HaBssoraAlpi_pnim-2
הצלופח
וזה דבר הוּלֶדת הצלופח: היא מתרחשת בחלקו הצפוני־מערבי של האוקיינוס האטלנטי המכוּנה ים סַרְגָסוֹ, מקום המתאים בכל מובן להיווצרותו של הצלופח, שכן ים סרגסו - יותר משהוא שטח מים מוגדר בבירור, הוא ים בתוך הים. לא קל לומר איפה בדיוק הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, שכן הוא לא מאפשר את מדידתו באמות המידה של העולם הרגיל. הוא משתרע במרחק מה מצפון־מערב לקובה ולאיי בהאמה, ממזרח לחוף צפון־אמריקה, אבל בה בעת הוא מקום בתנועה. ים סרגסו הוא כמו החלום, רק לעיתים נדירות אפשר לומר בוודאות מתי אתה נכנס אליו ומתי אתה יוצא ממנו, אתה יכול רק לדעת שהיית שם. אופיו החמקמק נובע מן העובדה שים סרגסו הוא ים ללא גבולות יבשה, ים שתָחום אך ורק בידי ארבעה זרמים חזקים. במערב עובר זרם הגולף המעניק חיים, שמתפצל והופך בצפון לזרם הצפון־אטלנטי, במזרח הזרם הקָנָרי ובדרום הזרם המשווני הצפוני. גודלו של ים סרגסו חמישה מיליון קילומטרים רבועים והוא מתנועע כמערבולת חמימה ואיטית בתוך מעגל הזרמים הסגור הזה. מה שנכנס לתוכו לא תמיד יוצא בקלות.
המים כחולים כהים וצלולים, בכמה מקומות הם מגיעים לעומק של שבעת אלפים מטרים, ועל פני המים צפים מרבדים אדירים של אצות חומות ודביקות. הן נקראות Sargassum, או אצות סרגסו, והן שהעניקו לים את שמו. מארגי קנוקנות גסות שאורכם מגיע לכמה אלפי מטרים מכסים את פני המים ומעניקים חיים והגנה להמוני יצורים חיים: חסרי חוליות קטנים, דגים ומדוזות, צבים, חסילונים וסרטנים. במים העמוקים יותר משגשגים סוגים אחרים של אצות וצמחים. חושך שוקק חיים, כמו יער בלילה.
כאן נולד הצלופח האירופי, Anguilla anguilla. כאן מתרבים באביב הצלופחים הבוגרים וכאן הם מטילים את ביציהם ומפרים אותן. כאן, בחסות חשכת המעמקים, מגיח לחיים יצור קטן דמוי־לַרְוָוה, בעל ראש קטן להפליא ועיניים לא מפותחות. לַרוַות הצלופח נקראת לֶפּטוֹצֶפָלוּס וגופה נראה כמו עלה של עץ הערבה, שטוח ושקוף ברובו, אורכה מילימטרים בודדים. זהו השלב הראשון במחזור חיי הצלופח.
עלי הערבה הדקיקים יוצאים מייד למסעם. מלוּוים בזרם הגולף הם נסחפים כמה מאות מילים ימיים על פני האוקיינוס האטלנטי לעבר חופי אירופה. המסע הזה אורך לעיתים שלוש שנים, ובמהלכן הלרווה גדלה לאיטה, מילימטר אחר מילימטר, כמו בועה המתנפחת באיטיות, ובתום כל הזמן הזה, כשהיא מגיעה לחופי אירופה, היא עוברת את המטמורפוזה הראשונה שלה והופכת לצלופח זכוכית. זהו השלב השני במחזור חיי הצלופח.
צלופחי הזכוכית, כמו האני־הקודם שלהם דמוי עלה הערבה, הם יצורים שקופים כמעט לגמרי, אורכם כשישה או שבעה סנטימטרים, הם צרים ופתלתלים, סְכוּיִים כאילו טרם נמצא מקום לצבע או לחטא בגופם. הביולוגית הימית והסופרת רייצ'ל קַרסוֹן כתבה שהם נראים כמו "מקלות זכוכית דקים, קצרים יותר מאצבע". הם שבריריים ולמראית עין גם חסרי הגנה, ובני העם הבסקי, למשל, מחשיבים אותם למעדן.
