האריסטוקרט

פרק 1

פליסיטי שיר 1: "Somebody's Watching Me" של "רוקוול"

"על מה את מסתכלת?"

נבהלתי מקולה של גברת אנג'ליני והורדתי את המשקפת שלי לרגע. "ידעת שיש לנו שכנים חדשים בצד השני של המפרץ?" שאלתי.

"טוב, ראיתי כמה אורות מהבהבים בתוך הבית לילה אחד. תיארתי לעצמי שמישהו סוף־סוף עבר לגור שם."

"כן. הם ערכו מסיבה, נראה לי."

חיינו על המפרץ ב"נאראגנסט", רוד איילנד. חוץ מהבית ליד, הבית האחר היחיד בסביבה הייתה אחוזה רחבת ידיים בצד השני של מקווה המים הקטן שהפריד בין השטח שלנו לשטח שלהם. היה צריך סירה כדי להגיע אליה – או זה או להיות שחיינים ממש טובים. הבית היה ריק במשך כמה חודשים, אבל עכשיו מישהו קנה אותו או שכר אותו.

"את יודעת משהו עליהם?" היא שאלה.

"למה שאדע?"

"כי ריגלת אחריהם."

כחכחתי בגרון. "צפיתי... בציפורים והבחנתי בהם תוך כדי. זה שני גברים. נראה לי שהם הומואים."

"ולמה את חושבת ככה בדיוק?"

"טוב, שניהם חתיכים מאוד. רוב הגברים שנראים טוב כל־כך נוטים להיות הומואים. זה לא הוגן."

הרוח העיפה את הסוודר הארוך של גברת אנג'ליני כשהיא חטפה את המשקפת ממני והרימה אותה לעיניה.

היא צחקה לאחר רגע. "וואו. טוב, אני בהחלט יכולה לראות למה את אוהבת פתאום להסתכל על... ציפורים."

גברת אנג'ליני החזירה לי את המשקפת שלי, קרצה לפני שנכנסה חזרה לתוך הבית, והשאירה אותי לבד כדי לחזור לצפות בדיירים החדשים. אבל הפעם כשהסתכלתי, ראיתי משהו שממש לא הייתי אמורה לראות. אחד הגברים נכנס כנראה הביתה, כי השני היה לבד כעת. הוא זז מהיכן שעמד לפני כן והיה עירום לגמרי עכשיו מתחת למקלחת חיצונית. פי נפער. הייתי צריכה להסיט את מבטי אך עיניי השתהו על גוף הברונזה שלו. המים נשפכו מעליו כמו מפל במורד הר של אבן מסותתת.

הרגשתי רע שבהיתי, אבל ברצינות, מי מתקלח מול השכנים? אף על פי שלהגנתו אומר, שהוא כנראה חשב שהוא לבד. כאמור, הבית היחיד שהיה מול הצד האחורי בבית שלהם, היה שלי. הוא כנראה לא דמיין לעצמו שמישהי תוכל לצפות בו מהמרחק הזה.

רגשות האשמה שלי השתלטו עליי לבסוף. הורדתי את המשקפת ולגמתי לגימה ארוכה ממי הלימון שלי. אולי הייתי צריכה לשפוך את זה על הראש במקום. ניסיתי להתרכז בכל דבר אחר חוץ ממופע החשפנות שבצידו השני של המפרץ, הרמתי את הנייד שלי והתחלתי לחפש עבודות לקיץ. לא חיפשתי עבודה מלחיצה מדי, רק משהו כדי להרוויח קצת כסף לקראת המעבר שלי לפנסילבניה בסתיו. לאור העובדה שהריגוש הכי גדול שלי לאחרונה היה לרגל על זוג גברים חתיכים, הייתי צריכה משהו שיעסיק אותי.

סיימתי את הלימודים באוניברסיטה לפני שנתיים, אך נשארתי בבוסטון כדי לעבוד. חגגתי עשרים וארבע לא מזמן וחזרתי לגור בבית ברוד איילנד במשך הקיץ לפני שאסע ללמוד משפטים. הבית היה אחוזה בבעלותה של אלואיז אנג'ליני, אלמנה שהייתה נשואה לבעלים של רשת מסעדות מאכלי ים. גרתי עם גברת אנג'ליני מאז כיתה י'. אחרי שבעלה נפטר, היא החליטה לשמש כאם אומנה, והכניסה אותי לביתה אחרי שאם האומנה הקודמת שלי עברה דירה. בזכות גברת אנג'ליני, יכולתי לסיים את התיכון עם החברים שלי ולא הייתי צריכה לעזוב את נאראגנסט. ועל כך, אהיה תמיד אסירת תודה. וכאילו שלהכניס אותי לביתה לא היה מספיק, היא החליטה שהיא רוצה לממן לי את הלימודים באוניברסיטה – אף על פי שהיא לא היית צריכה, כי קיבלתי מלגה מלאה ל"הרווארד".

