הבחורים של קלרמונט ביי 6: סודו של פיתוי

פרק 3

פרנקי כעבור שנה

פילסתי את דרכי מבעד לאנשים כדי להגיע אל הדלפק. חייכתי כשלכדתי את תשומת ליבו של הברמן החביב עליי, הוא חייך והשליך מגבת על כתפו.

"מה אני יכול לעשות בשבילך, פרנקי?"

"טקילה עם קרח וטיפה ליים."

הוא הניח את מרפקיו על הדלפק ורכן לפנים עד שפניו היו קרובות אל פניי. רק סנטימטרים מעטים הפרידו בינינו. "שמת לב כמה אנחנו עמוסים הערב?"

"כן." הנהנתי והסתכלתי ימינה, למקום שבו מישהו צחק בשחצנות. "בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע לכאן. חשבתי שלא אצליח לעולם לעבור דרך כל האנשים פה."

"עצרת וחשבת לרגע, 'אוּלי גרג לא יגיש לי משקה הערב כי יש כל כך הרבה אנשים מסביב, ואני בקושי בת תשע־עשרה ויום'?" הוא הרים גבה, ויכולתי להרגיש שהאנשים סביבנו מסתכלים עלינו. לא מפני שהם התעניינו בנו, אלא כי הם רצו שהוא יזדרז ויגיש להם משקה.

"לא." הנדתי בראשי והתאמתי את התנוחה שלי לתנוחה שלו. "אני די בטוחה שאתה לא מסוגל להגיד לי לא."

הוא היסס לשנייה אחת, ואז צד אחד של שפתיו התעקל בחיוך יהיר. "זה נכון. לא הייתי מסוגל להגיד לך לא גם אם הייתי רוצה." הוא צחק והושטתי לו שטר של עשרים דולר. הוא לקח כוס, מילא אותה בקרח ובכמות נדיבה של טקילה ואז הניח את המשקה על גבי הדלפק. מבטו סרק את פניי ואז עצר על שפתיי.

"שכחת את הליים שלי."

"לא שכחתי." הוא הושיט את היד אל פלח הליים, העביר אותו על שולי הכוס ואז השליך אותו פנימה. "פשוט רציתי להסתכל עלייך עוד כמה שניות לפני שתיעלמי."

החום עלה והתפשט בחזה שלי, וידעתי שהוא יכול לראות את הסומק מציף את פניי. ואם לא חשבתי קודם על איך נישקתי אותו מחוץ לבר לפני שבוע, בהחלט חשבתי על זה עכשיו.

לא הייתי צריכה לעשות את זה. זה אחד מהקטעים של 'אל תתעסקי עם זה' שאני עוברת מאז שזה הפך להיות הבר האהוב עליי, אבל שתיתי טקילה אחת יותר מדי והפנים שלו היו קצת יותר מדי יפות.

"אתה יותר מדי טוב אליי, גרג." חייכתי אבל ניסיתי להסתיר את החרדה שחלחלה לתוכי. לא הייתי מעוניינת לנשק אותו שוב. לא הייתי מעוניינת לעשות איתו כלום, חוץ מאשר להיות ידידה שלו.

"תשמרי על עצמך." הוא סימן בראשו לעבר הקהל, ואני הרמתי את הכוס לעברו ואז קרצתי אליו. הוא תמיד ניסה להשגיח עליי, לוודא שאני בסדר, והעובדה הזו הייתה אמורה להחמיא לי. אבל לא הרגשתי ככה.

כי העובדה הזו הזכירה לי אותו יותר מדי, ושנאתי כל דבר שהזכיר לי אותו.

חייכתי והסתובבתי עם המשקה ביד. התכוונתי להסתלק כאשר נתקלתי במישהו ושפכתי את המשקה שלי בין החזה שלי לחזה שלו.

"אוי, אלוהים. אני ממש מצטערת," גמגמתי וגיששתי בחיפוש אחר מפיות מהדלפק שמאחוריי, וניסיתי להספיג בהן את המשקה שהרטיב כעת את החולצה שלו.

"זה בסדר." הוא צחק ולקח מידי את אחת המפיות. "לא נשפך עליי הרבה."

הרמתי את מבטי בדיוק כשהוא לקח מפית וניגב בה את החולצה שלי. הטקילה כבר נספגה בגופייה הלבנה שלי, וידעתי שהמפית לא תעזור.

אבל לא עצרתי אותו.

לא יכולתי, גם אילו הייתי רוצה, כי הייתי עסוקה בלהביט בעיניו. שמתי לב שהן בדיוק בגוון הים האהוב עליי, ולכך שחולצת הכפתורים הלבנה שלבש נצמדה לחזהו בדיוק מושלם.

