שלה. טיפות שמנות, כבדות, שמקשות את ההליכה. כשהיא מגיעה לפיאנו סן ג'אקומו, היא מציצה לעבר הארומטרייה. מעבר לשמשה היא רואה צלליות, אולי לקוחות.

היא נאנחת. אילו סבתה היתה בוחרת באיגנציו בתור בעלה, אולי הכול היה שונה.

היא נזכרת בפעם ההיא, לפני שנים, כשקברו את קרובי המשפחה אחרי רעידת האדמה שהרסה את בניארה. היא מעלה בדמיונה את פניו של אותו הילד בעל העיניים הרכות, הפנים המחודדים הסמוקים מבכי, שהתבונן בתלולית העפר שמתחתיה נקברה אמו, רוזה. והיא, שאיבדה את שני הוריה, שהיתה לא יותר מענף יבש ועקום עם אגרופים קפוצים כנגד השמלה, כועסת על כל העולם שלקח לה את אמא ואבא, התקרבה אליו, נתנה לו ממחטה כדי שינגב את הנזלת שנטפה מאפו.

"אל תבכה," היא גערה בו. "בנים לא בוכים." אבל היא אמרה את זה במיאוס, אולי משום שקינאה בדמעות המשחררות ההן, מפני שלה עצמה כבר לא נותר שום בכי. והוא הסתכל עליה, מושך באפו. הוא לא ענה לה.

היא נכנסת הביתה. שולי השמלה ספוגים מים, והצעיף דורש סחיטה. ויטוריה חוקרת אותה בעיניה. "כולך רטובה, דודה! את בסדר?"

"כן, כן... הייתי צריכה ללכת לדודה מאריוצ'ה בשביל לשאול אותה משהו."

וינצ'נצו מסיח את דעתה, מושך לה בחצאית. "אמא, על הידיים."

ג'וזפינה מחבקת אותו חזק, מרחרחת את הניחוח החמים בקפלי הצוואר. הבן שלה הוא הדבר הטוב היחיד שבעלה נתן לה. והוא מספיק לה, היא לא רוצה עוד אחד, זה שגדל ברחמה וגורם לה לחוש עייפות וחסרת כוח. הוא עוד עלול להיות כמו בעלה...

התיעוב שהיא חשה כלפי פאולו ניצת מחדש. זאת טינה ישנה, והיא אוצרת אותה באהבה בחזה, ממש מתחת ללב. היא רצתה בעל וילדים, אבל אילו ידעה שזאת המשמעות של נישואים, היא היתה בורחת להרים.

או, פאולו רציני, כמובן. יש לו רק שני דברים בראש: עבודה וכסף. אפילו בחג המולד הוא הלך לארומטרייה לבדוק את הסחורה והשאיר אותה ואת ויטוריה לאכול ערמונים ולהסתכל זו על זו.

הוא שונה מאיגנציו.

הגשם התחזק. כבר כמעט חצות היום כשפאולו חוצה את הכניסה לעגלות, זאת שלצד המכס בתוך פלאצו סטֵרי: צורת קובייה, מחוררת בידי חרכים דקים, מצודה בתוך העיר, שנוצרה לשמש ארמון למשפחת קיארמוֹנטֶה, אחר כך השתמשו בה כבית הסוהר של האינקוויזיציה ולאחר מכן שימשה בסיס צבאי, עדה אילמת להיסטוריה של העיר.

הוא מוצא מפלט במעבר בין שתי חצרות, בחברת סוורים וסוחרים.

והוא עדיין שם כשהוא מבחין בחצר המרובעת באיגנציו הולך אחרי גבר ומתווכח איתו. הוא מזהה אותם. "פאולו! איגנציו!"

הם לא שומעים אותו. ברברו דוחף את איגנציו וזה פורש את זרועותיו.

פאולו ממהר לצאת ממקום המקלט שלו. "מה הבעיה עם שניכם? מה קרה?"

ברברו צועד לקראתו. "גם אתה! גידלתי נחש, זה מה שזה. זאת הכרת התודה על כך שנתתי לכם מהלחם שלי כשגוועתם ברעב? בגלל זה אתם שוכרים דברים בלי להגיד לי? ועוד חותמים בשמכם?"

"לְמה אתה מתכוון?" פאולו לא מבין, מסתכל על גיסו, מסתכל על איגנציו. "מה קרה?"

איגנציו מנסה להסביר: "אחד העובדים של קנצונֵרי אמר לו ששכרנו את המחסן, הוא טוען שרצינו לרמות אותו..."

"למה, זה לא נכון?" מתעצבן ברברו. "אני צריך לשמוע את זה מזרים, שאתם עושים דברים בלי להגיד לי? אנחנו שותפים ואפילו קרובי משפחה, אלוהים אדירים, ככה אתם דופקים אותי? אה, תזכרו מי פה שם את הכסף! ושאם אני רק רוצה, אני אמשוך לכם את השטיח מלמטה ואתם תישארו עם הרגליים באוויר!"

"או, מה אתה עושה? מה אתה עושה?" עונה פאולו. "מי עובד כאן, אנחנו או אתה? אנחנו סידרנו את הארומטרייה והתחלנו להפעיל אותה. כשהיינו בבניארה אמרת שהכול בסדר ולעומת זאת מצאנו רק חדר מלא בשלשולים. ועכשיו האנשים באים, אנחנו עושים כסף. ובמקום להודות לנו על מה שאנחנו עושים, אתה עוד דורש דין וחשבון? בוא לעבוד כאן, ואחר כך תראה למה עשינו טוב ששכרנו מחסן. מה אתה צועק?"

"לא שמעת אותי? הייתם צריכים להגיד לי לפני שעשיתם את זה!"

"למה? היינו צריכים לקבל ממך רשות?"

ברברו שם את ידיו על החזה של פאולו, דוחף אותו. איגנציו נעמד ביניהם לפני שאחיו יגיב על הדחיפה. "עכשיו תפסיקו. כולם מסתכלים עלינו," הוא מסנן.

מעליהם, עשרות עיניים רעבות וזועמות.

"בואו לחנות. שם יותר טוב לדבר."

הם מתרחקים. ברברו הולך לפניהם, פאולו ואיגנציו הולכים בעקבותיו. מרוחקים. זה לצד זה.

כרמלו סגוטו צופה בהתרחשות מהפורטיקו. הוא לא מפגין שמחה לאיד או כל הנאה שהיא.

כלפי חוץ, לפחות.

אחרי שבני פלוריו עזבו את פלאצו סטרי, דון קנצונרי ניגש אליו. "ראית איזה תרגיל עשה להם הקלבּרזי? עוד רגע הם היו מתחילים להרביץ אחד לשני במקלות."

חמיו מהנהן. "אתה לא יודע כלום, נכון?"

כרמלו פותח את זרועותיו. ההבעה שלו היא תמימות מהולה בארס. "אני? לא עשיתי כלום. זה היה לאונרדו, הסוור, שדיבר בקול רם." הוא לא מוסיף שהוא עצמו דחף את הפועל לדבר באופן הזה, שהוא זה שמפיץ את השמועות שמסתובבות בין עובדי המכס, כלומר שמשפחת פלוריו מסוכסכת בינה לבין עצמה וצוברת חובות על חובות. הוא לא אומר שהנשק החביב עליו הוא הרכילות, אבל חמיו יודע. בגלל זה הוא מחזיק אותו קרוב אליו, קרוב יותר משהוא מחזיק את בניו שלו.

הם צוחקים.

"בוא נזוז, בוא," קנצונרי מסמן לעבר העגלה. "נחזור הביתה." אחר כך הוא מסתובב, מסתכל על חתנו. "אבל אתה רואה מה קורה כשעושים עסקים עם בני משפחה? אתה חייב להיזהר בהתנהגות שלך וללמוד להישאר במקום שלך."

הצחוק של סגוטו דעך. "מה, אני לא יודע את זה? אי־פעם התנהגתי בחוסר כבוד כלפיך או כלפי הגיסים שלי?"

"בדיוק. אני אומר לך את זה בשביל שהדברים לא יתקלקלו." הוא טופח על הגג, והכרכרה מתחילה לנסוע. "אתה חכם מספיק כדי לדעת איך להתנהג. אתה כלב שמכיר את הבעלים שלו. נכון?"

הוא עונה 'כן' ובולע רוק. כי זה בדיוק מה שהוא: כלב שמירה. הוא יודע את זה, חוזר על כך לעצמו כל יום כשהוא רואה את בבואתו במראה. הוא לא חופשי כמו שני הקלבּרזים האלה שלא פוחדים מכלום ולא צריכים אף אחד. ובגלל זה הוא שונא כל כך את משפחת פלוריו: כי הם משהו שהוא לעולם לא יהיה.

פאולו ברברו אינו מבלה את אותו הלילה אצל משפחת פלוריו, כמו שהוא עושה בדרך כלל כשהוא בפלרמו. הוויכוח - נסער ולעתים אלים - נמשך זמן רב. בשלב מסוים, פאולו קם ויצא מהחנות בטריקת דלת. נמאס לו לשמוע שוב ושוב שהוא ניסה לרמות אותו. איגנציו נשאר מאחור והמשיך לנסות להסביר. בסבלנות. ברוגע.

לבסוף, ברברו אמר לילה טוב לג'וזפינה. "תגידי לבעלך להיות הגיוני," הוא אמר בפתח הדלת, "אחרת הכול יתמוסס באוויר, בגלל שאני, עם מישהו שמרמה אותי, לא רוצה שום עסק."

ג'וזפינה לא ענתה, כי אשת בית לא עונה. אבל דבר אחד היא יודעת: פאולו ואיגנציו ישרים. בעלה מסור לעבודה יותר משהוא מסור למשפחה. ואיגנציו ודאי לא יהיה מסוגל להונות אף אחד.

הם אוכלים בשעת ערב מאוחרת, אחרי שפאולו חוזר. איש אינו מדבר על המריבה.

איגנציו נראה עייף, קודח. הוא לא מסיים לאכול והולך לישון כמעט בלי לומר לילה טוב. ויטוריה ווינצ'נצו הולכים בעקבותיו.

פאולו וג'וזפינה נשארים לבדם.

פאולו מהדק חתיכת טרקוטה בין הידיים. "נלך לישון?"

היא ממשיכה לנקות. לא עונה.

הגבר מניח את הספל. הוא מניח את ידיו על מותניה. ג'וזפינה מבינה מה הוא רוצה. "עזוב אותי."

כעסו גובר. "תמיד את חייבת לומר לא? למה לא?"

"אני עייפה."

פאולו לוחץ חזק יותר. "מה אני צריך לעשות, להתחנן לקבל קצת ממה שמגיע לי? מה אני מבקש ממך שכל כך מוזר?" ובקולו באמת נשמעת נימת תחינה. הוא כמעט מועך אותה בין התנור לגופו. לרגע אחד, ג'וזפינה חושבת שהוא רוצה לקחת אותה שם, להסתכן בכך שכולם ישמעו אותם. היא מרחיקה את ידו, כי הוא כבר התחיל להרים את החצאית שלה, היא מתחמקת.

ובכל זאת היא מרגישה רעד, התמסרות של איבר מינה הבוגדני שלא מניח לה לרסן את תשוקתה. "לא. עזוב אותי, אמרתי לך!"

הגבר עוצר. הוא לא יודע אם להתחיל לצעוק, לסטור לה או לצאת מהבית בטריקת דלת ולמצוא את הראשונה שתיקרה בדרכו בשביל לשחרר קיטור. כי בזה יש לו צורך: בקצת נחמה. זה כל מה שהוא רוצה.

הוא אוחז במפרק ידה, מוביל אותה לחדר השינה. הוא מפשיט אותה. היא עוצמת את עיניה, בשעה שבעלה מחפש את האהבה בתוכה, והיא אנוסה לתת לו לעשות זאת.

בחדר הסמוך, מעבר לווילון שמשמש כדלת, איגנציו מתעורר מהקור. הוא מתבונן באפלה. מאזין.

בבוקר המחרת, ג'וזפינה קמה כשעדיין חשוך. היא מתלבשת במהירות. בעלה ישן. היא לא מביטה בו.

היא פותחת את הדלת. החורף תוקף את פלרמו בלי רחמים.

פרט למעט עוברים ושבים ההולכים ללה קאלה, אזור פיאנו סן ג'אקומו שומם. היא מדליקה נר כדי שיהיה לה קצת אור, מכינה פרוסות לחם ודבש. ממדף אחד היא לוקחת קערה עם חתיכות גבינה ומניחה אותה על השולחן.

ויטוריה מופיעה בפתח הדלת, ממלמלת: "בוקר טוב", אחר כך מתרחקת כדי להתלבש.

העווית מאלצת את ג'וזפינה לקפוא על מקומה. היא תופסת את בטנה.

לימדו אותה שאת הילדים שולח האלוהים ודחייתם היא חטא מוות. היא מאמינה בזה, היא יודעת שהאל נותן ולוקח, שהוא יעניש אותה אם היא תעשה משהו נגד הילד הזה. אבל מה היא אמורה לעשות, מה, אם היא לא מרגישה שהילד הזה שלה? הוא לא כמו וינצ'נצו, שנדבק לבשרה עוד לפני שבא לעולם. התינוק הזה זר לה...

לא, אולי זאת רק שאלה של זמן, היא חוזרת ואומרת, מנסה לשכנע את עצמה. היא צריכה להתרגל אליו, לתת לטבע לעשות את שלו, ללמד אותה שוב להיות אמא.

או אולי היא חוטאת מעצם המשאלה שלא להיות שוב לאם.

את המחשבה הזאת היא תישא בתוכה במשך כל השנים שיבואו. כשהיא תיזכר בה, מסמר יינעץ בתוכה.

עווית נוספת. היא חייבת לשבת, לנשום עמוק. ויטוריה מצטרפת אליה מיד לאחר מכן. "דודה?"

"כאב של נשים."

ויטוריה עדיין לא בוגרת, אבל היא יודעת על מה מדובר. "תישארי פה. אני אכין מה שצריך," היא אומרת לה. היא פיקחית וחכמה. גם בערב הקודם היא שמעה את הקולות שבקעו מהחדר של הדודים שלה והבינה. דבר אחד היא יודעת, ויטוריה: שהיא לא רוצה גבר שיפקד עליה כמו הדוד שלה. היא רוצה בעל שיכבד אותה, שייתן לה לדבר, ושלא משנה שהדודה אומרת שזה לא ככה.

קצת אחרי כן, כל המשפחה מתאחדת סביב השולחן. מהדלת נכנסים משבי רוח קפואים המורידים את הטמפרטורה בחדר.

הם אוכלים בחיפזון, ראשיהם שפופים. איגנציו ופאולו לובשים מעילים ויוצאים, האחד לעבר המכס, האחר לארומטרייה.

אבל פאולו נעצר, חוזר על עקבותיו. הוא מתקרב לאשתו, מלטף אותה. ג'וזפינה לא מגיבה ומסתכלת עליו מתרחק.

לטאטא, להציע מיטות, לנקות ירקות, לקרצף סירים. ויטוריה נכנסת הביתה. על ידיה חבורות כחולות שמקורן מדליי המים שהביאה מהמעיין. וינצ'נצו מוחה, הוא רוצה לצאת. העייפות של ג'וזפינה מתגברת, מתגברות גם דקירות הכאב בבטנה. היא היתה רוצה לנוח אבל אינה יכולה: צריך לשטוף את הבית, להרתיח תמיסת חיטוי. זיעה נוטפת במורד גבה ובין שדיה.

