האש שבוערת ביניהם

1 לוגן

שנתיים, שבע בנות זוג, שני בני זוג, תשע פרידות וחברוּת אחת הדוקה יותר לאחר מכן

צפיתי בסרט דוקומנטרי על פשטידות.

שעתיים מחיי בוזבזו על ישיבה מול טלוויזיה זעירה תוך צפייה בסרט מספריית הדי.וי.די על ההיסטוריה של הפשטידות. התברר כי הפשטידה הייתה קיימת כבר בתקופת המצרים הקדמונים. הפשטידה הראשונה שתועדה הוכנה על ידי הרומאים, שעשו אותה מבצק שיפון עם גבינת עזים ודבש. זה נשמע דוחה לגמרי, אבל איכשהו, בסוף הסרט הדוקומנטרי, כל מה שרציתי היה את הפשטידה המזורגגת הזאת.

לא הייתי חובב נלהב של פשטידות, יותר בעניין של עוגות, אבל ברגע הזה יכולתי לחשוב אך ורק על בצק פריך.

היו לי גם את כל המצרכים הדרושים כדי לעלות לדירה שלנו ולהכין את הפשטידה. מי שמנעה ממני לעשות זאת הייתה שֵיי, כעת חברתי לשעבר, שבשעות האחרונות שידרתי לה מסרים סותרים.

הייתי ממש גרוע בפרידות מבחורות. בדרך כלל הייתי כותב להן בפשטות "לא עובד, סליחה" או חותך את הקשר בשיחת טלפון בת חמש שניות, אבל עם הבחורה הזאת הייתי מנוע מכך, כי אלייזה אמרה לי שפרידה דרך הטלפון זה הדבר הכי איום ונורא שמישהו יכול לעשות.

אז פגשתי את שֵיי פנים אל פנים. רעיון מזעזע.

שיי, שיי, שיי. הלוואי שלא היה לי צורך לעשות איתה סקס באותו הלילה – אבל שכבנו. שלוש פעמים. לאחר שנפרדתי ממנה. אבל כעת השעה הייתה אחרי אחת לפנות בוקר ו...

היא. לא. הסכימה. לעזוב.

היא גם לא הפסיקה לדבר.

הגשם הקר לא הפסיק לרדת בזמן שעמדנו ליד הבניין שבו גרתי. כל מה שרציתי היה להגיע כבר לחדר השינה שלי ולהירגע. מה כבר ביקשתי? לעשן קצת גראס, להתחיל לצפות בדוקו חדש ולהכין פשטידה אחת או חמש.

רציתי להיות לבד. איש לא אהב להיות לבד יותר ממני. הטלפון הסלולרי שלי צפצף, וראיתי את שמה של אלייזה מתנוסס על המסך בליווי הודעת טקסט.

אלייזה: האם המעשה הטוב נעשה?

גיחכתי לעצמי, כשאני יודע שהיא מתכוונת לפרידה שלי משיי.

אני: כן

התבוננתי בשלושת הנקודות שהופיעו על מסך הטלפון שלי, שהעידו על כך שהיא מקלידה, מחכה לראות את תגובתה של אלייזה.

אלייזה: אבל לא שכבת איתה, נכון?

עוד נקודות.

אלייזה: אוי ואבוי, שכבת איתה, נכון?

ואז הופיעו עוד נקודות.

אלייזה: מסרים סותרים!

לא יכולתי שלא לגחך כי היא הכירה אותי טוב יותר מכל אחד אחר. אלייזה ואני היינו החברים הכי טובים בשנתיים האחרונות על אף שהיינו הפוכים לחלוטין זה מזה. אחותה הגדולה יצאה עם אחי קָאלֶן, ובהתחלה אלייזה ואני היינו משוכנעים שאין לנו שום דבר במשותף. היא ישבה בשלווה בכנסייה, בעוד אני עישנתי גראס מעבר לפינה. היא האמינה באלוהים בעוד אני רקדתי עם שדים. ציפה לה עתיד מזהיר בעוד אני הייתי לכוד בעבר.

ובכל זאת, היו לנו כמה דברים במשותף, שאיכשהו הצליחו לחבר בינינו. אימא שלה לא חיבבה אותה במיוחד. אימא שלי שנאה אותי. אבא שלה היה דפוק. אבא שלי היה השטן. כאשר קלטנו את הדברים הקטנים שיש לנו במשותף בילינו יותר זמן יחד, מתקרבים זה לזה יותר ויותר מדי יום. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, השיא של ימיי העלובים.

אני: שכבתי איתה פעם אחת

אלייזה: פעמיים

אני: כן, פעמיים

אלייזה: שלוש פעמים, לוגן? אלוהים ישמור

"עם מי אתה מדבר?" שיי רטנה, קוטעת את הבהייה שלי בטלפון. "עם מי כל־כך חשוב לך לדבר דווקא עכשיו?"