"לא ראיתי שעמדת כאן. אני באמת מצטערת. המקום הזה ממש צפוף הערב." מתחתי את החולצה שלי, שנצמדה כעת לחזי, והוא השליך את המפיות המלוכלכות על הדלפק.

"זה לא עניין גדול," הוא הרגיע אותי וחייך. "מה שתית? אני אביא לך משקה אחר."

"אתה לא צריך לעשות את זה." הנדתי בראשי, אבל הוא כבר התקדם לעבר הדלפק והרים את ידו באוויר.

"זה המינימום שאני יכול לעשות." האופן שבו הוא הסתכל עליי אילץ אותי להסיט את מבטי. הוא הסתכל עליי כאילו הוא ראה משהו יותר ממה שיש בי. משהו שיכול היה להיות יותר מאשר הרגע הזה.

הוא היה זר מוחלט, אבל הוא הסתכל עליי כאילו אני הדבר הטוב ביותר שהוא ראה הערב.

"למה?"

"טוב, אמרת שלא ראית אותי, אבל אני לא הצלחתי להוריד ממך את העיניים." המבט שלו רפרף על פניי. "ניגשתי לכאן כדי לדבר איתך, וגרמתי לך לשפוך את המשקה שלך."

הסתכלתי עליו שוב. סקרתי את פניו והוא חייך. הוא היה נאה, אי אפשר היה להכחיש את זה, אבל לא הרגשתי פרפרים בבטן כשהוא דיבר. אם בכלל, המילים שהוא אמר רק גרמו לי להשתוקק להרגשה הזו. הרגשה שהתגעגעתי אליה במשך פרק זמן ארוך מכפי שהייתי רוצה להודות. "טקילה עם קרח וקצת ליים."

"בסדר." רעם נמוך הדהד בקולו, והוא חייך כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודעת. הוא חשב שההסכמה למשקה היא סימן שאני מעוניינת בו, אבל לא הייתי מעוניינת. לא הייתי מעוניינת באף אחד מאז אולי.

הוא הנהן לעבר גרג ולכד את תשומת ליבו, ואז מבטו עבר אליי. "אני יכול לקבל טקילה על קרח?"

"עם ליים," גרג השלים את דבריו לפני שהוא הספיק.

"בדיוק." הוא צחק והסתובב כדי להסתכל עליי. "איך קוראים לך?"

"פרנקי." תחבתי את שערי מאחורי אוזני ואחר כך את כפות ידיי לתוך הכיסים האחוריים שלי. "ולך?"

"בן."

"נעים להכיר." הרגשתי נבוכה כשעמדתי שם וחיכיתי למשקה שלי, ואלמלא נזקקתי נואשות לטקילה, כבר הייתי מסתלקת.

"גם אותך. את לומדת באוניברסיטה?"

"כן." הנהנתי והסתכלתי על גרג שהכין את המשקה שלי. "החוג הראשי שלי הוא מִנהל עסקים."

"גם שלי." הוא צחק והקיש עם מפרקי אצבעותיו על הדלפק. "אני לא מאמין שלא ראיתי אותך אף פעם."

"אולי פשוט לא שמת לב." משכתי בכתפיי. ראיתי כל יום מאות אנשים באוניברסיטה הדפוקה הזו, ובקושי יכולתי לזכור את הפרצופים שלהם.

"לא. תאמיני לי, הייתי זוכר."

העור שלי התלהט ופתחתי את פי לענות בדיוק כשגרג החליק את המשקה שלי מול בן והסתכל עליי. "את בסדר?"

"כן." הסמקתי ממבוכה והנהנתי.

"בואי להגיד שלום לפני שאת הולכת."

בן העביר את מבטו בינו וביני, ואני השתדלתי לא להסתכל על אף אחד מהם.

"בסדר." הנהנתי שוב ולקחתי לגימה ארוכה מהטקילה.

היא צרבה את גרוני בטעם הנפלא שכל כך השתוקקתי אליו.

התרחקתי מהדלפק ובן בא בעקבותיי.

"יש לך קטע עם הברמן?"

השאלה שלו הרגיזה אותי, אבל השתדלתי לא להתייחס אליה. "אין לי שום קטע עם אף אחד."

פילסתי את דרכי מבעד לקהל, והוא היה מאחוריי כל הזמן. ההתעניינות שלו הייתה אמורה להחמיא לי, אבל לא הצלחתי לגרום לעצמי להרגיש ככה.