גברת אנג'ליני דאגה שיהיה לי מקום לקרוא לו בית. היא תמיד גרמה לי להרגיש שהיא זקוקה לי יותר משאני זקוקה לה, דבר שידעתי שאינו נכון. היא מצאה אותי באחת התקופות הבודדות ביותר בחייה, אבל אני כבר הייתי רגילה לחיים בודדים. לא הכרתי שום דבר חוץ מלהיות לבד, ולמדתי לא לתת ללב שלי לרצות משהו, ולא להיקשר לאף אחד. נכנסתי ויצאתי מהרבה בתי אומנה עד שנחתי על סף דלתה של גברת אנג'ליני כשהייתי בת חמש־עשרה. הערכתי את העובדה שהיא לא ניסתה להתנהג אליי כמו אימא. היא הייתה חברה אמיתית ואשת סוד, והצחקנו אחת את השנייה – הרבה. גברת אנג'ליני העניקה לי תחושת ביטחון, ואני הענקתי לה הסחת דעת מהאובדן של בעלה. היינו בדיוק מה שכל אחת הייתה צריכה מהשנייה. ולמרות זאת, החיים שלי הרגילו אותי לא להרגיש יותר מדי בנוח עם אף אחד – אפילו עם גברת אנג'ליני, שלא עשתה דבר חוץ מלחבק אותי באהבה ובזרועות פתוחות.

תהיתי אם היה בטוח להסתכל לצד השני של המפרץ כעת. הרמתי את המשקפת לעיניי, ונרתעתי כשגיליתי שהגבר הסקסי מנגב כעת את גופו העירום במגבת. הזין הענק שלו התנדנד, ואחרי שאיבדתי את קו המחשבה שלי לרגע, הסטתי את המשקפת שמאלה.

ניתרתי בבהלה. בוהה בי חזרה, היה הגבר השני שהחזיק משקפת משלו. הוא צפה בי צופה בחבר שלו.

אוי לא.

ואז, למרבה הזוועה, הוא נופף וחייך חיוך נבזי.

מה לעשות?

הבחורים האלה ידעו איפה אני גרה, ורוב הסיכויים שאיתקל בהם בעיירה. לא יכולתי להסתתר לנצח. לשחק אותה אדישה הייתה האופציה היחידה שלי. במקום לברוח לתוך הבית – האינסטינקט הראשוני שלי – ניסיתי להישאר רגועה. חייכתי ונופפתי חזרה.

בדיוק כשעמדתי להוריד את המשקפת שלי, ראיתי אותו קורא לבחור המתקלח לגשת אליו. הגבר העירום עמד כעת במגבת סביב מותניו. הבחור עם המשקפת אמר לו משהו, והם צחקו. הבחור מהמקלחת לקח את המשקפת ונופף אליי גם כן. הוא נהנה מזה? נראה ששניהם נהנו מאוד מהטמטום שלי.

נופפתי חזרה במבוכה והבנתי שהספיק לי. הסתובבתי ונכנסתי הביתה.

גברת אנג'ליני עמדה בכיור ושטפה כלים. "מה קרה, פליסיטי? את כולך אדומה."

"שום דבר," אמרתי כשחלפתי על פניה כדי לעלות לחדר שלי.

לאחר שהרהרתי בכל מה שקרה בחוץ, הכרחתי את עצמי בשעתיים הבאות להתרכז מחדש על מציאת עבודה לקיץ – לא סוף השבוע הכי מרגש של יום הזיכרון, זה בטוח.

מאוחר יותר בערב, פעמון הכניסה צלצל, ויכולתי לשמוע את צעדיה של גברת אנג'ליני כשהיא ניגשה לפתוח. הדלת נסגרה והיא קראה לי מקצה גרם המדרגות.

"פליסיטי, נראה לי שתרצי לרדת לפה. קיבלת חבילה."

משהו הגיע בשבילי? זינקתי מהמיטה ודילגתי במורד המדרגות. גברת אנג'ליני החזיקה זר של פרחים צהובים פורחים. נרקיסים?

"ממי זה?" שאלתי.

"לא יודעת. אבל יש כרטיס."

לקחתי את הפרחים ממנה וניגשתי איתם לדלפק במטבח. הלב צנח לי כמעט עד הרצפה כשפתחתי את הכרטיס וקראתי את מה שהיה כתוב שם.

ג'ינג'ית יקרה בצד השני של המפרץ,

חשבנו שזו תהיה דרך מושלמת להגיד תודה שהיית שכנה. הפרח הזה נקרא "הנרקיס המציצן". יש צורך להסביר? תיהני מהם.

