הבחורים של ראיוט 4: ראיוט האוס — פגישת מחזור

1 רן ספטמבר

מעניין אם זה נחשב לרצח.

“התאספנו כאן היום לחגיגת חייו של ג׳ייסון אנדרו סטילווטר. ג׳ייסון, קולונל רב תארים בצבא ארצות הברית, התגייס לשירות ארצו כשהיה רק בן שבע־עשרה —״

אבא של אלודי נחנק מהקיא של עצמו. זו סיבת המוות הרשמית. במשך זמן מה אחרי התאונה שלו, ג׳ייסון סטילווטר ישב ובהה באוויר במצב של צמח, אבל אז המזדיין שקע שוב בתרדמת וסירב לחזור אל ארץ החיים. הוא הקיא כי הבטן שלו התחילה לייצר יותר מדי מיצי מרה לפני חודש בערך. הדבר יצר ריפלוקס, מצב שבו מיצי מרה עולים בגרון כשהאדם שוכב — דבר שג׳ייסון סטילווטר עשה הרבה לאחרונה בגלל מצבו הקטטוני. מיצי המרה חדרו לו אל הריאות. רפלקס ההקאה שלו כבר לא היה קיים. צוות בית החולים היה מוצף בעבודה ולא בדק מה שלום הקולונל המסכן במשך זמן מה. כשליבו הפסיק לפעום כבר לא היו הרבה דברים שהם יכלו לעשות בשבילו. הוא כבר טבע במיצי הקיבה שלו. הגוף שלו היה חלש מאוד אחרי תקופה ארוכה כל כך שהיה מחובר למכונת הנשמה, שהוא פשוט החליק לו אל המוות בלי שום דבר שאפשר להחשיב כמאבק.

“ג׳ייסון היה אהוב על חבריו ובני משפחתו, עמוד תווך בקהילה. כשלא היה מוצב מעבר לים, שם נלחם על הזכויות והחירויות של בני ארצו, ג׳ייסון הרבה להתנדב —״

נראה שהעניין עם מיצי הקיבה לא היה קשור למכות שהכניסו אותו לתרדמת. לפי הדוח הרפואי ש״השגתי״ כשהודיעו לאלודי שאבא שלה מת, הוא סבל מריפלוקס ומכיב די חמור בבטן במשך שנים־עשר חודשים לפני המפגש שלו עם דיירי הראיוט האוס. כן, אפשר לטעון שחוסר היכולת של ג׳ייסון לנשום בעצמו תרמה לעובדה שהוא לא הצליח להשתעל ולהוציא מיצי מרה מהריאות. אבל על הזין שלי. זאת סמנטיקה. מבחינתי החיים של ג׳ייסון סטילווטר מיצו את עצמם. הבן זונה המרושע מת בנסיבות טבעיות.

“אדם מסוג נדיר. ג׳ייסון היה מסור בלהט לעבודתו אבל תמיד הקפיד לבלות עם המשפחה שלו. הוא היה בעל ואב לדוגמה —״

לצידי על הספסל הקדמי, הסיבה היחידה לקיום שלי קופאת וכף ידה מזיעה בידי. אני מציץ באלודי מזווית העין ואש רכושנית ניצתת לי בבית החזה. השיער שלה, שהיה פעם בלונדיני אבל עכשיו יש לו צבע חום־שוקולד יפהפה, צונח בגלים עשירים עד גבה התחתון. מהצד, הפנים שלה נראות מושלמות כמו תמיד — והאף שלה שנוטה מעט כלפי מעלה חמוד בפאקינג טירוף. עיניה צלולות ופעורות, מוקפות ריסים ארוכים ושחורים. השפתיים המלאות שלה, שצבועות בגוון שזיף מכובד הבוקר, מסיחות את דעתי. אבל היא מוטרדת. קמט קטנטן מופיע במצח שלה. לחייה חסרות צבע. הברך שלה קופצת בלי הפסקה ומבטה נעוץ לפנים. היא נמנעת מלהסתכל בכומר הלבוש גלימה שניצב בקדמת הכנסייה המלאה אנשים, או בתמונה הממוסגרת העצומה של ג׳ייסון סטילווטר הקודר שניצבת על כן לפני ארון המתים השחור.

“רוצה ללכת?״ אני מסנן בין השיניים.

אלודי ממצמצת במהירות ומנידה בראשה בתנועה קצרה. היא בולעת רוק במאמץ ולא מסתכלת עליי. נראה לי שאם תסתכל עליי, היא עלולה להישבר ולברוח מהכנסייה — דבר שעודדתי אותה לעשות מאז שהגענו הנה — אבל היא יותר טובה ממני. נדמה לה שזה לא ייראה טוב אם היא לא תחלוק לו כבוד אחרון.

יותר מדי עיניים נעוצות בה כרגע. עיניים מזדהות, מלאות רחמים, שתוהות איך אלודי סטילווטר הקטנה והמסכנה תתמודד עם האובדן של אבא שלה אחרי שכבר איבדה את אימה. היא לא רוצה שהם ידעו מה המפלצת ששוכב בארון עשה לה. הסודות שהיא מתעקשת להסתיר מהעולם הם רעל שמכלה אותה באיטיות. איכשהו, אי הקטנה והלוחמנית שלי החליטה שהמעשים של אבא שלה מציגים אותה באור שלילי. כאילו יש בעולם הזה אנשים חולים מספיק שיניחו או יאמינו שהיא עשתה משהו שעודד את אבא שלה לתקוף אותה בצורה דוחה כל כך. להתעלל בה ולהשפיל אותה עד כדי כך שהיא עדיין מתעוררת לפעמים שטופת זיעה באמצע הלילה, מתנשמת במאמץ ומושכת את הבגדים שלה כאילו היא מנסה לקרוע מעליה את עורה.

מחשבות איומות ונוראות ממלאות לי את הראש כשאני חושב על מה שהאיש הזה עשה לה. אני נשבע באלוהים שאם החרא הזה לא היה מת, הייתי רוצח אותו במו ידיי בסופו של דבר. חיכיתי. אולי אלודי חששה מהיום שבו אבא שלה יתעורר מהתרדמת, אבל אני חיכיתי לו במידה לא בריאה של התרגשות.