לפתע ויטוריה קופאת. "דודה," היא לוחשת, ידה מכסה את פיה. "מה קורה לך?"

ג'וזפינה מביטה למטה. יש כתמים כהים על החצאית שלה. "מה...?"

לפתע היא מבינה שהחום בין רגליה אינו זיעה, אלא דם. הבלבול שלה הופך לאימה. היא מספיקה בקושי לפלוט שצריך לקרוא למיילדת ומתמוטטת על הרצפה.

ברגליים יחפות, על אבני הבזלת הבוהקות מגשם, ויטוריה רצה לעבר וייה סן סבסטיאנו. היא מחליקה, קמה שוב. היא מחפשת את מאריוצ'ה. היא יודעת שהיא המיילדת של תושבי בניארה. פאולו אמר שלעתים קרובות מגיעות אליו נשים ובחורות לבקש ממנו עשבים שהיא המליצה להן לקנות.

הילדה מוצאת את הכתובת. "גברת מאריוצ'ה, דודה שלי מאבדת דם!" היא צועקת, מבוהלת מהאפשרות שגם הפיסה האחרונה של משפחה שנותרה לה תיחטף ממנה. "היא התעלפה. בואי, בואי."

ראש עטוף בצעיף מביט מהחלון. "מי זה? מי?"

"דונה ג'וזפינה, אשתו של דון פלוריו. בואי!"

"או, בשם סנטה אנה!"

האישה נעלמת בתוך הבית. צעדים רועשים יורדים במדרגות וכעבור רגעים מעטים מאריוצ'ה עומדת מול ויטוריה ובידה סל. "תירגעי. ספרי לי, מה קרה?"

"עמדנו לכבס את הבגדים ושמתי לב שהשמלה שלה מוכתמת."

באותו רגע נשמע קול שמאלץ אותן לעצור. "ויטוריה? מה את עושה כאן?"

"דוד איגנציו!" הילדה משליכה את עצמה אל זרועותיו של הדוד. היא פורצת בבכי.

"מה קורה?"

ויטוריה מספרת, האיש מחוויר. "אבל מה, היא היתה בהיריון?"

היא מניעה את ראשה, רועדת. "אני לא יודעת כלום, דוד."

הגבר אוחז באחייניתו, מכניס אותה מתחת למעילו כדי לגונן עליה. "מיקלה, קח את הסחורה למחסן ותגיד לפאולו לחזור הביתה. קדימה!" כולם רצים לפיאנו סן ג'אקומו.

מאריוצ'ה הגיעה לשם לפניהם.

היא כורעת לצד ג'וזפינה, דודתה עֵרה ובוכה בשקט, חצאיתה משוכה עד מעל לירכיה. מהחדר השני הן שומעות את וינצ'נצו צורח. על הרצפה שלולית דם.

"לכי להרגיע את וינצ'נצו," ממלמלת ג'וזפינה לוויטוריה.

הילדה מצייתת, עיניה נעוצות בדם. הילד הקטן מפסיק מיד לבכות.

מאריוצ'ה מרימה את עיניה. "רק אתה פה?"

"אני הגיס שלה. אני חייב..."

היא מניפה את ידה. "לא חשוב. קדימה, אפילו אם אתה גבר. תעזור לי, אנחנו צריכים להביא אותה למיטה."

אבל איגנציו לא זז. "היא באמת היתה בהיריון?"

המיילדת מהנהנת. היא לוקחת חתיכת בד מהסל, מתחילה לייבש אותה. ג'וזפינה גונחת מבושה, מסתירה את פניה בקיפול זרועה של האישה.

"כן. היא לא היתה צריכה להתעייף. עכשיו כבר אין מה לעשות."

איגנציו משתחרר מהמעיל ומרים את ג'וזפינה. "לכי קדימה," הוא אומר למאריוצ'ה בנימה שאינה מאפשרת סירוב. "אני אסחב אותה."

"הבגדים שלך יתלכלכו." ג'וזפינה גונחת. "אתה תמיד תומך בי," היא מוסיפה, נצמדת לחולצתו. "אתה ולא הוא."

היא אומרת את זה חלש, כל כך חלש עד שהוא חושב שהוא לא שמע טוב. אבל זה לא המקרה, וזה מוסיף לצערו.

מאריוצ'ה שמה סדינים ומגבות על המיטה כדי שלא להכתים את המזרן, משום שהיא צריכה לסיים עכשיו את מה שהטבע התחיל.

"פאולו לא יודע?" איגנציו לוחש.

היא נדה בראשה. היא ממשיכה לבכות, וכל מה שהוא יכול לעשות זה למלמל התנצלות לתוך שערה הרטוב מזיעה. הוא עוזר לה לשכב על המיטה ועומד לצאת אבל מסתובב בחזרה, לוקח את ידה ומנשק את כף ידה. ואז הוא הולך משם לפני שהמיילדת תבחין בגיהינום שמתחולל בתוכו.

כשפאולו נכנס הביתה, ויטוריה, על הברכיים, מנקה את הרצפה.

"הדודה שם," היא מצביעה בקול נמוך. היא טובלת את הידיים במים האדמומיים, סוחטת את הבד, מעבירה אותו שוב.

פאולו מתקרב אליה. "את לא אמורה לעשות את הדברים האלה..."

"אז מי אם לא אני?" עונה ויטוריה בנוקשות. ובקולה נימת תוכחה.

לפתע, הדוד קולט עד כמה היא גדלה, עד כמה היא קרובה להיות אישה. אבל היא לא נותנת לו להמשיך. "היא הרגישה רע כבר הרבה ימים, הקיאה, היתה תמיד עייפה. לא שמת לב?" היא שואלת. רצינית, חמורת סבר.

פאולו מגמגם, נד בראשו לשלילה. תחושת האשמה מתחילה לכרסם סביב לבו, לוחצת עליו כמו אגרוף. עכשיו, רק עכשיו הוא מבין הרבה דברים. גם את ההתקוממות שלה בערב הקודם.

ויטוריה מתבוננת בו ללא מילים. היא קמה, שופכת את המים המלוכלכים מחוץ לדלת. אבל כבר אין האשמה בעיניים הכהות והשקטות האלה. יש כאב, כן. חמלה. אולי גם הבנה.

"איפה איגנציו? ווינצ'נצו?"

הנערה אוחזת בצלחת, מתחילה לפרוס ירקות בשביל להכין מרק בשר, כמו שמכינים ליולדות. "דוד איגנציו לקח אותו החוצה כדי שהוא לא יפריע לדונה מאריוצ'ה בזמן שהיא עבדה." קולה נעשה עדין יותר. "לך לדודה. אסור לה להישאר לבד, מסכנה, או שהיא תחשוב שזאת אשמתה."

אז זאת אשמתי? פאולו חושב. אשמתי, כי אפילו לא שמתי לב שהיא מרגישה לא טוב?

על סף דלת חדר השינה הוא מביט באשתו בחרטה כואבת. אילו היה יודע, הוא לא היה מתעקש בלילה הקודם.

הוא מתקרב בחשש. "יכולת לומר לי." ללא תוכחה, רק במרירות. הוא הרוס. עכשיו, כשעיניו מלאות בכאב שלה, הוא אכול אשמה. "למה לא אמרת לי?" הוא שואל.

מתוך אישוניה של אשתו, טיפות של בכי זולגות לאורך הלחי, במסלול שכבר נסלל. האיש מתיישב לידה במיטה. "אל תבכי, בבקשה." הוא מנגב לה דמעה. "אולי זה היה עוד בן. מן הסתם הוא לא היה אמור להיוולד."

ג'וזפינה דוממת, מביטה בקיר. לא מילת סליחה, לא התנצלות אחת, בניגוד לאיגנציו.

מאריוצ'ה מחליקה אל מחוץ לחדר.

לה קאלה שוממה למחצה. קר. רק סוורים וימאים אחדים עומדים סביב הספינות. הרוח נחבטת בעוז בחומות העיר, טורקת תריסים ומעיפה כביסה תלויה לייבוש.

"הסירה ההיא?"

וינצ'נצו לופת את צווארו של איגנציו ומצביע לעבר הים. הדוד מכסה אותו במעילו כדי להגן עליו מפני הרוח. כנסיית פּיידיגרוטה סגורה, אפילו הקבצנים המתגודדים דרך קבע לפני השער אינם. על חומות קַסטֵלוֹ אָ מארֶה, זקיף עושה את הסיבוב שלו, אוחז בכובעו.

"קוראים לזה מפרשית. זאת סירה כמו זאת שבתוכה הגענו הנה, כשהיית קטן."

"כמה קטן?"

"מאוד. היית בתוך סל."

וינצ'נצו מתנועע. איגנציו מוריד אותו והוא הולך לשולי הסלע של המזח ומביט למטה במים הכהים, הסוערים. קצה עוגן מכוסה אצות שקוע באפלה. "כמה עמוק הוא הים?"

"עמוק מאוד," עונה איגנציו. הוא אוחז בידו. לווינצ'נצו יש עיניים כהות ובוטחות ושיער בהיר כמו של פאולו. "יותר ממה שאתה יכול לתאר לעצמך. אתה יודע שמעבר לים, איפה שאנחנו לא יכולים לראות, יש עוד יבשה?"

"כן, אני יודע. בניארה. אמא תמיד מספרת לי."

"לא, לא בניארה. אפילו יותר רחוק, יש צרפת ואנגליה וספרד, ומעבר להן, הודו, סין ופרו. יש מדינות שמגיעות אליהן ספינות הרבה יותר גדולות מזאת, ויש בהן תבלינים כמו אלה שאבא שלך ואני מוכרים, ובדי משי ודברים שאתה אפילו לא מעלה בדמיונך."

פניו של הילד מביעים פליאה. ידו מתנועעת בידו של הדוד, הוא היה רוצה לרוץ, אבל איגנציו מחזיק אותו במקומו: המדרכה חלקה והוא חושש שהילד ייפול למים.

"מה זה משי, דוד איגנציו?" הוא עדיין מבטא את ה"ש" בצורה מהוססת.

"משי..." הוא חוזר. "זה בד יקר לאנשים עשירים."

"משי..." בין שפתיו של הילד, המילה רוכשת את הצליל של התגלית. "גם אני רוצה יום אחד להתלבש במשי. אני רוצה לעשות שמלת משי לאמא."

איגנציו לוקח אותו שוב בזרועותיו. הילד מרחרח את בגדיו של הדוד, מבחין בריח התבלינים: ריח מוּכר, חם, שגורם לו להרגיש מוגן. יחד הם מתחילים לצעוד לעבר וייה דיי מטראסאי. "אז תצטרך לעבוד. הדברים האלה עולים הרבה כסף," מסביר איגנציו. הוא לא מרגיש שום קושי לדבר עם הילד באופן הזה. וינצ'נצו אינטליגנטי. מאוד.

"אני אעשה את זה, דוד איגנציו." הוא אומר זאת לאחר שתיקה ארוכה, בצורה משונה ובקול נמוך.

בנימה של הבטחה.

הדלת של הארומטרייה מוסיפה להשמיע קול חריקה מעצבן, אבל יש דלפק חדש וצנצנות חדשות לעשבים ולתבלינים.

גם התריסים נצבעו מחדש. כתוב עליהם רק פלוריו.

העת היא פברואר שנת 1803. חודש עבר מאז החברה של פאולו ברברו ופאולו פלוריו חדלה מלהתקיים.

אחרי המריבה במכס באו עוד מריבות. האחרונה, שבועות ספורים לפני כן, נסבה על משלוח של שנהב משויף וקינמון.

פאולו היה בלה קאלה, מפני שנודע לו מפי מיקלה שהגיס שלו הגיע, ועדיין לא בא לארומטרייה כהרגלו. הוא מצא אותו משוחח עם בעל חנות אחד בשם קוּראטוֹלוֹ. הוא סגר איתו עסקה ובדיוק מכר לו את המשלוח תמורת מחיר מגוחך.

קוראטולו עזב בלי לומר שלום, המבוכה ניכרת על פניו. פאולו לא יכול לעשות דבר, רק לראות כיצד התבלינים שלו עוזבים יחד איתו. אבל זמן קצר לאחר מכן הוא תקף את ברברו. "מה אתה עושה לעזאזל? כל השנהב שלנו אליו, למתחרה שלנו?" הוא לא האמין. "ומה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?"

"שלנו? יש דבר כזה, 'שלנו'?"

"אבל זה היה המטען שלנו. למה?"

"אתה לא קונה ככה?" ענה ברברו בקול מרושע. "לך לא אכפת ממני, לי לא אכפת ממה שאתה צריך." הוא ניער את הכיס עד שהמטבעות הרעישו. "ואת אלה אני שומר לעצמי."

פאולו הפנה אליו את גבו. הוא חזר הביתה וגאוותו מרוסקת. הוא סיפר הכול לאחיו ולג'וזפינה. הוא אסר עליה להיות בקשר עם משפחת ברברו, ומאטייה בכלל זה.

החברה שלהם נסגרה בפני נוטריון. הם מכרו את המפרשית וחלק מהסחורה שנותרה במחסנים וחילקו ביניהם את הסכום. דף אחד, שתיים או שלוש חתימות בלי להסתכל זה לזה בעיניים, כאשר פאולו קנה את הארומטרייה וברברו השאיר לו את וייה דיי מטראסאי והלך לחפש מקום אחר בווייה דיי לטאריני, ליד החנויות של שאר תושבי בניארה לשעבר.

זאת היתה מלחמה שהשאירה בהם צלקות שטרם הגלידו. הכעס הקר תפס את מקומו של הזעם שעדיין עטף אותם.

וינצ'נצו הולך אחרי אמו, עוצר להביט על סביבתו. יש לו מקלון של ליקריץ, הוא מוצץ אותו בהיסח הדעת. ברור, עכשיו כשהוא יכול ללכת ולרוץ בעצמו, העולם נראה לו ענקי.

הוא עומד להכניס את רגלו לשלולית, אבל ג'וזפינה עוצרת בעדו. "זהירות! למה אתה אף פעם לא מסתכל לאן אתה הולך? אתה כבר בן ארבע, אתה כבר לא תינוק."

הוא מביט בה בארשת אשמה. האישה מתרככת באנחה. וינצ'נצו הוא עדיין האהבה היחידה, האמיתית בחייה.

סביבם נשמעים מבטאים שונים. איכר אחד מנסה למכור מטען של ירקות שורש לסוחר אנגלי לבוש בפראק ובמגפיים. העגלה חוסמת את העוברים ושבים, מישהו מוחה.

"לא, אני לא אקנה את התפוזים האלה. הם רקובים!"

"מה פתאום רקובים, תראה! כולם טובים, תראה איזה ריח טוב יש להם!" הוא מרים פרי אחד ומראה אותו לאנגלי, אבל האיש ממשיך למחות, מצביע על להקת זבובים שנחה על ערימת הפירות.

למראה הסצנה, מלח נפוליטני מרים את ידיו לשמים. "אתה חושב שהאנשים טיפשים? יש כל כך הרבה זבובים..."

אנשים ממדינות רבות, שפות חדשות. מאז שהצרפתים התחילו להפליג סביב הים הטירני, נגמר השלום. האנגלים שוב הכריזו מלחמה על צרפת, ונפוליאון חידש את פעולות העוינות כשתקף את הספינות שחצו את הים התיכון. אוניות הסחר כבר לא היו בטוחות, והאנגלים, שבעבר היו שליטי הים, נדחקו לפינה. פלרמו וסיציליה היו לנמל חופשי, נטול השפעה צרפתית ומעל הכול, במרכז הים התיכון. כך הפכה פלרמו לעיר שוקקת סוחרים ומלחים מכל קצווי אירופה. תבלינים צרפתיים מגיעים מנמלים בצפון איטליה, תבלינים אנגליים מגיעים ממלטה, אבל זה לא הכול. הסחורות מגיעות מטורקיה, ממצרים, מתוניסיה ומספרד.