עשיתי את דרכי אל השולחן שבו ישבו החברות שלי, ותפסתי מושב ריק. בן לקח כיסא מהשולחן הסמוך וקירב אותו אל הכיסא שלי.

דון הרימה גבות בשאלה כשראתה אותו מתיישב לידי. משכתי בכתפיי וניסיתי להימנע מלגלגל עיניים.

פגשתי את דון ביום שבו עברנו יחד לדירה שלנו, ונוצר בינינו חיבור מיידי. היא הייתה הכתובת שלי לבריחה מהמחשבות שלי ולבילוי בבר עד שכחה עצמית.

חייכתי אל בן שהסתכל עליי והוצאתי את הטלפון מכיסי. המוזיקה בבר התנגנה בקולי קולות, כך שלא הרגשתי צורך עז לנהל שיחה, אבל בכל זאת הרגשתי מבוכה.

מצאתי בטלפון שלי הודעת טקסט מג'וזי, והתכווצתי כשקראתי אותה.

ג'וזי: מה את עושה הערב? נראה לי שבקושי דיברנו כל השבוע.

זה היה כי באמת לא דיברנו. האוניברסיטה הייתה במרחק עשרים דקות נסיעה בלבד מהבית של ההורים שלי, ואף על פי שחשבתי שבכל זאת אבלה שם את רוב הזמן שלי, לפעמים הרגשתי מוצפת.

כל דבר הזכיר לי את אולי, וכששמעתי את בק מדבר עליו, נאלצתי לחייך ולהעמיד פנים שהוא לא חשוב לי. נאלצתי להתנהג כאילו לא ביליתי את כל השנה האחרונה בניסיון להכריח את עצמי לחשוב על כל דבר אחר חוץ ממנו.

בקושי ראיתי אותו בשנה שעברה, אבל זה לא חשוב. בכל פעם שראיתי אותו, זה היה כאילו הזמן לא עבר בכלל. הוא עדיין היה הבחור שאני מאוהבת בו, ואני עדיין הייתי הבחורה שלא יכולה לזכות בו.

אני הבחורה שהרחיקה אותו.

ועכשיו הוא היה מאוהב במישהי אחרת.

"את מגיעה לכאן הרבה?"

"מה?" הרמתי את מבטי מהטלפון אל בן, שכמעט שכחתי שהוא שם.

"לבר הזה." הוא סימן בידו על החלל שסביבנו. "את באה לפה הרבה?"

"אה. כן." הנהנתי. "זה המקום הכי טוב להשיג טקילה כשאת רק בת תשע־עשרה."

הוא צחק והעביר את ידו על פני מעט הזיפים שצמחו על לסתו. התנועה הפשוטה הזו הזכירה לי את אולי, וחזי התכווץ בכאב.

"אני מניח שאת צודקת. באיזו שנה את?"

"שנה ראשונה. ואתה?" הנהנתי לעברו. הוא בהחלט נראה מבוגר ממני, אבל לא בהרבה.

"שנה שלישית."

"אוי, פרנקי!" דון רכנה לפנים ושפשפה את כפות ידיה זו בזו באופן משועשע. "נראה כאילו תפסת לעצמך אבא'לה."

בן החוויר ואמר בגמגום את המילים הבאות. "אין לי ילדים."

גלגלתי עיניים. דון צחקה, ואני רכנתי לעברו כדי שיוכל לשמוע אותי. "היא לא מתכוונת לזה. היא קוראת לך אבא'לה כי אתה מבוגר יותר."

"אה." הוא קימט את מצחו, ובכנות – קלטתי שיהיה ממש כיף לבלות איתו.

"אני מבינה שלא יצאת אף פעם עם בחורה צעירה ממך." לא ידעתי בכלל למה אמרתי את זה. ברור שהוא לא יצא איתי, ולא היו לי שום תוכניות לשנות את זה. בחורים כמו בן הזכירו לי יותר מדי את הבחורים מקלרמונט ביי, הבחורים שנאלצתי לבלות איתם את השנה האחרונה בתיכון, כשהייתי אומללה ולא היה לי שום עניין לבלות איתם עוד זמן.

ולא משנה כמה הוא היה חתיך.

נראה ששום דבר לא היה משנה, כי בכל פעם שחשבתי שאוכל להתגבר על אוֹלי, לא הצלחתי להתקדם אפילו צעד קטן. פשוט השוויתי אליו כל תנועה שהם עשו, כל פרט שהיה קשור אליהם.

וזה לא היה הוגן.

"לא." הוא הניד בראשו. "זו תהיה הפעם הראשונה שלי."