אתם מבינים, היו לי תוכניות. התכוונתי לבקר שוב את הפסיכי הזה ברגע שיפקח את עיניו. הפעם הייתי משתמש ברעל. משהו שאי אפשר יהיה לזהות בנתיחה. משהו עם מעט מאוד תסמינים שיוכלו לרמוז עליו. הייתי נותן לו לראות אותי מכניס את זה לעירוי שלו, ואז הייתי מסביר לו בפירוט מה יקרה כשהגוף שלו יתחיל לקרוס.

הייתי מסביר לו בבירור למה זה קורה לו. ואז הייתי נהנה לעמוד מעל גופתו המתקררת, כשהנשמה המטונפת שלו עוזבת אותו ומחליקה אל המדור הכי אפל בגיהינום.

תכננתי ליהנות מאוד מהתהליך כולו.

אני מרגיש שג׳ייסון התחמק מעונש כשמת כמו שהוא מת. הוא היה צריך להרגיש שהעורקים שלו עולים באש. הוא היה צריך להרגיש את גופו מתעוות כשפרכוסי המוות האחרונים מטלטלים אותו. הייתי משלם כדי לראות את זה בעיניים שלו — את הידיעה שהוא מת כעונש על מה שעשה לבת שלו, לבחורה שאני אוהב. לבחורה שבשבילה הייתי שורף את העולם, לא משנה באיזה מחיר.

אני מהדק את האחיזה בידה של אלודי ופולט נשיפה ארוכה וחזקה מהאף כאילו אני פולט אש. המלתחה שלי עשויה כולה מבגדים שחורים. החולצות, הטי־שירטים, המכנסיים, הג׳ינס, הגרביים, התחתונים — כולם שחורים, או בגוון דהוי של אפור שהיה פעם שחור. אבל היום רציתי ללבוש פאקינג ורוד זוהר. כתום. ירקרק. כחול בוהק. רציתי להיראות כל כך צבעוני ושמח, שכל מי שהיה רואה אותי היה חושב שאני מוביל תהלוכת תחפושות. אם זה היה תלוי בי, הכנסייה הקתולית וכל בכיר בצבא שנוכחים כאן היום היו יודעים שאני חוגג את המוות של המזדיין הזה.

אבל אלודי התחננה שלא אעשה את זה. ואי הקטנה שלי מקבלת כל מה שהיא רוצה.

שנינו נוקשים כמו קרשים בבגדי האבל שלנו כשהכומר ממשיך ללהג על איש המשפחה למופת שג׳ייסון סטילווטר היה. הציפורניים של אלודי ננעצות חזק כל כך בגב כף ידי שהן כמעט פוצעות אותי.

אני מתמקד בכל מולקולה בגופי, שואב כוח מתוכי ומתעל אותו לנקודה שבה כפות הידיים שלנו נוגעות, כאילו אוכל להעביר את הכוח אליה, לתת לה כמה שיותר כוח ממני. אם זה היה יכול לעזור לאלודי לעבור את הקרקס הזה עם חיוך על הפנים בלי ששום דבר ייגע בה, הייתי נותן לה כל טיפת אנרגיה מגופי עד שזה פאקינג היה הורג אותי.

ארבעים דקות מייסרות עוברות כמו שנים. האיש בפנים הקודרות והמצומקות וביציבה הנוקשה עומד ליד כן הנואמים ומשתפך על הבחור המדהים שג׳ייסון סטילווטר היה, ואני רותח מבפנים. אני רוצה לתקוע אגרוף במשהו. הדחף גורם לכל שריר בגופי לרצות לזנק מהספסל ופאקינג להילחם במישהו. בהתחשב בעובדה שהכומר הכי קרוב אליי, אני בספק אם זה יעבור בשקט. גם בסביבה אתאיסטית לגמרי, תקיפה של איש דת נחשבת לפשע. ובואו נהיה הוגנים — הבחור בטח קיבל אימייל ממישהו שבאמת חיבב את ג׳ייסון סטילווטר. אין ספק שהאכילו אותו בכל החרא הזה על איזה איש מדהים הוא היה. לכומר אין מושג שהוא מהלל איש שלפי ההיגיון של הכנסייה הקתולית, אין שום ספק שהוא נשרף בגיהינום ברגעים אלו ממש.

אנחנו עומדים. אנחנו מדקלמים כל מיני שטויות שהכומר אומר. אנחנו שרים מזמור מזוין. השניות מסרבות להפוך לדקות. נצח עובר עד שהכומר סוגר את התנ״ך שלו, מצמיד אותו לחזה ומחייך חיוך נעים אל מספר האנשים המפתיע שהגיע לחגוג את חייו של אבא של אלודי.

“כנהוג במקרה של אנשי צבא, נעבור עכשיו אל בית הקברות הצבאי, שם ג׳ייסון אנדרו סטילווטר יובא למנוחות בטקס צבאי מלא.״ הוא מושך באפו, ואני קולט הבזק של רוגז בעיניו. מעצבן אותו שהוא לא יכול לצאת החוצה ולקבור את המניאק עם שאר חברי הכנסייה. במקום זה הוא צריך לנסוע עשרים דקות מחוץ לעיר ולסתום אוזניים בזמן שצבא ארצות הברית יבצע כמה מטחי כבוד.

וכן, כמובן, יש גם את עניין מזג האוויר. “להזכירכם, הגשם כבד במיוחד הבוקר, אז בבקשה סעו בזהירות.״ זה סוריאליסטי בטירוף כשהבחור שולף טלפון מאיפשהו בגלימה הלבנה שלו ומתחיל להקיש על המסך. ממתי מותר לכמרים להחזיק בטלפונים סלולריים?

“שדרות ג׳פרסון מוצפות כרגע, וגם דרך דיסטריקט נסגרה לתנועה. נראה שהייתה תאונה רצינית, אז לאלה מכם שיצטרפו אלינו בבית הקברות רוזוולט, אולי כדאי שתיסעו —״

הבחור מתחיל למפות את הדרך לבית הקברות כאילו הוא פאקינג ג׳י־פי־אס. כולם יוצאים מהכנסייה ומדברים בקול הנמוך והמכובד שאנשים מדברים בו בכנסיות. אני מחכה שאלודי תיתן לי סימן שהיא מוכנה לזוז. היא ממשיכה לשבת על הספסל, בוהה בחלל ולא ממצמצת. קודם היא נמנעה מלהסתכל על ארון הקבורה, אבל עכשיו היא רואה רק אותו.

