הבטחה בלתי אפשרית

היילי שאפה לקרבה את הריח המוכר של הגיר והשתרבבה לתוך הכסא הקן שמאחורי השולחן הגמדי בזמן שפנתה אל חברתה מנקודת ראות של ילד בן תשע. "אני רוצה להשמיע הכרזה," אמרה.

"אני עוצרת את נשימתי," הצליחה אלן לומר למרות שהחזיקה בפיה עט. היא הוציאה מתוך תיקה תרמוס ומילאה ספל פלסטיק צהוב. "למה התרמוסים האלה לא מצליחים לשמור על חום מעבר לשעתיים?" התלוננה בהבעת פנים קודרת אחרי שירקה מפיה את העט ולגמה מהקפה. "מישהו צריך לעשות משהו בעניין הזה."

"זו הכרזה חשובה. תניחי את הקפה ותשימי לב."

"נשמע רציני. מדובר בהחלטות לקראת השנה החדשה?"

"כמובן. מה עוד זה יכול להיות בתקופה הזו?"

אלן הניחה את הקפה על השולחן בתנועה תיאטרלית והתרווחה על מושבה. "טוב, בואי נשמע."

היילי הזדקפה והתכוננה להכרזה הדרמטית שלה. "בלי גברים!" קראה, מדגישה את דבריה בתנועת יד רחבה.

"כן," אמרה אלן והחזירה את תשומת לבה אל ערמת הנייר שלפניה. "בסדר. ואת מפסיקה גם לאכול שוקולד, נכון?"

"טוב – "

"ותתחילי לעשות כפיפות בטן יומיומיות?"

"טוב – "

"ותקומי מוקדם יותר בסופי שבוע?"

היילי הקדירה פנים. זה מה שמעצבן בחברות. הן מכירות אותך טוב מדי. "הפעם אני מתכוונת לזה. ברצינות. ולמשך יותר משבועיים."

"אני מבינה. למה? זה ודאי דחוף למדי מאחר שפלשת לכיתה שלי כדי לספר לי על זה."

היילי הביטה בחדר כיתה ג', שהיה ריק מילדים אך לא מנוכחותם. "לפחות חיכיתי עד אחרי שהילדים עזבו. למרות," הוסיפה בקול אפל, "שאם מישהו היה אומר לי את האמת אודות גברים בגיל צעיר יותר, הייתי יכולה להצטרף למנזר מיד עם תום התיכון ולחסוך לעצמי המון בעיות."

"את מתכוונת שלא הבנת את מהות המין השני בכיתה ג'?"

"לא, היו לי כוכבים בעיניים עד גיל תשע-עשרה. אני מניחה שהתפתחתי מאוחר. מכאן כל הצלקות על לבי."

"אויש, היילי." אלן השמיעה קול אוהד אבל העט בידה לא הפסיק לנוע על הדף. "למה באת?"

"זו הסיבה היחידה! פשוט רציתי שתהיי הראשונה לדעת. בעיקר מאחר שאת כל הזמן מביאה לי בחורים."

"בלי גברים, הא?"

"בלי גברים. אסור לך לשדך לי אף-אחד, להציג בפני גברים או לפעול בדרך כלשהי כנגד ההחלטה שלי."

"אני מבינה. ובעקרון, את מתרחקת מגברים לתמיד?"

"לא," הודתה היילי. "לא איבדתי את אמוני באופן מוחלט בחצי השני של המין האנושי. עדיין לא."

"וואו."

"זו אני. עשיתי כל-כך הרבה טעויות כאשר מדובר בבחורים. אז אני לוקחת לי חופשה של שנה."

"שנה?"

"כן."

אלן הניחה מידה את העט ורכנה לפנים. "היילי, יש לך מושג כמה אורכת שנה?"

"שלוש-מאות ושישים-וחמישה ימים. ואל תבקשי ממני לחשב את מניין השעות. אני מחורבנת בכפל."

"שנה שלמה?"

