האשם

1

ויל רובּי השתופף כצל ליד חלון בבניין נטוש, במדינה שלעת עתה הייתה בעלת ברית של ארצות־הברית.

מחר זה עלול להשתנות.

לאורך השנים היה רובי לבדו בבניינים ריקים רבים במדינות זרות, בעמדה טקטית ליד חלון, אוחז נשק. איש אינו הורג ממרחק, בעזרת רובה צלפים ובו כדורים שמפוצצים את המוח וכוונות אופטיות מהטובות בעולם, כשאנשים עומדים סביבו וצופים בו בשעת מעשה.

רובי היה, ותמיד יהיה, נשק טקטי. אסטרטגיות ארוכות טווח היו התמחות של אנשים אחרים, בעיקר פוליטיקאים. החבר'ה האלה היו גם הם מתנקשים טובים, רק שבמקום כדורים הם קיבלו שוחד כדי שיחוקקו חוקים, מחבר'ה אחרים שהיה להם יותר מדי כסף. והם הזיקו לאנשים רבים, להרבה יותר אנשים מכפי שרובי יוכל להזיק להם אי־פעם.

הוא הציץ ברחוב, ארבע קומות מתחתיו.

שקט.

טוב, זה לא יישאר כך. לא אחרי שאשלים את המשימה שלשמה באתי.

קול בקע מהמיקרופון שבתוך אוזנו. הרבה מאוד מודיעין של הרגע האחרון, וּוידוא כל פרטי "תוכנית ההוצאה להורג", שזכתה לשם קולע למדי. רובי ספג הכול, ממש כמו בפעמים רבות כל כך בעבר. הוא עיבד את המידע, שאל שאלות רלוונטיות, והורו לו להמתין. כל אלה היו חלק מהמשוואה המקצועית, הכול נורמלי, ככל שזה יכול להיות במצב שתוצאתו הסופית היא מותו האלים של אדם.

מטרתו לא הייתה מלכתחילה לרצוח אנשים לפקודת קבוצת עלית קטנה. ובכל זאת עשה זאת כעת, כחלק מיחידת דגל כוזב הקשורה באופן רופף לסוכנות ביון חשאית ששמה, המורכב מראשי תיבות של שלוש אותיות, יזוהה מייד על ידי אנשים מבנגור ועד בנגלדש.

הוא התקדם לשם בשלבים.

ראשית היו האימונים מול מטרות מנייר, לאחר מכן חֵמָר, ולבסוף בובות שדיממו באופן משכנע להפתיע משקיות דם קשיחות שהוטמנו בפלג גופן העליון ובראשן. מתי בדיוק הפכו בשר הפלסטיק והדם ההוליוודי לבשר אמתי ולכדוריות דם? הוא לא ידע. ייתכן כי הדף מעליו באופן בלתי מודע את רצף האירועים המכונן הזה. הוא בהחלט מעולם לא הביט לאחור כדי לנסות לפענח כיצד הגיע עד הלום.

הוא לחץ על ההדק והשתמש בלהבים והניף אגרופים, אצבעות, רגליים ומרפקים, ואפילו את ראשו בתנועות מדויקות, ושם קץ לחייהם של רבים, בלי לשאול שאלות.

רוצחים מקצועיים ששאלו שאלות לא היו אהודים. למעשה, ברוב המקרים, הם היו מובטלים. וסביר יותר להניח שמתים.

לאחרונה, בכל אופן, התחיל לשאול שאלות. זו הייתה הסיבה לכך שהיה פחות אהוד מבעבר בארגון שהאות הראשונה בשמו הייתה C, והאחרונה A. האות האמצעית בוודאי לא ייצגה את שיא האינטליגנציה.

הוא התנער מהמחשבות האלה, שכן הערב שוב היה עליו ללחוץ על ההדק.

הוא לקח לידיו משקפת לראיית לילה והעיף מבט על הבניין הצר שמעבר לרחוב. שלא כמו הבניין שלו, הוא לא היה ריק. היו בתוכו אנשים רבים. אנשים עם יותר כלי נשק מאשר היו לו. אבל הוא נזקק לאחד בלבד. עשרים וארבעה חלונות נפרשו מולו. ארבעה בכל אחת משש הקומות. אבל רק החלון השני משמאל בקומה השלישית עניין אותו. וכשהסתכל עליו, ראה בעיני רוחו לוח מטרה.