“לא יכולתי לזוז בכלוב שהוא הכניס אותי אליו,״ היא לוחשת. “הוא היה כל כך קטן. הגב שלי, הזרועות והרגליים... כל חלק בגוף שלי צרח מכאב. אני צרחתי. בכיתי וצעקתי והתחננתי שהוא ייתן לי לצאת, אבל הוא לא הקשיב. המפרקים שלי כל כך כאבו שהתפללתי למות.״

הדם שלי רותח. אני כמעט מתפוצץ מהזעם שממלא לי את החזה. “הייתי צריך להיות שם —״

“איך היית יכול?״ אלודי מסתכלת עליי סוף־סוף. “לא ידעת בכלל שאני קיימת. היית בצד השני של העולם.״

“הייתי צריך לדעת —״

היא לוחצת לי על היד. “די. זה לא משנה. שום דבר מזה לא משנה. עכשיו הוא זה ששוכב שם בפנים. זה סוף־סוף נגמר. הוא לא יצא משם בחיים. אני יכולה לחיות את החיים שלי בלי לפחד שהוא יחלים פתאום ויבוא לחפש אותי. הוא מת. אני פאקינג חופשייה.״

היא קמה ונעמדת ביציבות. כאילו משקל עצום הוסר מעל הכתפיים שלה — משקל שבכלל לא ידעתי שהיא נושאת — ומתקרבת אל ארון הקבורה של אבא שלה. היא מסתכלת על העץ השחור המבריק, שולחת יד הססנית, מניחה אותה עליו ופולטת נשיפה ארוכה מהאף.

“חלמתי על הרגע הזה,״ היא מודה בקול שקט. “התפללתי שהוא פשוט ימות. שיום אחד אני אקבל שיחה ויגידו לי שאוטובוס דרס אותו או משהו. שהוא נרדם בזמן נהיגה. שמישהו חטף אותו בדרך לבסיס והוא פשוט... התפוגג באוויר ונעלם לנצח. עוד לפני שהוא רצח את אימא שלי. אני —״ זעם פתאומי גורם לה לרעוד. “פאקינג שנאתי אותו באותה המידה שאהבתי אותה, והוא ידע את זה.״ היא רוכנת מעל הארון... ויורקת עליו.

זה כל כך דפוק שהמראה שלה עושה את זה מדליק אותי.

אבל הזין שלי לא יודע להבדיל בין טוב ורע. הוא רואה משהו שמוצא חן בעיניו ומגיב בהתאם, ובגלל זה אני מוצא את עצמי עם זקפה שהולכת ומתעצמת. משהו אפל ומעוות מתעורר עמוק בתוך הבטן שלי. משהו חייתי ורכושני. אומנם אבא שלה מת אבל הוא עדיין פוגע בה. זיכרון הדברים שעשה הופך לה את הקרביים לג׳לי אפילו בזמן שהיא עומדת שם ומסתכלת על הארון שלו. אני רוצה לקחת ממנה את האימה. אם הייתי יכול הייתי מסיר את הזיכרונות האלה ממוחה בדייקנות של מנתח ויוצר את הרושם שהם מעולם לא קרו. אבל אני לא יכול.

במקום זה אני אוחז לה בעורף ומסובב אותה אליי. עיניה צלולות כמו זכוכית, רטובות ובוהקות. השפתיים שלה נפשקות בהפתעה, אבל זו הבעה סמלית — אני חושב שיש בה צד שידע שאעשה את זה. האם אי הקטנה שלי חיכתה שאיכנע לדחפים הסוטים שלי? אני רואה איך האישונים שלה מתרחבים ויודע שהיא צריכה את זה. השפה התחתונה שלה רועדת.

“שלא תעזי לבכות,״ אני נוהם ועוטף את הצוואר שלה באצבעותיי. “הוא לא מקבל ממך עוד דמעות. גם לא דמעות כעס. את שומעת?״

היא בולעת במאמץ ואני מרגיש את הגרון שלה מתנועע תחת כף ידי. חלק חולני בתוכי רוצה להדק את האחיזה, להרגיש את זרם האוויר הדק נכנס אל גופה ויוצא ממנו. היא הפלא בהתגלמותו, הבחורה הזאת. פיתחתי אובססיה לכל פרט קטן בה — לריסים, לנמשים הקטנטנים שמעל שפתה העליונה, לידיים הקטנות והעדינות שלה, לעורה החיוור והמושלם, לכמה שהוא חלק. אפילו לחצאי הסהר הקטנים והחיוורים שבבסיס ציפורניה. סהרונים. אני כל כך אובססיבי כלפיהם עד שבדקתי איך הם נקראים.

לא נראה לי שיש פסיכולוג שיטען שהאובססיה שלי אל אלודי סטילווטר בריאה. אני לעולם לא אוותר עליה. לעולם לא אתן אותה למישהו אחר. תמיד אהיה רגיש לרצונות ולצרכים שלה, ואחצה את העולם כדי לוודא שתקבל את מה שהיא רוצה. אני לא אתן לגבר אחר להסתכל עליה. אני אעקור לבחור את העיניים לפני שאתן לו להתרשם ממה ששייך לי. האהבה שלי היא לא “סימפטום של דור האיקס״. היא לא “יהירות של ילד עשיר״. היא לא “קיבעון נעורים״. היא הופכת אותי לפאקינג נבל ויקטוריאני, ואני מקבל את התואר הזה במידה לא מועטה של גאווה, כי אני יודע שהבחורה שמולי לא הייתה רוצה שום דבר אחר.

אני מטה את הראש, מתבונן באלודי, מתענג על הארס במבטה כשהיא מסתכלת עליי בחזרה. “את כועסת, נכון, אי הקטנה?״ זו שאלה די מיותרת בהתחשב בעובדה שהיא רוטטת כאילו עומדת להתפוצץ, אבל אני שואל בכל זאת. היא מעולם לא הייתה יפה יותר מאשר עכשיו, כשנהרות של שנאה פורצים ממנה.

