הבלרינות

1 ספטמבר 1995

מרגו נכנסה לחדר המעונות שלי, נאנחה ונשענה על הקיר. "אני שונאת את הצהוב."

"את מתה על הצהוב."

היא סקרה את גופי. "זה לא הוגן. את כזאת חיוורת! את נראית מעולה בצבעי פסטל. את תיראי מושלמת עד שנסיים את הלימודים, ואני איראה..."

כאילו יש לה קלקול קיבה. אבל אפילו בגיל שלוש־עשרה ידעתי שלא כדאי לי להשלים לה את המשפט. בכל שנה לבשנו בגד גוף בצבע שונה, וזה תמיד היה צבע פסטל שגרם לה להיראות חיוורת. היו לה שיער חום ועיניים חומות־ירוקות — יופי חם שכמעט כל צבע אחר מתאים לו: אדום, זהב, כתום. יש לה צבעים של קיץ, אמר לנו אחד המגזינים שקראנו בשנה שעברה. ולי, עם השיער השחור והעיניים הכחולות, היו צבעים קלאסיים של חורף.

"בעוד כמה שנים תוכלי ללבוש לבן."

אבל שתינו ידענו שזה לא רק עניין של המתנה. כרבע מהתלמידות בכיתה שלנו היו נעלמות מדי שנה אחרי הבחינות. בימים ההם של סוף הקיץ, כשבנות — חברות — מיררו בבכי מחוץ לשערי בית הספר שעליהם נתלו תוצאות הבחינות שלנו, היינו מאושרות ועצובות בעת ובעונה אחת. חיבקנו אותן, ליטפנו להן את הגב, אבל עמוק בפנים זרחנו מאושר כי לא היינו במקומן. הגודל והצורה שלנו עדיין היו נכונים. עדיין היינו מספיק טובות.

זרקתי את המברשת על הרצפה בתסכול. "את יכולה לסדר לי את השיער?"

מרגו ניגשה אלי והתחילה לאסוף את שערי השחור לפקעת הדוקה, ואז הניחה לו להתפזר והרימה בקבוק ג'ל. השיער שלי היה דק מאוד ולא יכולתי לאסוף אותו בלעדיו, ולאף אחת מאיתנו לא היה זמן בין השיעורים כדי לחזור לחדר המעונות שלנו. הפקעת של מרגו אף פעם לא התפרקה.

הלכנו לסטודיו יחד, מוכנות להעיף מבט מזלזל בתלמידות האחרות ולהחליט שהן לא יגיעו רחוק. בית הספר לא היה חייב להחליט על מספר אחיד של תלמידות בכל כיתה, אבל זה כמעט תמיד קרה. תלמידות שעברו אודישן תפסו את המקומות הריקים. אבל זאת היתה אמורה להיות השנה האחרונה שתלמידות חדשות מצטרפות לכיתה שלנו כי בית הספר קיבל בנות עד גיל שלוש־עשרה בלבד. בנות מבוגרות יותר, כך סברו, לעולם לא יצליחו להסתגל בטבעיות לסגנון הריקוד הייחודי המפורסם של בלט האופרה.

"רק שלוש בנות חדשות," לחשה מרגו כשפתחתי את דלת הסטודיו.

"כן," אמרתי בנימה קודרת, "אבל אם הן טובות, שלוש זה מספיק." מספיק כדי לגרום לנו להיראות כמו שתי רקדניות בינוניות אחרי כל העבודה הקשה שלנו, שבזכותה היינו תלמידות מצטיינות.

בין להקת בלט האופרה של פריז לבין בית הספר קיים הסכם. הלהקה מונה כמאה וחמישים רקדנים, וכעשרה מתוכם מגיעים מבתי ספר אחרים. אבל תמיד מדובר ברקדנים זרים שהקריירה שלהם בעיצומה. בית הספר מכשיר את רוב הרקדנים של להקת בלט האופרה מגיל צעיר ככל האפשר, ואז אנחנו מצטרפים לרקדני הלהקה המובחרים.

אולי אנחנו מצטרפים אליהם. אולי חלקנו יצטרפו. בית הספר מקבל הרבה יותר תלמידים מסך כל אלה שיתקבלו בסופו של דבר ללהקה, בתקווה שאחדים מהם יגיעו לתוצאות המיוחלות. זה אומר שלימודים בבית הספר חיוניים למי שרוצה להצטרף ללהקה, אבל זה לא מספיק.

