הבחירה 2: הפריצה

פרק 1

קי

אני עומד בתוך הנהר. הוא כחול. כחול כהה. שמי הערב משתקפים בו.

אני לא זז. הנהר זז. מימיו הודפים אותי ומלחשים דרך העשבים הצומחים על גדותיו. "צא משם," אומר הקצין. הוא מאיר עלינו בפנס מעמדתו שעל הגדה.

"אבל אמרת לשים את הגופה במים," אני אומר, מעמיד פנים שאני לא מבין אותו.

"לא אמרתי לך להיכנס בעצמך," הוא אומר. "עזוב אותו וצא החוצה. וקח את המעיל שלו. הוא כבר לא צריך אותו."

אני מרים מבט חטוף לעבר ויק שמסייע לי עם הגופה. ויק לא נכנס למים. הוא לא מהאזור, אבל השמועות על הנהרות המורעלים של המחוזות החיצוניים הגיעו לכל שוכני המחנה.

"זה בסדר," אני אומר לוויק בשקט. הקצינים והמנהלנים רוצים שנפחד מהנהר הזה — מכל הנהרות — כדי שלעולם לא ננסה לשתות מהם או לחצות אותם.

"אתה לא רוצה דגימת רקמות?" אני קורא לעבר הקצין שעומד על הגדה. ויק עדיין מהסס. המים הקפואים מגיעים לי עד הברכיים, וראשו של הנער המת נשמט לאחור. עיניו הפקוחות בוהות בשמים. המתים אינם רואים אבל אני רואה.

אני רואה יותר מדי דברים. תמיד ראיתי. מילים ותמונות מתחברות במוחי בדרכים מוזרות, ואני מבחין בפרטים בכל מקום. גם עכשיו. ויק אינו פחדן אבל פניו מבועתות. שרווליו של הנער המת בלויים, וחוטים משתלשלים מידו השמוטה ומשתרכים על פני המים. קרסוליו הדקים וכפות רגליו היחפות בוהקים בחיוורונם בידיו של ויק כשהוא מתקרב אל גדת הנהר. הקצין כבר הורה לנו להסיר מהגופה את המגפיים. עכשיו הוא אוחז בשרוכיהם ומטלטל אותם מצד לצד כמו מטוטלת שחורה הקוצבת את הזמן. בידו השנייה הוא אוחז בפנס ומכוון את אלומת האור העגולה היישר אל תוך עיני.

אני משליך את המעיל לעבר הקצין. הוא נאלץ להרפות מהמגפיים כדי לתפוס אותו. "אתה יכול לעזוב אותו," אני אומר לוויק. "הוא לא כבד. אני יכול להסתדר לבד."

אבל ויק נכנס גם הוא למים. כעת רגליו של הנער המת רטובות והתלבושת השחורה שלו ספוגה מים. "זה לא באמת נשף סופי," קורא ויק אל עבר הקצין. קולו מלא בכעס. "זה הוא שבחר את ארוחת הערב אתמול בלילה? אם כן אז באמת מגיע לו למות."

כל כך הרבה זמן חלף מאז הרשיתי לעצמי להרגיש כעס, עד שאני לא רק מרגיש אותו. הוא ממלא את פי ואני בולע אותו, טעמו חד ומתכתי כאילו נגסתי בתבנית אלומיניום. הנער הזה מת מפני שהקצינים טעו בשיקול הדעת. הם לא נתנו לו מספיק מים, ולכן הוא מת מוקדם מדי.

עלינו להסתיר את הגופה כי אנחנו לא אמורים למות במחנה המעצר הזה. אנחנו אמורים לחכות עד שהם ישלחו אותנו לכפרים לידיו של האויב. אבל לא תמיד זה עובד ככה.

הקהילה רוצה שנפחד למות. אבל אני לא מפחד. אני רק מפחד למות בדרך הלא נכונה.

"זה סופן של סטיות," אומר הקצין בחוסר סבלנות. הוא מתקרב לעברנו. "זה ידוע לכם. אין סעודה אחרונה. אין מילים אחרונות. עזבו אותו וצאו החוצה."

זה סופן של סטיות. אני משפיל את מבטי ורואה שהמים כבר השחירו בעקבות השמים. אני עדיין לא עוזב אותו.

סופם של אזרחים מלווה בנשפים. בסעודות ובמילים אחרונות. בדגימת רקמות הנשמרת כדי לתת להם סיכוי לחיי אלמוות.

אני לא יכול לעשות דבר בנוגע לאוכל או לדגימה, אבל יש לי מילים. הן תמיד שם, מתגלגלות במוחי יחד עם התמונות והמספרים.

אז אני לוחש כמה מהן שנראות לי הולמות את הנהר ואת המוות:

כי אף שהזרם יישא אותי

הרחק, ממחוז זמן ומקום,

תקווה בי לראות פני קברניטי

עת אעבור המחסום.

ויק מסתכל עלי, מופתע.

"עזוב," אני אומר לו, ושנינו שומטים אותו באותו הרגע.