“כן,״ היא מסננת. “אני לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס הזה.״

“למה?״

המצח שלה מתקמט. “מה זאת אומרת, למה?״

“שמעת אותי. למה?״

“כי אבא שלי פגע בי, וזה לא הגיע לי.״

אני נועץ את קצות הציפורניים בעורה. “מיליוני אנשים נפגעים כל יום. זה גם לא מגיע לאף אחד מהם. נסי שוב.״

העיניים של אלודי מבזיקות בזעם רצחני, ואני מבין, אני מתנהג כמו זין. אבל היא חייבת להבין. אם רק אצליח לגרום לה להודות...

היא חושקת את הלסת ונועצת בי מבט קשה כמו צור. “טוב,״ היא פולטת. “אני כועסת כי המוות הזה היה טוב מדי בשבילו. כל הזמן אומרים לי לא לדאוג, שהוא לא סבל, שהוא אפילו לא היה ער ושלא הייתה לו דרך לדעת מה קורה. אז המוות הזה היה טוב מדי בשבילו,״ היא פולטת. “הוא היה צריך לסבול. רציתי שיכאב לו. רציתי שהוא יפחד. רציתי שהוא ירד לקבר באימה בגלל החיים המחורבנים והנוראים שהיו לו, והידיעה שהוא עומד לשלם על זה. רציתי —״ היא מתנשמת בכבדות, נאבקת בהמשך הווידוי. “רציתי —״

“תגידי את זה.״

“רציתי לפגוע בו בחזרה. רציתי להשפיל אותו מול כל החברים היקרים שלו מהצבא. רציתי לראות את הפנים שלהם כשהם יקלטו איזה פסיכי חולני וסוטה הוא היה. רציתי לגרום לו לשלם על כל מה שהוא עשה לאימא המסכנה שלי ולי, ואז להצמיד לו אקדח לראש, בין העיניים המזוינות שלו, ולשמוע אותו מתחנן שאני ארחם עליו.״

“והיית מרחמת עליו?״ קולי צונח באוקטבה ונשמע קרוב ככל האפשר לליטוף.

אי הקטנה והיקרה שלי מנידה בראשה, שערה הגלי מיטלטל ועיניה מתכתיות ומלאות שנאה. “לא. פאקינג. אין. מצב.״

אני מצמיד את הפה שלי אל פיה. הגוף שלה נשמט אליי. היא כל כך מוצפת פתאום, שהיא הופכת למשקולת עופרת בזרועותיי. כאילו אין לה שום שליטה בעצמה. לפחות זה מה שהייתי חושב אם השפתיים שלה לא היו נפשקות והיא לא הייתה מנשקת אותי בחזרה. אבל היא מנשקת אותי בתוקפנות מכאיבה כמעט.

כן. פאק, כן. קחי את כל הכעס הזה ותני לי אותו. אני אעמוד בו. אני רוצה אותו. הוא לא יכול לפגוע בי.

אלודי היא לא כמוני. כן, היא חזקה, פרועה ובהחלט מסוגלת לדאוג לעצמה, אבל היא גם מתוקה, עדינה וטובת לב. היא טובה. הזעם הזה מפורר אותה, משאיר שכבה מכוערת על הנשמה התוססת שלה. זה ככה מהיום שפגשתי אותה, הייתי צריך לראות את זה קורה ולדעת איזה מחיר זה גובה ממנה. אין לי שום כוונה לאפשר לזה להמשיך לקרות.

אבא שלה מת, והכאב שבתוך אלודי — הוא פאקינג לא יוצא מהכנסייה הזאת.

מבפנים אני אפל כמו מדורי הגיהינום. אני אקח את האפלה שלה ואבלע אותה כמו דבש. אני אפילו לא אמצמץ.

אני אוחז בה, מצמיד אותה אל החזה שלי, אבל זה לא מספיק טוב. אני רוצה אחיזה טובה יותר, להיות קרוב אליה עוד יותר, אז אני מרים אותה באוויר במהירות. היא מתנשמת אל הפה שלי אבל לא מתנגדת כשאני כורך את רגליה סביב המותניים שלי ומצמיד אותה אל הארון המבריק של אבא שלה.

“אלוהים, רן,״ אלודי אומרת בהתנשמות. “אנחנו... אנחנו לא יכולים. לא כאן.״

“אני לא יכול לחשוב על מקום יותר מתאים.״ אני מכרסם לה את הצוואר בלי להיזהר מספיק. העור העדין שלה מעלה סימנים בקלות. במשך שבועות אחרי שהתחלנו להזדיין, היא הייתה מסתובבת בוולף הול מכוסה בסימני הידיים והשיניים שלי. הנהלת בית הספר התחילה לשאול שאלות, כאילו החבורות על העור שלה היו סימנים להתעללות ולא לריבוי אורגזמות. אני מחייך על עורה כשאני נזכר. “אנשים מאמינים שהם קרובים יותר אל אלוהים בתוך כנסיות.״ אני מוצץ את תנוך האוזן שלה ואוחז בו בעדינות בין השיניים, מושך אותו ואז נשען לאחור ואוחז שוב בפנים של אלודי. “נראה מתאים שאני אראה לך שגן עדן קיים במקום כזה.״

עיניה, שהיו מלאות רגשות סוערים לפני רגע, נראות עכשיו לא ממוקדות וסהרוריות. היא נראית שיכורה, אבודה באופוריה. היא אוחזת לי בשרוולים בכוח ומהנהנת. “כל דבר. כן. כל עוד אני לא אצטרך להרגיש... ככה.״

אני לא צריך הוראות נוספות. אני נע במהירות, תופס את שולי השמלה השחורה שלה ומחליק את ידי מתחתיה על העור החלק של רגליה החשופות. אלודי מתנשמת כשאני מעביר את האצבעות בחלק הפנימי של ירכיה, ולחץ חם מתפשט לי בחזה. “כל כך יפה. את פאקינג עוצרת נשימה, אי הקטנה.״

הציפורניים שלה ננעצות בשרירי הזרועות שלי דרך החולצה והיא מתירה את רגליה ממותניי. אני מרים באיטיות את בד התחתונים שלה, מרחיק אותם מגופה ומזיז אותם הצידה בלי לגעת בחום הרטוב של הכוס שלה.