אפילו בגיל שלוש־עשרה כל אחת מאיתנו היתה בטוחה שהיא תיבחר, ולמרות זאת הקפדנו לא להסיר את מבטינו מהמתחרות שלנו. נכנסנו לסטודיו במבטים מלאי חשש וקדנו לעבר המורה, מארי־סֶסיל. ראינו את אוֹרֶלי, את מָתילְד, את קורין ואת טָליתָא. ראינו ילדה חדשה שבחיים לא תתקבל ללהקה אם לא תעבור טיפולים ליישור השיניים הבולטות שלה. הרקדניות של בלט האופרה חייבות להיות יפות. ראינו ילדה ביישנית שעשתה חימום ובהתה ברגליים שלה וסירבה להסתכל עלינו.

וראינו גם את לינדזי.

היא היתה בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה — גיל שבו כולן הן רק רגליים ועיניים — ומבטה ההססני נפל עלינו. היא יפהפייה, חשבתי לעצמי. זאת היתה הפעם הראשונה שהמחשבה הזאת לגבי מישהי בת גילנו עברה לי בראש. זאת גם היתה הפעם הראשונה שראיתי מישהי שנראתה לי יותר יפה ממני. השיער של לינדזי היה סמיך כל כך עד שהפקעת הבלונדינית שלה נראתה כאילו היא עומדת להתפוצץ. היו לה עיניים כחולות ענקיות ועור קטיפתי ורדרד.

השיעור התחיל. נראה היה שהיא טובה בתרגילים ליד הבר, אבל אי אפשר לדעת שום דבר בוודאות עד שמגיעים למרכז הסטודיו. קשה מאוד להסתכל על מישהי אחרת כמו שצריך ליד הבר. כל הבנות עומדות בטור ומסתובבות בכל תרגיל חימום כדי לעבוד על שני הצדדים. לא ממש הספקתי להתרשם מהטכניקה שלה.

שמעתי את קולה של אמא שלי. תתרכזי בעצמך, לא באחרות, אחרת לא תגיעי לשום מקום.

אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל על לינדזי.

היא תפסה מקום בשורה הראשונה. היא לא ניסתה להתחמק ממבטה של מארי־ססיל משום שהיתה חדשה, וביצעה את הצעדים בקלילות ובחן. בניגוד למתילד ולטליתא, היא הצליחה לבצע אפילו את התרגילים הקשים ביותר בלי להתנשף. אבל רק כשהגענו לאָדָג'ו יכולתי להתרשם מהגמישות שלה. היא הרימה את הרגל כמעט עד לראשה בלי לאבד את שיווי משקלה.

היא היתה טובה יותר מכולנו, אפילו ממני וממרגו, שתמיד דורגנו במקום הראשון והשני בכיתה שלנו.

"בנות," קראה מארי־ססיל ומחאה כף, "תחזרו לבר בבקשה."

אף על פי שרקדנו בנעלי פוינט רק שנה, כולנו כבר הכרנו היטב את שלבי ההכנה לנעילתן: לחבוש את הבהונות בתחבושות — לא, אני מעדיפה אגד מידבק — לשים כריות למניעת יבלות, אבל רק אחרי שהיבלת נוצרת, ומעליהן כריות במילוי צמר. אבל לינדזי עדיין לא היתה מיומנת בכל זה. היא ישבה מוקפת בערימות צמר ובעטיפות של פלסטרים אמריקאיים וניסתה לדחוס בבהילות את הבהונות לתוך הנעליים, שהיו קטנות מכדי להכיל את כל הדברים האלה.

"תפסיקי להתעכב, מיס פְּרַייס."

לינדזי הרימה את מבטה בעיניים קרועות לרווחה, ומארי־ססיל הניחה את ידיה על מותניה. מרגו ואני החלפנו מבטים. זה אף פעם לא היה סימן טוב כשמארי־ססיל העירה למישהי באופן אישי. התנוחה הזאת היתה האזהרה היחידה לפני שהיא איבדה את הסבלנות לחלוטין.

כולנו הסתכלנו על לינדזי מנסה לדחוס את בהונותיה לתוך הנעל ולמשוך את החלק האחורי מעל העקב. הנעל השתלשלה ברפיון מהבהונות והיא שוב הרימה את מבטה.

