האריות מקאזה פלוריו

בסוף 1893 המצב בסיציליה מחמיר: בג'ארדינֵלו, ב־10 בדצמבר, הפגנה נגד המסים מסתיימת באסון, עם אחד־עשר הרוגים והרבה פצועים. בהפגנה דומה בלֶרקָרָה פְרידי, ב־25 בדצמבר, נהרגים שבעה בני אדם. הפגנות רבות נוספות פורצות ברחבי האי, ולעתים קרובות מדכאים אותן באלימות. ב־4 בינואר 1894, כשמספר המתים עובר את האלף, פרנצ'סקו קריספי מכריז על מצב חירום בסיציליה, ממַנה את הגנרל רוברטו מוֹרָה די לַבריָאנוֹ, מושל פלרמו לשעבר, למפקח אזרחי של הממלכה בשעת חירום ומקנה לו סמכויות צבאיות ואזרחיות מלאות. הדיכוי, המבוצע באמצעות ארבעים אלף חיילים, הוא אכזרי. המשפטים שבאים בעקבותיו מסתיימים בעונשים קשים מאוד. כפי שמעיד הגנרל עצמו בדוח שלו, מבוטלים "חופש הפרט, קדושת הבית, חופש העיתונות, זכות ההתכנסות וההתאגדות". הפאשי כמובן מתמוססים, אבל הדרישות הכלכליות והחברתיות - שאיחדו עובדים ופועלים, אומנים וכורי גופרית, ואפילו עובדי ציבור ומורים - חורגות הרבה מעבר לגבולות האי (הפגנות והתפרעויות פורצות מפּוּליה ועד אמיליה, מאַנקוֹנָה ועד בּרֵשָה, אבל בעיקר בלוּניגָ'נָה, שם נעצרים מאתיים וחמישים בני אדם) והן מתמזגות - לפחות בחלקן - עם קווי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית של העובדים האיטלקים, שנוסדה רשמית בשנת 1893 (ב־13 בינואר 1895 היא נהפכת למפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, ומזכירהּ הוא פיליפּוֹ טוּרָטי).

וכך, במצב של מצוקה חברתית עמוקה, סידני סוֹנינוֹ, שר הכלכלה והאוצר, מודיע בפרלמנט ב־21 בפברואר 1894 על הצורך להעלות את המסים כדי להתגבר על הקשיים בכלכלת המדינה. הוא נתקל בהתנגדות עזה - ולמעשה מתפטר - אבל קריספי לא מוותר: ב־4 ביוני נופלת הממשלה השלישית שלו, אך ממשלה חדשה כבר מוכנה ב־14 ביוני. קריספי, שנעזר גם בהד העצום שעורר ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו בידי האנרכיסט פָּאוֹלוֹ לֵגָה (16 ביוני 1894), מצליח ב־20 ביולי לאשר שורה של צעדים כלכליים, כולל העלאה במסי המכס על הדגנים ובמחיר המלח, אך מעל לכול - העלאה של עשרים אחוזים במס ההכנסה.

ממשלת קריספי נופלת ב־10 במרס 1896, לאחר התבוסה בעדווה ב־1 בחודש. בקרב, 14,500 איטלקים ניסו לשווא להתמודד מול התקפה של 100 אלף חייליו של הנֵגוּס מֵנֵליק השני (לפחות ששת אלפים איטלקים מתו שם). חבר הפרלמנט הליברלי ברנרדו אַרנָבּוֹלדי גָזָניגָה מסכם את החוויה האפריקאית האיומה כדלקמן: "במהלך שתים־עשרה שנה של מדיניות קולוניאלית הצלחנו [...] לבזבז כ־500 מיליון ללא פרי, [...] לזרוע עוני וחוסר שביעות רצון באוכלוסייה" (התערבות בדיון בבית הנבחרים, 19 במאי 1897).

את כיסאו של קריספי יורש אנטוניו סטרבּה די רודיני, שיהיה ראש הממשלה עד 29 ביוני 1898 (בארבע ממשלות שונות). גם בשל העלויות הגבוהות מאוד שנגרמו בשל מימון המפעל הקולוניאלי, המצב הכלכלי במדינה קשה מאוד ועוד מחמיר עקב יבול דל (בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1896 נרשמים שיטפונות קשים, במיוחד בפיימונטה ובקָלַבּריָה) ובשל עלייה בעלות הדגנים המיובאים ואי לכך במחיר הלחם, שקופץ משלושים וחמישה לשישים סנט לקילוגרם בממוצע.

חוסר שביעות הרצון בעם - שכבר מתאפיין במצפון חברתי אמיתי (ב־1895 נכנסים לפרלמנט חמישה־עשר צירים סוציאליסטים, ובהם לֵאוֹנידקה בּיסוולָטי ופיליפּו טוּרָטי) - בא לידי ביטוי בשורה של הפגנות שמציתות את איטליה כולה, החל בחודשים הראשונים של 1898 (בפירנצה, באנקונה, ברומא, בפוֹגָ'ה ובנאפולי), ושל שביתות שמגיעות לשיאן ב־8 במאי, במילאנו, בפיאצה דל דוּאוֹמוֹ: חמוש במלוא הסמכויות, עם עשרים אלף פקודים, גנרל פיוֹרֶנצוֹ בָּוָוה בֵּקָריס מורה לפתוח באש לעבר המפגינים, מה שמוביל למאה הרוגים לפחות. בימים שלאחר מכן מורה בווה בקריס על מעצרם של כאלפיים איש, על סגירתם של ארבעה־עשר עיתונים ועל פירוק איגוד העובדים. בתוקף צו מלכותי, המלך ממנה אותו לקצין בכיר במסדר הצבאי של סבויה, "כתגמול על השירות המצוין שנתן למוסדות ולחברה".

ההתקוממויות העממיות נמשכות: ב־9 במאי מוכרז מצב חירום בטוסקנה ובפרובינציית נאפולי וב־11 במאי מגיע תורה של קוֹמוֹ. לאחר התפטרותו של די רודיני, המלך קורא לגנרל לואיג'י פֵּלוּ להרכיב את הממשלה (29 ביוני 1898), והוא, בפברואר 1899, מנסה להעביר הצעת חוק שמהותה להכין למלחמה את עובדי הרכבת והדואר, מגביל מאוד את חופש ההתאגדות ואת הזכות לשבות ומציע ליישם צנזורה בעיתונים. התנגדות השמאל אלימה מאוד, ואחרי שורה ארוכה של עימותים פרלמנטריים, פֵּלו פורש מהקדנציה השנייה שלו (14 במאי 1899-24 ביוני 1900). במקומו ממונה ג'וּזפּה סָרָקוֹ המתון, שנשאר בתפקידו עד 15 בפברואר 1901.

ב־4 ביוני 1899 מעניק אומברטו הראשון חנינה לכל מי שנמצאו אשמים בעקבות מה שמכונה "מהומות הלחם", אך אין בכך כדי למנוע מהאנרכיסט גָאֵטָנו בּרֵשי להרוג את המלך בשלוש יריות אקדח ב־29 ביולי 1900 במונצה ולהצהיר: "עשיתי את זה כדי לנקום על קורבנותיה החיוורים והמדממים של מילאנו [...] לא התכוונתי להרוג אדם, אלא עיקרון". בּרשי נשפט למאסר עולם ב־29 באוגוסט ומת - אולי התאבד - ב־22 במאי 1901.

ויטוריו אמנואלה השלישי עולה על כס המלוכה ב־10 באוגוסט 1900, בגיל שלושים.