הבחורים של טומן 7: לגאול את 6

1 ממשיך לנסות ג׳ואי

״אתה שקט מאוד, ג׳ואי.״

״הכול טוב, טוני.״

״אתה בטוח? אתה חיוור כמו סיד ולא דיברת הרבה כל השבוע.״

״הכול בסדר.״

״אתה ואיפה לא...״ המילים גוועו על לשונו בעודו ממשיך להביט בי בדאגה ומחכה להסבר.

״הכול מצוין בינינו, טוני,״ אמרתי לו את השקר שהוא רצה לשמוע והחזרתי את תשומת ליבי לגלגל המשונן שבידי. ״הכול בסדר.״

״תודה לאל.״ הקלה הבזיקה בעיניו. ״אז אין לך מושג מה עובר עליה? היא מסתובבת בבית בפרצוף זועף.״

״אין לי מושג.״ שקרן.

״באמת?״ הוא גירד את הלסת שלו בבלבול. ״אתה בדרך כלל הראשון שיודע מה קורה כשיש דרמה.״

״נראה לי שהיא רבה עם קייסי בגלל חג המולד.״

״מה אתה אומר?״

לא הצלחתי להסביר למה המילה ‘נפרדנו׳ סירבה לצאת לי מהפה. או גרוע מזה, למה שיקרתי והפלתי את האשמה על החברה הכי טובה שלה, אבל זה מה שעשיתי. ״כן.״ הנהנתי והמשכתי לקשקש. ״אני חושב ששמעתי משהו כזה.״

״בחיי, זה בטח היה ריב מהגיהינום,״ הוא אמר וצפה בי מהצד השני של המכונית שעליה עבדנו. ״היא בהיסטריה כבר כמה ימים, לא מפסיקה לבכות בלילות.״

פאק. ״באמת?״

אביה הנהן.

הלב שלי שקע בתוכי. ״אלוהים.״

״כדאי שתדבר איתה,״ הוא הוסיף והשיב את תשומת ליבו אל המשימה שלפנינו. ״היא שומעת בקולך. תשכנע אותה להשלים עם קייסי לפני שהיא תטביע את הבית בדמעות.״

״כן, אני... אני אתקשר אליה אחרי העבודה,״ הצלחתי לומר למרות הקושי לנשום ועל אחת כמה וכמה לדבר.

כי זה קרה בגללי.

הדמעות של מולוי זלגו באשמתי.

כל הבלגן הזה היה תוצאה של חוסר היכולת שלי להתנגד למשיכה של הדי־אן־איי הדפוק שלי.

הרגשתי שהלב שלי מתכווץ ועומד להתפוצץ, הנחתי את הגלגל, והתקדמתי אל הדלת האחורית. ״אחזור בעוד חמש דקות.״

״תפסיק לעשן לכבוד השנה החדשה,״ הוא קרא אחריי ונימת קולו נשמעה מתלוצצת.

בכל מקרה, שנינו ידענו שאני לא מתכוון להפסיק.

לא אחרי שוויתרתי על כל כך הרבה דברים.

כשיצאתי מהמוסך, העברתי את הסיגריה שהייתה מונחת מעל אוזני אל בין שפתיי והוצאתי מצית מכיס הסרבל, הדלקתי אותה ושאפתי עמוק. נשענתי על הקיר מאחוריי והרגשתי מיליון תחושות שונות מתרוצצות בקרבי.

שאפתי ענן עשן ונאבקתי בקרב פנימי בתוכי לא להרים ידיים ולעשות בדיוק את מה שידעתי שאעשה. בסופו של דבר, תוך דקות ספורות הרמתי את הטלפון — אותו טלפון שנאלצתי לחלץ מאצבעותיו של אחי הבוקר.

נשפתי בתסכול ושחררתי את נעילת המסך, סיננתי עוד שיחה משיין ולחצתי על השם מולוי באנשי הקשר שלי.

היא ענתה לי בצלצול הרביעי, אבל לא בירכה אותי לשלום.

לא האשמתי אותה.

לא הייתי ראוי לברכת שלום.

אם בכלל, הייתי ראוי לניתוק בפרצוף.

״זה אני,״ אמרתי בשקט ושאפתי שוב מהסיגריה. ״יכולה לדבר?״

הרחש וההמולה ברקע בישרו לי שהיא בעבודה.

כשנעשה שקט יותר מעבר לקו, ידעתי שהיא עברה למקום רגוע יותר.

״אוקיי,״ היא אמרה לבסוף בצידו השני של הקו. ״אני שומעת.״

״את בעבודה?״

״לא,״ ענתה בכעס וקולה נטף מעוקצנות ארסית. ״אני מסתובבת בעיר עם החבר החדש שלי.״

החלטתי לשתף פעולה עם העקיצות שלה, שאפתי שוב מהסיגריה ושאלתי, ״ואיך הוא מתייחס אלייך?״

״הרבה יותר יפה מהמניאק הקודם שהתאהבתי בו בטעות,״ היא ענתה בתגובה מתחכמת. ״מה אתה רוצה, ג׳ו?״

״אני פשוט...״ הנדתי בראשי ונשפתי בכאב, ״רציתי לבדוק מה שלומך.״

״למה?״

״את יודעת למה, מולוי.״ משכתי בכתפיי בחוסר אונים והתרכזתי בכתם של עפר על השביל. ״לא לחצתי על מתג וכיביתי את הרגשות שלי —״

״לא,״ היא נשנקה ורגש השתלט על העוקצנות שלה. ״לא כשאני צריכה לשרוד עוד שלוש שעות בעבודה.״