"טוב," אמרה מארי־ססיל, "אולי כדאי שכולנו נחזור בעוד חצי שעה, כשתהיי מוכנה?"

כולנו התחלנו לצחקק. ואז זה קרה: ראינו את לינדזי באמת. היא נעצה בכולנו מבט מלא בהלה, שהתחלפה עד מהרה בזעם, ואז הטיחה את נעל הסאטן במראה.

"מיס פרייס," אמרה מארי־ססיל. "צאי מהשיעור מיד. תחזרי רק כשתלמדי להתנהג בנימוס."

לינדזי בהתה בה בלי למצמץ ואז קמה על רגליה בחיוך קטן, יצאה החוצה בצעדים איטיים והשאירה מאחוריה את הנעליים שלה ואת הפרטים הנלווים.

"היא תעוף מפה בתוך שבוע," לחשתי למרגו בדממה שהשתררה.

ולמרות זאת נשארתי להתאמן בסטודיו עד השעות הקטנות של הלילה.

ספטמבר 2018

בתוך הסטודיו אי אפשר לראות את העיר. כשרקדני הלהקה משתתפים בשיעורים הם נמצאים בפריז, אבל הם לא חלק ממנה. החלונות עם הזגוגיות החלביות קבועים גבוה מעל ראשיהם והם אפילו לא יכולים לראות את השמים. במקום זאת, הם מסתכלים על עצמם. גופיהם המשתקפים במראות שבסטודיו הופכים לבניינים, ותנועותיהם הופכות לתנועה בכבישים. הם התושבים היחידים בעיר הפרטית שלהם, שגבולותיה נסגרו מזמן.

במשך זמן רב העיר הזאת היתה שלי. מבעד לחלון שבמסדרון נטלי, המנהלת האמנותית, הסתכלה עלי ונקשה על השעון שלה כדי לסמן שהשיעור של רקדני הלהקה כבר אמור להסתיים. הנהנתי וחייכתי ונפניתי מהסטודיו בשעה שעדר של רקדנים חיוורים מתחו את צוואריהם כדי לראות מיהו האדם המיוחס שמשך את תשומת לבה. אחרי שבהו בי לרגע, כולם הסבו את מבטם.

הבנתי אותם. נותרו מעט מאוד אנשים שהיו מזהים אותי. עזבתי לפני שנים רבות, אבל הם המשיכו בחייהם. כל הימים שלהם נראו זהים במשך עשרות שנים, וימשיכו להיראות כך עד שיגיעו לגיל ארבעים ושתיים וייאלצו לפרוש, או שיהיו שבורים מכדי להמשיך. שיעורים, מדידות, חזרות, הופעות. הם מקבלים את לוח החזרות ופועלים על פי לוח החזרות. הם אוכלים בננה או יוגורט כשיש להם זמן, ישנים מתי שהם יכולים ומתעוררים כשהם חייבים להתעורר. ואז חוזרים על הכול שוב.

הדיוקן של אמא שלי התנוצץ ממקומו הבולט על הקיר במסדרון, מול דלת הסטודיו. איזבל דוּראן, כוכבת, 1987-1970. אלה לא היו השנים שבהן היא חיה, 2004-1945, וגם לא השנים שבהן רקדה בלהקה, 1987-1964, אלא רק השנים הטובות ביותר שלה, התקופה שבה היתה כוכבת, והונצחה בתמונה. כוכבת היא דרגה שקיימת רק בבלט האופרה של פריז. הדרגה הגבוהה ביותר בלהקות בלט אחרות היא רקדנית ראשית, אבל בלט האופרה מכיר בכך שרקדנים מסוימים, כמוה, ראויים לדרגה גבוהה יותר.

אף פעם לא בחנתי את התמונה הזאת מקרוב. הצלם תפס אותה באמצע גראן זֶ'טֶה, כשרגליה מפושקות באוויר וחצאית הטוטו הארוכה שלה מרחפת מעליהן. זה היה תפקיד מתוך מופע קלאסי כלשהו — "הסילפידה" או "קוֹפֶּליה". לפני שנולדתי, בתקופה שבה הרוויחה את הדרגה שלה. לא אחרי שהתאונה הגדולה — הלידה שלי — קרתה, לא אחרי שלקחה שנת חופש מהלהקה — השנה שלעולם לא תחזור. כשהיא חזרה לעבודה הם לא שללו ממנה את הדרגה שלה, אבל ההחלטה התקבלה במורת רוח, בגלל המסורת ותחושת מחויבות של הנהלת המוסד, עד לפרישתה ארבע שנים לאחר מכן.