"אלייזה," אמרתי באדישות.

"אלוהים אדירים. באמת?! היא פשוט משתלטת עליך לגמרי!" שיי התלוננה. זה לא היה חדש לי. כל בחורה שיצאתי איתה בשנתיים האחרונות הביעה כך או אחרת את קנאתה המוגזמת ביחסיי עם אלייזה. "אתה בטוח מזיין אותה.״

"נכון. צודקת," אמרתי. זה היה השקר הראשון. אלייזה לא הייתה קלה להשגה, וגם אם היא הייתה, היא לא התכוונה לעשות לי חיים קלים. היו לה דרישות – דרישות שלא יכולתי למלא. בנוסף, היו לי דרישות לגבי היחסים שאלייזה ניהלה – דרישות שאף בחור לא היה יכול למלא. הגיע לה הטוב ביותר, ורוב האנשים בטרו־פולס, וויסקונסין, יכלו להציע לה רק פירורים.

"אתה בטח נפרד ממני בגללה."

"כן, נכון." זה היה השקר השני. קיבלתי את ההחלטות שלי בעצמי, כשאלייזה תמיד גיבתה אותי בלי להסס, אף שהיא תמיד הביעה את דעתה והודיעה לי כשפישלתי במערכות היחסים שלי. היא הייתה לעיתים בוטה בצורה מכאיבה.

"אבל היא לעולם לא תהיה איתך באמת. היא בחורה טובה ואתה – אתה חתיכת חרא!" שיי בכתה.

"את צודקת." לראשונה אמרתי את האמת.

אלייזה הייתה בחורה טובה, ואני הייתי הבחור שלא היה לו שום סיכוי לזכות בה. לפעמים כשהייתי מסתכל על השערות המוטרפות, הבלונדיניות והמתולתלות שלה, המוח שלי לא יכל שלא לחשוב איך זה יהיה להחזיק אותה קרוב אליי ולטעום באיטיות את שפתיה. אולי בעולם אחר הייתי יכול להיות מספיק טוב עבורה. אם לא הייתי מתוסבך כבר כילד והיו לי חיים מסודרים אז אולי הייתי מתקבל לקולג' ומנהל קריירה, והיה לי משהו להתגאות בו. אז הייתי יכול להזמין אותה לדייט, לקחת אותה למסעדה מפוארת, ולהגיד לה שתזמין כל דבר מהתפריט כי כסף לא מהווה בעיה.

הייתי אומר לה שעיניה הכחולות תמיד מחייכות, גם כאשר היא זועפת, ושאני אוהב את האופן בו היא לועסת את צווארון חולצות הטריקו שלה כשהיא משועממת או חרדה.

הייתי יכול להיות מישהו שראוי לאהבה, והיא הייתה נותנת לי לאהוב אותה בחזרה. ביקום מקביל אולי. אבל היה לי רק את הכאן ועכשיו, היכן שאלייזה היא החברה הכי טובה שלי. מזלי שלפחות היה לי אותה בצורה הזאת.

"אמרת שאתה אוהב אותי!" שיי ייבבה, מאפשרת לדמעות לזלוג על לחייה.

כמה זמן היא בכתה? היא הייתה בכיינית מקצועית, הבחורה הזאת. בחנתי את פניה בזמן שהחלקתי את ידיי לתוך כיסי הג'ינס שלי. לעזאזל. היא נראתה כמו בלגן אחד גדול. היא עוד הייתה מסטולית מתחילת הערב, והאיפור שלה נמרח על כל פניה.

"אני לא אמרתי את זה, שיי."

"כן, אמרת! אמרת את זה יותר מפעם אחת!" היא נשבעה.

"את ממציאה את החרא הזה." הייתי טורח להתחקות אחר הזיכרון שלי כדי להבין אם שלוש המילים האלה נפלטו מפי בשלב מסוים, אבל ידעתי היטב שזה לא קרה. לא אהבתי. בקושי חיבבתי. אצבעותיי מיששו את הרקה שלי. שיי ממש הייתה צריכה להיכנס למכונית שלה ולנסוע הרחק מכאן, כמה שיותר רחוק.

"אני לא טיפשה, לוגן. אני יודעת מה אמרת!" המילים שלה נאמרו בביטחון, מתוך אמונה שאני אוהב אותה. מה שבסך הכול היה די עצוב. "אמרת את זה מוקדם יותר הערב! זוכר? אמרת שאתה פאקינג אוהב אותי!"

מוקדם יותר הערב? אוי, חרא.

"שיי, אמרתי שאני אוהב לזיין אותך. לא שאני פאקינג אוהב אותך."