אבל היא רוצה שאני אגע בה שם. היא חייבת שאני אעשה את זה. היא נשענת עוד על הארון, מרווחת בין כפות הרגליים, מפשקת את רגליה עוד יותר ומספקת לי גישה טובה יותר אליה. ידה הימנית מחליקה לי על הזרוע ומשם אל הכתף, אל העורף, עד שהיא כורכת את השיער שלי סביב אצבעותיה. היא מנסה למשוך אותי לנשק אותה ומטה את ראשה לאחור כדי שאדע שהפה שלה שייך לי, שאני יכול לקחת מה שאני רוצה.

זאת אמת שאני כבר מודע לה.

כל חלק באלודי סטילווטר היה שלי מהרגע שראיתי אותה בפעם הראשונה, כשיצאה מהמכונית מחוץ לוולף הול לפני חודשים.

אני מחייך בלעג, בפה פתוח, ומושך את הראש אחורה כך ששפתיה לא מגיעות לשפתיי. “תפסיקי,״ אני פוקד.

“להפסיק מה?״ היא מתנשמת, לא ממוקדת. היא מנסה למשוך אותי לנשק אותה שוב, אבל אני מתנגד.

פאק, הבחורה הזאת היא היצור הכי מרתק שראיתי בחיים שלי. אני מעביר את כרית האגודל על קו הלסת שלה ומדמיין את כל הדרכים המפלצתיות שבהן אני יכול לחלל אותה. בפעם אחרת. לא היום. היום הזה לא מתאים לפעילות מינית מתמשכת ומושחתת. אלודי צריכה לגמור מהר וחזק. “את מרגישה חסרת אונים,״ אני ממלמל. “את לא. אבל אל תנסי לשלוט בזה,״ אני אומר ומסמן בינינו. “השליטה אצלי עכשיו. אני דואג לך. תני לי להראות לך את זה.״

אני מעביר בעדינות את קצות האצבעות על שפתי הכוס שלה — מגע מתגרה ומרומז שגורם לעיניים של אלודי להיפער. היא פולטת גניחת כאב. “אוי פאק, רן. אני צריכה —״

אני מחכך את האף בשקע הצוואר שלה ונושם אותה לתוכי. “מה את צריכה, בייבי?״

היא נאנחת בתסכול. “אני לא יודעת. אני —״

היא משתתקת פתאום כשאני מרחיב אותה באצבעות שלי ונועץ אותן ברטיבות שלה. הגוף שלה רוטט מאנרגיה עצורה. היא רועדת כשאני מחליק את האצבע האמצעית שלי בחזרה, מעסה את הדגדגן שלה בזהירות ומפעיל מספיק לחץ בשביל לסחוט ממנה אנחה נרעדת.

“את זה,״ היא לוחשת. “אני צריכה את זה.״

אף פעם לא זיינתי מישהי בכנסייה. אני בטוח שיהיו עוד הזדמנויות. אבא שלי כל כך עצבני כל הזמן שיום אחד הוא בטח יתפגר. ואז אני אתקע את הזין בתוך אלודי. כרגע היא לא צריכה שאני אזיין לה את הצורה. היא צריכה משהו ממוקד. משהו שיעזור לה להירגע. אני משפשף את פקעת העצבים הקטנה עוד כמה פעמים, מעביר את האצבעות על הדגדגן שלה כמו שאני יודע שהיא אוהבת, ואלודי רועדת, רוכנת קדימה ומניחה את המצח על הכתף שלי. השיער היפה שלה גולש לי על הזרוע ומסתיר את מה שאני עושה מכל מי שעלול לעבור בסביבה.

הדיסקרטיות מסתיימת כעבור שנייה. אף אחד שיעבור על פנינו עכשיו לא יחמיץ את מה שקורה כשאני יורד באיטיות על הברכיים.

אלודי מנסה להכות אותי על הכתף. “לא! אין מצב! אתה לא —״

אני אוחז לה ביד, מצמיד את שפתיי לחלק הפנימי של מפרק כף היד שלה ומסתכל עליה מלמטה. היא רואה את זה בעיניים שלי? את כל הדברים המטונפים והמושחתים שאני רוצה לעשות לה? אני פאקינג מקווה. “אני כן.״ אני מקיש על כף הרגל השמאלית שלה ומסמן לה בשתיקה שתרים אותה.

היא מנידה בראשה בהתנגדות.

“אני אקבל את מה שאני רוצה,״ אני מזהיר.

היא ממצמצת. אני יכול לדמיין את התמונות שעוברות לה בראש — איך היא מנסה למנוע ממני את מה שאני רוצה, ואיך אני מטיל אותה על כתפי ונושא אותה אל הבימה שמאחורינו. איך אני משכיב אותה על הגב, מפשק לה את הרגליים, מתעלם מהתחנונים שלה...

אם היא תרצה שאפסיק אני אפסיק, כמובן. אני לא מתכוון לכפות את עצמי על הבחורה שאני אוהב. אבל לאלודי יש נטייה להילחם בדברים שהיא רוצה. המוח שלה אומר לה לא, שמשהו לא הולם. שזה לא מנומס. לא נקי. שזה לא בסדר. והיא יודעת בדיוק איך אני מרגיש לגבי הולם, מנומס, נקי ובסדר. אני האנטיתזה לכל אחד מהדברים האלה, ואותי היא רוצה יותר משהיא צריכה לנשום. היא תוותר. היא תיתן לי את עצמה כך או כך. היא יודעת שעדיף שזה יהיה כאן.

היא מרימה בזהירות את כף רגלה השמאלית מהרצפה. אני אוחז לה בקרסול, פאקינג מתרגש בפעם החמש־עשרה מיליון שאני זוכה לגעת בה. היא פאקינג שלמות. אני מניח את הרגל שלה מעל כתפי במהירות, כך שהירך שלה צמודה לי לאוזן. אני מרים אליה את המבט ונהנה לראות את החזה שלה מתרומם וצונח במאמץ כשהיא מסתכלת עליי מחליק את השמלה שלה גבוה מספיק כדי שאוכל לרכון קדימה ולהעביר את הלשון על החלק הפנימי של ירכיה.