באהבה, השכנים שלך, זיג וליאו.

לעזאזל.

לעזאזל גם הרגע שבו נכנסתי לחנות מכולת אחרי כמה ימים וכמעט נכנסתי בו.

"זו את." הוא הרים בגט ארוך שנראה פאלי, וניער אותו. "מזכיר לך משהו?"

פניי התלהטו. "מצחיק מאוד."

"לא ראיתי אותך בחוץ ביומיים האחרונים. הבהלנו אותך?"

זה לא היה הבחור במקלחת, אלא זה שתפס אותי מציצה. היה לו מבטא בריטי חזק והוא היה גבוה במיוחד ובעל שיער שחור.

"לקחתי הפסקה מהחצר האחורית."

"חם מדי בחוץ בשבילך, אה?"

"תראה, לא התכוונתי לראות את מה שראיתי. אני בקטע של... צפייה בציפורים הקיץ. ואז יום אחד שניכם עברתם לשם, ואני..."

"היי, היי, היי," הבחור השני הופיע ליד שותפו לבית. "אני מצטער על כל מה שהוא אולי אמר לך כרגע. היי סמוכה ובטוחה שהכול שטויות, הוא סתם צוחק." גם לו היה מבטא בריטי כבד. "אני לא מאמין שהציגו בינינו כראוי."

"כבר הכרתם באופן בלתי ראוי..." חברו נזף.

"שתוק, זיגמונד."

טוב, אז המניאק זה זיג או זיגמונד, זה אומר שמי שהתפשט הוא כנראה ליאו. שניהם היו גבוהים וחתיכים, אך ליאו, בתווי פניו המסותתים, שערו העבה והמבריק ועיניו המהפנטות היה ברמה אחרת – אדוניס מושלם ומהמם בצורה מפחידה.

זיגמונד משך כתפיים. "היא בטח יודעת שאני סתם צוחק."

"אבל אתה לא יודע מתי להפסיק, זו תמיד הייתה הבעיה שלך. אתה לא רואה כמה אדומות הפנים שלה הופכות להיות? אתה מביך אותה."

אה... כמה הפנים שלי מסמיקות? זה היה משפיל. לא יכולתי לשלוט בתכונה הזו בי. אחרי הכול, הייתי ג'ינג'ית בעלת עור בהיר מכוסה נמשים. בכל פעם שהובכתי, נהייתי אדומה מכף רגל ועד ראש.

קולו של ליאו התרכך. "אני מתנצל על ההתנהגות הבוטה שלו." הוא הושיט את ידו אליי, "אני ליאו קובינגטון."

לחצתי אותה, ונהניתי מהחמימות של עורו. "פליסיטי דנליוי."

הבחור השני הושיט את ידו. "זיגמונד בנדיקטוס. אבל תקראי לי בבקשה זיג."

בנדיקטוס?

'בין־א־דיק־טוס' (מתנהג כמו זין). זה בטוח. הוא בהחלט היה.

"נעים להכיר אותך," אמרתי.

"גם אותך, נמשים."

נמשים? הוא לא יכול היה לחשוב על כינוי מקורי קצת יותר? הייתי מודעת ביותר לנמשים שלי, וכמובן שרציתי לרצוח את כל מי שכינה אותי נמשים.

"אכפת לך לא לקרוא לי ככה?"

"את מעדיפה כינוי אחר?" זיג שאל, "מציצנית, אולי?"

ליאו חרק שיניים. "מספיק. ברצינות."

"טוב, אתנהג יפה. אני הולך לחפש ממרח טפנד ללחם הזה." הוא קרץ, "עוד אשוב."

הוקל לי מאוד כשהוא עזב.

"אני ממש מצטער לגביו," ליאו אמר.

"טוב, לאור איך שהכרתם אותי, הלעג הזה צפוי. לא הייתי צריכה לרגל אחריכם."

"אני לא חושב שציפית לראות אותי עירום כביום היוולדי. זו הייתה הפעם הראשונה אי־פעם שעשיתי את זה. הנחתי שאין אף אחד בסביבה, כמובן. למען הפרוטוקול, אני לא נוהג להתקלח מול כל העולם. אף פעם לא הייתה לי מקלחת חיצונית באנגליה, כך שזה חידוש."

ליאו היה מרשים ביותר. שערו היה חום בהיר עם גוונים זהובים. היה לו מבנה עצמות יפהפה ושפתיים מלאות שהיה קשה לא לבהות בהן. לא היה דבר אחד שהייתי משנה בפנים שלו. עיניו היו כחולות עמוקות והזכירו לי זכוכית ים שהכנתי ממנה פעם שרשרת.