כשצלופחי הזכוכית מגיעים לחופי אירופה מרביתם נודדים במעלה הנהרות ומסתגלים כמעט מייד לחיים במים מתוקים. כאן עובר הצלופח מטמורפוזה נוספת והופך לצלופח צהוב. גופו גדל ומזכיר עכשיו בצורתו נחש שרירי. עיניו קטנות ובעלות מרכז כהה מובחן. הלסתות מתרחבות ומתחזקות, והזימים שלו קטנים ומוסתרים כמעט לגמרי. סנפירים צרים ורכים נמתחים לכל אורך צידו העליון ובטנו. עורו עובר פיגמנטציה והוא נצבע בגוני חום, צהוב ואפור ומתכסה בקשקשים קטנים ורכים כל כך עד כי הם לא נראים וגם לא מורגשים, כמו שריון דמיוני. לעומת צלופח הזכוכית, העדין והשברירי, הצלופח הצהוב חזק ומוצק. זהו השלב השלישי במחזור חיי הצלופח.
הצלופח הצהוב שט במעלה נחלים, נהרות ופלגים ומסוגל לנוע באפיקי המים הרדודים ביותר, כאלה המכוסים בצמחייה עבותה וגם בזרמים העזים ביותר. הוא מסוגל לשחות באגמים עכורים ובנחלים שקטים, בנהרות פראיים ובבריכות קטנות וחמימות. בעת הצורך הוא יכול לעבור דרך ביצות ותעלות. גורמים חיצוניים לא עוצרים בעדו, וכשכל האפשרויות האחרות מוצו הוא מסוגל אפילו לנוע על פני האדמה, להתפתל מבעד לעשב ולזרדים לחים בדרכו הלאה – דרך שאורכת לעיתים שעות – למים חדשים. הצלופח הוא אפוא דג שחורג מההגדרה הבסיסית של דג. אולי הוא אפילו לא יודע שהוא דג.
הוא מסוגל לנדוד אלפי קילומטרים ללא לאות ובתנאים שונים ומגוונים, עד שלפתע הוא מחליט שהגיע הביתה. הוא לא דורש הרבה מביתו זה, מקום מגוריו הוא סביבה שעליו להסתגל אליה, להתחשל בה וללמוד להכירה – נחל או אגם שקרקעיתו בוצית, ועדיף שיהיו בו קצת אבנים וחורים להסתתר בהם, מזון בכמות מספקת – אבל ברגע שמצא את ביתו הוא נשאר בו, שנה אחר שנה, ובדרך כלל נע רק בתוך רדיוס של כמאתיים מטרים. אם בשל כוחות חיצוניים ייאלץ לעבור למקום אחר, הוא יחזור למקום מגוריו הנבחר ברגע שהדבר יתאפשר. צלופחים שנלכדו לצורך ניסויים, צוידו במשדרי רדיו ושוחררו במרחק כמה קילומטרים מהמקום שבו נלכדו, חזרו בתוך כמה שבועות למקום המדויק שבו נתפסו. איש אינו יודע בדיוק איך הם מוצאים את דרכם.
הצלופח הצהוב נמנע מחברתם של אחרים. בדרך כלל הוא חי את חייו הפעילים לבדו ומניח לעונות השנה לקבוע את פעילויותיו. כשהטמפרטורות יורדות הוא רובץ פרקי זמן ארוכים ללא ניע על הבוץ בקרקעית, פסיבי לגמרי, ובמצב זה הוא לעיתים מפותל בין צלופחים אחרים כמו כדור צמר שגולגל במהירות וברישול.