"אותו דבר."

"תאמיני לי, זה לא."

היא הניפה את התיק שלה לעברי ואפשרתי לתיק להכות בי. האמת היא שזה הגיע לי. היא הניפה אותו פעם נוספת ונתתי לזה לקרות שוב. היא הניפה את התיק בפעם השלישית ואז כבר תפסתי את התיק ומשכתי אותו – יחד איתה – לעברי. ידי נחתה על גבה התחתון, שהתקמר למגעי. לחצתי את גופה קרוב אליי. נשימותיה היו כבדות ודמעות עדיין התגלגלו במורד לחייה.

"אל תבכי," לחשתי, מפעיל את הקסם שלי כדי לנסות לגרום לה ללכת. "את יפה מדי בשביל לבכות."

"אתה כזה מניאק, לוגן."

"וזו בדיוק הסיבה שאת לא צריכה להיות איתי."

"אנחנו פרודים כבר שלוש שעות, והפכת להיות אדם שונה לגמרי."

"זה מצחיק," מלמלתי. "כי בפעם האחרונה שבדקתי, את זו שהשתנית, מאז שהיית עם ניק."

"אוי תתקדם כבר. זאת הייתה טעות. אפילו לא עשינו סקס. אתה הבחור היחיד ששכבתי איתו בששת החודשים האחרונים."

"אה, יצאנו במשך שמונה חודשים."

"מה אתה, גאון מתמטי? זה לא נחשב."

מערכת היחסים שלי עם שיי הייתה הארוכה ביותר שניהלתי בשנתיים האחרונות. רוב הבנות שרדו מקסימום חודש, אבל עם שיי הצלחתי להגיע לשמונה חודשים ויומיים. לא הבנתי את הסיבה לכך, מלבד העובדה שחייה היו כמעט העתק מושלם של חיי. אימא שלה הייתה רחוקה מלהיות יציבה ואביה היה בכלא. לא היה לה שום מודל לחיקוי, ואחותה גורשה מהבית על ידי אימא שלהן, אחרי שנכנסה להיריון מאיזה דביל.

אולי הצד האפל שבי ראה וכיבד את הצד האפל שלה לזמן קצר. החיבור בינינו היה הגיוני. אבל ככל שחלף הזמן, הבנתי שדווקא בגלל הדמיון בינינו אנחנו ממש לא מתאימים. שנינו היינו מתוסבכים מדי. להיות עם שיי היה כמו להסתכל במראה ולראות את כל הצלקות שלך בוהות בך בחזרה.

"שיי, בואי לא נעשה את זה. אני עייף."

"אוקיי. שכחתי. אתה מר מושלם. אנשים עושים טעויות בחיים," שיי הסבירה.

"התמזמזת עם חבר שלי, שיי."

"זה היה רק מזמוז. לא יותר. ועשיתי את זה רק בגלל שבגדת בי."

"אני אפילו לא יודע איך להתחיל להגיב, בהתחשב בכך שמעולם לא בגדתי בך."

"אולי לא מבחינה מינית אבל מבחינה רגשית, לוגן. אף פעם לא ממש היית נוכח ומחויב. זה הכול באשמתה של אלייזה. בגללה מעולם לא התחייבת אליי. היא כזאת כלבה מפג – "

ידי הונחה על פיה, עוצרת את דבריה. "אני מציע שלא תגידי את מה שאת מתכוונת לומר." הסרתי את ידי והיא נותרה שקטה. "אמרתי לך מהיום הראשון מי אני. זו אשמתך שחשבת שתוכלי לשנות אותי."

"אתה לעולם לא תהיה מאושר עם אף אחת, נכון? כי אתה תקוע על בחורה שלעולם לא תהיה שלך. אתה תגמור לבד, עצוב ומריר. ואז תבין מה היה לך כשהיית איתי."

"את יכולה פשוט לעזוב?" נאנחתי, כשאני מבריש את ידי על פניי. האשמתי את אלייזה בכל מה שקורה.

׳תיפרד ממנה פנים אל פנים, לוֹ. זו הדרך היחידה שבה נוקט גבר אמיתי. אתה לא יכול לעשות את זה בטלפון.׳

לפעמים, הרעיונות שלה היו פשוט איומים.

שיי המשיכה לבכות. לעזאזל, הדמעות האלה. לא יכולתי להתמודד עם דמעות. לאחר כמה משיכות אף מנוזלות היא הביטה לרצפה, ואז זקפה את גבה ונעצה בי מבט מלא ביטחון שכמו הופיע משום מקום. "אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."

העמדתי פני מזועזע. "להיפרד?" כבר נפרדנו!

"אני פשוט מרגישה שאנחנו שני אנשים שהולכים לכיוונים מנוגדים."

"אוקיי," אמרתי.