פה היא היתה בשיאה: צעירה, מושלמת, חותכת את האוויר.

זאת ההבטחה שלנו, הרקדניות, זו לזו: העולם אולי לא יזכור אותך, אבל בלרינות אחרות תמיד יזכרו אותך.

המוזיקה בסטודיו הסתיימה. הרקדנים התחילו לצאת אל המסדרון — שרשרת אינסופית של צעירים בשנות העשרים לחייהם. העמדתי פנים שאני בוהה בתמונה עד שיד קרה תפסה במפרק ידי.

"דֶלְפין," אמרה נטלי, ושערה האדמוני הארוך דגדג את זרועי.

"שלום." קולי הדק נבלע בקהל סביבנו. חזרתי כמנצחת, הזכרתי לעצמי. אני לא אחת מהרקדניות הקטנות שלה. צברתי עוד הרבה הישגים. כחכחתי בגרוני. "היי!"

היא הטתה את ראשה לעבר המדרגות. "בואי למשרד שלי."

הרקדנים פתחו לרווחה את דלת חדר ההלבשה, וריח של מלח ושל עפר מילא את המסדרונות. מקלחת אמורה להעלים את ריח הזיעה, אבל הוא חזק כל כך שהוא עולה עם האדים ואופף אותנו.

כשהסתכלתי אחורה ראיתי שנטלי כבר הגיעה לאמצע המסדרון. היא נפנתה אלי והרימה גבה בהירה.

"נו," היא אמרה. "את באה או לא?"

* * *

כשהייתי בלהקה הרקדנים המבוגרים יותר היו הכמרים שלנו. נשאנו אליהם את עינינו כדי ללמוד מה לעשות: מה ללבוש לשיעורים, באילו אמונות טפלות להאמין. הסתכלנו עליהם כדי ללמוד מה לא לעשות — לאילו אנשים צריך להתחנף, ממי אפשר להתעלם. אבל אנחנו היינו המחליפות שלהם. ראינו את זה בבירור על פניה של נטלי דוֹריבָל. היא היתה מבוגרת מאיתנו בעשרים ושלוש שנים, וכשהצטרפנו ללהקה היא כבר היתה כוכבת. אחר כך היא פרשה מריקוד, ועכשיו היא המנהלת האמנותית, לנצח האחות הגדולה שנשאנו אליה עיניים, אף על פי שהיא לא טרחה להתייחס אלינו.

עד שלא היתה לה ברירה.

כשהגענו למשרד שלה, שהיה בו ריח של חבצלות ושל שעווה, התיישבתי על קצה הספה בצבע קרם והסתכלתי על אנטואן, העוזר שלה, נכנס עם מגש שעליו קומקום, עלי תה ומסננת. מאחורי השולחן הענקי שלה הצמידה נטלי את כריות אצבעותיה וחיכתה.

אגלי זיעה זלגו על גבי התחתון בשעה שחייכתי אליה בחזרה.

"אז," היא כיווצה את אצבעותיה ויישרה אותן ואז הניחה את ידיה על ירכיה בקול חבטה. "איפה רשימת הרקדנים?"

פכרתי את ידי. היא תמיד ניגשה ישר לעניין. "עדיין לא כתבתי שום דבר."

נטלי צחקה ותחבה קווצת שיער אדמונית בלתי נראית מאחורי אוזנה. "אבל בטח יש לך רעיונות, לא? בלי התחייבויות, דלפין, בואי נדבר."

ניסיתי לסלק את תחושת החרדה הגוברת והזכרתי לעצמי שאני טובה בעבודה שלי. ראיתי את הפנים של האנשים בקהל שצפו בעבודתי. ואני אוהבת מאוד את הפרויקט הזה.