ג'וזפינה לא יודעת ולא מבינה הרבה מכל זה. זה לא עסק לנשים, כפי שהיא אומרת לעתים תכופות לוויטוריה. אבל ויטוריה מתעקשת לדעת ומענה את איגנציו בשאלות.

ג'וזפינה מגיעה לארומטרייה. מבעד לחלון היא רואה את פאולו מאחורי הדלפק בחברת גבר לבוש קטיפה. קצת הלאה משם, ממש מחוץ לכנסייה, עומד אפיריון צבוע בירוק ובזהב.

האם והבן נכנסים. פאולו רואה אותם, מסמן לווינצ'נצו לשתוק. הוא ממשיך לדבר עם הלקוח. "הקורטקס שלנו טהורה לגמרי, ברון. היא מגיעה ישירות מפרו, ואנחנו אלה שמספקים אותה לחלק גדול מהרוקחים של פלרמו... תריח את הארומה הזאת." הוא לוקח חופן של קליפה. היא כהה, קמחית. פירורים נופלים על משטח העבודה.

האיש מעקם את האף. "איזה ריח חזק!"

"כי אנחנו יודעים איך לשמור אותו." פאולו מנמיך את קולו. "אתה רוצה שנכין לך קצת, מעורבב עם ברזל, נכון?"

"כן, תודה. אתה יודע איך זה... אני צעיר ברוחי אבל הגוף, אללי, לא עוזר לי. אני כבר לא יורה חזק כמו פעם, ואתה יכול לתאר לעצמך כמה לא נעים זה יכול להיות לפרוש במצבים מסוימים," הוא מסכם במבוכה מסוימת.

"אז הברזל ייתן לך חיות חדשה. נוסיף גם זרעי שומר וקליפת לימון, כדי להגן עליך מפני חום. שאוסיף את זה לחשבון של השבוע שעבר?"

"לא, אדרבה," תערובת של מבוכה וגאווה. "הנה התשלום על הקניות האחרונות. ככה לא יהיו לנו שום חובות." מטבעות אחדים בוהקים בתוך ידו. "בשבילך. אני יודע שאני יכול לסמוך על החשאיות שלך. אם באתי הנה ולא לעמיתים מסוימים שלך שיש להם הרבה יותר תארים, זה מפני שנאמר לי שאתה יודע לשמור סוד."

"אתה יכול לחשוב עלי בתור הכומר המוודה שלך."

פאולו מנומס, אבל לא כנוע. האצילים הנפוליטניים הם זן מוזר. נאחזים בזכויות היתר שלהם כמו ציפורניים בבשר, שקועים בחובות עד צוואר, אבל מכוסים בקטיפה ובתכשיטים. הם מוכרים בתים ונכסים שאין להם דרך להחזיקם, מחליפים אותם כמו חפיסות קלפים מסומנים.

וינצ'נצו בוחר ברגע הזה כדי לחמוק מאמו. "אבא, אבא!" הוא קורא, נאחז בשולי הדלפק. הוא מושיט אליו יד.

פאולו מסתובב לעבר בנו, מוטרד. "לא עכשיו, וינצ'נצו."

אצבעותיו של הפעוט מחליקות מעל העץ. הוא הולך אל מאחורי משטח העבודה ומחליק לחדר האחורי. הוא יודע שימצא שם את איגנציו. הוא מוצא אותו רכון מעל לספרי החשבונות.

"דוד?"

"מה אתה עושה כאן?" הוא מושיב אותו על השולחן. הוא מזיז את קסת הדיו ומתחיל לכתוב מחדש, מריץ את קצות אצבעותיו במורד ערימות של מסמכים. "באת עם אמא?"

"מממ." הפעוט מוצץ את הליקריץ ומנענע את רגליו. "יש ריח טוב. זה זעפרן, נכון?" הוא מוסיף, מרחרח את האוויר.

"אלה חוטים של זעפרן, כן. הם הגיעו אתמול. קדימה, אל תזוז." איגנציו מניח יד אחת על הברך ומלטף. "מה קרה לאמא?"

"הביאו איזה מכתב. מלח אחד. היא התבלבלה לגמרי אחרי שהיא ראתה אותו."

"מכתב? אתה מתכוון, מעטפה?"

"מממ."

ברגע זה איגנציו מרים את הראש. אי־שקט משונה מטפס במעלה גבו. "למי היא הביאה אותו? זאת אומרת, בשביל שיקראו לה."

"לאחת החדרניות בארמון של פיטַליָה, זאת שיודעת את כל הדברים של הגברת ושתמיד מספרת אותם לה ולדודה מאריוצ'ה."

איגנציו נושף בבוז. "אהה. רק היא היתה חסרה לנו." הוא פולט אוויר ומחשבות באנחה אחת. עברו יותר משנתיים מאז איבדה ג'וזפינה את העובר שנשאה. מאז הוא רואה כיצד היא ואחיו מתרחקים זה מזה. הם גרים יחד, אבל החיים שלהם בקושי משיקים, הם לא שייכים זה לזה, הם לא מחפשים זה את זה. קיום של זרים שחולקים את אותו הבית.

ג'וזפינה, לאט־לאט, קיבלה את הדין. היא פיתחה חיבה למיילדת, מאריוצ'ה, שהיתה לדבר הקרוב ביותר לחברה עבורה. אחריה הגיעו עוד שתי בחורות מקלבריה, בהן רוזה, המשרתת שווינצ'נצו הזכיר. רכלנית גדולה לדעתו ולדעת פאולו, שאכן אינו סובל אותה.

"ומה קרה?"

הקטן משחרר את הליקריץ. הוא עוטה על פניו ארשת רצינית, של תוכחה. "היא התחילה לבכות. אחר כך היא סחבה אותי עד לפה בשביל לדבר עם אבא שלי."

האיש עוצר. העט נותר באוויר למשך רגעים אחדים לפני שהוא מוחזר לקסת.

ג'וזפינה לא בוכה בלי סיבה.

איגנציו מטה את אוזנו, שומע את ברכות הפרידה של פאולו ללקוח. מיד לאחר מכן נשמע קולה של גיסתו. הוא מסמן לאחיינו לשתוק. הוא מתקרב לכניסה ונעמד בצללים של הדלת.

"נו? מה יש?" אומר פאולו.

ג'וזפינה שולפת מעטפה. היא מושיטה לו אותה. "זה ממאטייה. היא מיואשת, היא מבקשת עזרה לבעלה, הוא נמצא בעיר: הוא חולה והוא לבד, אין מי שיטפל בו. אנחנו כאן, אנחנו בפלרמו..."

הארומטרייה מתמלאת בשתיקה.

ידה של ג'וזפינה נותרת מושטת בחלל הריק לפני שפאולו לוקח את המכתב.

הוא קורע אותו לגזרים.

"אבל... אפילו לא קראת," היא מגמגמת, בכאב יותר מאשר בהפתעה. "זאת אחותך!"

פאולו מסובב אליה את גבו. "היא היתה אחותי. היא בחרה לעמוד לצדו של הנוכל שאיתו היא התחתנה."

ג'וזפינה פותחת לרווחה את זרועותיה. "שאיתו היא התחתנה? לא היתה לה ברירה! היא היתה בת ארבע־עשרה ואבא שלך חיתן אותה כדי להוציא אותה מהבית. לאף אישה אין בחירה כשהיא מתחתנת. אני יכולתי להתנגד כשאתה גררת אותי לכאן?"

להאשמה הזאת פאולו לא חיכה. "את עדיין זורקת לי את זה בפנים? החיים שלנו השתפרו, את כל כך עיוורת עד שאת לא רואה את זה? רצית להישאר בבניארה, להיות כפרייה? וכאן? את לא רואה שאני מרוויח יפה? מאיפה לדעתך באים הבגדים החדשים או השידה החדשה שביקשתי שיבנו לך?"

"איך לא! ואנחנו ממשיכים לגור ברפת. הבית הוא..."

"בקרוב נחליף גם אותו."

"מתי? מתי, מתי אני אפסיק להרגיש כמו משרתת בבית שלי!"

"שימי לב איך את מדברת או שאני נשבע באלוהים שאני אתן לך מה שאף פעם לא נתתי לך!"

ג'וזפינה מהדקת את אגרופיה כנגד ירכיה. "מאטייה לא קשורה למריבה שהיתה לך עם ברברו, ואם זה מוצא חן בעיניך או לא, פאולו ברברו עדיין הגיס שלך. עבדת איתו, חלקתם לחם וזיעה... ועכשיו? לכל הרוחות! אתם לא יכולים לנסות להתפייס? אחותך..."

פאולו נועץ בג'וזפינה מבט שמקפיא אותה. התנוחה, התנועות, הפנים, הכול מעיד על נוקשות חסרת תקנה. אפילו איגנציו מבחין בזעם שלו. "זאת אשמתו. בגידה באמון שלי פעם אחת היא פעם אחת יותר מדי. את יודעת מה הוא רוצה ממני? כסף. את הכסף שלי, הכסף שאני מביא הביתה אחרי שאני שובר את הגב בעבודה, בזמן שהוא רוצה לשחק את הבוס. מעל המטבעות האלה נמצאת הזיעה שלי, הדם שלי ושל אחי. את לא זוכרת מה הוא עשה, נכון?" בכל משפט הטון שלו עולה, טעון בארס. "הוא סכסך בינינו לבין הספקים, אמר לסוחרים האחרים שאנחנו צריכים לתת לו דין וחשבון. שאני צריך לתת לו דין וחשבון. אני, שעשיתי מהמקום הזה את מה שהוא."

עכשיו ג'וזפינה מפחדת. היא נסוגה לעבר המדפים. "אבל אחותך..."

"איך את מעזה לבקש ממני לקרוא מכתב של מישהי שבגדה בדם שלה? בשבילי הם מתים, כולם."

עכשיו האישה לחוצה בין הבעל למדפים.

"חכי... סבתא שלך היתה ברברו. מה קרה, הם באו לבקש ממך עזרה? אסרתי עלייך להיות איתם בקשר."

"עכשיו די, פאולו."

איגנציו נכנס לחנות, מניח יד אחת על כתפו. הוא יודע איך להרגיע אותו.

גם הוא לא יכול לסלוח לברברו. לא על העלבונות או על האיומים לפגוע להם בעסק, אלא בגלל הסדק שהוא יצר בינו לבין פאולו ומאטייה.

ג'וזפינה מניחה לעצמה להעביר מבט המום מבעלה לאיגנציו. היא רצה לווינצ'נצו, לוקחת אותו בזרועותיה. הדבר האחרון שהם רואים ממנה זה את שובל הגלימה שנחבט כנגד הדלת.

"למה היית חייב להוציא את זה על אשתך? היא ומאטייה אוהבות אחת את השנייה."

"אוהבות!" הצחוק של פאולו מריר. "ואת מה שאחרים אמרו ועשו לבעלה, זה לא מעניין אותה." הוא מחליק את שערו, מסתיר את המרירות.

איגנציו היה רוצה לחבק את אחיו. להרגיע אותו. אבל הוא יודע שזה חסר טעם. פאולו נאחז בטינתו.

הוא מתכופף לאסוף את קרעי המכתב של מאטייה. הוא מגלה את שמה על אחת הפיסות, את שמו של פאולו על אחרת. המשפחה שלו התפרקה לחתיכות בדיוק כמו פיסות הנייר האלה והוא לא יכול למנוע את זה.

ג'וזפינה חוזרת הביתה, אוחזת בידו של בנה. הוא לא מדבר. הוא בוחן אותה בדממה, המקלון שוב מהודק בין שיניו.

כשהם חוצים את הסף, ויטוריה רצה לקראתם, לוקחת אותו בזרועותיה, מדגדגת אותו ומכסה את צווארו בנשיקות.

ג'וזפינה, לעומת זאת, צונחת בכבדות על אחד הכיסאות. "שום דבר." היא מחקה את התנועה של פאולו. "הוא קרע אותו מולי. אפילו על הדודה שלך הוא לא רוצה לשמוע." היא מניחה את ידיה על פיה כדי לרסן את עצמה, כי אישה לא אמורה לדבר סרה בבעלה ובייחוד לא עם קרובי משפחתו, אף על פי - ואלוהים עדה - שהיא היתה יכולה להתחיל לצרוח כמו משוגעת.

ויטוריה מכווצת את מצחה. היא מורידה את וינצ'נצו אל הרצפה, והוא בורח לחדר השינה. "דודה, את לא יכולה לעשות שום דבר." היא מסיטה תלתל אחד מהפנים העייפים. "דוד פאולו הוא כזה. וחוץ מזה, הדוד ברברו העליב אותו: טוב מאוד שהוא התנהג ככה, העלבון היה גדול מדי."

ג'וזפינה לא עונה. איך ויטוריה יכולה לדעת מה פירוש הדבר להישאר בלי איש שאפשר לסמוך עליו? מה היא יודעת על האופן שבו מאטייה אספה אותה ועזרה לה?

הכרכרה העומדת מחוץ לחנות התבלינים של האחים פלוריו חוסמת את התנועה בווייה דיי מטראסאי. בקושי אפשר לעבור ברווח הצר. הסנוניות הראשונות כבר באוויר ואפשר להריח ריח רענן, של קש ושל פרחים ביישנים אחדים.

בפנים, מיקלה משרת איש אחד, בעל מלאכה שבא לקנות לכה ועופרת אדומה, ואילו איגנציו מטפל בלקוחה אחרת.

אשת אצולה.

הגברת שלפניו היא אישה מושכת, עטופה בגלימה בעלת שולי פרוות שועל כדי להתגונן מפני הצינה של חודש מרס חסר הרחמים הזה. העור שלה מסגיר קצת יותר מדי שנים שמוסתרות במיומנות בעזרת איפור. איגנציו מחייך חצי חיוך וממשיך למעוך לענה עם זרעי כוכב אניס ואזובית.

לאחרונה כמעט לא רואים אותו מאחורי הדלפק. מאז שהאחים פלוריו נפרדו מברברו, בשנת 1803, העסק הלך ושגשג. יש להם קשרים עם סוחרים רבים, נפוליטנים ואנגלים כאחד. למעשה, האנגלים היו לספקים מצוינים. הם אמינים, ויש להם עניין רב לשמור על יחסים טובים עם הסיציליאנים, לנוכח השליטה הצרפתית על שאר איטליה. חודשים אחדים לפני כן כבש נפוליאון את ממלכת נפולי, והבורבונים ברחו לסיציליה עם הזנב בין הרגליים והפקידו את עצמם בידי האנגלים כדי שיגנו עליהם. התבוסה היתה בוערת. וכך, פלרמו נשארה אחד הנמלים המעטים החופשיים מהשפעתו של נפוליאון, שוק סחר חשוב לקואליציה נגד צרפת.

איגנציו מתעסק בעיקר באדמיניסטרציה וניהול חשבונות. ובכל זאת, למען לקוחות מיוחדים מסוימים, הוא חוזר אל מאחורי הדלפק.

"לבוא לחנות שלכם זה תמיד כל כך... אקזוטי. יש כל כך הרבה ריחות מארצות רחוקות. דרך אגב, איפה דון פאולו?"

