הבחורים האפלים 3: רוצחים מלידה

"מסוממת או שיכורה?" קולה של מיקי גורם לי להרים את ראשי ולהביט בה. היא עומדת בקצה שביל הגישה הסדוק של הקרוואן של פטרישיה, לבושה במכנסיים קצרים גזורים, חולצה רחבה ונעלי אצבע מחנות הכול בדולר שנראות כעומדות לקרוס אפילו תחת משקל גופה הרזה. היא רזתה? אני תוהה. אם אעיר על כך, היא פשוט תנפנף אותי. זה מה שהיא עושה. לעזאזל, אני לא יכולה אפילו להתעצבן על זה, כי גם אני הייתי עושה אותו הדבר.

"לא זה ולא זה," אני אומרת לה. "היא עם רוג'ר ושניים מהחברים שלו. מזדיינים, כנראה."

"אה, טוב, כנראה אלה החיים של אדם בוגר," היא אומרת בקלילות.

אני נוחרת בבוז ומורידה את הראש בחזרה לברכיי, מנסה לנשום עמוק תוך כדי כך. אני כל כך עייפה ורעבה, לעזאזל. איזה חיים יש לפטרישיה. אני חייבת להאמין שלא כל 'אדם בוגר' — אם זה מונח שהייתי משתמשת בכלל בהקשר של אימא שלי — מתנהג כמוה. מיקי מושכת בכתפיה ודוחפת את הידיים לכיסים לפני שהיא מסתובבת. היא צועדת שני צעדים במורד המדרכה, נעצרת ומסתכלת עליי. "את באה או מה?"

חשבתי שהיא כבר לא תשאל, אני מזנקת מהמקום והולכת אחריה, בידיעה שמה שהיא חשבה עליו במוח המשוגע שלה יהיה הקלה מבורכת מאשר לחכות לשיטת התשלום הדוחה של פטרישיה. אני די מקווה שמה שרוג'ר ייתן לה יהרוג אותה הפעם. במוקדם או במאוחר, משהו או מישהו יהרוג אותה.

מיקי צועדת במורד הרחוב, אני משתרכת אחריה ובוהה בה מאחור. עברו רק כמה חודשים מאז פגשתי את הנערה המוזרה שגרה כשני קילומטרים במעלה הרחוב מפארק הקרוואנים. מאז יצרנו מין חברות מרוחקת.

מהלילה שבו נפגשנו, היא ידעה על אימא שלי ועל החיים שלי. אני יודעת שהיא גרה לבד בבית חווה הרבה יותר נחמד מהקרוואן. אבל זה מוזר. היא מוזרה. היא תמיד לבד. אף פעם לא מדברת על ההורים שלה. מעולם לא ראיתי אותה בבית הספר, אם כי אני מניחה שמכיוון שהיא בת שמונה־עשרה, יש סיכוי שהיא כבר סיימה ללמוד. או שאולי היא לומדת באחד מבתי הספר שכבר זרקו אותי מהם.

אני לא יודעת שום דבר על מיקי, חוץ מזה שנראה כאילו ההתנהגות שלי לא מפריעה לה. היא לא שופטת אותי בגלל פטרישיה, בזמן שרוב האנשים מסתכלים עליי ולא רואים כלום חוץ מהעובדה שאני הבת של החשפנית הנרקומנית. היא ממש טובה ומלמדת אותי להילחם, וזה הרבה יותר טוב מללמוד לבד, כי זה רק גרם לי לכמה שיניים שבורות, לא מעט דם מהאף, וכמה גפיים כמעט שבורות — זרוע, רגל, אצבע, לא משנה. לוחמי קרבות רחוב פוגעים בכל דבר שהם יכולים ונלחמים בצורה מלוכלכת. על אף שיש דבר אחד שמפריע לי במיקי. היא מגניבה, מבוגרת יותר וכיף לבלות איתה, אבל יש לה סודות. סודות מוזרים.

כשאנחנו מגיעות אליה, היא עולה במדרגות המרפסת האחורית אל הדלת האחורית, מסובבת את הידית ופותחת אותה כדי להיכנס למטבח ישן עם מרצפות שבורות ועיצוב מיושן.

"רוצה משהו לאכול?" היא שואלת.

אני מושכת בכתפיי וסוגרת את הדלת. "באמת השארת את הדלת שלך לא נעולה?" אני שואלת בנימה מזלזלת. "את יודעת שמישהו יכול פשוט לפרוץ אלייך הביתה ולגנוב לך את הדברים. זה לא אזור מי יודע מה פה."

מיקי מגחכת כשהיא פותחת את דלת המקרר ומכניסה את היד פנימה. "זו לא באמת פריצה אם השארתי את הדלת פתוחה," היא עונה. "ולא אכפת לי אם יפרצו."

"לא אכפת לך אם יגנבו לך את הדברים?" אני זועפת לעברה, ותוהה למה לעזאזל אני מבלה את הזמן שלי עם בחורה מוזרה כל כך. מי לעזאזל רוצה שאנשים יגנבו ממנו בגלוי?