וילונות כיסו את החלון הזה, אבל זה היה חייב להשתנות. רובי היה צלף מצוין, אך לא היה מסוגל להרוג אדם שלא ראה. וכרגע מסכי הכותנה הללו, בעובי מילימטר, היו כמו לוחות פוליקרבונט חסיני ירי בעובי חמישה סנטימטרים, בתוספת שכבת קֶוולאר במרכזם.

הוא הציץ בשעונו.

נותרו חמש דקות.

ארבע וחצי מתוכן ידמו לנצח. שלושים השניות האחרונות יזכירו שאִיפה. שאיפה קצרה. אנשים נורמליים היו חווים פרץ אדרנלין נלווה ממש עכשיו. רובי לא היה נורמלי. קצב פעימות לבו יֵרד, לא יעלה. ותווי פניו יתרפו, לא יתכווצו.

ידו השמאלית נשלחה ונגעה ברובה ארוך הטווח, שהותאם לו במיוחד והזדקר כעת מתוך תרמילו. הוא היה קל יחסית לכלי נשק בסדר גודל כזה, והקליע התת־קולי המעוגל כבר שכן בתוכו. תהיה לו הזדמנות אחת בלבד לירות את הקליע המעוגל. הוא מעולם לא נזקק ליותר מכך.

ידו נשלחה קדימה ועטפה ברפיון את מסגרת העץ של החלון.

אפילו מתנקשים בברכת המדינה זקוקים למעט מזל פה ושם.

הוא הכיר את הרקע של האיש שעמד לחסל הלילה. הוא היה דומה לזה של רבים כל כך ששם קץ לחייהם. האינטרסים והשאיפות של המטרה לא הלמו את אלה של ארצות־הברית, אשר חברה לגורמים מתחרים, ברבריים כמוה, שדרשו את הסרת המכשול. מדוע לא עשו זאת בעצמם? שאלה טובה שרובי מעולם לא טרח לשאול, מסיבה פשוטה.

הוא לא היה זוכה לתשובה.

וכך נשלח עם נשקו לעשות את המעשה, בשם הביטחון הלאומי, שהצדיק כל מוות, בכל מקום, בכל זמן.

הקול המקוטע עלה שוב באוזנו.

"המטרה לבדה בחדר, מלבד שני שומרי ראש והמנקה. הווילונות ייפתחו בעוד שלוש דקות."

"זה אושר על ידי כל הגורמים?" שאל רובי, כדי למנוע הפתעות.

"זה אושר על ידי כל הגורמים."

הוא הביט מעבר לכתפו בחלון שמאחוריו. זה יהיה נתיב הבריחה שלו. זה לא נראה כמו נתיב בריחה, והאמת היא שזה גם לא היה. אך הוא שרד גרועים ממנו. הלילה הוא היה רק צל. וצללים קשה לתפוס, וקשה יותר להרוג.

הוא הביט בשעונו, ותיאם אותו בראשו עם הספירה לאחור שזה עתה הוכרזה באוזנו. ספירה לאחור לרוגע, אמר לעצמו. ספירה לאחור לרצח, הוסיף.

הוא השתופף לפני זגוגית החלון, שכבר נפתחה כדי חמישה סנטימטרים. אדן החלון המחוספס יהיה נקודת המשען שלו. הוא הרים את הרובה מתרמילו והחליק את הקנה דרך הפתח, עד שחרג מהזכוכית בכשבעה סנטימטרים ולא יותר. הוא צייר על הקנה קו אדום עבה ובוהק, שסימן את נקודת העצירה.

הלילה היה שחור ואורות הרקע עמומים. התקיפה, כך יש לקוות, תהיה בלתי צפויה. נדרשה ראייה חדה באופן יוצא דופן כדי להבחין בקנה המתכת השחור, ובצד השני לא היה אף לא אדם אחד שהתקרב לדרגת מיומנות כזאת. לולא כן, רובי לא היה מצליח אפילו להתקרב לבניין נטוש הצופה היישר לבית המטרה. זה לעולם לא היה קורה אצל הרוסים. או האיראנים.