כבשתי נהמה כאובה והובלתי את השיחה לכיוון אחר. ״טוני אמר לי שבכית.״

״נו?״

״נו?״ הנדתי בראשי. ״הורג אותי לשמוע את זה. אני לא רוצה שתבכי.״

״טוב, למרבה הצער, זה מה שקורה לבחורה כשהחבר שלה זורק אותה.״

״תפסיקי.״ התכווצתי, כי שנאתי את המילים ואת הכאב בקולה. ״לא זרקתי אותך.״

״אתה נפרדת ממני, ג׳ואי,״ היא השיבה בצרידות. ״אתה יכול לעטוף את זה במילים יפות כמה שבא לך, אבל בסופו של דבר זה בדיוק מה שעשית.״

״אני עדיין אוהב אותך.״

היא שאפה אוויר בפתאומיות ולא אמרה דבר למשך דקה ארוכה. ״די.״

״אני פאקינג אוהב אותך, איפה מולוי,״ חזרתי והתמקדתי בכתם שמן בקיר האחורי של המוסך. ״ותמיד אוהב.״

״אז תחזור בך.״

״אני לא יכול.״ הנדתי בראשי והרגשתי כאילו הוא נבקע במרכזו. ״אני לא טוב בשבילך.״

יותר מכל דבר רציתי לרוץ לדינימן ולעטוף אותה בזרועותיי, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות טעות נוספת עם הבחורה הזאת.

לא אחרי שכבר ריסקתי אותה.

״אתה נקי?״

עצמתי את עיניי והנהנתי ברפיון. ״כן.״

״ממתי?״

״לא נגעתי בשום דבר מאז אותו לילה.״

״כי אתה פותח דף חדש?״

״כי אני פאקינג מתבייש בעצמי,״ אמרתי בכנות. ״במה שחשפתי אותך אליו. בהתנהגות שלי כלפייך.״

דממה ארוכה השתררה בינינו, ואני נשבע ששמעתי את פעימות ליבי הולמות באוזניי עד שהיא אמרה, ״אז שבועיים בלי כלום, הא?״

הנהנתי שוב. ״כן.״

״כן, אני חוזרת בעוד חמש דקות,״ שמעתי אותה אומרת. ״מגיעה לי הפסקת סיגריה... כן, ג׳ולי, אני יודעת שאני לא מעשנת, אבל אני מחפה עלייך לפחות שבעה ימים בשבוע בהפסקות שלך, אז גם לי מגיעה הפסקה.״ הקו היה משובש למשך כמה רגעים עד שהיא חזרה. ״אוקיי, אני שוב כאן. ג׳ולי סתם מתנהגת כמו כלבה חמדנית.״

״את רבה עם אנשים בעבודה, מולוי?״

״לא יותר מהרגיל.״ שמעתי בקולה עוקצנות שהיא לא ניסתה להסוות. ״ושיין הולנד? כמה שבועות אתה נקי ממנו?״

״אותו דבר.״

״איך אני יכולה להאמין לך?״

״אני לא יודע,״ נאנחתי בכבדות. ״אני יכול לתת לך רק את המילה שלי.״

״אני רוצה להאמין לך, ג׳ו,״ היא לחשה. ״רוצה מאוד.״

אבל את לא יכולה. ״אני מבין,״ עניתי וכחכחתי בגרוני. ״שנינו יודעים שלא התנהגתי כמו אדם שאפשר לסמוך עליו.״

״לא התקשרת.״ ההאשמה נשמעה בקולה. ״אפילו לא פעם אחת.״

״לא יכולתי.״ העוויתי את פניי כאילו מדובר בכאב פיזי והכרחתי את עצמי לומר לה את האמת. ״קיבלתי את הטלפון שלי בחזרה רק הבוקר.״

״ממי?״

״מטייג.״

שניות ארוכות עברו עד שהיא שאלה, ״למה הטלפון שלך היה אצל טייג?״

״כי הייתי צריך שהוא לא יהיה אצלי.״

״כי?״

עיקמתי פרצוף. ״את יודעת למה.״

״ג׳ו.״ היא נשמה בכבדות ולא הייתי צריך להיות שם כדי לדעת שרעד עובר בגופה. ידעתי, כי אותו רעד עבר גם בגופי. ״אתה באמת נקי?״

״כן, מולוי.״ בשבילך. ״אני באמת נקי.״

״אז מה אנחנו עושים? למה אני כאן ואתה לא?״

״אני צריך עוד זמן.״

״בשביל מה?״ היא התעצבנה. ״בשביל לזיין מהצד?״

״בשביל להתאפס על עצמי,״ תיקנתי אותה בזעף וצמצמתי את עיניי. ״אל תגידי דברים כאלה כשאת יודעת שאני לא מסתכל על אף אחת אחרת.״

״אוקיי, אז אם אתה נקי, למה אנחנו לא יכולים פשוט...״ היא השתתקה, נשפה ברעד ואמרה, ״אתה יודע מה? תשכח מזה. לא אתחנן בפניך שוב. אם לא התקשרת כדי שנחזור להיות יחד, פשוט תנתק את השיחה.״

״מולוי.״

״אני רצינית, ג׳ו. אל תתקשר אליי שוב, אלא אם כן תשנה את דעתך.״

שקט השתרר בקו.

״פאק.״ ראשי נשמט על קיר הבטון.

נשפתי במהירות ובכבדות והתאפקתי לא להתקשר אליה שוב ולתת לה בדיוק את מה שהיא רוצה.

הדרך היחידה שבה יכולתי למנוע מעצמי לעשות את זה הייתה הידיעה שאף על פי שהיא רוצה אותי, היא בהחלט לא צריכה אותי.

לא עכשיו.

בינתיים.

כל עוד לא אצליח להשתלט על עצמי.