"אח שלי אמור לחזור בקרוב. ברגע שהוא ראה את הכרכרה שלך, גברתי, הוא חשב שתתענייני באחד החפצים שהוא דיבר איתך עליהם בביקור הקודם שלך."

מבטה של הגברת נדרך. "מדובר בענבר, נכון?"

איגנציו מוסיף לכתוש את העשבים במכתש ובינתיים מהנהן. "ענבר מהים הבלטי, טהור מאוד. הוא מגיע מהערבה האירואסייתית, וכבר בצורת חרוזים."

חריקת צירים.

"סיניורה." פאולו פלוריו מברך את הגברת בקידה. הוא מניח על הדלפק תיבת עץ ושנהב. "סלחי לי על האיחור, אבל עבדתי בשבילך."

הגברת מותחת את צווארה בחוסר סבלנות. "ו...?"

"לשם התחלה, הקופסה היא תכשיט בפני עצמו, אבל זה כלום לעומת מה שיש בתוכה." זוהר זהוב מתפשט על פני הדלפק. "תראי. נכון שזה יפהפה? וזה בדיוק הדבר הנכון בשבילך: את יודעת שענבר מפיג בעיות בקיבה ושומר אנרגיה בגוף?"

"באמת?" היא נוגעת בחרוזים ואז מושכת את ידה בחזרה. "זה חמים," היא קוראת, מופתעת.

"מפני שזאת לא אבן, אלא משקע. אומרים שהאור שלו משמר את ניצוץ החיים. אבל הרשי לי..." פאולו רוכן קדימה, מושיט לה את החוט. "הנה. נסי בעצמך."

שמלתה מוארת בהשתקפויות, זוהרת. האישה נוגעת־לא נוגעת, מביטה בהערצה. הפליאה מפנה את מקומה לתשוקה. היא כבר החליטה. "כמה?"

פאולו מגרד את מצחו, מזייף צניעות. לבסוף הוא ממלמל את המחיר.

פיה של הגברת צונח. "זה שיגעון. בעלי יגער בי בלי סוף." ובכל זאת אצבעותיה ממשיכות ללטף את השרשרת. היא משפילה את קולה, מדברת במרירות ובבוז. "בשעה שהוא מבזבז על שולחן הקלפים את הנדוניה שלי, אני לא יכולה להרשות לעצמי אפילו גחמה אחת קטנה."

"הו, אבל את לא מוציאה כסף על גחמה. את קונה תרופה לבריאות שלך, בדיוק כמו הטוניק שאחי מכין לך כרגע. דרך אגב, מה מצב הנפיחות בבטן?"

"הרבה יותר טוב. צדקת, זה לא היה משהו חמור."

"אני שמח. זאת תרופה עתיקה, רק ללקוחות מובחרים. אם זה היה יותר מורכב הייתי הראשון שהיה שולח אותך לדון טרוֹמבֵּטָה בפּורטה קָריני. הוא רוקח מצוין, וגם לקוח שלנו." ואחד מאלה שהפסיקו לקנות אספקה מקנצונרי ועבר לתבלינים שלנו, הוא חושב.

אבל הגברת לא מקשיבה לו. העיניים שלה מלאות באורו של הענבר. היא נאנחת אנחה עמוקה. "שיהיה. אני אשאיר לך מקדמה והצהרת כוונות כתובה. בעלי יעבור לשלם את השאר."

איגנציו מסתיר את אכזבתו מאחורי התקף שיעול.

עוד הצהרות כוונות, עוד תשלומים. יש סיציליאנים שהעושר היחיד שלהם הוא תארים שלא שווים את האבן ששלטי האצולה שלהם חקוקים בה.

אחיו, לעומת זאת, לא מניד עפעף. "ואני אחכה לו כאן."

פאולו הולך לחדר האחורי להביא נייר וקסת. איגנציו בינתיים מוזג את העשבים הקצוצים לתוך בקבוק עם אלכוהול, אחר כך מערבב בעזרת מקל זכוכית קטן. הוא קורא למשרתת של הגברת.

"זהירות. הטוניק צריך לנוח בחושך שמונה ימים. תמזגי כוסית לגברת שלך כל ערב אחרי שסיננת אותו. הבנת?"

היא ממלמלת "הבנתי" בדיאלקט שמסגיר את מוצאה הכפרי. איגנציו סוגר את הפקק ומכסה את הבקבוקון בבד כהה. הוא מוסר אותו לנערה ברגע שגברתה חותמת על הצהרת הכוונות.

פאולו מלווה את האצילה עד היציאה. הכרכרה משחררת סוף־סוף את וייה דיי מטראסאי מנוכחותה המעיקה.

"נחמד שיש לקוחות שלא מבקשים הנחה במחיר." פאולו מחליק על המקטורן שלו. איגנציו לובש מעיל דומה מאוד, מעל חולצת כפתורים לבנה ששרווליה מופשלים עד המרפקים.

"נקווה רק שהאדון אלברטיני לא ישאל יותר מדי שאלות. כשאשתו באה לקנות, הוא מתלונן שהיא מרוקנת אותו." איגנציו קורא את הצהרת הכוונות שהאישה חתמה עליה. "הוא יכול לומר לך שהוא לא נתן לאשתו סמכות לעשות קניות כאלה. אתה יודע את זה, נכון?"

"הוא לא יעשה את זה. אלברטיני הוא קרוב משפחה של נוטריונים ושופטים ויש לו מחסן בבָּגֵרִייָה. בסוף הוא ישלם, כי הוא לא ירצה לעשות רושם רע." אחר כך הוא מביט באחיו. "תוריד את השרוולים. אנחנו לא פועלים."

אף על פי שעדיין מתייחסים אליהם ככאלה. איש משניהם לא מודה בכך בגלוי. ואולי דווקא בגלל זה הם מקפידים במיוחד על מראה החנות והבגדים שלהם.

איגנציו יודע שככה קוראים להם, וזה צורב.

זיכרונות מסוימים הם פצעים פתוחים שעליהם נזרה מלח.

הוא זוכר. שבועיים קודם לכן.

במכס בפלאצו סטרי, במשרד החשבונאות, המשרד שבו נרשמים התבלינים וכמויות הסחורות שנכנסות ויוצאות. חדר גדול ומלבני שפונה לחצר מרובעת בקומת הקרקע.

הוא התיישב וחיכה לתורו להצהיר על המוצרים שאך זה הגיעו לנמל ולשלם את המסים במשרד הנוטריון הראשי. בשעת ההמתנה הוא עצר לדבר עם צעיר אנגלי, בֵּן אינגהאם שמו, שלא מזמן הגיע לפלרמו.

"אני מוצא שזאת עיר מלאת חיים אבל... איך לומר... מלאת תוהו ובוהו... אתה מבין אותי?"

איגנציו חייך חיוך קטן. "לא קל לחיות פה, אתה צודק. זאת עיר כפוית טובה, יותר גרועה מאישה. היא מחמיאה לך, ואז..." הוא פתח את האצבע המורה והאגודל שלו ונופף בהן. "מבטיחה הרבה ולא נותנת כלום."

"או, שמתי לב. וכך הבנתי שצריך להיות זהיר ו... איך הולך הביטוי..."

"Taliàrisi u' cappotto?"

האנגלי כיווץ את מצחו בניסיון להבין את המשפט. הוא ניחש את משמעותו וניסה לחזור עליו. ואז הוא פרץ בצחוק מתגלגל מפני שהוא לא הצליח. לשמור על הגב שלך.

לפתע התמלא החדר בקולו של כרמלו סגוטו. איגנציו ראה אותו עוקף את התור, הולך ישר לנוטריון הראשי, מתקבל שם ביראת כבוד.

מישהו רטן, אבל זאת לא היתה מחאה אמיתית, רק ממולמלת: סגוטו היה חתנו של קנצונרי, ואיש לא יצא נגדו.

זמן קצר לאחר מכן הגיע תורו של איגנציו.

ברגע שסגוטו יצא ממשרדו של האחראי, הוא התחיל להיטפל לאיגנציו. "אה, הנה הוא כאן, דון פלוריו. אבל הקטן מבין השניים." הוא החווה תנועת לעג בידו וחיפש במבטו את שיתוף הפעולה של הפקידים. "איך מתקדמים העניינים? העגלות מתגלגלות?"

"טוב למדי, תודה."

"אה. הולך לכם טוב." סגוטו התקרב לשולחן, קלט את הסכום. "אוהו! כל כך הרבה כסף?"

הפקיד הנהן בהסכמה. "הם עובדים, האחים פלוריו. אתה צריך לומר לחמיך לעמוד על המשמר."

"הם יצטרכו לאכול הרבה לחם ובצל לפני שהם יגיעו רחוק כמו הקנצונרי. עם כל הכבוד, כמובן," הוסיף פקיד אחר. "משפחה מכובדת. אני עוד זוכר את אבא של חמיך. איש עבודה חרוץ..."

הם דיברו כאילו איגנציו לא עומד שם. כאילו הוא, העבודה שלו, הכסף שלו, הקיום שלו עצמו, נטולי כל ערך.

איגנציו כמעט תלש מידיו של הלבלר את הקבלה. "אם סיימת..."

אבל סגוטו לא רצה לתת לו ללכת. אדרבה. הוא הרים את קולו וחסם את דרכו. "אבל תגיד לי, איך הולך לגיס שלכם? אני מתכוון להוא מבניארה, מווייה דיי לָטָריני, זה שהיה צריך למכור את כל הרכוש. אה, אתה לא אומר כלום?" הוא פרץ בצחוק. צחוק יבש, שנשמע כמו שפשוף פצירה כנגד ברזל. "אפילו חיות לא מתנהגות ככה."

איגנציו נאלץ לפנות לקדושים בשביל לשמור על קור רוח. "כולנו במצב טוב, תודה. ובכל אופן, אל תתערב בעניינים שלי, כי גם אני לא אומר לך איך להתנהג עם הקרובים שלך."

עוצמת הקול של השיחות סביבם פחתה. סגוטו צעד צעדים אחדים, אחר כך חזר אחורנית. "אתה עדיין מנסה ללמד אותי איך מתנהגת משפחה אמיתית? כלב תועה שכמוך? לא מסתכלים על הכסף כשמדובר בקשרי דם. אתה יודע כמה כסף יש פה?" הוא נופף בצרור קבלות.

"למען האמת, זה לא נראה הרבה יותר ממה שיש לי. ואנחנו לפחות רק שניים, אחי ואני. אתם, כמה אתם? ארבעה, חמישה... לכמה זה מתחלק אצלכם? בכל אופן, אתה המזכיר של דון קנצונרי, אתה לא רוקח כמו הבנים שלו. אתה פקיד זוטר."

פניו של כרמלו סגוטו איבדו מצבעם. אבל מיד לאחר מכן, האדימו. "לעזאזל, אני אולי שליח אבל אתה ואחיך בסך הכול פועלים. אני עוד זוכר איך אחיך ניקה זבל מהחנות."

כפור השתרר באולם המכס.

מאחוריו, מישהו לחש: "נכון, הם פועלים, הבאניירוטי האלה." ואחר הוסיף: "רק אלוהים יודע איך הם עושים את הכסף שלהם."

ליד הדלת, סוחרים, ימאים, פקידים אחרים, נראו כולם כמו כלבים תועים שמחכים לעצם, עם ריר בקצות הפה, מוכנים לאסוף את הסיפור הזה ולהפיץ אותו בכל מחוז קסטלָמארֶה, לתאר אותו כאלים יותר, להעשיר אותו בפרטי פרטים.

יד הונחה על זרועו של איגנציו. "גמרתם, נכון? כי זה התור שלי." הוא הסתובב, זיהה את הצעיר האנגלי, בן אינגהאם.

"אני חייב לך טובה," אמר לו איגנציו ביציאה.

"אתה תחזיר לי. גם אתה היית מתנהג ככה. זה אף פעם לא רעיון טוב להשתתף במחזה כזה, במיוחד מול קהל כזה," ענה האנגלי.

כשהוא חושב על זה עכשיו, איגנציו עדיין רותח. הסצנה הזאת נחרתה בזיכרונו ולא עוזבת אותו. בה בעת הוא ממשיך להודות לאינגהאם על המשפט שאמר ושעצר אותו מלשבור לסגוטו את הפרצוף מול כולם.

איגנציו מסיר את הסינר ולובש ז'קט ומעיל. "לא נוח לי לעבוד עם שרוולים ארוכים: הם מתמלאים באבקה ובכתמים. בכל אופן, כשהגברת נכנסה, היא כבר רצתה את הענבר. הטוניק היה רק תירוץ."

פאולו צוחק. "תיארתי אותו בצורה כל כך מפתה עד שהיא התרשמה, כנראה."

מהחדר האחורי עולה צליל מקלות העלי במכתשי אבן: קצב לא אחיד שצובע את ימיהם. עכשיו יש להם שני עוזרים בחנות, נוסף על מיקלה, והם אחראים על הכנת האבקות. ולאיגנציו עוזר החשב מאוריציו רֵג'וֹ בניהול חשבוניות המס.

איגנציו עומד לצאת, אבל מסתובב לאחור. "בתיבה לא היתה רק שרשרת ענבר, נכון?"

פאולו מלטף את התיבה שנותרה על הדלפק. הוא פותח אותה. "לא." הוא שולף זוג עגילים. חרוזי אלמוגים ופנינים. "ביקשתי מהקפיטן פַּנתֵרוֹ למצוא לי מתנה לג'וזפינה בנפולי לכבוד חגיגת סן ג'וזפה. הוא מצא את העגילים האלה. אני מקווה שהיא תאהב אותם."

ג'וזפינה עדיין נוקשה. אבל בתקופה הזאת נדמה שהיא התרככה קצת. אולי זה סימן לשלום עייף שהיא חולקת עם פאולו, שלום שמוכתב בידי ההרגל לחיות לצד גבר שהיא לא אוהבת ועם זאת התחילה לחבב.

באותו רגע נכנס לקוח, משרת במדים. איגנציו מנצל את ההזדמנות לחמוק משם וללכת לחשָב שלהם.

זה זמן־מה האחים פלוריו שוכרים מחסן מאחורי משרדי המכס, בתוך השטח הרחב של פלאצו סטֵרי. אלה חדרים קרירים, שמורים היטב, זרועים לאורך מסדרון שפונה אל חצר השירות, מאחורי משרד הלבלרות. הם מאחסנים בהם את התבלינים שאמורים לצאת לנמלים אחרים או להימסר למוכרים אחרים. מס הכניסה משולם רק כשהסחורות נכנסות לפלרמו עצמה, ולא לפני כן. זה מנהג נפוץ בין הסיטונאים: מוטב לשלם שכירות על חדר אחד מלשלם מסים רבים. יש תבלינים שמגיעים מהודו באמצעות האנגלים ותבלינים מהמושבות הצרפתיות, שנמכרים בליבורנו ובכל רחבי הים הטירני, מלחים איטלקים קונים אותם ומוכרים אותם בפלרמו. יש להם סחורה מהמעלה הראשונה מכל הים התיכון. הם לא יכולים לטעון שהם עשירים כמו הקנצונרי, זה נכון. אבל הם התקדמו בקפיצות אדירות.

בכל מקרה, המחסן בווייה דיי מטראסאי נעשה קטן מדי.

כשהוא מגיע למשרד החשבונאות, הוא מגלה שמאוריציו טיפל כמעט בכל העניינים.