“אה... פאקינג שיט,״ היא לוחשת. התחתונים שלה עדיין משוכים הצידה. אני רוכן עוד קדימה, אוחז לה במותניים, טומן בה את הפנים ושואף עמוק. “יש לך פאקינג ריח מדהים,״ אני נוהם. משהו קורה לי כשהריח הייחודי והמתוק של הכוס של אלודי מכה לי בנחיריים. אני פאקינג נהיה פראי. אני לא יכול להסביר את זה. זה אף פעם לא קרה לי עם אף אחת אחרת. בתוך שלוש שניות בדיוק, הזין שלי יכול לשבור בטון ואני נשטף בצורך לקבל אותה.

אלודי מחדירה את האצבעות אל שערי, פולטת נשיפה נרעדת ומצמידה אותי אליה. אני מחליק את גשר האף כלפי מעלה, נעזר בו כדי לפשק אותה, להפעיל לחץ על הדגדגן שלה, ואז מצרף את הלשון שלי והרגל הימנית של אלודי כמעט קורסת. הצעקה המופתעת שלה מהדהדת מקירות האבן החשופים של הכנסייה ומועצמת בחלל דמוי המערה.

היא בחיים לא תבין כמה אני אוהב את זה. כמה אני נהנה להרגיש את גופה רועד ומיטלטל מתחת לידיים שלי. היא חושבת שיש לי אובססיה לזיין אותה, ושיט, זה נכון. זה באמת נכון. אבל יש משהו מספק כל כך בלטרוף את הכוס של אלודי סטילווטר הקטנה.

אני מלקק ומוצץ ומסובב את הלשון סביב נקודת הלחץ של הדגדגן שלה, ומתענג על כל שנייה. אלודי מהדקת את האחיזה בשיער שלי כשאני מגביר את הקצב. היא לא קולטת שהיא מושכת לי בשיער או שהיא מניעה את האגן אל הפה שלי עכשיו. היא אבודה בעונג שעובר לה בגוף, וזה הדבר שאני הכי אוהב בעולם. אני רוצה שהיא תרכב לי על הפה. אני רוצה שהיא תמשוך אותי אליה כדי שתיקח את הלחץ שהיא צריכה מהפה שלי. אני רוצה שהיא פאקינג תרכב לי על הפנים ותניע את הכוס על הפה שלי בכל הכוח שהיא רוצה. מבחינתי זה פאקינג הדבר הכי סקסי בעולם.

“פאק, רן. כן! אוי אלוהים, זה כל כך נעים.״

פאק, הקול שלה צרוד ומתנשם. הצליל גורם לשערות על העורף שלי לסמור. פאקינג סקסי בטירוף. היא מניעה את הפתח הרטוב שלה על השפתיים שלי, ואני נועץ את האצבעות בתחת העירום שלה ומאיץ בה לקחת עוד. הייתי מעביר ככה ימים שלמים אם הייתי יכול — עד שהלשון שלי תיתפס והלסת תינעל ותסרב להיסגר כמו שצריך. זה יהיה שווה את הכאב. אפילו אם אני אצטרך לאכול בעזרת קשית מזוינת עד סוף החיים, זה פאקינג יהיה שווה את זה.

יש לה טעם של דבש פראי. אני מתענג על המתיקות שלה, בולע אותה ושותה כאילו זה נקטר. אני שיכור ממנה. אני רעב אליה. חייב לקחת כל מה שאני יכול לקבל.

“רן. רן —״ היא מושכת בשיער שלי חזק יותר ואני נהנה מהכאב ורוצה עוד. הייתי מבקש אם הייתי יכול, אבל זה יחייב אותי להפסיק את מה שאני עושה, ואין סיכוי שזה יקרה. “אה! רן!״ אלודי ממלמלת את שמי ביראת כבוד שגורמת לה להישמע אדוקה פי עשרה מהכומר שעזב את הכנסייה כרגע. האופן שבו היא קוראת בהתנשמות את השם שאימא שלי נתנה לי הוא עונג מוחלט. הוא ממלא אותי בהנאה חייתית שנוטפת ומציפה לי את הדם, הופכת אותי למדורה של חשק.

אני מהיר עוד יותר כשאני מצליף בקצה הלשון על הדגדגן שלה ונועץ את הציפורניים בעורה. אני משחרר את הצד הימני של התחת שלה, מחליק את היד על החלק הפנימי של ירכה וטובל את האצבעות בחום שלה. עכשיו היא כבר נוטפת. הרטיבות שלה והרוק שלי מרוחים על פנים ירכיה, והתחושה של הגירוי שלה שמכסה לי את העור מחלצת נהמה תוקפנית מגרוני. אני נשמע כמו כלב חולה כלבת, מוטרף ומוכן לתקוף. היא שלי. הבחורה הקטנה, הבוערת והמדהימה הזאת שלי, ואני אחתוך את הגרון של כל גבר שינסה לקחת אותה ממני.

אני מחליק אצבע לתוכה — רק אחת בהתחלה — ומחייך בלעג כמו מניאק חסר רחמים כשאלודי מתפתלת על הפה שלי. אני בקושי מגיע למפרק השני באצבע האמצעית שלי, אבל הבחורה המתוקה הזאת הדוקה בטירוף ומוכנה לסגור עניין. זה לא ייקח הרבה זמן — לחץ קל ביותר על החלק הפנימי של הכוס שלה יזרוק אותה מעבר לקצה. בנסיבות רגילות הייתי מושך את הרגע ומענה אותה קצת. הייתי גורם לה להתחנן שאתן לה להשתחרר. אבל אנחנו בכל זאת בכנסייה, ואני לא רוצה להתגרות בגורל. אם זה לא היה יום הלוויה של ג׳ייסון סטילווטר, לא היה אכפת לי שיתפסו אותנו.

אני מעקל את האצבע בתוכה, מחליק אותה החוצה באיטיות אבל ממשיך ללקק ולמצוץ לה את הדגדגן, וכשאני מחדיר שוב את האצבע ונועץ אותה בתוכה באיטיות, אני מקפיד לתת תשומת לב מיוחדת לאזור שאני יודע שיטריף אותה. הצעקה העמוקה של אלודי מהדהדת ברחבי הכנסייה כמו ירייה. הזין שלי מתעוות בתגובה, מתקשה במידה משוגעת ומתחנן להשתחרר מהמכנסיים המחויטים שלי. אני לא יכול לתת לזה לקרות. אם אפילו אחשוב לפתוח את הרוכסן ולהוציא את הזין, לא תהיה שום דרך חזרה. אני לא אצליח לעצור את עצמי.