"כן. שנה אחת. בלי גברים. בלי פגישות. כלום. אני אעמיד פנים שהמין השני אינו קיים."

אלן השליכה מעליה את הדף הגמור ונטלה עמוד חדש. "ובהנחה שיש בעיה – איך השנה הזו תפתור אותה? את תהיי בדיוק באותו מצב עם תום השנה הזו."

היילי ניסתה להשתחרר, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי בגלל קוטנו של הכסא. מישהו כתב קללה על השולחן והיא ניסתה למחוק אותה באצבעה, למרות שהרגש שהובע בכתוב הדהד בתוכה. אולי מישהו רומס גם את לבם של ילדי כיתה ג'. "לא נכון. זה כל העניין. תחשבי, אלן. סביב מה סובבים חיינו?"

אלן הדפה את משקפיה אל מצחה וגילתה את הקמטים הזעירים שבין עיניה בזמן שבחנה את השאלה. "את מתכוונת באופן מעשי או פילוסופי?"

"זו לא שאלה מכשילה."

"אני לא בוטחת בך. אצלך כל דבר זה שאלה מכשילה."

"זה מאוד פשוט. מהו הדבר שאנחנו כל הזמן חושבים עליו, תמיד מדברים עליו?"

"האם זו אחת מהשאלות המעורפלות שלך בדבר מהות החיים?"

"בחורים! החיים שלנו סובבים סביבם. אפילו רוב השיחות שלנו עוסקות בבחורים." היילי הלמה באגרופה בשולחן לשם הדגשה. "נמאס לי לבלות את כל החיים בחיפוש אחר אותו גרגר זהב חמקני, שאולי אפילו אינו קיים."

אלן חייכה והחוותה בעפרון. "טוב, את חייבת להודות שגם החיפוש די מהנה, גם אם לא תמיד מוצאים זהב."

היילי הביטה בלוח שמאחורי אלן. "תארי לעצמך – כל מחפשי הזהב באותם ימים. מעבירים שנים, עשרות שנים, בחיפוש אחר זהב, מקריבים כל דבר אחר – בית, משפחה. ורובם מצאו רק אכזבה, כאב, זעה ודמעות. גם אלה שחשבו שמזלם שיחק להם – לעתים קרובות התברר שזה היה זהב של שוטים."

אלן השיבה את תשומת לבה אל בעיות האיות של תלמידי כיתתה. "צריך איי-קיו גבוה משלי כדי לעקוב אחרי האנלוגיות שלך, היילי, אבל אני די בטוחה שאת שוב מדוכדכת."

היילי נענעה בראשה. "השאלה שלי היא, למה אנחנו עושות את זה?"

על פניה של אלן הופיעה הבעה חולמנית מעצבנת. "את התשובה לזה אני דווקא יודעת. מפני שאהבת אמת נמצאת במקום כלשהו בעולם ומחכה לנו – אלא שקצת קשה למצוא אותה."

"לא. אהבת אמת היא מיתוס בלבד. את לא מבינה? שואבים אותנו לתוך שקר גלובלי."

"אני מבינה." אלן נשמעה לא משוכנעת כלל. "אהבה היא קשר כלל עולמי. האם יש כאן גם עניין של חוצנים?"

"בין אם אהבת אמת קיימת ובין אם לאו, האמת היא שהסיבה האמיתית לכך שאנחנו עושות את זה היא שזה מה שמצפים מאתנו לעשות. מפני שאנחנו נחשבות נחותות כאשר איננו שייכות לזוגיות כלשהי. אנחנו נכנעות ללחץ חברתי, ולשם מה?"