"וואו, וואו, וואו." הרמתי את כוס הטקילה ושתיתי את יתרת הנוזל הצלול. "אף אחד לא אמר שזה מה שקורה כאן."

הוא התכווץ ומייד הרגשתי רע. "לא התכוונתי לזה. לא אמרתי..."

"אני סתם מציקה לך." חייכתי והנחתי את הכוס שלי. "אז... בן שהחוג הראשי שלו הוא מִנהל עסקים, אתה מהסביבה או שעברת לכאן בשביל הקולג'?"

"עברתי לכאן." הוא הניח את מרפקיו על ברכיו ורכן לפנים. "אני במקור מטקסס."

"חשבתי ששמעתי איזשהו מבטא שונה." טפחתי על האוזן שלי והוא צחק.

"אני עושה כל מה שאני יכול כדי להיפטר מהמבטא הזה ומכל מה שהשארתי בטקסס." הוא חייך ברכּוּת, אבל החיוך הזה הסתיר מאחוריו משהו שלא יכולתי להבין בדיוק.

זה עורר בי עניין בבחור הזה יותר מכפי שקרה זה זמן רב.

"ומה איתך? את מקומית?"

"כן." הנהנתי ונאחזתי בשני צידי הכיסא שלי. "ההורים שלי גרים כמה קילומטרים צפונה מכאן."

"על החוף?"

"כן." הנהנתי.

"זה אדיר." מבטו עבר על פניי. "אני אוהב את הים. הצלילים, הריח."

הנהנתי כאילו יכולתי ממש לדמיין את מה שהוא אמר. "גם אני. זה המקום הכי אהוב עליי בעולם."

"גם אני לא הייתי עוזב אם הייתי גר כאן."

לא יכולתי להגיד לו שהסיבה לכך שנשארתי היא שקיוויתי והתפללתי שבסופו של דבר אולי יחזור לכאן בגללי. אם כי ידעתי שקלרמונט ביי הוא המקום האחרון שהוא רוצה להיות בו, שמרתי עמוק בפנים על התקווה שהוא יחזור למעני.

אני הייתי זו שהרחיקה אותו. אמרתי לו שמה שיש בינינו לא יכול לעבוד, וידעתי שזו האמת. אבל ידעתי גם שעמוק בתוכי, אני עדיין משתוקקת אל כל חלק ממנו.

וזה היה פתטי לגמרי.

לא היה לי זמן לחשוב על אולי ללא הפסקה.

בק עבד קשה עם אבא שלי בשנה האחרונה. הוא קיבל על עצמו כל כך הרבה מתחומי האחריות של אבא שלי, שאני לא הייתי צריכה לטפל בכלום.

וידעתי שבק עשה את זה בשבילי. הוא עשה את זה כי הוא רצה שאלמד בקולג' ואחיה את החלום, כפי שהוא אמר לי שוב ושוב. אבל תמיד השתמשתי במשפחה שלי כתירוץ לכך שנשארתי.

שני ההורים שלי היו במצב טוב כרגע. אבא שלי חייך יותר עכשיו, הודות לכך שאחי היה בעמדה שאפשרה לו לעזור לו, ואני אהבתי להעמיד פנים שהם זקוקים לי יותר מכפי שהם נזקקו לי באמת.

כי אם הם היו זקוקים לי, אז לא סתם בזבזתי את חיי בכך שנשארתי כאן. אם הם היו זקוקים לי, אז לא באמת הייתי טיפשה גדולה כל כך.

כי הרחקתי את אולי, ואם כי לכאורה הכול נראה בסדר, הרגשתי שאני מתפרקת.

הרחקתי את אולי כי ידעתי שהוא לא טוב בשבילי, אבל רציתי נואשות שהוא כן יהיה.

"אני בעצם נוסעת הביתה בסוף השבוע הזה, למפגש משפחתי קטן." פרנקי, מה לעזאזל את עושה? "רוצה לבוא איתי?"

הוא חייך, חיוך עמוק וכן, והלוואי שהוא היה משפיע עליי יותר. "לפני רגע בלבלת לי את המוח על זה שזה לא" – הוא סימן בידיו בינו וביני – "ועכשיו את רוצה לקחת אותי אלייך הביתה, לפגוש את ההורים?"

התכווצתי כי הוא צדק, אבל עכשיו כבר לא יכולתי לסגת. "ההורים שלי בעצם לא יהיו שם. אבל תפגוש את אחי הגדול, וזה בעצם יותר גרוע. תחליט אם אתה רוצה את זה או מוותר על זה."

"רוצה את זה." הוא הסתכל עליי וסקר את עיניי. "אני בהחלט רוצה את זה."