אני מניע את האצבעות במהירות אל תוך אלודי והחוצה. אש משתוללת לי בדם. היא כל כך רטובה. פאקינג רטובה והדוקה, ויש לה טעם מדהים. אני פאקינג לא עומד בזה יותר. אני מנתק ממנה את הפה כדי להרים אליה את המבט ולשתות בצמא את המראה שלה — לחיים סמוקות, שפתיים מלאות ונפוחות, עיניים חצי עצומות עם אישונים מורחבים — ומקלל את האלים בשיניים חשוקות. הם בראו יצור יפהפה במידה בלתי אפשרית כשיצרו את אלודי סטילווטר. שום דבר ואף אחד לא יוכלו להשתוות אליה.

אני אבוד.

אני אבוד.

אני פאקינג אבוד.

היא מעבירה בעדינות את קצות האצבעות על הלחי שלי, על קו הלסת, מוצצת את השפה התחתונה שלה ומשחררת אותה כשהיא מבריקה ורטובה. היא מתנשמת במאמץ, החזה שלה מתרומם וצונח כמעט באותה המהירות שבה האצבעות שלי נעות לתוכה ומתוכה.

“תגמרי,״ אני פוקד. “תגמרי בשבילי פאקינג עכשיו.״

עיניה של אלודי נפערות — לרגע היא נראית כמעט מבוהלת, אבל אז אני מבין מה קורה. היא מצייתת. היא גומרת, נופלת, קופצת מראש צוק גבוה במיוחד. היא מתרסקת בהפתעה אל חומת האקסטזה. העיניים שלה מתגלגלות לאחור. ידיה מוצאות את הכתפיים שלי ונאחזות בי בכוח כשהיא מתרסקת לרסיסים.

“אוי אלוהים. אוי פאאאאאאקקק! אויאלוהיםאלוהיםאלוהים!״ המילים שלה מתערבבות והופכות לגבב של רעשים לא ברורים כשהאורגזמה מכה בה. אני טומן את הפנים עמוק יותר בכוס שלה, מתענג על האופן שבו האגן שלה רועד וקופץ על הפה שלי. אני מקיף אותה בלשון, מצליף, מלקק את הדגדגן שלה מהר יותר ויותר, נועץ את האצבעות בתוכה, מצרף את האצבע המורה לאמה שכבר בתוכה ומרגיש איך היא מתהדקת ומתעוותת סביבי.

היא מגיעה אל נקודת השיא, זורקת את הראש אחורה ופולטת צעקה חנוקה. היא חזקה כל כך עד שבטח אפשר לשמוע אותה ברחוב, אבל אני לא מפסיק. אני ממשיך, גם כשאני יודע שהאורגזמה שלה הגיעה לנקודת הרגישות. גם כשהיא מכה בכתפיים שלי, מתפתלת עליי ומנסה לסגור את הרגליים. היא מצליחה רק להדק את רגליה החטובות סביב הראש שלי ולהחזיק אותי במקום כשאני ממשיך לסחוט את ההנאה שלה עד לפסגה של צרחות.

אה, רגע. אלודי היא זאת שצורחת. “רן! פאק! אוי שיט, בבקשה, בבקשה, בבקשה! די!״

התחושה נהיית יותר מדי בשבילה. בכל פעם שאני מעביר עליה את הלשון היא צועקת כאילו היא לא עומדת בזה יותר.

“אלוהים! חכה ותראה, ג׳קובי. אני נשבעת, בפעם הבאה שאני אגרום לך לגמור, אני לא אפסיק לרכוב עליך עד שתתחנן לרחמים.״

אני מחייך כמו נבל כשאני מתיישב על העקבים ונועץ בה מבט. היא פאקינג יפהפייה ככה, השיער שלה פרוע, הלחיים סמוקות, העיניים ערניות ואנרגיה חשמלית מרצדת בהן. אם הייתי יכול לדאוג שהבחורה הזאת תיראה תמיד כאילו זיינו אותה כרגע, לגמרי הייתי עושה את זה. הייתי צריך לסגור אותה איפשהו, כמובן. אם כל בחור שהיא הייתה פוגשת היה זוכה לראות את הזוהר שלה אחרי סקס, הייתי הולך מכות כל היום. הייתי מנצח, אבל בכל זאת.

“אתה נראה די מרוצה מעצמך,״ היא אומרת ומעבירה את כרית האגודל על השפה התחתונה שלי. כשהיא מחדירה את האגודל לפה שלי ומעבירה אותו על שיניי התחתונות, אני קולט שהיא מנגבת את הרטיבות שהשאירה לי בפה.

אני אוחז לה במפרק היד ועוצר אותה כשהיא מנסה לעשות את זה שוב. “אל תחשבי על זה בכלל, סטילווטר. אני רוצה להריח אותך על העור שלי ולהרגיש את הטעם שלך על השפתיים עד סוף היום המחורבן הזה וגם מחר.״

היא מרימה אליי גבה בהבעה משועשעת והצד השמאלי של פיה מתרומם בחצי חיוך. “אה כן?״

“כן.״

“אולי זה לא רעיון כל כך טוב בהתחשב בעובדה שאנחנו צריכים להעביר את שאר היום עם כל מיני אנשי צבא.״

“כאילו למישהו מהמזדיינים המיובשים האלה יש מושג איזה ריח יש לכוס,״ אני עונה ומניח את הרגל של אלודי בחזרה על הרצפה. אני מתרומם, מעביר את ידיי על החולצה שלי ומסדר את עצמי. אלודי פולטת צחקוק קטן, מיישרת את השמלה שלה ומחליקה אותה בידיה. היא מתכופפת ומחליקה את כף רגלה הימנית בחזרה אל נעל העקב השחורה. היא כנראה נפלה כשהרגל שלה הייתה מעבר לכתף שלי. הצחוק הקליל שלה מפוגג את המתח שמילא לי את החזה מאז שהתעוררתי הבוקר. היא תהיה בסדר. באמת. היא פאקינג חזקה ועמידה ומדהימה. לא משנה כמה המצב קשה, היא תמיד קמה שוב ומסירה מעצמה את האבק. היום הזה הכי נורא שיכול להיות, אבל הוא רק יום. אנחנו נעבור את זה. מחר נתעורר וכל הבלגן הזה יהיה מאחורינו. אנחנו —

“וואו, שיט — אוי אלוהים!״

לפני שאני מספיק להושיט אליה יד, אלודי מועדת לאחור, מאבדת שיווי משקל... ומתנגשת בארון של ג׳ייסון סטילווטר. כמו כל האסונות, זה קורה בהילוך איטי — ההבעה ההמומה של אלודי, שהופכת מהפתעה לרתיעה. צליל הגב שלה שמתנגש בעץ השחור המבריק. הרגע המבעית שבו הארון שמכיל את האבא החרא של אלודי מחליק על כן השיש המבריק שעליו הוא הונח... ומתרסק על הרצפה.