מהרגע שבו נחַתִּי בסנט פטרסבורג לפני שלוש־עשרה שנים, הארמונות המפוארים של משפחת רומנוב שניצבו תחת השמים מרובי הגוונים שבו אותי בקסמם. ניסיתי שוב ושוב להעלות את מופע הבלט הזה: סיפורה של הצארינה האחרונה במדינה — נסיכה מארץ זרה שהגיעה בעקבות האהבה למדינה שבסופו של דבר תתקומם נגדה. האובססיה שלה כלפי רספוטין, המיסטיקן עם כוחות הריפוי והזקן העבות. רצונה הנואש להציל את בנה היחיד חולה ההמופיליה, יורש העצר. ולבסוף הוצאתה האכזרית להורג על ידי המהפכנים.

כמה פעמים הצעתי את זה לאולגה, המנהלת האמנותית של להקת הבלט מרינסקי? ובכל פעם היא דחתה את ההצעה ואמרה לי שאני לא זאת שצריכה לספר את הסיפור הזה.

אבל נטלי היתה מעוניינת מאוד בפרויקט הזה. חלף רק יום אחד מאז שכתבתי לה, סוף כל סוף, אימייל ארוך והססני, וכבר דיברנו בטלפון ותכננו את חזרתי לארמון גַרניֶיה. זה סיפור על אהבה, כתבתי לה, אבל זה לא סיפור אהבה. זה סיפור על אנשים שחושבים שהאהבה תציל אותם, אבל זה אף פעם לא קורה.

נשמתי נשימה כל כך עמוקה עד שהאוויר שרט לי את הריאות.

"לגבי רספוטין..." רכנתי קדימה. "אני ממש רוצה לראות את ג'וֹק זֶ'ראר בתפקיד."

היא העבירה את אצבעותיה על מסעד הכיסא שלה. "הוא נראה לי יותר כמו נסיך מהאגדות, לא כמו כומר משוגע."

השם האמיתי של ג'וק היה ז'ק, אבל האמריקאים הרסו לו את השם בדיוק כמו שהרסו את טכניקת הריקוד שלו בקיץ שבו שהה בבית הספר של הניו יורק סיטי בלט. הנהלת בלט האופרה התנגדה לנסיעתו לניו יורק, אבל אמא שלו התעקשה עד שהוא קיבל רשות בסופו של דבר. כשהוא חזר בסתיו עם יכולות וירטואוזיות של ממש, מה הם היו אמורים לעשות, לא לקבל אותו בחזרה? רקדנים טובים באמת הם כמו זהב טהור.

הוא אימץ את הכינוי הזה, ג'וק, והתגאה בו. ועכשיו כולם, גם נטלי, קראו לו בשם הזה. אפילו בתוכניות שלנו נכתב ג'וק ז'ראר. ז'ק היה עכשיו סתם איזה ילד שהכרתי פעם.

"כן, אבל אני חושבת שזאת הזדמנות מושלמת בשבילו להרחיב את הרפרטואר שלו. הוא כוכב כבר שנתיים, נכון?" איזו שקרנית מזוינת הייתי. ידעתי שעברו כבר שלוש שנים. "נראה לי שזה יכול לאתגר אותו, להרחיב את מגוון התפקידים שהוא מגלם. חוץ מזה, תמיד היה בו משהו וירטואוזי שמוצא חן בעיני, ונראה לי שאני אוכל להשתמש בזה."

זה היה מוזר לדבר עליו כגוף על הבמה כי הוא תמיד היה יותר מזה בשבילי. הוא היה זה שהתגנב למעונות של הבנות וקרא לי בכל פעם שהוא מצא קליפ חדש של בלנשין ברשת; הוא היה זה שצרב לי דיסקים עם שילוב ייחודי של שירי להקת נוּאר דֶזִיר, סֶרְז' גינסבורג וסטרווינסקי והשאיר לי אותם בתיבת הדואר ללא כיתוב או מעטפה. הוא זה שעיניו התכולות מצאו את שלי מעברו השני של האודיטוריום ואז החלפנו חיוכים בשעה שמארי־ססיל דיברה בהתלהבות על מקומו המיוחד של בלט האופרה בעולם.

"אני לא יודעת, דלפין, אני ממש רוצה לראות מישהו צעיר יותר בתפקיד הזה. כוכב עולה, בחירה פחות צפויה. אבל הוא יהיה מושלם בתפקיד הצאר. זה כמעט תפקיד אורח."

