הבוקר בא תמיד

המשוררת היפנית שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ, 柴田トヨ (2013-1911), החלה לכתוב שירה בגיל תשעים ושתיים, בעידודו של בנה, קֶנְאִיצִ'י, שראה בשירה אמצעי ביטוי שיכול להיטיב עם אמו הקשישה.

קנאיצ'י צדק: לא זו בלבד שאמו אהבה את העיסוק במלאכת הכתיבה, אלא שהדבר שיפר את מצב רוחה במידה שאיש לא העלה על דעתו. שִׁיבָּטָה כתבה לרוב בביתה, בזמן ששכבה במיטתה, או תוך כדי צפייה בתכניות הדרמה שאהבה. באחד משיריה היא תיארה כיצד הכתיבה, וכן התגובות המעודדות מהקוראים, נותנות לה כוח להמשיך למרות קשיי הגיל, ואכן היא המשיכה לכתוב עד יומה האחרון, כשנפטרה בגיל מאה ושתיים.

שיבטה נולדה בקיץ של שנת 1911, בעיר טוֹגִ‘יקִי־שִׁי שבמחוז טוֹגִ‘יקִי, צפונית־מזרחית לטוקיו, למשפחה אמידה של סוחרי אורז. בנעוריה נאלצה משפחתה למכור את העסק ולעבור לבית דירות קטן. חיי המשפחה הקטנה וזיכרונות ילדותה של שיבטה ניכרים היטב בשיריה. בגיל עשרים נישאה שיבטה בשידוך לגבר שזלזל בה והתעמר בה. לאחר גירושיהם עברה לעיר אוּצוּנוֹמִיה־שִׁי, הנמצאת במחוז ילדותה, ועבדה במסעדה שניהלה עם מי שהפך ברבות הימים לבעלה השני. לשניים נולד ילד יחיד ושמו קֶנְאִיצִ‘י. חייה הבוגרים של שיבטה ומשפחתה התאפיינו אף הם בהתמודדות עם קשיי היומיום, אך נמלאו אור ואף נחמה, כפי שמשתקף בשיריה.

ספר הביכורים של שיבטה, המתורגם כאן בראשונה לעברית, ראה אור בסוף חודש מרץ של שנת 2010 כשהייתה בת תשעים ושמונה. הספר, שנקרא במקור “אל תיפול רוחך“ (קוּגִ‘יקֵנַיְדֶה, くじけないで) וכינס ארבעים ושניים שירים, יצא בהוצאת אָסוּקָה־שִׁינְשָׁה שבטוקיו. זהו אחד מספרי הביכורים המצליחים שידעה השירה היפנית בעשורים האחרונים, והוא אף תורגם לכמה שפות. בשנת 2011 ראה אור ספרה השני של שיבטה, "אני, בת המאה" (הִיָקוּסַי נוֹ וָטָשִׁי, 百歳の私), וזכה אף הוא לשבחים רבים. שיבטה נפטרה ב־20 בינואר 2013 בבית האבות שבו התגוררה בשנותיה האחרונות, מוקפת בבני משפחתה ובצוות רפואי מסור ואוהב.

בחלקו האחרון של ספר הביכורים שכתבה שיבטה מופיעה אחרית דבר פרי עטה, שכותרתה "הבוקר בא תמיד" ובה פרטים רבים על אודות חייה וכן התייחסות לכתיבת השירה. אני ממליץ לקוראי המהדורה העברית לקרוא את אחרית הדבר, שכן שם היא מחדדת ומבהירה רבים משיריה.

עבודת התרגום של שירת שיבטה היא מלאכת איזון מפרכת. נדרשת התאמה עדינה בין הרובד המילולי, הפשוט והבהיר ברובו של דבריה, לבין העושר הגדול של עולם הדימויים העולה מהם. שיבטה לא הגדירה את הסוּגה שבה כתבה. לא מדובר בשירה יפנית קצרה בהגדרתה הקלאסית (טַנְקָה) וגם לא בסוגת ההַיְיקוּ הפופולרית. שיריה אינם מאופיינים במבנה מוגדר וסדור, אלא הועלו על הכתב בצורה חופשית ויצירתית.

שיבטה כתבה שברי שירה ורסיסי זיכרונות. היא תיארה בשפה יום־יומית מדויקת את נופי חייה ואת תקוות לִבה. היום־יום, על אפרוריותו, כמו על יופיו, גודש את שירתה בפשטות בהירה: העיפרון שלצד המיטה, הארנק הקטן לתרופות, לוח השנה ובו ציון ימי ביקור המשפחה, ראי הכיס הזעיר, הדרך מתחנת הרכבת, המאוורר הקשיש שנוקש ונוקש, קרני השמש מבעד לחריצי הדלת והצרצר שבא לבקר לעת ערב. הכרת טובה וכמיהה לעבר, שמחת ההווה וכאב הגעגוע — כל אלה חיים יחד בשירתה. באחד משיריה תיארה שיבטה עד כמה משמח אותה "עולם הרגעים שהיו". לטעמי, ייתכן שזו ההגדרה ההולמת ביותר לאומנותה.

אני מבקש להודות לכל מי שסייע במלאכת התרגום הממושכת ובהוצאת כתב היד: למחלקת קשרי חוץ של בית ההוצאה לאור אסוקה־שינשה שבטוקיו ובייחוד לגברת מוּרָקָמִי ג'וּנְקוֹ. אני מבקש להודות גם לגברת יסוּנָרִי הִיקָרִי מארגון הסופרים היפני וכן למר אוֹקוּיָמָה קֵנִי ולגברת ויקי סַטְלוֹ מהמחלקה המשפטית של ארגון Japan Uni Agency.

ברצוני להודות גם לחבריי: יעקב רז, דרור בורשטיין, ליאת קפלן, אלכס בן־ארי, יובל אידו טל ואורי גונדה. כל אחד מהם סייע בדרכים חיוניות, בין במישרין בין בעקיפין.

ברצוני להודות מקרב לב להדס גלעד, על עריכתה הקשובה והרגישה לכתב היד. העבודה עם הדס הסבה לי שמחה גדולה והעמיקה את התבוננותי ביצירה. נוסף על כך, אקדיש תודה עמוקה לשירה חפר, מו“ל הוצאת לוקוס, על רצונה הטוב, על טיפולה המסור בכתב היד ועל מחויבותה מעוררת ההשראה לטיפוח תרגומן של יצירות מופת לעברית.

תודה אחרונה אקדיש לנועה, זוגתי, על קריאתה הקשובה בטיוטות ועל עצותיה החכמות תמיד.

באחד הראיונות האחרונים שנערכו עם שיבטה בתאגיד השידור היפני NHK, היא סיפרה כי חלומה הוא ששיריה יתורגמו לכמה שיותר שפות: “כדי שאנשים יכירו בכוחה של שירה ובתקווה שהיא נותנת לאנשים מבוגרים“. אני מקווה שהתרגום שלפניכם מגשים ולו חלקיק מחלום זה, וכי לִבה הגדול של שיבטה, אדיבותה וחוכמתה יפגשו בלִבם של הקוראים.

ד“ר איתן בולוקן

תל אביב, קיץ 2017