"הצהרתי על החבילות שנכנסו וארגנתי את ההפצה של הקורטקס למֵסינָה ולפּאטי. השקים יֵצאו מחר בערב." הוא מראה את הקבלות ומצביע על עגלה. אחד מעובדי הארומטרייה שומר עליה.

"אז לך לחנות ותרשום את כל ההעברות. תגיד לאחי שאני חוזר עוד מעט."

כשהוא נשאר לבדו, איגנציו מתפנק בטיול רגלי עד לה קאלה. האופק הוא קו כחול וברור. האור נעשה בהיר, הרוח כבר לא חודרת כמו בשבועות הקודמים לזה. האביב הוא ניחוח באוויר.

זאת החלטה חפוזה.

הוא חוזר לצעוד בוויקולו דֵלָה נֵבֶה, חש בקרירות המפזרת את ריחות האנשים הדחוסים בסמטאות. הוא עובר על פני הדלת הקטנה, זהו המקום שמוכרים בו את השלג שמגיע מהרי מָדוֹניָה. אי־שם מעליו הוא שומע צלילים של כינור ואת קולו של מורה המתקן את תלמידו. ברחובות, במחסנים ובחנויות, יש תערובת של קולות ומבטאים: מגנואה, מטוסקנה, קצת מאנגליה ומנפולי, הכול יחד.

הוא מתקדם בווייה אָלורו בלי להביט בארמונות העשירים של האצילים מפלרמו. הוא מגיע לרחוב דיי זָגארֵלאי, הגדוש בנשים עמוסות בסלים או גוררות אחריהן פעוטות צווחניים. הן משתהות לרגע מחוץ לחנויות, אומדות, קונות.

איגנציו מתקרב לדוכן מתחת לקשת אבן. יש בו כל מיני סרטים: ממשי, מתחרה, מקטיפה, וכאלה המעוטרים ברקמה.

עינו של איגנציו נחה על סרט זהוב. הוא מדמיין אותו על הלסוטה הירוקה, העשויה אריג כותנה שזור אלכסונית, שפאולו קנה זמן לא רב לפני כן לאשתו.

"מה תרצה, אדוני?" המוכרת שולפת אותו מהרהוריו. "את הסרט הזה?"

"כן," הוא מכחכח בגרונו. "אני צריך לקנות מתנה. כמה צריך בשביל וסט?"

מבטים נבוכים מתעופפים סביבו. "תלוי. למי זה? לאשתך?" היא מצביעה על הטבעת של אמו שאיגנציו נושא על האצבע. הוא מרים את היד ומסמן שלא, הוא לא נשוי.

"בשביל אחותי," הוא מאלתר. הוא לא יודע למה, אבל הוא מרגיש שהוא מסמיק כמו תינוק.

האישה מביטה בו בספקנות. "כמה אתה רוצה?"

בהלה.

"כמה אני צריך?"

"תלוי איך היא."

הוא מנסה לענות. אין לו מושג. איך הוא הכניס את עצמו לתסבוכת הזאת?

"יש לה חזה גדול? היא אוהבת דברים פשוטים או שהיא תרצה לקשט אותו הרבה?"

"היא תלבש את זה בתור קשת או על התפרים?" שואלת אישה אחרת, בשעה שהיא ממששת תחרה.

מקהלת נשים דוחקת בו.

הוא לא יודע, אלוהים שבשמים. איגנציו מעז: "היא... כמוך." והוא מצביע על בחורה שמודדת סרט. היא צוחקת, והפה שלה חושף שיניים רקובות.

"כריסטינה, תני לו שתי רצועות, ככה בטח יספיק לו." הדוברת היא אישה זקנה שיושבת בפינה, פניה נראים כמו קליפת עץ. ככל הנראה היא הבעלים. "וקח גם אבזם."

וכריסטינה, העובדת שאיתה דיבר עד עכשיו, מוציאה אבזמים עשויים מעצם. הזקנה צודקת: אחדים מהם יפים מאוד. הוא בוחר אבזם מעוטר בבתולת ים.

זמן קצר לאחר מכן איגנציו חוזר לכיוון הבית, נושא חבילה המוסתרת מתחת למעיל. וייה דיי מטראסאי לא רחוק. הוא הלך בדרך מתפתלת וכעת הוא נמצא בוויקולו דיי קיאבֶטיֵירי, מותקף על ידי ריח הברזל המשויף וצווחות המחרטות.

"זה לכבוד סן ג'וזפה," הוא אומר לעצמו. "ג'וזפינה עבדה כל כך קשה בשביל המשפחה שלנו, מגיע לה זה והרבה יותר, הכרחנו אותה לבוא עד הנה וחוץ מזה היא תמיד מתנהגת אלי בכבוד ו..."

החבילה מתחת למעיל מכבידה עליו לפתע.

הוא לא יכול לתת לה מתנה מסוג זה. הוא לא באמת אחיה... או שזה לא משנה? הם גיסים, והיא מכירה אותו מאז ומתמיד.

הם משפחה, לא?

סן ג'וזפה מגיע. ג'וזפינה מקבלת את המתנה מפאולו בחיוך מופתע שהופך להכרת תודה. היא לוקחת את העגילים, מרימה אותם גבוה כדי שווינצ'נצו לא יוכל לתלוש אותם מידיה ועונדת אותם.

הבעל ממשיך לחייך בשעה שהיא עומדת מול המראה, המומה ושמחה.

הקופסה שבה הסרט והאבזם נשארת בידיו של איגנציו, מאחורי הגב. גם הוא רק מחייך ומרגיש טיפש, לא בזמן ולא במקום הנכון.

הוא מתרחק. קצת אחרי כן הוא חוזר לחדרו. הוא מסתיר את המתנה בארגז למרגלות המיטה.

שם ג'וזפינה מוצאת אותה אחרי מותו.

וינצ'נצו מדלג דרך הסמטאות, בלי לחשוש שמכנסיו יתלכלכו בבוץ. הוא מגיע לווייה דלָה טָבוֹלָה טוֹנדָה, דופק חזק באחת הדלתות. "פֵּפּינו, רד! הדו־תורנית הגיעה, קדימה, בוא!"

על המפתן מופיע ילד. הוא כבן שש, בערך בגילו של וינצ'נצו. עיניים פקחיות, שיער פרוע, כפות רגליים מלוכלכות. הם צוחקים. הם רצים, האחד יחף, האחר בנעלי עור. בעיניהם משתקפת ההנאה להיות יחד.

"מאיפה אבא שלך אמר שהיא באה?"

"ממרסיי. הצרפתים נותנים את התבלינים למלחים הנפוליטנים והם מוכרים אותם לאבא שלי. והוא אחר כך מוכר אותם בארומטרייה."

הם עברו את שער המכס צמודים לעגלה. כשהנהג מבחין בכך, הוא מאיים עליהם במקל והם בורחים, מצחקקים.

הם מגיעים לרציף, פניהם אדומים ומיוזעים.

שערו של וינצ'נצו בוהק בשמש ספטמבר. הוא רואה את הדוד שלו על המזח, בודק משלוח בשעה שמוציאים אותו בהדרגה מהספינה. רג'ו הולך אחריו, אוחז במסמכים, סופר בקול.

סוחרים אחרים מחכים לתורם על הרציף, אבל חלק הארי הוא של האחים פלוריו. וינצ'נצו יודע זאת משום שהוא שמע את אביו מצהיר על כך בגאווה אמש. הוא יודע שאם המכירה תצליח, הם יוכלו לעבור לבית חדש. זה מה שאמרה אמו.

פפינו מטפס על סליל חבלים, וינצ'נצו מאחוריו. "בחיי, לדוד שלך יש מגפיים כמו של ג'נטלמן!"

"דוד שלי חושב שזה חשוב. הוא אומר שהאנשים מבינים מי אתה מאיך שאתה מדבר, ושאם אתה לא לבוש יפה, לא מקשיבים לך." הוא מסוכך על עיניו כדי לגונן עליהן מפני השמש. ניחוח התבלינים מגיע עד אליו, גובר על הריח החזק של מלח הים. הוא מזהה חוטי זעפרן ומקלות קינמון, וגם שמץ ניחוח וניל.

איגנציו מגלה אותו כשהוא מסתובב לדבר עם רג'ו. הוא מכיר גם את הילד שאיתו: ג'וזפה פַּסטורֶה, בנו של מלח מבניארה הנשוי לאישה מפלרמו.

אילו אחיו ידע שווינצ'נצו מבלה את זמנו עם הזאטוט הזה הוא היה מתרגז מאוד, והיתה לו סיבה טובה: פרנצ'סקו פּסטורה, אביו של פּפינו, חי מהיד לפה; אשתו היא זו שמביאה הביתה כסף מעבודתה כשוטפת כלים. אבל הוא לא חושב כמו אחיו, להפך. וינצ'נצו צריך להתרועע עם אנשים מכל סוג ולדעת לשמור על כבודו מול כל אחד. חוץ מזה - לכל הרוחות! - גם הם שיחקו יחפים ברחובות בניארה.

רג'ו מצטרף אליו באותו רגע. "סיימנו, דון איגנציו. שאלך להפקיד הכול במכס?"

"הכול, כן, פרט לחבילה עם האינדיגו והזעפרן. את אלה תיקח למחסן בווייה דיי מטראסאי."

מעין מלמול עולה מהרציף, איגנציו מפרש אותו כאנחת רווחה.

זה לא חטא שיש לנו את כמות המטען הגדולה ביותר, הוא חושב. שיתמודדו. אבל די לראות את המבטים התוקפניים שנשלחים לעברו כשהוא יורד לקרקע, כדי להבין שזאת לא קנאה.

זה זדון.

"מה נשמע, סיימת?"

הדובר הוא סוחר מוויה דיי לטריני, מימוֹ רוּסֵלוֹ: אחד מאלה שפעם הפיצו בשוק תבלינים באיכות מפוקפקת והצליח לשרוד איכשהו בצִלם של בני קנצונרי או גוּלי. "צר לי שנאלצת לחכות כל כך הרבה. היכנס, בבקשה." הוא מלווה את דבריו בקידה מעושה.

מישהו צוחק, אחר משתעל לתוך כף ידו.

"פעם רק הקנצונֵרי הכתיבו את החוק. עכשיו גם אתם כאן, כבר אי־אפשר לעבוד. מה העניין, התחלתם לעבוד יחד?" מסנן רוסלו.

"אנחנו? עם הקנצונרי?" הצחוק של איגנציו אמיתי. "אפילו לא בחלומות!"

"אתם צוחקים והאנשים שחייבים לעבוד רעבים. ברגע שאתם או סגוטו מגיעים למכס, הכול נעצר. אתם קובעים את המחירים, אתם מקבלים את העסקאות הכי טובות. עכשיו אתם מגיעים גם לכאן ומתנהגים כמו בוסים."

עכשיו איגנציו כבר לא צוחק. "זאת העבודה שלי. זאת לא אשמתי שהלקוחות לא באים אליכם, מאסטרו רוסלו." הוא מדגיש את המילה "מאסטרו" כדי להבהיר את ההבדל ביניהם. "אם המחירים שלנו גבוהים זה משום שהאיכות היא הכי טובה בכל פלרמו, והאנשים יודעים את זה. אתם רוצים יותר תבלינים? דברים שונים? בואו למשרד שלנו ונדבר על זה."

"כן, בטח. ככה אתם פושטים לנו את העור, אתם וקנצונרי."

"אז אל תתלוננו." הוא אומר בקור. "אף אחד לא גונב לכם כלום. זאת העבודה שלנו." הוא אומר את זה בדיאלקט פלרמו, כמעט בלי שמץ של מבטא קלברי.

רוסלו מהדק את עפעפיו. "אני מבין," הוא לוחש. הוא בוחן את בגדיו של איגנציו, מגיע עד המגפיים. הוא מסמן לעברם בתנועת סנטר. "הם לא צרים עליך? לא, כי אומרים שכשמישהו הולך יחף הרבה זמן, אחר כך הוא לא סובל להיות בתוך נעליים סגורות."

מסביב הדממה מתכנסת למבטים מלאי הפתעה ומבוכה. רק המלחים ממשיכים לצעוק ולקרוא בינם לבין עצמם, אינם מודעים למתרחש.

התשובה מגיעה כשרוסלו כבר נמצא באמצע הכבש. "לא, הרגליים לא כואבות לי. אני יכול להרשות לעצמי עור רך. אבל לך, עוד מעט יכאבו הכיסים כל כך עד שתבכה, אם תעז לגעת בכסף שלנו."

נימת קולו אדישה, כמכריז על עובדה פשוטה, אבל הסוחרים שסביבו צועדים צעד לאחור, מבולבלים. איגנציו פלוריו המתון מעולם לא השתמש באיומים לפני כן.

הוא מתרחק בלי להביט בפניו של איש מהנוכחים. הוא מרגיש את הכעס בוער בתוכו: הרסני. בפלרמו לא די בעבודה ששוברת לך את הגב. תמיד צריך להרים את הקול, להפגין כוח, אמיתי או מעושה, להילחם נגד מי שמדבר יותר מדי או לא במקום. החזות קובעת. השקר המשותף, ומשחקי הכוח.

במציאות לא מוותרים לך.

עיניו פוגשות את עיניו של וינצ'נצו, שנמצא עדיין למעלה על ערימת החבלים.

פניו הקטנים של האחיין מסמיקים, נמלאים בהלה. לפני שהוא אומר מילה, איגנציו אוחז בזרועו. "מי אמר לך לבוא הנה? ועוד איתו? מה יחשבו עלינו?" הוא אומר, מסמן לעבר פפינו, רותח מזעם. "אם אבא שלך היה יודע שאתה מסתובב ככה ברחובות, הוא היה מרביץ לך במקל."

הילד מגמגם תירוצים. מה הוא עשה רע?

פפינו, מאחוריו, יורד מערימת החבלים, מתרחק צעדים אחדים.

וינצ'נצו מסתובב להביט בחברו שוב ושוב, בשעה שהוא נגרר משם. הוא מביט באיגנציו ושב להביט בפפינו.

הוא לא מבין.

התקפי שיעול יבש. שוב ושוב.

פאולו מסתובב בבית, כשיד אחת מכסה את פיו כדי שלא להעיר את איגנציו או את וינצ'נצו, ויטוריה או ג'וזפינה.

הוא מצטמרר מתחת לשמיכה שכרך סביב גופו. הוא מזיע. הוא מגיע לחדר האוכל: בחדר שולחן ושידה, שעליה הוא נשען כדי להתאושש. על הקירות שני שטיחי קיר.

הוא מתקרב לחלון בחיפוש אחר אוויר קריר, אבל נעצר: קר מדי.

מתחתיו, הרצפה בוהקת מלחות, לבנה באור הירח. הסלים של הירקן עומדים ריקים אל מול דלת ביתם הישן.

הוא יפה, הבית החדש. הוא בקומה הראשונה, יש לו חלונות ודלתות אמיתיות ומטבח עם אח מיוחדת לבישול.

עוד התקף שיעול. פאולו מעסה את חזהו. אחרי כל התקף הוא מרגיש שהחזה נמחץ. כנראה תפס הצטננות שלא עוזבת. איך זה קרה? הוא תמיד בחוץ בשמש, ברוח ובגשם...

הוא מסתובב לקול צעדים מאחוריו. פנים בחשיכה. כותונת הלילה בקושי מכסה את כפות רגליו על מרצפת הלבנים.

בנו מביט בו.