התנגדותה לליהוק שלו הפתיעה אותי. הרי היא בחרה לקדם את ג'וק לדרגה הגבוהה ביותר בלהקה. בניגוד לדרגות האחרות — רקדן מוביל בקוֹר דֶה בלט: קבוצת הרקדנים שאינם סולנים, סולן ורקדן ראשי — שמוענקות מדי שנה על ידי חבר שופטים אחרי אודישן, המנהלת האמנותית היא היחידה שבוחרת את הכוכבים.

"חשבתי על קלוד בֶּרזֶ'ה לתפקיד הזה," אמרתי במהירות. הייתי מוכנה בהחלט ללהק את אחד הרקדנים האהובים על נטלי כפשרה. "זה תפקיד יותר גדול וחשוב בבלט הזה, לא רק הופעת אורח. רספוטין הוא תפקיד בודד יותר. הצאר מקבל יותר זמן על הבמה."

נטלי נאנחה. "בסדר, אם את רוצה את ג'וק קחי אותו. תעבדי איתו. אבל אני לא יכולה להבטיח לך שלא אבקש ממך לשנות את הליהוק אם הדבר הזה לא יתרומם. מי עוד?"

זאת היתה התנהלות צרפתית טיפוסית — לתת לכל החברים הוותיקים שלי תפקידים במופע. הרוסים לא עבדו בצורה כזאת. הבחירה בג'וק היתה מתנה לעצמי, אף על פי שהיא נראתה סבירה גם בעיני נטלי, אבל מה לגבי הבקשה השנייה שלי? לא נותר לי אלא לבקש. אחרי הכול, הייתי חייבת לה את זה, בשביל מי שהיא היתה פעם. בשביל מה שהיתה יכולה להיות.

"אני רוצה את לינדזי."

"לינדזי. לינדזי פרייס?" כאילו שהיו אחרות. נטלי פערה את עיניה הירוקות. "לא, דלפין. תסמכי עלי, את ממש לא רוצה אותה."

"אני כן רוצה אותה," אמרתי. "בתפקיד הצארינה."

נטלי השמיעה גיחוך חנוק. "היא קשישה, דלפין! היא בת שלושים וחמש!"

התאמנתי על זה. ידעתי מה לעשות. "הצארינה היתה בת ארבעים ושש כשהיא מתה," אמרתי. צעירה יותר ממך עכשיו.

"לא."

"אני יודעת שזה סיכון, אבל אני רוצה את לינדזי."

היא קימטה את מצחה. "גם אם נתעלם מהגיל שלה, זה בלתי אפשרי. סולנית בתפקיד הראשי?"

"זה לא שהיא סתם עוד רקדנית בקור דה בלט." היא הרי לא היתה סתם איזו ניצבת. "וזה לא שלא עשינו את זה בעבר."

נטלי עצמה את עיניה לרגע.

"טוב. את רוצה לדעת את האמת?" היא הישירה אלי מבט נוקב, קצת מרושע. "היא לא יכולה לרקוד עם אף אחד אחר. היא קופאת כשנוגעים בה."

לא יכולתי להסתיר את תדהמתי.

"נראה לי שהייתי זוכרת את זה," אמרתי.

הפָּה־דֶה־דֶה, ריקוד של גבר ואישה, הוא גולת הכותרת של כל בלט קלאסי: "אגם הברבורים", "דון קישוט", אפילו "מפצח האגוזים" המחורבן. אי אפשר להתחמק מזה. הגבר אוחז באישה, מסובב אותה, מניף אותה באוויר. אין כוכבים שרוקדים לבד כל הזמן. אף אחד לא רוצה לראות את זה. אפילו פרימה בלרינה צריכה גבר שיבליט את יכולותיה. לא קיימת גרסה של הבלט שלא תלויה בהם.

"היא פרטנרית איומה," הוסיפה נטלי. "היא קופאת כמו פסל."

כשהיינו תלמידות, לינדזי היתה פרטנרית מצוינת. הייתי משוכנעת שהיו צריכים לקדם אותה לדרגת רקדנית ראשית לפני שנים, במקום להשאיר אותה תקועה באמצע הלהקה, סתם עוד פרצוף מחייך בתוך ים של רקדנים אחרים. מדי פעם היא קיבלה סולו קטן, אבל חוץ מזה היא היתה סתם רעש רקע.