הווילונות הוסטו בדיוק לפי לוח הזמנים. זו הייתה תנועה פשוטה שחזרה על עצמה מיליוני פעמים ביום ברחבי העולם. אלא שאנשים בדרך כלל הסיטו וילונות בשעות היום, כדי להניח לאור טבעי לחדור פנימה, ולעת ערב סגרו אותם כדי לשמור על פרטיות. זה תמיד היה המכשול בתוכנית. ורובי תמיד ידע מיד אם המכשול הזה יהפוך לאסון מוחלט.

המשרתת זזה מהחלון.

רובי חשב שראה את מבטה נודד רק לרגע אל הבניין שמעבר לרחוב. ונדמה היה לו שהיא נשארה זמן רב מדי ליד הזגוגית.

זוזי, חשב רובי לעצמו, וניסה לשדר את המחשבה הזו מעבר לרחוב לתוך ראשה. נדרשו מאמצים ניכרים, כסף ומיומנות כדי למקם אותה בדיוק שם, במקום שהייתה חייבת להיות בו כדי שכל זה יעבוד.

אך אם תקפא במקומה כעת, כל זה לא יקרה. היא תמות, והאיש שהיא עובדת בשבילו יישאר בחיים וכל המאמץ שרובי עשה כדי להגיע לכאן יהיה לשווא. גם הוא עלול למות, כי ארצות־הברית תכחיש כל קשר מכל סוג עמו. ככה זה עובד.

כעבור רגע היא זזה מהחלון, ודבר לא הפריע לו בקו הראייה.

רובי נאנח ארוכות בהקלה והרגיע את המתח בשריריו.

הוא הניח את לחיו הימנית על צדו השמאלי של גוף הרובה העשוי סיבי פחמן. השימוש בחומר זה הפחית את משקל הרובה מארבעה קילוגרמים בקירוב לקילוגרם וחצי, וכמו בכלי טיס, המשקל היה קריטי למשימה של רובי, כלומר, כמה שפחות יותר טוב. הוא הביט דרך הכוונת האופטית שהורכבה בסוף מסילת הפיקטיני שלו. החרך בן הסנטימטרים הספורים בין הווילונות התחדד. מבעד לכוונת נדמה היה שרוחבו כקילומטר וחצי. אין סיכוי שיפספס.

הוא ראה שולחן. על השולחן היה מכשיר טלפון. לא טלפון נייד, אלא מכשיר טלפון ביתי מיושן בעל חוט מסולסל. הוא יצלצל בעוד פחות משתי דקות. הבמה הוכנה, הכול תוכנן עד לפרט האחרון.

בתוך תוכו לא האמין שהאיש או שומרי ראשו לא יבחינו שכל פרט הוצב שם בקפידה רבה. מבעד לווילונות המוסטים ראה את שומרי הראש עושים מה ששומרי ראש עושים. נעים, שמים לב לפרטים, משתדלים להשתלט על הפרנויה העזה שלהם די זמן כדי לבצע את עבודתם. אלא שהם לא הביטו בחלון אף לא פעם אחת. או, כפי הנראה, לא חשבו על מיקום הטלפון מול החלון.

אף לא פעם אחת.

ופירושו של דבר שהם אידיוטים. אנשיו של רובי גילו כבר מזמן את העובדה הנוחה הזאת. לכן אפילו לא ניסו לשחד אותם. הם לא היו שווים את הכסף.

רובי החל לנשוף יותר ויותר לאט כדי להוריד את פעילותו הפיזיולוגית לרמה המתאימה לירייה הזאת: קרה כקרח. למעשה, הירייה לא תהיה בעייתית כל כך. רוחבו של הרחוב, כולל אבני השפה, לא עלה על שלושים מטרים, לכן הוא השתמש בקליע התת־קולי השקט, תחמושת שהתאימה להפליא לירייה מטווח כה קצר. רובהו כוון בזווית, אל קומה אחת נמוכה ממנו, וגם זה היה פשוט. נכון שיִּירה דרך הזכוכית שבצד השני, אבל ממרחק כזה לא הייתה לזכוכית כל השפעה. לא נשבה רוח, ושום מקור אור לא סנוור אותו.