צליל העץ המתפצח מחריש אוזניים.

לרגע אלודי ואני בוהים זה בזה. אף אחד מאיתנו לא מסתכל על הארון. אף אחד מאיתנו לא מעז. הזוהר של אחרי הסקס עוזב את פניה של אלודי, ובמקומו מופיעה הבעה חיוורת של אימה. שיט, נראה לי שהיא עומדת להקיא. “מה נעשה?״ היא לוחשת.

“מה את רוצה לעשות?״ אני מסנן בחזרה.

הארון ללא ספק שבור. לכל הפחות הוא סדוק לכל אורכו, אם לא מפוזר באלף חתיכות על הרצפה. אני מסתכן ומביט מעבר למעמד השיש, ושיט. כן. זה לא טוב. ג׳ייסון סטילווטר, אפור ונפוח כמו לווייתן שנשטף אל החוף, נשפך מתוך הארון היוקרתי והמרופד, וגופתו שרועה על אבני הריצוף הקרות של הכנסייה בצורה מאוד לא מכובדת. הוא בלבוש צבאי מלא, כמובן. אבל הכובע שלו חסר. לוקח לי רגע לאתר אותו על הרצפה ליד כן הנואמים. הוא בטח התגלגל לשם כשג׳ייסון נזרק מהארון.

“כמה זה רע?״ שואלת אלודי.

אני פונה בחזרה אליה, משלב את הזרועות על החזה ומהנהן במהירות. “כן, בסולם של אחת עד עשר, זה די רע.״

אלודי מנסה להקיף אותי, לראות את התמונה בעצמה, אבל אני חוסם אותה. היא לא צריכה לראות את זה. היה קשה מספיק להסתכל על אבא שלה כשהוא היה בחיים. עכשיו, כשהוא מת, הוא נראה כמו משהו שיצא מסיוט. אני לא רוצה שהמראה שלו, עם הבשר המצהיב והשקעים הכהים מתחת לעיניים, ירדוף אותה לנצח. “לא,״ אני אומר. “נראה לי שעדיף שאת... לא.״

היא בולעת רוק במאמץ. “טוב, אנחנו לא יכולים פשוט להשאיר אותו שם.״ היא ממצמצת, כאילו חושבת על הסוגיה מחדש. “רגע. אנחנו יכולים?״

“צאי החוצה. חכי לי ליד המכונית. אני אטפל בזה.״

אלודי מסתכלת לי בעיניים ונושכת את שפתה התחתונה. היא ממש לא רוצה שאני אתמודד עם כל זה. היא מרגישה לא בנוח, אבל היא מבינה שלא כדאי שתראה מה קורה מצידו השני של המעמד. “אתה בטוח?״

“אני בטוח.״ אני מנשק אותה במהירות על המצח ואז מפנה אותה אל היציאה מהכנסייה. “לכי.״

העקבים שלה נוקשים ברעש כשהיא מתרחקת במהירות. דלתות העץ הגדולות של הכנסייה גונחות במאמץ כשאלודי פותחת אותן ונעלמת בגשם האפור שמעבר להן.

משב רוח קפוא חודר אל הכנסייה, כאילו הרוח של ג׳ייסון סטילווטר התגנבה פנימה כשהדלת הייתה פתוחה, ועכשיו היא מבהירה כמה היא לא מרוצה מהטיפול הלא מכובד בגופה שלו. כאילו, אני מבין. גם אני הייתי מתעצבן אם הגוף הגשמי שלי היה נזרק מהארון על הרצפה הקרה בכנסייה קתולית.

אני המניאק הכי גדול בעולם. גרמתי לאלודי לחשוב שאני מתקן את המצב. שאני מחזיר את ג׳ייסון לארון שלו. בחיים לא. הייתי מעדיף לתלוש לעצמי את הביצים מאשר לגעת בסוטה החולה הזה חמישה ימים אחרי המוות. במקום זה אני דוחף את הגופה של המזדיין בחרטום נעל העור האיטלקית שלי וחושף אליו שיניים כשאני הופך אותו על הגב.

המוות צוחק על כולנו.

בחייו, ג׳ייסון היה בחור ענקי. חזק. רחב וגבוה, עם ידיים בגודל אתי חפירה. הוא היה יכול לגרום נזק רציני לכל מי שהיה רוצה. אין ספק שלא הייתה לו שום בעיה לגבור על הבת שלו ולדחוף אותה לתוך ארגז. לאלודי לא היה שום סיכוי. עכשיו ג׳ייסון נראה כמו פסל שעווה. פתטי. קטן. חסר חשיבות. לרגע אני שוקל ללכת לקרוא לאלודי. אולי היא צריכה לראות אותו ככה. אולי זה יעזור לה להבין שהוא לא יכול לפגוע בה יותר. המחשבה עוברת במהירות.

מישהו יבוא לטפל בו בקרוב. אחרי הכול, צריכים להעביר אותו אל בית הקברות. שמישהו אחר ימצא ויחזיר אותו אל הארון. וכן, המישהו הזה יתהה למי הייתה החוצפה לנהוג בחוסר כבוד כזה במת. אבל זה מה שאני, נכון? חתיכת מניאק חוצפן. ומגיע לג׳ייסון סטילווטר שייקחו ממנו את טיפת הכבוד האחרונה שלו לפני שקוברים אותו באדמה הקרה והקשה.