היא מוציאה תבנית מהמקרר, מסירה את כיסוי האלומיניום שעליה ומריחה את התכולה. היא מכווצת את אפה וזורקת את זה לפח, עם התבנית והכול. כמו שאמרתי, מוזרה לגמרי. אחר כך היא מוציאה כיכר לחם, חותכת כמה פרוסות, ומתחילה להכין כריך חמאת בוטנים וריבה, שניים, אחד לה ואחד לי. הבטן שלי מקרקרת, ומורה לי לסתום את הפה לגבי ההרגלים המוזרים שלה וחוסר האכפתיות המוחלט שלה מחפצים — כאילו שום דבר לא באמת שייך לה ולכן לא דורש אפילו שבריר של אכפתיות או דאגה — ולתת לה להאכיל אותי. זה עשוי להיות המזון היחיד שאכניס לבטן בזמן הקרוב.

"תקשיבי," מיקי אומרת, "אלה סתם דברים. אין שום דבר מיוחד. כל מה שיישבר או ייזרק, יתוקן או יוחלף... בסופו של דבר."

"כן, ואם תצטרכי את זה לפני שיגיע 'בסופו של דבר'?" אני לא יכולה שלא לשאול.

התנועות שלה מאיטות עד שהיא מפסיקה את מה שהיא עושה ומסתובבת אליי. "אני לא צריכה שום דבר," היא אומרת. "וגם את לא."

אני זועפת. ברור שצריך דברים, אני חושבת. צריך לישון ולאכול, אחרת נמות.

וכאילו היא חשה את הכיוון של מחשבותיי, היא מחייכת ומנופפת בסכין החמאה באוויר לפני שהיא מסתובבת בחזרה למרוח ריבה על פרוסות הלחם. "זאת אומרת, כן, צריך את הדברים הבסיסיים," היא אומרת. "מים, אוכל, שינה, אבל כל השאר זה סתם קישוט. כל השאר בא והולך. הרוב היה פה לפני שהגענו, וזה יהיה אחרי שניעלם. חוץ ממה שאנחנו צריכים בשביל לשרוד, כל השאר פשוט... מסוכן."

מסוכן? אני מסתכלת על ראשה. מה לעזאזל מתחולל במוח המוזר הזה שלה? למה לעזאזל היא מתכוונת?

מיקי שולפת מהארון צלחות, מניחה עליהן את הכריכים, ומחליקה אחת על השולחן לעברי, היא מרימה את הכריך שלה ולוקחת ביס ענקי. היא לועסת בריכוז ואז בולעת, מניחה בחזרה את הכריך ומצמידה את כפות ידיה לשולחן.

"להזדקק לדברים זה מה שמניח לאנשים לשלוט בך," היא אומרת. "כל דבר שתצטרכי, הם יפרשו כסימן לחולשה. ולא משנה מי האדם הזה, הוא ינצל את החולשה שלך."

ידיי נעצרות באוויר, עם הכריך בדרך לפה.

עיניה פוגשות את שלי, ובפעם הראשונה הן נראות רציניות. היא לא צוחקת או מתבדחת, או סתם משגעת אותי. היא לא מקניטה אותי או קוראת לי 'ילדה'. עיניה צלולות, חדות, וקצת מטרידות אם להיות כנה.

"אנשים ינסו לנצל אותך, אבה," היא אומרת. "ילדה יפה שכמותך. בלי כסף. בלי הגנה. אני לא מלמדת אותך להילחם רק בגלל האימא הדפוקה שלך, אלא מכיוון שבלי אגרוף ימני חזק ומשהו שיפחיד את הסרסורים הפוטנציאליים, יאכלו אותך חיה שם בחוץ. אנחנו אולי גרות בחור, אבל אל תחשבי שאין פה מפלצות שאורבות בצללים, מוכנות לזנק ולגרור אותך ישירות למעמקי הגיהינום."

ציפורניה חופרות בעץ הישן של השולחן, שורטות את המשטח כשהיא מדברת. צמרמורת חולפת בגבי, ואני מפילה את הכריך ונשענת לאחור בכיסא. אני יכולה להרגיש את הפעימות הקשות של הדופק שלי בגרוני ואת שכבת הזיעה על כפות ידיי, כאילו הגוף שלי כבר מתכונן לקרב. "בשביל בחורות כמונו העולם מאוד פשוט," מיקי אומרת כשהיא מביטה על הצלחת שעל השולחן, לידה נחה סכין החמאה, ולפני שאני מספיקה להגיב, היא כבר מרימה אותה בידה.

הכיסא שלי צונח על הרצפה כשידה הפנויה לופתת את החולצה שלי ומושכת אותי אליה. נשימתי נעצרת כשהסכין הקרה נוגעת לי בעורק הצוואר. עיניים חומות כאדמה ננעלות על פניי. אני יכולה להריח את שאריות ריבת התות על המתכת הקרה. הלהב לא חד במיוחד, אבל מיקי מהירה. היא בדרך כלל קלילה וחברותית כל כך, שכל השיחה הזו מזעזעת אותי לגמרי. זה כמעט כאילו היא מנסה לצרוב לי את החוויה לתוך המוח, כדי לוודא שלעולם לא אשכח את הלקח. "שלא תעזי לתת לאף אחד לחשוב שהוא יכול לפגוע בך ולהתחמק מזה," היא אומרת. "כי אם תעשי את זה, הם לא יפסיקו לחזור."