אלן פתחה את פיה אבל היילי השתיקה אותה, לא מאפשרת לה לדבר. היא בילתה את ראש-השנה האומלל והבודד שלה – למרות שלא היתה לבד – בניסיון ליצר את המניפסט הזה בראשה ואלן תשמע מה שיש לה להגיד בין אם תרצה ובין אם לא. "לבבות שבורים, זה מה שאנחנו מקבלות כגמול למאמצים שלנו! בני זוג ארורים, לבבות שבורים והערכה עצמית הולכת ונעלמת לאחר שכל אחד מהמפגרים מגלה את אופיו האמיתי." היא רכנה לעבר אלן והשולחן הזעיר חרק באזהרה. "את לא מבינה? אנחנו לא עושות את זה מפני שזה מה שאנחנו רוצות לעשות, אלא כדי למלא תפקיד שהחברה מצפה מאתנו למלא. למרות הקידום הטכנולוגי, הגבר המודרני – האשה המודרנית – הנם עדיין עבדים לביולוגיה כאשר מדובר באושר. כאשר נשים אינן אמהות הן אינן מאושרות, אלא אם הן עוסקות במרדף אחר גבר שיספק להן את הילד לו הן משתוקקות. זה מאוד פשוט."

אלן הביטה בה בציניות. "ידעתי. קראת אחד מאותם ספרים פסאודו-פמיניסטיים."

"בקצרה, הגילוי שלי הוא..." היא עשתה אתנח לשם הדגשת דבריה, "זה בסדר להיות פנויים."

אלן לא התרשמה. היא רק משכה בכתפיה. "מאחר שזה המצב שלנו, אז אני מקווה שאת צודקת."

"אבל אנחנו מרגישות שמשהו לא בסדר אצלנו. זו תחושה אינסטינקטיבית, כמעט כאילו מדובר באיזה כוח ביולוגי שמתוכנת לתוכנו. וזה בדיוק מה שזה. ביולוגי."

"אלוהים, היילי! את מסבכת דברים. מה לא בסדר בלרצות בן זוג לחיים? זה אנושי."

"בדיוק. זו הבעיה שלי."

"הבעיה שלך היא היותך אנושית? טוב, אז ברוכה הבאה למועדון."

היילי הביטה בידיה ומלמלה את דבריה הבאים. "את מבינה, גיליתי משהו בקשר לעצמי, וזה לא מוצא חן בעיני."

"מה גילית?"

היילי התנשמה עמוקות לפני שהתוודתה. "אני מכורה לקשר."

"אלוהים, עוד הבלים פסיכולוגיסטיים."

"באמת!"

"האם זה מצב אנוש?"

היילי לטשה עיניים בחברתה. "למה אני תמיד מספרת לך? אין אהדה. אין הבנה. וגרוע מכל, אין תלות הדדית. את לא נחשבת לחברה הטובה ביותר שלי?"

"בסדר." אלן התחילה להכניס דפים לתיק שלה. "אני אהיה טובה. ספרי לי על ההתמכרות שלך."

היילי נשכה את שפתה. היא נשמעה ודאי קלילה מדי, אבל הכאב וההשפלה של הגילוי העצמי פילחו אותה בכאב עמוק. "אני לא מאושרת אלא כאשר אני נמצאת במערכת יחסים."

"בחייך! זה לא נכון!"

"זה כן! לכן אני רצה לקשר עוד לפני שאני מוכנה, לפני שהבחור מוכן, לפני ששנינו בטוחים שזה מה שאנחנו רוצים – לפני שאנחנו בכלל מכירים זה את זה. ואז, כאשר אנחנו נפרדים – תהיה הסיבה אשר תהיה – אני רצה לקשר הבא, להוטה להצליח הפעם. זה מעגל שאין ממנו מוצא."

למרות הבטחתה, אלן שוב גלגלה עיניים. "בחייך, היילי, זה לא כל-כך דרמטי."

"בואי נסתכל על דוגמה. דן. את לא בטחת בו מעולם, נכון?"

"טוב..."

"ידעת שהוא שרץ זמן רב לפני. זמן רב לפני שרציתי לדעת. אבל אני הייתי כל-כך נואשת להצליח בקשר עד שהתעלמתי מכל הסימנים, מכל השקרים והתרמיות..."

