הבשורה החמישית של ישו

הייתה זו שעת לילה מאוחרת של חודש דצמבר. צעירה באימונית שחורה, חמושה בתרמיל גב ובקסדה שבחזיתה פנס, העפילה לעבר פסגת ג'אבל ראם, מהגבוהים בהרי דרום ממלכת ירדן.

היא טיפסה במיומנות, נעזרת רק באצבעות ידיה ובכפות רגליה. אלומת הפנס האירה את נקודות האחיזה החצובות בסלעי הגרניט האדומים. כשהגיעה אל מדרגת הסלע שגובהה כשבעה-שמונה מטרים, נעמדה שעונה על קיר המצוק האנכי, ומילאה את ריאותיה אוויר הרים קר. תחתיה הייתה פעורה תהום של כמאתיים מטרים, מעליה שמיים זרועי כוכבים.

כשהסדירה את נשימתה הטרופה, החלה להתקדם בצעדים מדודים לאורך המצוק והחלה משתחלת מעלה בין סדקים שיצרה הבלייה, כשהתרמיל על גבה 'נתקע' לא אחת במעבר הצר ומעכב אותה.

בפסגת ההר, כ-1,750 מטרים מעל פני הים, שטף אותה גל קור מקפיא עצמות. מתנשפת, נצמדה אל דופן הסלע עליו צויר דגל הממלכה ההאשמית, הסירה את הקסדה וניערה את תלתליה השחורים. השחר החל מפציע במזרח, שולח קרניים חיוורות המבשרות על יום חדש.

נפעמת, סרקה במבטיה את הצוקים המתנשאים מתוך הדיונות האדמדמות של ואדי ראם, אפופים הוד קדומים. במוחה הידהד תיאורו הפיוטי של לורנס איש ערב: "כה נרעשים ומבוישים היינו להתערות באפסותנו בפני ההרים הפליאים האלה".

היה זה יום הולדתה השלושים של ג'ודי ואן-לין. נזכרה בפעם הראשונה בה טיפסה לפסגת ג'אבל ראם, בגיל תשע. אביה, סלאח, סוחר גמלים מהשבט הבדואי אל-חביטאת (Al Habitat), בעצמו מטפס הרים מושבע, העניק לה שיעור ראשון בסנפלינג כמתנת יומולדת. לא הייתה זו חוויה חד-פעמית; מאותו יום, מספר פעמים בשנה, הם היו מגיעים להר ומטפסים אל הפסגה, בכל פעם מכיוון אחר. אביה ראשון, היא מאחוריו.

שם, בין שמיים לארץ, נשאו תפילה קצרה לאללה. אחר כך היה סלאח פורש מחצלת קטנה ומוציא מציקלונו פיתות, קערית לבאנה, זיתים ותרמוס עם תה צמחים. המאמץ הפיזי של הטיפוס הגביר את רעבונם, וארוחת הבוקר הקלה נעלמה במהירות.

האידיליה נגדעה באותו יום בו מלאו לה שתיים-עשרה שנים. תחילתו לא בישרה רעות. כהרגלם, טיפסו על ההר, הפעם מצידו המערבי. כעבור מספר שעות, כשגלשו לתחתית ההר ועשו דרכם אל הגמל שהמתין להם, נפלו ג'ודי ואביה למארב של רעולי-פנים. היא זכרה שהיו ארבעה או חמישה גברים חסונים, פניהם מוסתרות מאחורי כאפיות מנוקדות באדום. שניים מהם לפתו את אביה בזרועותיו והצמידו אותו לקרקע, שניים נוספים אחזו בזרועותיה.

היא ניסתה להשתחרר, השתוללה, צרחה, בעטה ונשכה, אבל יחסי הכוחות היו לרעתה במובהק. אחד מהם סכר את פיה בכף-ידו הבשרנית, וסינן בקול מאיים, איד'א מא תרווקי, נד'בחכ!" (בערבית, "אם לא תירגעי, אנחנו נשחט אותך!")

לפתע צץ מאי-שם גבר גדל-גוף, לבוש גלאביה שחורה וברדס שחור שכיסה את פניו, פרט לחרך הצצה לעיניים. לרגליו נעל סנדלי-עץ מהוהים, ג'ודי העריכה שמדובר בנזיר מאחד המנזרים של המדבר הירדני. פרט אחד משך את תשומת-ליבה - בוהן חסרה בכף-רגלו הימנית.

הנזיר קרב אל אביה וכרע ברך לצידו.

"ווין היי?" (בערבית, "איפה היא?") סינן.

סלאח לא הגיב, רק התפתל בניסיון נואש להיחלץ משני רעולי-הפנים.

"שאלתי אותך איפה היא!" הנזיר הגביר את קולו.

"שחרר אותי!" ביקש סלאח. "אני לא יודע על מה אתה מדבר!"

הנזיר סימן לאחד התוקפים וזה בעט בצלעותיו של אביה בעוצמה. סלאח פלט זעקה מיוסרת. התוקף המשיך לבעוט בו עוד ועוד.

"אולי זה יעזור לך להיזכר", סינן האיש בשחור בארסיות.

הוא קרב את שפתיו לאוזנו של סלאח ומילמל משהו שלא הגיע לאוזניה של ג'ודי. שפתיו של סלאח התעוותו ברטט בלתי-נשלט, כשניסה להשיב.

הנזיר הזדקף, נפנה אל רעולי-הפנים והעביר את כף ידו על גרונו בתנועה של שחיטה.

לפני שהספיקה להבין מה קורה, רעול-הפנים שאחז בה ניתק ממנה, שלף אקדח ונעמד מעל אביה. קול צעקתה קורעת הלב התמזג עם רעם הירייה והידהד לעומקו של ואדי ראם.

היא כרעה לצד גופתו של אביה, הניחה ראשה על חזהו ומיררה בבכי קורע לב. כעבור רגעים אחדים, כשנשאה את מבטה, הנזיר ורעולי-הפנים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. את הדממה המעיקה הפר קול צווחה מצמרר. בז צוקים שחור נוצות ומעוקל מקור נחת על ראש עץ שיטה סמוך, עיני הטרף הצהובות שלו נעוצות בה. כעבור דקה ארוכה פרש הבז כנפיים. מעופו האיטי רמז לה לבוא בעקבותיו.