בקצרה, זה אמור להיות רצח פשוט.

אבל רובי כבר גילה שאין דבר כזה.

הקול באוזניו אמר שתי מילים: "וי-1."

זו הייתה אותה טרמינולוגיה ששימשה טייסים בעת המראה. משמעותו של וי-1 הייתה שכבר אי אפשר למנוע בביטחון את עליית המטוס לאוויר. התחת שלך עומד לעוף השמימה אם תרצה ואם לא. ובכל זאת, היה הבדל אחד קטן במקרה הזה, ורובי ידע זאת היטב. כך גם האיש מצדו האחר של הקו המאובטח.

אני יכול למנוע בביטחון את ההמראה הזו עד לרגע שבו אצבעותיי יסחטו את ההדק.

"שלושים שניות," אמר הקול.

רובי העיף עוד מבט אחד שמאלה, ואז ימינה, ואז הסתכל רק דרך העדשה, מבטו מכוון כולו אל המרווח שבין הווילונות.

המקום היה ריק מלבד המטרה, שני שומרי ראש והמשרתת.

לבדוק, לבדוק ושוב לבדוק.

"עשר שניות."

הקול שבטלפון יהיה הזרז לכול.

"חמש שניות."

רובי מנה את השניות הנותרות בראשו.

"החיוג בוצע," אמר הקול.

הוא נעשה בעזרת קישור ממוחשב מרחוק. אין אדם בצד השני.

מישהו נכנס לשדה הראייה בין שני הווילונות.

מבנה הגוף שלו היה ממוצע, וכך גם גובהו. אבל אלו היו הדברים הממוצעים היחידים בו. כמו היטלר לפניו, הייתה לו היכולת יוצאת הדופן לסחוף את חסידיו לדבקות מטורפת שהובילה אותם לבצע כל זוועה שהורה עליה. בשל מומחיות זו הוצב בראש רשימת אויביה של בעלת בריתה החשובה, גם אם הפכפכה, של ארצות־הברית. קטגוריה זו יוחדה למי שיומתו באלימות בסופו של דבר, שכן ארצות־הברית פעלה ככדור הריסה כלל־עולמי שעמד לשירותם של כל מי ששילמו לה בנאמנות, קצרת ימים ככל שתהיה.

אצבעו של רובי החליקה לשמורת ההדק, ואז אל נקודת ה-V-1 האמתית מבחינתו: ההדק.

הוא ראה תנועה לימין המטרה, ובכל זאת ירה. הוא לחץ על ההדק בתנועה אחת חלקה, כמו שעשה אינספור פעמים קודם לכן.

כמנהגו, לאחר רתיעת הקנה הוסיף להביט מבעד לכוונת היישר במטרה. הוא ליווה את הקליע בעיניו עד שהגיע ליעדו. הדרך היחידה לוודא הריגה היא לראות אותה. תעתעו בו פעם אחת בעבר. זה לעולם לא יקרה שוב.

הזגוגית התבקעה והקליע העגול חדר פנימה, ואז לגוף המטרה. האיש נפל על עומדו, ושפופרת הטלפון נותרה אחוזה בידו המתה.

כעת לא היה אדם חי משני צדי הקו.

בדיוק כשהתכוון להסיט את מבטו, נעלמה המטרה לחלוטין מעיניו של רובי. וחשפה מאחוריה את הילדה, בלי שום ספק מקור התנועה שרובי ראה כשירה.

הקליע העגול רוקן את גולגולתו של איש המטרה, ונותר מהיר דיו כדי לפגוע במטרה נוספת, קטנה לאין שיעור.

רובי ראה דרך העדשה את הילדה, את החור שהותיר הקליע במרכז חזהּ הקטן, את הקריסה לרצפה.

ירייה אחת, שני מתים.

אחד מכוון.

אחת שלא היה ידוע על נוכחותה.

רובי חטף את הציוד שלו ונמלט מהמקום.