1
14 ביוני 1940
והנה אני לכוד בתוך קן של גרמנים.
שש וחצי בערב, והגרמנים עדיין נותנים לכולם לחכות.
הבוקר, הם צעדו בשדירות פוֹש.
עכשיו הם כבר כאן, בין החומות, בתוך שטחי הריץ.
כל הארמונות הפריזאיים הופקעו על ידי הצבא הגרמני כדי להקים שם משרדים. אשר לריץ, הוא עומד לקבל את פניהם של כמאה קצינים בכירים — העילית של הוורמאכט — ולהפוך ל"מעונו של המושל הצבאי בצרפת": אלמלא הזכירה הכותרת הזאת את ההשפלה האכזרית שחווה צבא צרפת, היא יכלה להישמע כמעט מכובדת.
כיכר וַנדום נהנית ממעמד מיוחד. לפי שעה, רשאי הריץ להמשיך ולארח את קהל לקוחותיו הקבוע. והבר, כמובן, עומד על תלו. כדי שאפשר יהיה להפעילו, נשארו לצד פרנק מאייר אחיו הוותיק לנשק, ז'ורז' שוֹיֵר, ומתלמד איטלקי צעיר בשם לוּצ'אנוֹ.
הברמן לא עצם עין כל הלילה, ער לשקט הנדיר ששלט בביתו בבניין המגורים ברחוב אַנרי־רוֹשפוֹר, לאחר שמרבית דייריו נמלטו מפריז.
פחדנים.
שנתו נדדה, והוא הרהר בז'אן־ז'אק, בנו. פרנק מעולם לא ידע איך לאהוב את בנו היחיד שנולד ב־1921 מנישואיו האומללים למריה. תהום מפרידה ביניהם. כבר המון זמן הוא לא שמע ממנו, מאז החל הבחור לעבוד בקזינו בניס, לפני חמש שנים...
איפה הוא? האם הוא התגייס?
האם עלי למצוא מקלט? לנסוע אליו לניס?
לא בא בחשבון להפקיר את הבר שלי לגרמנים...
הערב, זקוף בווסט שלו, פרנק מאייר מתכונן לבואם של לקוחותיו החדשים. זה עתה ניבטו אליו פניו בהשתקפות של שייקר הכריסטופל שלו: עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שקועים יותר מתמיד, המבט קפוא מדאגה. אשר לבטן, עדיף לא לדבר: הוא נשף אל ידיו, והבל פיו מבאיש. בואם של הגרמנים, ועמם הזיכרונות מן השוחות, הפכו את קרביו.
הברמן שוב מציץ בשעון. שבע ועשרים.
הכול מוכן: פירות הדר, עלי מנטה, פירות יער וסוכר חום לכבוד המושל. בקבוקי הַפְּרייה־ז'וֹאֶה צוננים ומצויים בשפע. למנצחים בקרב יהיה עם מה לחגוג.
אבל לעת עתה, כלום. ממש כלום.
מהמקום שבו הוא עומד, מאחורי דלפק העץ העבה, פרנק איננו יכול לראות את הלקוחות, המעבר המוביל אל הבר חומק משדה הראייה שלו. בימים אלה יש בכך יותר משעמום: אי־אפשר לצפות את הבאות. לכן הציב את החניך שלו להשגיח בפתח הדלת.
איפה הם, הגרמנים הארורים האלה?
השקט שלפני הסערה. ז'ורז' משחק בידיו עם פירות היער.
"תפסיק, אתה תמעך אותם."
"אני עצבני, פרנק."
כולנו עצבנים, ידידי!
"תעביר את מטלית העור על הבר, יש כתמי אצבעות."
מלחמה מוזרה, ללא ספק.
הנה, יש שם מישהו. הם הגיעו...?
לא, רק לקוח צרפתי, שהופעתו היתה מחלצת ממנו העוויית בוז, אילולא ידע לשלוט בעצמו. מסייה בֶּדוֹ הבלתי נסבל.
