האר”י – סיפורה והגותה של מהפכת הקבלה בצפת

בדברי הימים שמור מקום מיוחד לדמויות אשר צמחו, כך נדמה, משום מקום ופרצו לתודעה פתאום, תוך שהן מחוללות מהפכה מוחלטת. לעתים קרובות היו חיי האנשים הללו קצרים וסוערים, אך העולם שאחריהם שוב לא היה אותו עולם. כאלה היו מוצרט, נפוליאון וויטגנשטיין, איש בתחומו - וכזה היה האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא (1572-1534), בתחום הקבלה בפרט וההגות היהודית בכלל. במסורת היהודית הוקנה לו מעמד מיתולוגי שלא היה כמותו מאז ימי התנאים כותבי המשנה, והוא הדמות היחידה בארבע־מאות השנים האחרונות שאין עליה עוררין בקרב הענפים השונים של היהדות הרבנית. על כך מעיד גם כינויו, המורכב מראשי התיבות "האלוהי רבנו יצחק", תואר שלא דבק באף אחד אחר מעולם.1

בתוך שני עשורים מיום מותו התפשטה סביבו שורה שלמה של סיפורי פלאים, בעידודם הפעיל של תלמידיו ומפיצי תורתו. תלמידים חסידים ויראי שמים אלה סיפרו בשבועה שהיו עדים למעשי נסים מופלאים שעשה. גם מתוך עמדה נייטרלית לחלוטין לגבי יכולותיו הנסיות של האר"י, חייבים להודות שהיתה לו, מעבר לגאונות, גם אותה כריזמה נדירה שאפשרה מאז ומעולם לאנשים גדולים, מסוקרטס ובודהה ועד הבעל־שם־טוב ומרקס, לשכנע רבים וטובים בקשר שלהם למקור נשגב.

האנשים שהתרשמו כל כך מיצחק לוריא הצעיר, לא היו יהודים מן השורה הנוחים להתלהב ולאמץ אמונות טפלות. האר"י, שלא כמו הבעל־שם־טוב, לא בילה את זמנו בין יהודים קשי יום, אלא בקרב חכמי צפת. צפת של סוף המאה ה־16 היתה המרכז הרוחני של כל קהילות ישראל. מאז ימי המשנה לא קרה שבזמן אחד ובמקום אחד בארץ ישראל התקבצו כל כך הרבה חכמים, שהתוו בפועלם את דרכה של היהדות כולה, על כל רבדיה הרוחניים וההגותיים, לדורות. היו בה, בצפת, במחצית השנייה של המאה ה־16, דמויות מפתח בהלכה, בפיוט, במוסר, בהגות ובקבלה גם יחד.

האר"י לא התנהל אפוא בין קוטלי־קנים, כי אם בין רבנים ומקובלים מן השורה הראשונה. היו בהם כאלה שחשו עצמם גדולים דיים לחדש את מוסד ה"סמיכה" שהפסיק לפעול אחרי מרד בר כוכבא, כאלה שסיפרו עליהם שדיברו עם "מגידים" או מלאכי עליון ואף כאלה שזכו בעצמם, לפי המסורת, לגילוי סודות עליונים מפי אליהו הנביא. אף על פי כן, הצליח האר"י להרשים רבנים אלה בעוצמה שהאפילה על כל האחרים. רק לרבי יוסף קארו (1575-1488), בעל שולחן ערוך וממקימי המרכז בצפת, יש בעולם ההלכה מעמד שווה ערך לזה שיש לאר"י בקבלה.

האר"י, שנולד בירושלים, עבר לגור עם אמו במצרים, לאחר שהתייתם מאביו בילדותו. הם התגוררו אצל אחי האם, שהיה מוכס ואדם אמיד מאוד. כבר בילדותו בלטה יכולתו המיוחדת של האר"י ללימוד תורה ולפלפול, והודות לחוכמתו ולמעמד דודו - התקבל בעודנו נער כבן חמש־עשרה לבית המדרש הגדול של קהיר. בבית המדרש הגדול לימד עדיין רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז), מגדולי הפוסקים של דור מגורשי ספרד. גם שם התקדם האר"י חיש מהר אל שורות החבורה הפנימית של הלומדים עם הרב, דבר שהיה ודאי משאת נפשם של תלמידים רבים, גדולים בתורה ובשנים. אישוש למקומו המרכזי בין הלומדים ניתן למצוא בעובדה שכמה שנים אחר כך, כשעבר הרדב"ז לבלות את שנותיו האחרונות בירושלים, בחר יורשו ותלמידו הגדול - רבי בצלאל אשכנזי - לשתף את יצחק לוריא הצעיר בכתיבתו. האר"י הצעיר היה שותף בכתיבת חלקים מחיבורו המרכזי - שיטה מקובצת - שבו פיתח שיטה עצמאית בלימוד התלמוד וההלכה. היה זה רבי בצלאל אשכנזי, כנראה, שהכיר לאר"י את ספר הזוהר, היכרות שהפכה לרומן שנמשך כל חייו.

שבע שנים שהה האר"י בישיבה של קהיר, ובמהלכן נשא לאישה את בת דודו. אך משהחליט ללמוד את ספר הזוהר לעומק, עזב את הישיבה ואת העיר ועבר להתגורר בימי החול על אי קטן בנילוס שהיה שייך למשפחה. שם בילה כחמש־עשרה שנים, ובמהלך רובן היה מצוי במצבים קיצוניים מבחינה גופנית ונפשית, תוך שהוא הוגה בזוהר.

1. לפי גרשם שלום (Scholem, 1974; p. 420) התחילו להתייחס אל האר"י בכינוי זה כעשרים שנה בלבד אחרי מותו, משהחלו דבריו לחלחל בקרב מקובלי איטליה. ייתכן מאוד כי מקורה של האות א' מכובד קצת פחות, במנהג אנשי צפת בני זמנו לכנותו "אשכנזי", בשל מוצאו, שהיה נדיר בין מקובלים בני התקופה ההיא.