"האהבה עיוורת – "

"לא. האהבה אינה עיוורת. אני עיוורת. והייתי בדיוק בסיום קשר כאשר פגשתי אותו, זוכרת? המצב לא היה הרבה יותר טוב גם אז. זה מעגל ארור ואני תקועה בו."

"היילי, באמת, תודי שצפית באחת מתוכניות הפסיכולוגיה בגרוש, נכון?"

היילי הצליבה את זרועותיה על חזה והקדירה פנים. "בסדר, בסדר, תצחקי מהתיאוריה המבריקה שלי. אבל בסופו של דבר זה מסתכם בזה. את מוכנה לתמוך בהחלטה שלי?"

"שנה בלי יציאות?" אלן משכה בכתפיה. "בטח. זה לא יכול להזיק. שנה זה כלום. היו לי תקופות יובש ארוכות מזה. אבל תדאגי למלאי גדול של שוקולד."

"החלטתי לוותר גם על שוקולד."

"את לא יכולה לוותר על שוקולד וגברים, היילי! זו לא החלטה, זה עינוי עצמי."

נקודה טובה. "את צודקת. אני אוותר על שוקולד בשנה הבאה."

אלן גיחכה. "אז, מה יקרה אחרי שהשנה תסתיים? איך זה יעזור?"

היילי משכה בכתפיה. "אחרי שנה המוח שלי יהיה צלול יותר. אני אשתחרר מהמעגל. אני אצליח לברור טוב יותר בתוך הבוץ."

"בוץ?"

"גברים."

"בוץ וגברים שווים בעינייך – ואת עדיין רוצה גבר? משהו פשוט לא מסתדר לי."

"כאשר אצליח ליצור ריחוק, אני אוכל לראות דברים אחרת. יכול להיות שאצליח להבדיל בין זהב לזהב של שוטים. או – " היא משכה בכתפיה. "גם זו אפשרות – שאשלים עם העובדה שהגבר הנכון אינו אלא מיתוס רומנטי ושאהיה הרבה יותר מאושרת אם אפסיק לנסות ליצור מציאות מתוך פנטזיית בנות מעוררת רחמים."

אלן הקדירה פנים כאשר הדפה מעליה ערמת דפים והושיטה את ידה אל ספל הקפה שלה. "אני רוצה להיאחז בפנטזיה הזו, תודה רבה."

"למה לבנות מגדלים באוויר אם הם יתמוטטו עלייך? כלומר – למה שנזדקק לגבר ברמה כמעט נואשת? אנחנו נשים מודרניות. אנחנו יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות, נכון? נכון?" זו היתה קריאת קרב, אבל שלא במפתיע, השפעתה על אלן היתה קטנה.

"אה... נכון."

"נכון מאוד! אנחנו יכולות לנהל חיי חברה, ידידויות, קריירה ואפילו ילדים – מה שנרצה בלי להכניס לזה את המילה 'אהבה'. אנחנו לא זקוקות לגברים!"

"אה... היילי... את זוכרת, יש דבר אחד שגברים טובים בו?"

"מה?" היילי התבוננה בחברתה בפנים קודרים. "אה, זה. טוב, אז אני פשוט אצטרך לשלם תמורת זה, כנראה."

אלן ירקה קפה. "לשלם תמורת זה?"

היילי הרימה גבה. "תיקון גגות וכיורים דולפים וכאלה, לזה התכוונת, לא?"

"לא." אלן נענעה בראשה לשם הדגשה. "לא. לא לזה התכוונתי. את יודעת טוב מאוד למה התכוונתי."

"אולי פשוט אקנה לעצמי כמה כלים."

"כלים?"

עכשיו אלן נראתה סקרנית. כאשר היילי הבינה למה, היא הטתה את ראשה לאחור בהבעה מוגזמת של תיעוב. "יש לך מוח מלוכלך. התכוונתי לכלי עבודה אמיתיים. את יודעת, לתיקון הגג וכאלה."

"אה," הפטירה אלן. "בסדר, אז לא חשוב."