אצבעותיה התעופפו לעבר שפתיי והיא השתיקה אותי, אף שבכלל לא דיברתי. "אל תהיה כזה רגשן. אני ממש מצטערת, לוגן. אבל זה פשוט לא יעבוד."

גיחכתי לעצמי, על כך שהצלחתי לגרום לה לחשוב שרעיון הפרידה הגיע ממנה. פסעתי לאחור ומיקמתי את ידיי על צווארי. "את צודקת. את טובה מדי בשבילי."

למה את עדיין כאן?

היא התקדמה לעברי והברישה את קצות אצבעותיה לאורך שפתיי. "אתה תמצא מישהי טובה. אני יודעת את זה. אני מתכוונת, סביר להניח שהיא תיראה כמו קופה, אבל עדיין." היא רצה לעבר מכוניתה, פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. כאשר המכונית החלה לנסוע, הבטן שלי התכווצה והתמלאתי חרטה. התחלתי לרוץ לעבר מכוניתה בגשם השוטף, צועק את שמה.

"שיי! שיי!" נופפתי בידיי אל תוך החשיכה, כשאני חוצה בריצה לפחות חמישה רחובות לפני שהיא נעצרה ברמזור אדום. דפקתי על חלון הנהג והיא צרחה בבהלה.

"לוגן! מה לעזאזל אתה עושה?!" היא צעקה, תוך כדי פתיחת החלון. הבלבול שלה הפך לחיוך מרוצה והיא הצרה את עיניה. "אתה רוצה שנחזור, נכון? ידעתי."

"אני..." התנשמתי. לא הייתי טיפוס אתלטי בכלל. זה היה יותר תחום המומחיות של אחי. ניסיתי לחזור לנשום, כשאני אוחז בידיי את קצה החלון של מכוניתה. "א... אני... צ־צריך..."

"אתה צריך מה, בייבי? מה אתה צריך?" היא שאלה, מעבירה את ידה בעדינות על לחיי.

"פשטידה."

היא נעה לאחור בכיסאה, מבולבלת. "מה?"

"פשטידה. המצרכים לפשטידה שקנינו לפני כן. הם נמצאים במכונית שלך, מאחור."

"אתה צוחק עליי?!" היא צווחה. "רדפת אחריי כל הדרך בשביל מצרכים לפשטידה?!"

הגבה שלי התרוממה. "אממ... כן?"

היא הושיטה את ידה לעבר החלק האחורי של מכוניתה, חטפה משם את השקית, הרימה אותה והטיחה אותה בחזה שלי. "פשוט לא ייאמן! הינה קח את החרא הטיפשי שלך."

גיחכתי. "תודה."

המכונית שלה התרחקה, ולא יכולתי שלא לצחוק, כששמעתי אותה צועקת, "אתה חייב לי עשרים דולר בשביל גבינת העיזים הזאת!"

בשנייה שפסעתי אל תוך הדירה, שלפתי את הטלפון הסלולרי ושלחתי הודעה.

אני: בפעם הבאה שאני נפרד מבחורה, אני אעשה את זה בהודעת טקסט

אלייזה: עד כדי כך גרוע?

אני: מזעזע

אלייזה: אני מרחמת עליה. היא באמת חיבבה אותך

אני: היא בגדה בי!

אלייזה: ועדיין שכבת איתה שלוש פעמים

אני: בצד של מי את?

נקודות.

אלייזה: היא כזאת מפלצת! אני כל־כך שמחה שהיא מחוץ לחיים שלך. לאף אחד לא מגיע לצאת עם אדם כזה פסיכוטי. היא מגעילה. אני מקווה שהיא תדרוך בטעות על חתיכות לגו לשארית חייה

זו הייתה התגובה שהייתי צריך.

אלייזה: אוהבת אותך, החבר הכי טוב שלי

קראתי את המילים וניסיתי להתעלם מהצביטה שחשתי בחזה. אוהבת אותך. מעולם לא התבטאתי ככה, גם לא בפני אימא או קָאלֶן. אבל לפעמים, כאשר אלייזה מארי וולטרס אמרה שהיא אוהבת אותי, די הצטערתי שלא יכולתי לענות לה באותו המטבע.

אבל לא אהבתי.

בקושי חיבבתי.

לפחות זה היה השקר שסיפרתי לעצמי מדי יום ביומו כדי לא להיפגע. רוב האנשים חשבו שאהבה היא פרס, אבל אני כבר הבנתי איך הדברים עובדים. ראיתי איך אימא שלי אוהבת את אבי במשך השנים, ושום דבר טוב מעולם לא צמח מזה. אהבה לא הייתה ברכה אלא קללה, וברגע שהזמנת אותה אל תוך לבך, היא רק הותירה כוויה.