כאדם בוגר, זה יהיה הזיכרון המיידי של וינצ'נצו מאביו. לא קולו, לא תנועותיו או רגש כלשהו. הזיכרון שירדוף אותו לנצח הוא של גבר כפוף שמתבונן בו בעיניים קודחות מחום, סימני מחלה כבר ניכרים בגופו.

יחזור אליו הכאב שחש כשהבין, במעורפל, שחייו עומדים להשתנות.

בגרון יעלה קולו הדק של ילד. באף, ריח המחלה שכבר למד לשנוא.

"מה יש לך, אבא?"

וינצ'נצו גדול עכשיו: הוא בן שבע ויש לו מבט שדבר אינו חומק ממנו. פאולו מבחין בנוכחות של פחד ללא שם בקולו של הבן.

"קצת שיעול, וינצ'נצו. תחזור למיטה."

אבל הילד נד בראשו לשלילה. הוא מזיז כיסא מאחת הפינות כדי שיוכל להסתכל מבעד לחלון, לצדו. הם עומדים, נשענים זה על זה. הנשימות שלהם מסונכרנות ועיניהם מסתכלות באותן אבנים.

וינצ'נצו אוחז בידו של האב. "אני יכול לבוא מחר לחנות?"

"ומה עם המורה? מה נגיד למורה כשהוא יבוא?"

הילד מתעקש. "אחר כך?"

"לא."

מרגע שאביו החליט שעליו ללמוד, הסתיימו ימי החירות של וינצ'נצו בין לה קאלה והסמטאות של הנמל בחברתם של פפינו והילדים האחרים מבניארה. אבל הוא לא מוותר. הוא מוצא הזדמנויות לברוח, ללה קאלה או לחבריו. הוא משחק איתם בסביבונים על ה"בלטות", מרצפות האבנים החלקות של פיאצה סנט'אוליבָה. שם אמא שלו תופסת אותו ומושכת אותו באוזן עד לבית, שבו בכל יום בחור צעיר, פרח הכמוּרה אנטוֹנינו גָליאנוֹ, מלמד אותו.

לכתוב, לספור, לקרוא. למען האמת, הוא אוהב ללמוד, אבל הוא מעדיף לעמוד מאחורי הדלפק, להאזין לדוד שמדבר עם הספקים וקברניטי הספינות, ללמוד את שמות המקומות, להבחין בין צלליות האוניות השונות שבנמל. הוא יודע לזהות את ריחות התבלינים: קליפת עץ כינין, חוטי זעפרן, ארניקה, אפילו שרף.

נדמה שאביו קורא את מחשבותיו. "אתה צריך סבלנות. סבלנות והתמדה. אם לא תלמד, אף פעם לא תוכל לעבוד בעבודה שלי."

"אתה לא למדת, אבא."

"נכון." אנחה. "בגלל זה עבדתי הרבה יותר קשה, ואפילו רימו אותי. אבל אם אתה יודע דברים, אז יש פחות סיכוי שזה יקרה. ככל שתדע יותר, ידרכו עליך פחות.

וינצ'נצו לא השתכנע. "צריך לראות את הדברים, אבא, ולא רק ללמוד."

"כשתהיה יותר גדול." הוא מנסה להיאחז בזרועו, אבל לא מצליח. סחרחורת מאלצת אותו להישען על משקוף הדלת. "קדימה, בוא נחזור לישון. אני עייף."

וינצ'נצו מחבק אותו. הוא מהדק אותו חזק לחזהו, מחביא את פניו בשקע הצוואר של אביו ונושם את ריחו, ניחוח של עשבי מרפא וזיעה. כשהוא חבוי בין הריחות האלה, הוא מבחין בריח חדש, לא נעים וחמוץ, שלא שייך לו.

כל חייו יזכור את החיבוק הזה.

שנת 1806 כמעט חלפה. השיעול של פאולו, לעומת זאת, אינו מרפה. הוא נעשה עמוק, עקשן. הוא לא רוצה להיבדק אצל רופא, אף על פי שאיגנציו הפציר בו פעמים רבות. פאולו תמיד עייף, מצליח להישאר בחנות רק לזמן קצר.

מאוריציו רג'ו מטפל בחשבונות ואיגנציו מנהל את הפעילות. הלקוחות מוצאים אותו מאחורי הדלפק, אליו פונים הקמעונאים בבקשות. נימוסיו המעודנים אבדו במרוצת שנות העבודה הקשה. הוא גבר צעיר בעל קול שטוח, נטול רגשות. פניו אינם מסגירים את חששותיו בנוגע לעסק, ולא את הפחד שלו מכך שמחלתו של אחיו פאולו תתברר כרצינית.

אבל היא רצינית.

הוא מבין את זה כשאוֹרסוֹלָה, המנקה שפאולו מעסיק בשביל אשתו, מגיעה לחנות חסרת נשימה. "דון איגנציו, בוא מהר." היא מתנשמת, מחככת את ידיה בשמלה. "אחיך חולה."

אף על פי שכבר חורף, עוד מעט חג המולד, איגנציו לא עוצר ללבוש מעיל. הוא רץ, גומע את המדרגות במהירות. הוא נעצר על סף חדר השינה. ויטוריה יושבת בפינה, שקועה בכיסא, ידיה על השפתיים והיא מתנדנדת קדימה ואחורה. היא ממלמלת: "מדונה מיה, איזה אסון," שוב ושוב.

ג'וזפינה לעומתה, עומדת. היא אוחזת בדלי מלא מטליות מלוכלכות. יש לה הבעה של מי שיודעת, אבל לא מסוגלת להודות שהיא מבינה.

איגנציו נכנס, לאט־לאט, לוקח את הדלי מבין ידיה. אצבעותיה של ג'וזפינה רועדות. הוא מכסה אותן בידיו לרגע. "לכי למטבח. תגידי לאורסולה לקרוא מיד לרופא קָרוּזוֹ, אחר כך לכי לשטוף את עצמך ואת הילד. גם את, ויטוריה. תשטפו את כל הכביסה במים רותחים ותמיסת חיטוי."

הנשים עוזבות את החדר. רק אז איגנציו אוזר אומץ להסתכל על אחיו.

פאולו שקוע בין הכריות. שפתיו ושפמו מוכתמים באדום. על פניו מסתמן חיוך קלוש, עווית, בעצם. "זה מה שזה. ידעתי שזאת לא הצטננות."

איגנציו מהסס לרגע לפני שהוא מתיישב על המיטה. הוא מחבק אותו חזק. זה אחיו, לא משנה עד כמה הוא חולה. "אני אדאג לכול, בסדר?" והוא מצמיד את מצחו למצחו של אחיו, כמו שפאולו עשה לפני שנים. "אני לא אשאיר אותך לבד." הוא לוחץ על עורפו. "אני אכין לך תמצית אכינצאה תכף ומיד. אחר כך אמצא לך בית מחוץ לעיר, אולי בנוֹצֶ'ה או בסן לוֹרֶנצוֹ. יהיה לך אוויר נקי וחמים. אתה תבריא, אני נשבע לך."

במטבח, ויטוריה והמשרתת מכינות גיגיות מים וטובלות בהן סדינים ובגדים. פניה של הנערה אפורים, שפתיה צרות כמו שריטה.

ג'וזפינה לא מצליחה לעצור את הרעד בידיים. וינצ'נצו, עטוף במגבות, יושב על השולחן במטבח. לרגליו גיגית מהבילה. הוא רואה שאמו מוטרדת אבל לא יודע בדיוק למה.

איגנציו נכנס. לפתע הוא נראה מבוגר יותר. "כולנו צריכים להיבדק." הוא מתוח, קולו איבד מחמימותו.

ג'וזפינה היתה רוצה שיאמר משהו, אבל מרגישה אבן בגרון. מאחוריה בנה, הוא מבין שמשהו חמור מתרחש. הוא קולט את זה כמו שילדים קולטים דברים: במין הארה.

"אבא חולה?"

ג'וזפינה ואיגנציו מסתובבים יחד.

וינצ'נצו מבין.

אמו עושה תנועה כעומדת להתקרב אליו, אבל גיסה עוצר בעדה. הוא מדבר אליו כמו אל גבר. "כן, וינצ'נצו."

עיניו הכהות של הילד כבות. הוא מחליק למטה מהשולחן, חוצה את החדר והולך לחדרו. על המיטה יש לוח. עליו, השיעורים שהשאיר לו המורה.

הוא מתיישב ומתחיל לכתוב.

בלילה ההוא איש אינו ישן.

לא פאולו, נשמה אבודה שממשיכה להשתעל. לא וינצ'נצו, שאינו מצליח לדמיין מה יקרה לאביו ומחניק את בכיו בכרית. לא ויטוריה, שרואה רוח רפאים חדשה של בדידות הולכת ומתקרבת.

לא ג'וזפינה, שמפנה את גבה לבעלה, בוהה בחשיכה וכובשת את הפחד בתוכה.

לא איגנציו, שהולך יחף, חולצתו מחוץ למכנסיים והווסט שלו פתוח. הוא שואב נחמה מתחושת הקור שעולה מהרצפה.

המחלה של פאולו משנה הכול.

הוא כבר יודע שהשמועה תתחיל להסתובב בפלרמו ושאנשים אחדים - הקנצונרי בראשם - ינסו לנצל את המצב לטובתם.

העסק יהיה מוטל על כתפיו בלבד. הוא יצטרך למצוא עובד אחר. הוא יצטרך לדאוג לכך שווינצ'נצו ילמד בלי הפרעה. הוא יצטרך לדאוג לג'וזפינה.

והמחשבה הזאת מעוררת בו רעד פנימי. הוא לא מצליח לדמיין מה מחכה לו בחודשים הבאים. עד כמה המחלה מתקדמת, ומה יהיו השלכותיה.

הוא חושב על בוקר אחד בסתיו, כשאחיו שעדיין היה נער גרר אותו לבית של מאטייה ופאולו ברברו, כדי להגן עליו מפני טינתה של אמם החורגת ומאדישותו של אביהם. הוא הציל את חייו, כעת הוא הבין זאת.

מאטייה.

מאטייה וילדיה עברו למַרסָלָה. מדי פעם איגנציו שלח לה כסף בשביל לימודיו של רפאלֶה או כדי לעזור לה למשוך בעול מאחר שפאולו ברברו לא יכול לעבוד עוד אחרי המחלה, והוא מצא שם בית במחיר נמוך לעצמו ולמשפחתו.

או אולי, הוא מודה בבושה, בשביל לנקות את מצפונו.

הוא צריך להודיע לאחותו. פאולו לא יודע, אבל אשתו המרתה את פיו ולא ניתקה איתה את היחסים. בהתחלה בביישנות, ואחר כך בתדירות קבועה, ג'וזפינה ביקשה ממנו לכתוב בשמה מכתבים, ואיגנציו הסכים.

כך הוא שמר על החלק הזה של המשפחה, החלק הזה של החיים. זהו סוד שהוא חולק עם גיסתו, אחד מאותם דברים שלא נאמרים בקול, המחברים ביניהם מאז ומעולם.

ההזדמנות ליצור קשר עם מאטייה מגיעה כעבור ימים מעטים. פאולו הועבר לכפר, וג'וזפינה הצטרפה אליו למצוא משרתת שתעזור לו יום ולילה.

איגנציו ווינצ'נצו נשארו בעיר.

שעות אחר הצהריים המוקדמות. המוכרים בחנות הלכו הביתה לאכול צהריים.

"אפשר להיכנס?"

וינצ'נצו עסוק בפתרון תרגילים בחילוק על הדלפק. הוא מרים את הראש. "דוד, מחפשים אותך," הוא קורא.

איגנציו מופיע בפתח הדלת של החדר האחורי. זהו אחד מהמפיצים שלהם שמשיט מפרשית. הוא בא לאסוף זרעי אניס. "מאסטרו סלבטורה, ברוך הבא. תיכנס."

"Assabbinirìca, שאלוהים יברך אותך, דון פלוריו. אני רואה שאתה בריא. ומה שלום אחיך? בנמל אמרו לי שהוא לא כל כך בריא..." מילים בקול נמוך, מכבד, ואחריהן מבטים מזווית העין לעבר הילד.

"אה, תודה, אנחנו בהחלט זקוקים לברכות... אחי... הוא... כואב לו החזה, אבל הוא לא הולך למות. הוא מחלים מחוץ לעיר ומחכה לרצון הטוב של האל."

"אהה. שמעתי רכילות. האנשים מקשקשים."

"רואים שאין להם מה לעשות. בוא..." הוא דוחף אותו בעדינות לעבר המשרד בחדר האחורי. אל אפו של איגנציו מגיע ריח של מליחות ושמש, שמזכיר לו את נעוריו.

מעניין אם אחיו עדיין חושב על הים ועל הימים שעברו על סיפון ה"סן פרנצ'סקו" בין נפולי למסינה.

בשעה שהוא חותם על קבלות המטען הוא שואל את האיש מה יהיו התחנות הבאות במסעו.

"אני חוזר ממסינה, אז חשבתי לרדת לעבר מאדזָרָה דֶל וָאלוֹ ואחר כך לגֵ'לָה... למה?"

איגנציו מביט בו כשסנטרו מונח על ידיו הסגורות. "אם אבקש ממך לעצור במרסלה בשביל להביא מכתב? תעשה את זה?"

"בוודאי. זה חשוב?"

הוא מוציא מעטפה מהמגירה. "חשוב מאוד. אתה צריך למסור את זה למאטייה פלוריו, אשתו של ברברו, ורק לה. תראה, כתבתי את הכתובת האחרונה שלה על הנייר. אם הם כבר לא שם, הם בטח לא רחוקים מהמקום הזה."

המלח מהנהן. הוא מכווץ את מצחו. הוא זוכר משהו, איזו רכילות בעניין גיס של האחים פלוריו, שהם הוציאו מהעסק שלהם תוך כדי התעלמות מוחלטת מהידרדרותו הכלכלית.

הוא מכניס את המכתב לכיס הז'קט. הוא לא שואל ולא רוצה לדעת: זה לא עניינו.

איגנציו מלווה אותו עד לדלת.

"שאלוהים יעזור לך והמדונה תלווה אותך, דון פלוריו. ותמסור שלום לאחיך: אני אתפלל שסן פרנצ'סקו די פאולה ישמור עליו."

"גם עליך, מאסטרו סלבטורה. גם עליך."

הוא מסתכל עליו מתרחק, מתנודד על אריחי האבן כאילו הוא עדיין נמצא על גשר של ספינה. הוא מתחרט מעט על שמסר לו את המכתב.

אבל אין לו ברירה. הוא לא יודע כמה זמן יש לו.

מצחה של ג'וזפינה נח על ידה, עיניה נעוצות בריבוע השמים שנראה מבעד לחלון. הוא צבוע בכחול עז, שמרמז על אביב ילדותי, חזק וכועס.

מצבו של פאולו הורע מאוד. ברגעים מסוימים, השיעול כמעט מונע ממנו לנשום. היא שלחה את אורסולה לומר את זה לאיגנציו. זה זמן־מה הוא מנהל את הארומטרייה במשרה מלאה.

יד מונחת על כתפה. היא אוחזת בה, מנשקת אותה. ברשרוש של בדים, מאטייה ברברו מתיישבת מולה.

שתי הנשים מביטות זו בזו ללא מילים.

מאטייה הגיעה יומיים קודם ממרסלה בהפלגה שמימן איגנציו. בנה רפאלֶה הגיע עמה. חייהם של בני משפחת ברברו קשים יותר ויותר, אבל הם לא מדברים על חזרה לבניארה: פאולו ברברו גאה מכדי להראות לכולם עד כמה הידרדר, ויותר מכך, הוא לא מוכן להקשיב לתושבי בניארה מדברים ללא הרף על ההצלחות של האחים פלוריו.