לרגע אחד פרנק מדמיין שהוא מבקש ממנו, בנימוס אבל בתקיפות, להסתובב וללכת. אבל בדו שייך לקליקה של האדונים החדשים, ופרנק יצטרך להתרגל לזה. אז הוא עומד ובוהה בלקוח הראשון של העולם של מחר, שניגש אליו.
טיפוס מדהים, שארל בדו. מצחו גבוה, תווי פניו נאים, והוא בן גילו של פרנק, בשנות החמישים הנמרצות. גם הוא הגיע בגיל צעיר לאמריקה, חסר כול. הגורל הפגיש ביניהם לעתים קרובות. בניו יורק, מאייר למד להגיש משקאות, בדו למד להשיק אותם. השניים הפכו עד מהרה למומחים בתחומם: פרנק כמוזג, בדו בתחום העסקים. תוך פחות מעשר שנים התחתן בדו עם שתי יורשות אמריקאיות והפך לחסיד נלהב של תיאוריות הניהול המדעי — הוא כתב ספר על הנושא, והוא מוכן לדבר עליו ברצון, כמו גם על מפעליו המצויים בכל מקום, על האזרחות האמריקאית הטרייה שלו, ועל יחידת המידה שלו, "יחידת בדו". אם כי פחות משהוא מדבר על הערצתו לגרמניה הנאצית.
פרנק מבחין בחיוך הניצחון שלו. בקור רוח הברמן שואל:
"כמו תמיד, מסייה, כוסית פּוֹל רוזֶ'ה?"
"לא הערב, פרנק. עדיף שתכין לי את הרוֹיאל הַייבּוֹל שלך, מנה כפולה. צריך לחגוג את תחייתה של צרפת, סוף־סוף נפטרים מנשמות דקדנטיות ונשיות! תמיד אמרתי: אם הכאוס שולט בטבע, אז הסדר הוא שמציל את האדם, ותו לא. לא כך, פרנק?"
אם הקוקטייל הוא אמנות של קפדנות ומידה, הרי שלנהל בר זה בדיוק להפך, זה אמנות הבלגן. להניח לחיים לעלות על גדותיהם, לשחק עם הגבולות, להסכים לעתים לעקוף אותם, ואלה הדברים שעשו את פרנק מאייר לאדם מצליח, יותר ממשקאותיו המפורסמים. וזאת גם המורכבות שלו. רוח ממושמעת שנמשכת אל הנון־קונפורמיזם. אבל שארל בדו מעולם לא הבין את כל זה. אצלו שום דבר לא עולה על גדותיו, למעט הדאגה העמוקה לאינטרסים שלו. האמנות, בני האדם, הפוליטיקה, שום דבר איננו אלא הימור, השקעה, הון. יש בסופו של דבר רק נושא אחד שעליו פרנק ובדו יכולים להסכים: צרפת זקוקה לפיליפּ פֶּטֶן. התעשיין המיליונר, מאחר שזה יועיל לעסקיו; הברמן, מאחר ששירת כלוחם תחת המרשל במלחמה הגדולה.
פרנק לעולם לא יתוודה בפני אותו בוגד, שארל בדו, אולם בקו החזית, כשסר לפקודותיו של האיש הגדול בעל השפם הלבן, נהפך החייל מאייר לפטריוט.
איש העסקים מקרב את הכוסית אל שפתיו, ומניח אותה על הבר. נראה שרצה לפצוח בנאום תוכחה חדש, אך רעמי צחוק וקולות דיבור מפרים את שלוות הבר ומשתיקים אותו.
הם כאן...
שעת האפס. פרנק מיישר את צווארונו ומניח יד על כתפו של ז'ורז'. הוא ילך עכשיו לקבל את פניהם. הצחוק הולך וקרב במסדרון. הצחוק של הקסרקטינים. לרגע אחד פרנק נמצא שוב בוֶורדן. הוא מזדקף, אבל חש בזיעה הזולגת במורד גבו. תחת הווסט, חולצתו ספוגה והוא קופא מקור.
הקו הראשון של האויב מתקדם לקראתו.
"ערב טוב, אדונים. ברוכים הבאים לבר של הריץ."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.