כחכחתי בגרון. "מה מביא אתכם לנאראגנסט?"

"אני לוקח חצי שנה הפסקה מהחיים וזה נראה כמו מיקום טוב ללכת בו לאיבוד. בחרנו את המקום הזה בצורה רנדומלית על המפה, למען האמת. זיגמונד ואני בילינו את זמננו בכמה מיקומים שונים. קודם בקליפורניה, ואז בניו־יורק, ועכשיו ברוד־איילנד."

"שניכם... ביחד?"

הגבה שלו התקמרה. "למה את מתכוונת ביחד? אנחנו שותפים לבית, אבל אם את מתכוונת ביחד רומנטית, אז לא. מה חשבת בדיוק?"

"חשבתי שאתה אולי הומו."

"אם הייתי הומו, היה לי טעם הרבה יותר טוב בגברים מבן הדודה המאונן הזה שלי. מה, בשם אלוהים, גרם לך לחשוב שאנחנו גיי?"

"לא יודעת. שני גברים חתיכים גרים ביחד בבית גדול."

"אז, אם אני גבר שגר עם גבר אחר, אני אוטומטית מזיין אותו?"

"אתה צודק. זו הייתה הנחה חפוזה."

"תודה על המחמאה, דרך אגב."

כרגע קראתי לו חתיך, נכון? הרגשתי חם לפתע והבטתי לעבר אזור הפירות והירקות. "טוב, כדאי שאמשיך..."

"לפני שתמשיכי, אני רוצה להתנצל על הפרחים שהוא שלח לך באותו לילה. דחקתי בו לא לעשות את זה. לא כולם מעריכים סוג כזה של חוש הומור."

משכתי כתפיים. "זה בסדר והם היו יפים. הובכתי בהתחלה, אך בסופו של דבר צחקתי על כל הדבר הזה. גברת אנג'ליני נהנתה מזה מאוד."

הגבה שלו שוב התרוממה. "גברת אנג'ליני?"

איך אסביר לו מי היא בלי לפרוק את כל ההיסטוריה שלי על הזר הזה? אמרתי פשוט, "היא השותפה שלי לבית."

"אה. שותפה לבית. אז היא בטח המאהבת הלסבית שלך." הוא אמר ונאלצתי לחייך. "בכל אופן, למה את קוראת לה גברת אנג'ליני? אין לה שם פרטי?"

"טוב, היא בת שבעים. זה יותר בקטע של כבוד. ככה התחלתי לקרוא לה לפני כמה שנים, וזה נשאר. היא תמיד ביקשה ממני לקרוא לה בשמה הפרטי, אבל התרגלתי לקרוא לה גברת אנג'ליני."

"אני מבין." עיניו רשפו לתוך שלי לרגע. "השותפה שלך לבית בת שבעים. בת כמה את, אם אפשר לשאול?"

"עשרים וארבע. מה איתך?"

"עשרים ושמונה," הוא ענה ועיניו השתהו על שלי. "תקשיבי, אנחנו עומדים לשכור את הבית מולך כל הקיץ. אנחנו לא יודעים שום דבר על נאראגנסט. אשמח לבדוק איתך מקומות לראות ודברים לעשות פה. אולי תקפצי אלינו לתה מתישהו השבוע?"

"תה? אתה באמת בריטי, נכון?"

"מודה באשמה." שיניו הלבנות בהקו.

הורדתי את עיניי לנעליי. "אני לא יודעת."

"אני מבטיח לא להתפשט," הוא הוסיף בחיוך עקמומי.

שחררתי צחוק של הקלה. "טוב, אם ניסחת את זה ככה."

"אז, מחר בשתיים? או כל שעה שתתאים לך."

חלק ממני רצה לסרב, אבל למה? זה לא שהיה לי משהו מרגש יותר לעשות. לא ממש הבנתי אם הוא באמת רצה את דעתי המקצועית על נאראגנסט, או אם היה משהו מעבר לכך בהזמנה, עכשיו כשידעתי שהוא לא הומו.

"בטח. מחר בשתיים מתאים."

"מעולה. את יודעת איך להגיע לבית בלי להצטרך לשחות אליו, אני מניח?"

"כן." חייכתי.

"טוב מאוד. ואני מבטיח שזיגמונד יתנהג יפה."

"אני יכולה להתמודד עם זה אם הוא לא."

לתייר הזה שנראה עשיר לא היה מושג עם כמה בדיוק הייתי מסוגלת להתמודד. אני אולי מאדימה כשאני מובכת, אך גידלתי עור די עבה לאורך השנים.

ככה זה כשאת צריכה תמיד לדאוג לעצמך.