"טוב, את צודקת, יש דברים שמצריכים נוכחות של גבר אם רוצים לדבוק בתפקידים הישנים והמסורתיים – אבל הגבר אינו הכרחי. אני אלך ואקנה לי תיבת כלים קטנה וחמודה משלי. כלומר, הרי לא ייתכן שלא אוכל לתקן את הגג בעצמי."

אלן נראתה מבולבלת עכשיו. "על איזה גג אנחנו מדברות, לעזאזל?"

"גג רטורי."

אלן הנהנה. "כן. אני חושבת שפעם היה לי גג כזה. הוא דלף. אבל את יודעת, תיבת כלים לא תלחש לך שום-דבר בלילה ולא תחבק אותך בשנתך."

היילי נענעה בראשה. "החיבוקים יקרים מדי. זה יהיה נפלא. אני אכיר חברים חדשים, אני אתחיל ללמוד ואמצא לעצמי תחביבים, ואוכל להפסיק לדאוג לחיי האהבה שלי, אפסיק לחשוש מפני כל סוף-שבוע – האם תהיה לי פגישה או לא?" היא רכנה על השולחן הקטן והחוותה בידה. "במהלך החופשה התחלתי לחשוב – למה אני עושה את זה? היציאות גורמות לי להיות אומללה. אני מאושרת יותר כאשר אני בהפסקה מכל זה. לדאבוני, אף-פעם לא הארכתי בהפסקות האלה, מפני שמישהו תמיד שידך לי מישהו, ואני תמיד מסכימה לצאת, חושבת שהפעם זה יהיה שונה. למה אנחנו עושות את זה? למה אנחנו נאחזות ברעיון המגוחך שיש איזה גבר נפלא שמחכה לנו? מאיפה צץ מיתוס אהבת האמת הזה?"

"תפסיקי. את מדכדכת אותי."

"בדיוק. די במחשבה הזו שאין גבר מושלם כדי לגרום לנו לדיכאון. אז אנחנו נלחצות וסופגות המון זבל, רק כדי לחמוק מהמחשבה המשתקת והנוראה הזו שנהיה רווקות בגיל שלושים. נמאס לי. בטחתי ביותר מדי שקרנים, בזבזתי יותר זמן על לוזרים. זה נפסק ברגע זה."

"היילי, את מגוחכת. בסדר, אז לא היה לך מזל עם כמה מהחברים שלך..."

היילי הביטה בה.

"בסדר, אז עם כל החברים האחרונים שלך," תיקנה אלן בזעף. "אבל זה לא אומר שאין בשבילך איזה בחור הגון באיזה מקום."

"כן, אותו מישהו באיזה מקום חמקני. אולי הבחור שלי עוד לא נולד?"

אלן הצביעה בעפרונה. "אני רצינית. יש מישהו לכל אחת. חשוב יותר, המזל הרע שלך עם גברים אינו אומר שאת לא בסדר."

זה העניין, לא? שכן היה משהו לא בסדר אתה. מדובר בדפוס הרסני, קיוותה, לא בפגם אישיותי. משהו שניתן לתקן, הרגלים שניתן לשנות. זו משמעותה של השנה הזו. אם יש מטיל זהב במקום כלשהו בעולם, היא לא תמצא אותו אם תחזיק את אפה בבוץ מתוך יאוש צרוף. "אני פשוט זקוקה לזמן לעצמי," אמרה בקול שקט. "הרחק מזירת הפנויים והפנויות. אני צריכה זמן כדי להיחלץ מהמעגל הנורא הזה – ואז אוכל להתחיל מחדש."

"היילי..."

"את לא מבינה? אני חייבת להשתחרר מהדפוס ההרסני הזה שלי. לחפש אפשרויות אחרות. למצוא גברים מתאימים במקום גברים שאני מלבישה עליהם דברים שאינם קיימים בהם."

אלן גלגלה עיניים, אבל היילי ראתה בהן אהדה והבנה. "אני אתמוך בך בזה, אבל היילי, את צופה ביותר מדי תוכניות אירוח."