הצלופח הוא צייד לילי. בשעת בין הערביים הוא מתרומם ממשקעי הקרקעית ומתחיל לחפש מזון, והוא אוכל כל דבר שנקרה בדרכו. תולעים, לרוות, צפרדעים, חלזונות, חרקים, סרטני נהרות, דגים; וכשצצה אפשרות - גם עכברים קטנים וגוזלים. הוא גם אוכל נבלות.
כך חי הצלופח חלקים גדולים מחייו בצורתו החומה־צהבהבה, פעיל ופסיבי לסירוגין. ללא כל תכלית מיוחדת למעט החיפוש היומי אחר אוכל והגנה. כאילו החיים הם בראש ובראשונה ציפייה, והמשמעות מסתתרת ברווחים או בעתיד מופשט שאין דרך לזרזו אלא באמצעות סבלנות.
ואלה הם חיים ארוכים. צלופח שהצליח להימלט ממחלות ואסונות יכול לחיות עד חמישים שנה באותו המקום. יש תיעוד של צלופחים בשוודיה שחיו בשבי והגיעו לגיל שמונים ויותר. יש מיתוסים ואגדות על צלופחים שחיו הרבה מעל למאה שנה. כשמונעים מצלופח להשיג את המטרה העיקרית בחייו, כלומר רבייה, דומה שהוא יכול לחיות כמעט עד קץ הימים. כאילו הוא מסוגל לחכות לנצח.
אבל בשלב מסוים בחייו, בדרך כלל אחרי חמש־עשרה עד שלושים שנה, הצלופח שחי בטבע מחליט להתרבות. אין לנו דרך לדעת ממה נובעת ההחלטה הזאת, אבל ברגע שהתקבלה מגיע קיומו השלֵו של הצלופח לקיצו הפתאומי וחייו מקבלים אופי אחר לחלוטין. הוא מתחיל לנוע לעבר הים ובה בעת עובר את המטמורפוזה האחרונה שלו. האפרוריות החומה־צהבהבה והבלתי מוגדרת של עורו נעלמת, הגוונים נעשים חדים וברורים יותר, גבו משחיר וצידי גופו נעשים כסופים ובעלי קווים ברורים, כאילו כל גופו מושפע מהמודעות הפתאומית למטרה. הצלופח הצהוב הופך לצלופח כסף. זהו השלב הרביעי בחיי הצלופח.
כשהסתיו בא עם החשכה המגוננת שלו, הצלופח הכסוף נודד לאוקיינוס האטלנטי ומשם הלאה לים סרגסו. וכמו באמצעות פעולה מודעת, גופו מותאם לחלוטין לתנאי המסע. רק עכשיו מתפתחים איברי הרבייה של הצלופח, הסנפירים מתארכים ומתחזקים כדי שיוכל לשחות מהר יותר, עיניו גדלות ונצבעות בכחול כדי שייטיב לראות במעמקי הים החשוכים, מערכת העיכול מפסיקה לפעול כליל, קיבתו מתפוררת וכל האנרגיה שהוא זקוק לה נשאבת ממאגרי השומן, גופו נמלא ביצים או זירעונים. במצבו זה, דבר לא יסיח את דעתו של הצלופח מהמטרה.
הוא שוחה עד חמישים קילומטרים ביום, לפעמים בעומק של אלף מטרים מתחת לפני הים, ועל מסעו זה האדם עדיין יודע מעט מאוד. אולי הוא אורך חצי שנה, אולי הצלופח עוצר ומבלה את החורף בדרך. מחקרים הוכיחו שצלופח כסוף בשבי יכול לחיות אפילו ארבע שנים בלי לאכול כלל.
זהו מסע ארוך וסגפני המנוּוט בידי תכליתיוּת אקזיסטנציאלית שאין כל דרך להסבירה. אבל הגעתו לים סרגסו מעידה כי הצלופח מצא את דרכו הביתה. תחת מרבדי אצות מתערבלים מופרות הביצים. בזאת השלים הצלופח את מלאכתו, סיפורו תם ונשלם, והוא מת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.