מאטייה נאלצה להתמודד עם ריב אימתני - הראשון אחרי שנים של כניעות - עם בעלה. הוא לא רצה לתת לה לנסוע, התנגד משום שאין להם כסף, ומשום שפאולו לא ראוי לקורבן הזה.

אבל היא פלוריו, ובני פלוריו לא נוטשים את הדם שלהם.

פניה של מאטייה עוטים מסיכה של השלמה עם הגורל ועייפות, שמושכת את תווי הפנים כלפי מטה. הזמן והאכזבות הלבינו את שערה והכבידו על עפעפיה.

מעברו האחר של החדר מגיעים קולות של ילדים: וינצ'נצו מראה את הספרים שלו לרפאלֶה, האחיין הגדול ממנו בשנים ספורות. איתם נמצאת ויטוריה, היא משגיחה עליהם ומדי פעם כורה את אוזנה כדי לשמוע את הפטפוטים של הדודות. גם היא נותרה נסערת למראה פניה של מאטייה, שהזמן והעייפות קימטו אותם.

ג'וזפינה מסתכלת עליהם בייאוש. "הוא לא מבין שאבא שלו גוסס." היא אומרת זאת בכאב, וגם במעט מרירות. "לפעמים אני רואה אותו עומד מול החדר ולא מעז להיכנס, גם כשפאולו מסמן לו להתקרב אליו. זה כאילו הוא לא רוצה יותר לראות אותו ככה, והוא לא קולט שהאיש המסכן נפגע מזה."

"הוא ילד: הוא פוחד ממה שמתרחש. אבל את, לעומת זאת, את לא צריכה להתייאש. זה הרגע שבו צריך להישאר חזקים ולבקש עזרה מאלוהים."

"לאלוהים בכלל לא אכפת ממני. אילו נשארנו בבניארה, זה לא היה קורה, אני יודעת."

"לא, את לא יכולה לומר את זה. אולי הבעלים שלנו היו טובעים עם הסירה או שהיתה מגיעה עוד רעידת אדמה. מה אנחנו יודעות על הדרך שהחיים בוחרים?" גם היא מכירה את המרירות הזאת, ודווקא בגלל זה היא יודעת איזה נזק היא עלולה לגרום. "את לא צריכה לחשוב יותר על מה שהיה ומה שהיה יכול להיות. גם אני לא רציתי לבוא למרסלה, אבל הייתי חייבת, כי בעלי חלה. בשביל בעלי הייתי צריכה לשכוח את המשפחה שלי. בשביל אחי אני לא הייתי קיימת יותר. ובכל זאת, את רואה? הנה אנחנו, שוב ביחד."

ג'וזפינה מנסה לסדר את שערה, אבל לשווא. קווצה אחת נופלת לה שוב על המצח. "לך עוד יש בעל, ויש לך את איגנציו. הוא דם מדמך. לי אין יותר אף אחד, ההורים שלי מתים..." מילים חמוצות, הצעיף שלה גולש בלי חן מצד אחד וחוסר אונים בוער לה בגרון. "מה יש לי, את יכולה לומר לי?"

בשתיקה שמשתררת מאטייה עוצמת את עיניה. "יש לך את הבן שלך, שהוא פרח," היא מחייכת, עצובה. "וגם לך יש את איגנציו. לא שמת לב לזה?"

כשג'וזפינה אמרה לו שמצבו של פאולו הורע, איגנציו קרא לרופא קרוזו. הרופא הבטיח לו שהוא יבוא לבקר ברגע שתהיה לו כרכרה לנסוע בה עד נוצ'ה. "זאת יכולה להיות נזלת או הצטברות של ליחות. תן לי לשמוע את הריאות ואוכל לומר לך."

איגנציו שכר מיד כרכרה ונסע לאסוף אותו מביתו. הוא ייקח אותו לראות את אחיו, ויספר לו שמאטייה מגיעה. זה ייתן לו תקווה, הוא חושב, בשעה שהוא נוסע דרך מטעי הזיתים של נוצ'ה ולצדו הרופא.

חייבת להיות תקווה.

כשהוא חוזר, כבר הגיעה שעת ערב מאוחרת.

צעדיו כבדים, עיניו אדומות. וינצ'נצו ורפאלֶה כבר ישנים, כתף אל כתף, ממוטטים מהתרגשויות היום שחלף. ויטוריה טאטאה את החדרים והלכה לנוח.

שתי הגיסות, לעומת זאת, מחכות במטבח.

ג'וזפינה קוראת את התבוסה בפניו. היא הולכת לקראתו, עוצרת ולופתת את שולי צעיפה. "נו?"

מאטייה איתה. הוא נד בראשו. "שום דבר. הוא לא רוצה לראות אותך."

האישה מכסה את פיה בידה כדי להחניק יבבה, מתנדנדת לפנים ולאחור. "מה? אפילו לא כשהוא חולה? אפילו עכשיו הלב שלו לא מתרכך?" ג'וזפינה מחבקת אותה, אבל היא מתרחקת. "בלי לב ובלי מצפון. אני לא ראויה אפילו למחילה?"

איגנציו מהדק אותה לחזהו. "אני מצטער. הוא התחיל לצעוק, יצא לו דם מהפה. נאלצתי לתת לו לאודנוּם כדי שיירגע." הוא מחפש עידוד בפניה של ג'וזפינה, היא עומדת מאחורי מאטייה, קופצת את אגרופיה, עיניה בוהקות.

הוא לא יספר להן עד כמה כעס אחיו, על הזעם שהקיא סביבו. על הכאב שחש כשהוא אמר לו שמבחינתו מאטייה מתה, ושאם היא באה בשביל הכסף, היא יכולה ללכת רחוק ולהתפגר מפני שהוא כבר ערך את הצוואה שלו, והיא והבעל הכלב שלה לא יקבלו כלום.

הוא לא צריך לומר את זה לג'וזפינה. היא יודעת.

והוא גם לא יכול לספר על הייאוש שתקף את הרופא אחרי שהאזין לריאותיו של פאולו. לא עכשיו, לפחות.

מאטייה מתנתקת מאחיה. "אני אשא הרבה חטאים מול אלוהים, אבל לא את הטינה הזאת." היא הולמת על חזהּ. "זה אח שלי, אני אוהבת אותו ומתפללת שאלוהים יסלח לו כי את זה הוא לא היה צריך לעשות לי. נלחמתי בבעלי כדי לבוא ועכשיו הוא שולח אותי מכאן כמו איזו מצורעת."

התייפחויות נוספות. ג'וזפינה מובילה אותה לעבר חדר השינה. "תירגעי, יקירתי," היא ממלמלת, "בואי לישון, קדימה."

הן אחיות אף על פי שאין ביניהן קרבת דם, חושב איגנציו.

הגיסה מסתובבת. "שמתי בצד בשבילך מנה של מקרוני וברוקולי. היא בטח עדיין חמה. גם אתה, תאכל ותנוח."

הוא מהנהן, אבל הוא לא רעב.

אבל על סף הדלת מאטייה נעצרת. "הרע שעשית חוזר אליך," היא אומרת. "על דברים מסוימים משלמים לדורי דורות. הוא פוגע לא רק בי, אלא גם בכולנו: הוא יהיה חייב לזכור את זה לנצח."

ג'וזפינה רועדת וגם איגנציו מצטמרר.

כי המילים האלה נשמעות כמו magària, קללה, ויש דברים שאחרי שהם נאמרו כבר אי־אפשר להשיב לאחור.

הם מחלחלים מבעד לשכבות הזמן, הם עוברים מדור לדור עד שהם מתממשים.

ג'וזפינה מחכה עד שמאטייה תירדם לפני שהיא הולכת לנקות את המטבח.

"זה לא מגיע לי," מאטייה חזרה ואמרה. "האכלתי אותו כמו אמא, כיבסתי את הבגדים שלו. הגנתי עליו. ועכשיו הוא דוחה אותי ככה?" עוד דמעות. ג'וזפינה מוחה אותן, אך הכעס גואה בה.

ועכשיו? מה היא היתה רוצה שיקרה עכשיו? שהבעל שהיא מעולם לא אהבה יבריא ויחזור הביתה?

גבר, בשביל אישה כמוה, הוא ביטחון, היחיד שיש לה. הוא צלחת על השולחן, הוא שק פחמים בשביל האח, דלי נחושת מעוטר למחתה.

היא מושכת בצעיף. לא, זה לא מה שבאמת מפחיד אותה. זה משהו אחר, שקשור רק אליה, שנמצא ממש מחוץ למחשבותיה.

היא מתרוממת ממקומה כשהיא רואה צל באפלת המטבח.

זה איגנציו, ראשו על השולחן, כתפיו רועדות.

הוא בוכה.

יבבות חנוקות, מרוסנות, של גבר שאינו מסוגל להכיל את הכאב משום שהוא גדול מדי, אבל חושש להשמיע רעש.

האישה נסוגה לאחור. היא חוזרת לחדר השינה.

איגנציו ישן שינה מעטה ורעה באותו לילה. הוא קיווה שהבכי יקל עליו, אבל לא כך היה, להפך. הוא חושש שלא יוכל למלא את חובותיו. שייכשל.

אבל הוא לא יכול אפילו לחשוב על זה, על אחת כמה וכמה לספר את זה למישהו.

הוא קם, מתכונן בתשומת לב כדי שלא יגידו שהאחים פלוריו נמצאים בקשיים. לא משנה שהשעה מוקדמת מאוד, מוקדמת כל כך עד שהשחר הוא רק מעט יותר מתחושה. חנות התבלינים מחכה לו.

אבל כשהוא מגיע למטבח, הוא מוצא את ג'וזפינה. "מה שלום מאטייה?" הוא שואל.

"היא ישנה, המסכנה. הלילה היו לה סיוטים."

הוא צופה בה בשעה שהיא מגישה לו ספל חלב פושר. "ואת? ישנת?"

"קצת."

היא לוקחת את המטאטא, מתחילה לנקות. הוא טובל את פרוסת הלחם בחלב.

לפתע האישה עוצרת. היא מדברת בלי להסתכל עליו. "תגיד לי את האמת."

והוא מבין, כמו שתמיד הבין אותה. החלב הופך לרעל בפיו. "מצבו החמיר. אין טעם להסתיר ממך."

"הרופא אמר לך את זה?"

"כן."

"הוא עומד למות?"

איגנציו לא עונה. מולו מתהווה ריק. שום צליל, שום חמימות. ג'וזפינה נראית כאילו התפוגגה והותירה במקומה פסל.

ואז יבבה. ועוד אחת. המטאטא נופל ברעש. הייאוש מתפוצץ, נשפך מפניה, מגופה הרפוי, מפיה הפעור.

איגנציו הבין מזמן שכשאנשים חיים יחד, הם נקשרים עם הזמן. אוהבים לא את האדם, אלא את הרעיון שמאחוריו, את התחושות שהוא מעורר, אפילו את השנאה. מתחילים לחבב אפילו את השדים שלו. "בבקשה... אל תבכי..." הוא מפציר בה ומרגיש שהוא חייב לאמץ אותה לחזהו מפני שנדמה שהיא כמעט נשברת לחתיכות, עד כדי כך רבה עוצמת ההתייפחות שלה.

הוא מחניק את בכייה כנגד צווארו. הוא קולט שגם הוא בוכה, והם בוכים יחד, מחובקים. אבל כשהדמעות פוסקות הוא מרגיש שהיא נעשית מתוחה. ג'וזפינה מרימה את ראשה, הם כמעט נוגעים זה בזה.

רוח הרפאים שהוא נושא בתוכו נעשית גוף בשר, שבאותו רגע הוא בשרו שלו.

לא של אחיו, לא של אחיינו. שלו.

הוא תמיד היה צעד אחד מאחוריה. מעולם לא נגע בה בצורה שאינה מלאת כבוד.

הוא יכול לעשות את זה עכשיו כשפאולו רחוק, מרותק למיטה.

גם היא נראית מבולבלת. אבל כשהוא נועץ את עיניו בעיניה, המבוכה שלה מתפוגגת. היא מניחה יד על לחיו, נוגעת בשפתיו.

לרגע איגנציו מדמיין מה היה יכול לקרות אילו היה במקומו של אחיו.

אם ג'וזפינה היתה האישה שלו ווינצ'נצו הבן שלו, וזה הבית שלהם. הוא מדמיין את הימים והלילות, את הילדים שיכלו להביא לעולם בבניארה או כאן בפלרמו. חיים קטנים, צנועים, רגילים, שהיו גורמים להם אושר, או לפחות שלווה.

אבל אלה אינם חייו.

ג'וזפינה היא אשתו של אחיו, והוא עצמו בוגד. זה מה שהוא: אדם נאלח.

הוא עוצם את עיניו. לרגע נוסף אחד הוא נאחז בחיים שחלם עליהם. הוא מחבק אותה חזק לפני שהוא מרפה ממנה ומתרחק מיד, כדי שהפיתוי לא יאחז בו מחדש.

כעבור ימים אחדים מאטייה חוזרת למרסלה במפרשית של מאסטרו סלבטורה. איגנציו נתן לה קצת כסף, וג'וזפינה חיבוק ממושך. היא מפליגה משם בלב כבד, ואין דבר שיכול להקל על הכאב שלה, גם לא הרכות של ויטוריה או ברכת הפרידה של וינצ'נצו, חיוך חסר שיניים ומבויש. היא יודעת שלעולם לא תראה שוב את אחיה פאולו. היא יודעת שפצעים מסוימים לא יכולים להירפא, שהזמן לכך כבר עבר.

בחדר, המחלה היא צחנה חונקת, וניחוח פריחת התפוזים, שנושב פנימה מבחוץ, חסר אונים לעומתה. עץ לימונים מאריך את ענפיו לעבר החלון. השמש מקבלת את הצלילים של הצרצרים הראשונים שמצרצרים בין העלים.

ממקומה על הסף מתבוננת ג'וזפינה בחזה של פאולו עולה ויורד במאמץ. היא נושכת את שפתה. הכול מתקדם מהר.

יד מונחת על זרועה. "הנה אני. באתי הכי מהר שיכולתי." איגנציו מקיף אותה, מדבר באוזנה. "בחנות ארגנתי הכול. וחוץ מזה, מאוריציו, הוא יחליף אותי עד ש... עד מתי שצריך." אבל ג'וזפינה לא מקשיבה, איגנציו רואה את זה בעיניה. "הבאתי את וינצ'נצו איתי. הוא משחק מתחת לעצים, לכי להיות איתו קצת."

היא מקבלת את ההזמנה הזאת בהקלה.

היא רוצה לבכות, אבל לא מצליחה. רע לה בגלל הבעל הזה שמעולם לא אהבה, אבל באותו זמן היא סובלת בשבילו ובשביל עצמה, כי היא יודעת שהיא תחוש בחסרונו. זה יהיה ריק שהיא תצטרך להתמודד איתו בשנים שיבואו.

היא חיה עם פאולו בלי אהבה, לפעמים עם שנאה. היא לא תוכל לבקש ממנו סליחה על הרעה שהם גרמו זה לזה. פאולו עומד לחצות גבול שמאחוריו לא יוכלו לדבר. כבר עכשיו הם לא יכולים. תחושת האשמה שהיא נושאת בתוכה תהיה כור המצרף שלה על פני האדמה.