אבל.

בתפקיד הצארינה יהיו לה קטעי ריקוד ארוכים עם הצאר ועם רספוטין. האם אני יכולה להרשות לעצמי לטעות?

"היינו יחד בשיעורי פה־דה־דה במשך שנים," אמרתי. "היא היתה מדהימה."

"היום היא כבר לא אותה הרקדנית שהיא היתה בגיל שבע־עשרה," אמרה נטלי.

אילצתי את עצמי לא להתכווץ. מי מאיתנו לא השתנתה? אבל זה לא היה טיעון שישכנע את נטלי.

"הנה מה שיקרה אם ניתן ללינדזי את התפקיד," אמרתי, ומניתי את הטיעונים באצבעותי, "את תיתני לה מוטיבציה אמיתית להשתפר בריקוד עם בן זוג. היא תשתפר ובלט האופרה יוכל, סוף כל סוף, להשתמש ברקדנים שבהם הוא השקיע במשך שני עשורים. ואת תקבלי עוד כוכבת."

היא נחרה בבוז. "יש לה עוד חמש שנים, אולי שבע, עד שתצטרך לפרוש. אני לא קונה את זה."

"את באמת רוצה להקה מלאה ברקדנים שאין להם יותר שום סיבה להתאמץ ברגע שהם מגיעים לגיל שלושים? הסתכלתי על רשימת השמות, נטלי, אנחנו מדברות על שליש מהרקדנים. את רוצה להיות זאת שתגיד להם שאין להם תקווה? או שאת רוצה להיות זאת ש..." חיפשתי מילה מעולם העסקים, "שתיתן להם תמריץ לעשות משהו יותר מעניין מאשר לחזור אינספור פעמים על אותה הופעה בגרסה משעממת של 'אגם הברבורים'?"

נטלי נשענה אחורה בכיסאה ושילבה את זרועותיה על החזה כמו נערה מתבגרת. אור השמש המסנוור שחדר פנימה מבעד לחלונות נפל עליה, ועיטורי האבן שבחוץ היתמרו מעל הלובר שנשקף ברקע והנהר שמולו.

היא כמעט השתכנעה.

"עם ג'וק ולינדזי בתפקידים האלה תוכלי לתת זריקת מרץ לכל הלהקה שלך."

היא הנהנה.

הצלחתי.

אבל אז הראש שלה קפא, והיא הטתה אותו כמו זאבה.

"אני אתן לך חודש לנסות אותה בתפקיד הזה," היא אמרה. "בתנאי שאני אבחר את המחליפה. ותאמיני לי, תהיה לה מחליפה מהרגע הראשון," היא נעצה בי את המבט הנוקב שלה. "מישהי צעירה, דלפין."

בדרך כלל לא נבחרת מחליפה בשלב כל כך מוקדם. לא בזמן יצירת הכוריאוגרפיה, כשהמופע עדיין נמצא בשלבי הכנה. זאת היתה יריקה בפרצופה של לינדזי. זה כבוד גדול עבור רקדנית לככב במופע תפור למידותיה, כזה שהיא נבחרת מראש לככב בו. בחירת מחליפה, במיוחד מישהי צעירה, תדגיש שההנהלה מפקפקת ביכולותיה ומרגישה צורך לבטח את עצמה.

והיא גם תדגיש שהם רוצים שהיא תדע את זה.

"אנחנו לא יכולים לחכות?" שאלתי, ולמרבה מבוכתי הקול שלי נשמע יבבני. "תני לה שלושה חודשים ותראי מה היא יכולה לעשות." רציתי שההמתנה תהיה ארוכה כל כך עד שהיא כבר לא תוכל לראות אף אחת אחרת בתפקיד הזה.

נטלי קימטה את מצחה, והגבות הבלתי נראות שלה התקרבו זו לזו. "העונה הזאת פותחת את השנה השלוש מאות וחמישים שלנו. היא עמוסה מדי. אז לא, אנחנו לא יכולים לחכות," היא אמרה.

הנהנתי באיטיות. אמנם לא יכולתי לתת ללינדזי הכול, את הפרס המושלם, אבל יכולתי לתת לה משהו שישנה לה את החיים. ארבע־עשרה שנים אחרי שהרסתי לה אותם.

"בסדר," אמרתי. "אני מוכנה."