איגנציו נכנס ושולח את המשרתת שצופה מאחת הפינות. לשמע קולו פאולו מפנה את ראשו. עיניו בוהקות מחום.

אחיו יושב על המיטה. הוא כבר לא שואל אותו איך הוא מרגיש: הם הפסיקו עם הרשמיות הצבועה הזאת מאז שהרופא בא לחנות ימים אחדים לפני כן וסיפר לו שהמחלה הבוגדנית זללה את ריאותיו. "זה עניין של ימים," הוא אמר, "שבועיים לכל היותר."

איגנציו הודה לו, שילם לו והמשיך לעבוד.

פאולו החזיק מעמד הרבה יותר משבועיים. המבנה החזק והעקשנות האופיינית למשפחת פלוריו השאירו אותו בחיים.

הוא אוחז בידו. "היום המשרתת לקחה אותי לשבת מתחת לעץ הלימון. התחלתי להשתעל וירקתי כל כך הרבה דם, עד שהיו צריכים להחליף לי את כל הבגדים." הוא מתאמץ לדבר. "אומרים שהאל נותן והאל לוקח." הוא מנסה לחייך חיוך מריר. "הוא בהחלט לוקח ממני הכול." הוא משתעל. התקף ארוך ומכאיב. הוא מתחיל שוב לדבר וקולו כמו ברזל מגורד על אבן. "לֵאוֹנֶה, הנוטריון, סיפר לך שהכנתי צוואה?"

שפתיו של איגנציו יבשות מתחת לממחטה. "כן."

הוא מתקשה לנשום. איגנציו מרים את ראשו ועוזר לו לשתות. "אף אחד לא יטריד את וינצ'נצו כל עוד אני חי. מצאתי לו מורה ללטינית ולדברים אחרים במקום אנטונינו גליאנו, שעומד להיות מוסמך לכמורה בקרוב..."

הוא קוטע את דבריו למראה תנועת ידו של פאולו. "בסדר, בסדר." הוא לוחץ על זרועו ואיגנציו קולט שנותר בו מעט מאוד כוח. "אתה, לעומת זאת, תקשיב לי. אתה צריך להיות בשבילו מה שאני כבר לא יכול להיות."

"אתה יודע שאני אוהב אותו כאילו הוא שלי." איגנציו מכסה על ידו של פאולו בידו.

"לא. יותר מזה, אתה מבין? אתה צריך לגדל אותו בשבילי. הם ישמרו על הכסף, אבל אתה תהיה האבא. הבנת? אבא שלו." הוא מביט בו כאילו הוא רוצה להיכנס לתוך ראשו.

איגנציו לא יכול לשאת את זה. הוא קם. בחוץ, וינצ'נצו וג'וזפינה משחקים מתחת לעץ הלימון. הוא מדבר, שוקל את מילותיו. הוא לא רוצה להרגיז אותו. "פגשתי את אחד מבני הדודים ברברו בנמל. הוא מסר לי הודעה מהגיס שלנו פאולו."

פאולו חובט בידו על המיטה. "אלוהים! חשבתי עליהם הרבה, עליו ועל מאטייה." הוא בוכה עכשיו. "הבנתי שזה העונש שאלוהים הטיל עלי. כשהוא היה במצב רע, הייתי צריך לעזור לו. זאת יכלה להיות פעולה של חמלה. כשאחותנו באה, יכולתי לראות אותה, מסכנה, ואני... לא עשיתי שום דבר, להפך, דחיתי אותה." הוא מוחה את עיניו. "אתה תגיד למאטייה שאני סולח לה, נכון? ושהיא חייבת לסלוח לי? ואני כלום, כלום! השטן כנראה השתלט לי על הנשמה, מארה על ראשי!"

איגנציו מביט בו. הוא רוצה לדבר אליו, לנחם אותו, אבל הקול מסרב לצאת מהגרון, והלב כאילו התכווץ והתהדק כמו אגרוף של תינוק. אחיו מבוהל, הוא רואה זאת בפניו. הוא בוודאי מרגיש שהמוות מתקרב אם הוא מבקש סליחה באופן הזה, אם הוא סוף כל סוף מתחרט על קשיות לבו.

פאולו מרים את הראש מעל הכרית. שערו הספוג בזיעה נדבק למצחו. "ובכן? מה ברברו מוסר לי?"

איגנציו מכריח את עצמו לענות. הקול, שקודם היה כלוא, משתחרר באנחה. "הוא אומר שהוא מתפלל בשבילך והוא מאחל לך להחלים במהרה." הוא לא יודע למה, אבל הוא חושב שהמשפט הזה מגוחך. הוא מתחיל לצחוק, ואחיו, לאחר רגע, מחרה־מחזיק אחריו.

הם צוחקים יחד, כאילו החיים הם בדיחה אדירה, כאילו השחפת של פאולו היא רק מתיחה של הבורא, כאילו הם יכולים לחזור לאחור ולהחזיר הכול למקום. אבל לא, וזה הדבר הנלעג: שהכול נכון ושלא תהיה שלווה, הכול יישאר בלתי־פתור, קטוע, מנופץ.

צחוקו של פאולו נהפך להתקף שיעול. איגנציו רץ, מושיט לו ממחטה ואחיו יורק לתוכה גושי דם וליחה.

איגנציו מחבק אותו. פאולו כחוש מאוד. המחלה איכלה אותו והשאירה רק עור ועצמות, מכל של רוח עשויה לבלי חת המסרבת להיכנע. עדיין לא.

כעבור ימים אחדים, כשווינצ'נצו פותח את הדלת, הוא מוצא מולו גבר לבוש בגלימת כמרים שחורה וצעיף סגול. זה הכומר של אוֹליבוּצָה, דון סוֹרצֶ'ה. פניו סמוקים בגלל החום הגדול. "אמא שלך שלחה לקרוא לי. איפה היא?" הוא שואל.

המשרתת מופיעה. "מכאן, מהר."

הילד מסתכל בשעה שהם נעלמים מאחורי הפינה. מהגינה, מעבר לדלת הפתוחה לרווחה, מגיע ריח של קיץ ושל חום.

הוא בורח החוצה, וינצ'נצו. הוא לא רוצה לדעת, הוא לא רוצה לשמוע.

איגנציו מגיע אחרי שהכול נגמר.

הוא מוצא את ג'וזפינה יושבת למרגלות המיטה. היא לא מדברת, לא בוכה. היא נושכת את מפרקי כפות הידיים. נראה שהיא רחוקה מאוד, ואולי היא באמת רחוקה.

היא נועצת את עיניה בגופה. "צריך בגדים חגיגיים," היא ממלמלת ומהדקת בין האצבעות את שרשרת התפילה.

הוא אומר כן, באופן מכני. "אני אלך לווייה דיי מטראסאי בשביל לארגן את ההלוויה. אני צריך לומר למאוריציו רג'ו לסגור את החנות ליומיים." הוא עוצר לרגע. "אני צריך לכתוב למאטייה ולקרובים שלנו בבניארה. אקח את וינצ'נצו איתי."

ג'וזפינה מכחכחת בגרונה, אבל מה שיוצא מגרונה הוא לחישה. "מיסות. צריך לומר הרבה מיסות בשביל לרענן את הנשמה שלו, כי בסוף הוא התחרט על כל מה שהוא עשה לאחותו. הוא אמר לי את זה כשהחלפתי לו את כותונת הלילה, אחרי שהוא התוודה. וגם תרומות ליתומים צריך. תגיד לוויטוריה, שהיא תדאג לזה."

איגנציו מהנהן. הוא מחזיק את האוויר בחזה. הוא נושם, הוא עדיין יכול לנשום.

הוא מתקרב לגופתו של פאולו. היא עדיין חמימה: עור הפנים שקוף, הידיים, שבעבר היו חזקות ומיובלות, עכשיו גרומות. השיער והזקן הלבינו.

הוא מושיט את ידו. מלטף אותו. אחר כך הוא רוכן בפתאומיות, מנשק את מצחו ונשאר ככה, שפתיו לחוצות כנגד עורו והכאב לוחץ בגרון.

את הרגע הזה הוא ינצור כל חייו. הנשיקה היא חותם ההבטחה, שבועה שיוצאת מפיו ושרק הוא ופאולו יכולים לשמוע.

הוא מתרומם, יוצא מהחדר. הוא הולך אל מתחת לעץ הלימון. הילד ממתין שם.

"נפרדת מאבא שלך?"

וינצ'נצו לא מביט בו. הוא משחק בכפיס עץ, שובר אותו להרבה חתיכות. "כן."

"אתה רוצה לראות אותו עוד פעם?"

"לא."

איגנציו מושיט לו את ידו ווינצ'נצו לופת אותה. הם צועדים לעבר הכרכרה שמחכה בסמטה.

מול החנות התאסף קהל קטן, אנשי קלבריה בעיקר. מאוריציו רג'ו עומד על הסף, מחבק את איגנציו, מקשיב להוראותיו. כעבור דקות מעטות, דלתות העץ נסגרות ומסומנות בסרט השחור של האבל.

איגנציו לא מתחמק מהמבטים. מישהו מצטלב, אחרים מציעים את תנחומיהם. הוא רק הולך ישר, ידו של אחיינו לחוצה בתוך ידו. בפתח הדלת, ויטוריה בוכה בשקט. היא מושכת אליה את אחיינה, מנשקת אותו, לוחצת אותו. "עכשיו גם אתה חסר הגנה, כמוני," היא אומרת.

וינצ'נצו קופא. אילם.

בבית הם מוצאים את ג'וזפה ברברו, אחד מקרובי המשפחה של אמידיו, שמתנדב לארגן את ההלוויה. "שאלוהים ישמור על נשמתו," הוא אומר להם.

איגנציו עונה: "אמן".

בדירה שוררת דממה. אורסולה לוקחת את וינצ'נצו ומביאה אותו לחדרה כדי להחליף את בגדיו לבגדי אבל. מהחדר של הוריו מגיע רעש השידה המוסטת ממקומה.

אוושוש הבגדים מלווה בקטעי שיחה. ויטוריה, איגנציו, אמידיו.

"המחלה הסמויה היתה מתקדמת מדי..."

"אלוהים ישמור..."

"צריך לבחור ארון," אומרת לפתע הנערה.

"צריך שצייר יקשט אותו. את המיסה שלו צריכים לשיר כמרים. הוא לא... הוא לא היה סתם מישהו. אח שלי היה דון פאולו פלוריו. כאן בפלרמו לחנות שלנו יש מוניטין והעבודה שלו היא זאת שעשתה אותה חשובה."

ברגע אחד וינצ'נצו מבין באמת.

מוחשיוּת ידו של אביו על כתפו. הלחיצה שלו. הזקָן ששורט את פניו. המבט הרציני. הידיים השוקלות את קליפת העץ על המאזניים. ניחוח התבלינים שדבק בו.

וינצ'נצו מתנדנד לעבר חדר השינה של הוריו.

אבא שלו לא יחזור. וברגע שהאמת הזאת משתלטת עליו, הוא פוגש את מבטו של איגנציו ומוצא ריק כאוב הזהה לשלו.

לפתע תחושת האובדן מתפשטת בו וכמעט מפילה אותו ארצה.

וינצ'נצו בורח, עיניו מלאות דמעות, רגליו מחליקות על אריחי הרצפה. הוא בורח מהבית הזה, משלה את עצמו לחשוב שהוא יכול להותיר את הסבל המוחץ מאחוריו.

"וינצ'נצו!"

איגנציו קורא לו, בשעה שנדמה שהילד מרחף מעל הרצפה. בבת אחת, בוויה סן סבסטיאנו, הוא יוצא מטווח הראייה שלו.

הוא עוצר, ידיו על ברכיו. "זה מה שהיה חסר לי..." הוא ממלמל. הוא מסדיר את נשימתו. ממשיך לחפש את הילד בתוך ההמון הצפוף. הוא חומק מהמכרים שעוצרים אותו כדי להביע את תנחומיהם, מפלס דרך בין סחורות שממתינות להפלגה.

הוא מגיע לאמצע לה קאלה, מעביר את מבטו מכנסיית פיידיגרוטה עד לזארטו. קסטלו אָ מארֶה מטיל צל על הנמל. עשרות עצים ומפרשים חוסמים את דרכו.

לבסוף הוא מוצא אותו.

הוא יושב בקצה המזח, רגליו מתנדנדות מעל המים.

הוא בוכה.

איגנציו מתקרב בזהירות. קורא לו. הילד לא מסתובב, אבל מיישר את כתפיו.

איגנציו רוצה לגעור בו, ואולי זה גם מוצדק: עם כל מה שקרה, הבריחה שלו היתה רק מעשה קונדס. חוץ מזה, הוא בן, ובנים לא בוכים. אבל הוא לא נוזף בו.

הוא מתיישב לידו. הם יושבים בשקט זמן־מה, זה לצד זה. הוא רוצה לנחם את וינצ'נצו, לספר לו כיצד הרגיש כשאמו שלו מתה, אחרי רעידת האדמה. הוא היה בערך בן אותו גיל, והוא זוכר היטב את תחושת הנטישה, הריקנות.

הייאוש.

אבל לאבד אב?

הוא לא יכול להעלות את זה בדעתו: אביו, מאסטרו וינצ'נצו פלוריו, נפָּח מבניארה, הוא רק זיכרון קלוש. עם פאולו, לעומת זאת, הוא היה יחד מאז שהתחילו לעבוד בים.

ועכשיו הוא חושש ממה שמחכה לו, פחד ארור, אבל הוא לא יכול לומר את זה לאף אחד, ועוד פחות מכך לילד.

"זה היה הגורל של אבא שלך. זה רצון האל." במילים האלה איגנציו מחפש הסבר שיוכל לספק גם אותו עצמו. "הגורל של כולנו כתוב לנו בעצמות מהיום שאנחנו באים לעולם. אנחנו לא יכולים לעשות כלום בנידון."

השתיקה מתמלאת בהתנפצות הים כנגד המזח.

"לא. אם זה רצון האל, אז אני לא רוצה אותו." וינצ'נצו עוצר את דמעותיו.

"וינצ'נצו, איך אתה מדבר?"

המשפט הזה אלים, חילול הקודש, חזק מדי בשביל ילד בן שמונה. "אני לא רוצה ילדים אם אחר כך אני צריך למות ככה. אמא בוכה, וגם לך כואב, אני רואה את זה." הוא מדבר בפראות. מרים את הראש. "עכשיו אני צריך לחיות בלעדיו ואני לא יודע איך."

איגנציו מתבונן במים השחורים. מעליהם, שחפים חגים באוויר אחר הצהריים. "גם אני לא יודע מה לעשות. משכו לי את השטיח מתחת לרגליים, וינצ'נצו. הוא תמיד היה שם ועכשיו..." הוא נושם נשימה עמוקה, "עכשיו אני לבד."

"עכשיו אנחנו לבד." ממלמל וינצ'נצו. הוא נשען על כתפו של דודו ומחבק אותו.

הכול השתנה, חושב איגנציו. הוא כבר לא יכול ליהנות מהמותרות של להיות בן ואח. עכשיו הוא הראש. עכשיו העבודה שלהם היא שלו. הכול באחריותו.

זאת הוודאות היחידה שלו.

2 "גראנו", "טארי" ו"אונצָה" היו המטבעות הסיציליאניים של התקופה. הגראנו היה מנחושת והיה החלק העשרים של טארי אחד. הטארי היה בדרך כלל מכסף והחלק השלושים של האונצָה. [הערת הסופרת]