הבת של מלך הפיראטים

אני שונאת את העובדה שעליי להתלבש כמו גבר. חולצת הכותנה רופפת מדי, המכנסיים גדולים מדי והמגפיים לא נוחים. שערי אסוף על ראשי בפקעת מתחת לכובע מלחים קטן. החרב שלי קשורה היטב על מותניי בצד שמאל ואקדח נח לו בצד הימני.

הבגדים נראים מוזרים כשהם רופפים בכל המקומות הלא נכונים. והריח! הייתם חושבים שגברים לא עושים דבר מלבד להתגלגל בקרביים של דגים מתים ולמרוח את הצואה שלהם על השרוולים.

אולי אני לא אמורה להתלונן כל־כך. אמצעי זהירות כאלה הכרחיים כשפיראטים מחליטים לפלוש. אנחנו בנחיתות מספרית ובמיעוט מבחינת רובים. שבעה מאנשיי שוכבים מתים. עוד שניים קפצו מהספינה ברגע שראו את הדגל השחור של 'הנוסע הלילי' באופק.

עריקים. הם הפחדנים הכי מטונפים שיש. מגיע להם כל מה שיקרה להם. בין שיתעייפו ויטבעו ובין שיצורי הים יגבו את חייהם.

מתכת עפה באוויר. הספינה מתנודדת מהדף התותחים. איננו מסוגלים להמשיך להחזיק מעמד.

"עוד שניים מתו, קפטן," אומרת מנדסי, החובלת הראשונה הזמנית שלי, כשהיא מציצה מבעד לדלת הסתרים.

"אני אמורה להיות שם למעלה, לירות בתותחים," אני אומרת, "לא להתחבא פה כמו תינוקת חסרת ישע."

"קצת סבלנות," היא מזכירה לי, "אם אנחנו רוצות לשרוד את זה, את חייבת להישאר פה."

"לשרוד?" אני שואלת, נעלבת.

"תני לנסח מחדש. אם אנחנו רוצות להצליח, אז את צריכה שלא יראו אותך מבצעת מעשי גבורה מרשימים בעזרת החרב."

"אבל אולי אם רק אהרוג כמה מהם," אני אומרת לעצמי בשקט.

"את יודעת שאנחנו לא יכולות לקחת את הסיכון הזה," היא אומרת ואז מוסיפה במהירות, "עוד גברים עלו לספינה. אני חושבת שהם מתקרבים לפה."

סוף־סוף. "תני את ההוראה להיכנע."

"איי, קפטן." היא עולה במדרגות שמובילות לסיפון.

"ושלא תמותי בטעות!" אני לוחשת אחריה. היא מהנהנת לפני שהיא עוברת מבעד לדלת הסתרים.

שלא תמותי בטעות, אני אומרת שוב בראש. מנדסי היא אחת משלושת האנשים היחידים שעליהם אני סומכת באמת בספינה. היא בחורה טובה, חכמה ביותר ואופטימית, וקול ההיגיון שהייתי זקוקה לו נואשות במהלך המסע. היא התנדבה לבוא, לצד עוד שתי בנות מהצוות האמיתי שלי. לא הייתי צריכה להרשות להן להצטרף אליי, אבל הייתי זקוקה לעזרתן כדי לשלוט בגברים חסרי התועלת האלה. החיים בשבועות האחרונים היו הרבה יותר קלים אם היה לי את הצוות שלי במסע הזה.

"תורידו את הנשק!"

אני בקושי מצליחה לשמוע את זעקתה מבעד להמולת הקרב, אבל אז העניינים נרגעים, חרבות נופלות על סיפון העץ כמעט מייד. הגברים שכרגע סרים למרותי כנראה ציפו לפקודה. התפללו לזה, אפילו. אם לא הייתי נותנת את ההוראה להיכנע אולי הם היו נכנעים בעצמם. הצוות הזה לא כולל את האנשים האמיצים ביותר.

אני עולה במדרגות ומסתתרת מתחת לסיפון, מחוץ לטווח ראייה. אני אמורה להעמיד פנים שאני נער סיפון לא מזיק. אם הגברים האלה היו מגלים מי אני באמת...

"תבדקו מתחת לסיפון, תוודאו שאף אחד לא מסתתר!" אומר אחד הפיראטים. אני לא יכולה לראות אותו ממקום המחבוא שלי, אבל אם הוא נותן את ההוראות, הוא כנראה החובל הראשון או הקפטן. אני נלחצת, אפילו שאני יודעת בדיוק מה עומד לקרות.

דלת הסתרים מתרוממת ופרצוף מחריד נגלה לעיניי. זקן מדובלל ומטונף, שיניים צהובות ואף שבור. זרועות בשרניות אוחזות בי בגסות, מרימות אותי במעלה הסולם ומשליכות אותי על הסיפון. זה נס שהכובע שלי לא נופל.

"תעמידו אותם בשורה!"

אני נעמדת והפיראט המכוער לוקח את נשקי. הוא דוחף ברגלו את גבי ומכריח אותי לרדת על ברכיי לצד יתר אנשיי. אני מביטה במורד השורה ונרגעת כשאני רואה את מנדסי. גם סורינדה וזימה לא נפגעו. יופי, הבנות שלי מוגנות. לעזאזל עם יתר אנשי הצוות.

אני לוקחת רגע כדי לבחון את הפיראט שנובח עלינו הוראות. הוא צעיר, אפילו לא בן עשרים. זה יוצא דופן. גברים צעירים אינם אלה שנותנים הוראות, במיוחד בין יורדי ים.

עיניו נוצצות מהניצחון בקרב. שפת גופו נחושה ופניו מלאות ביטחון. הוא כנראה גבוה ממני בראש, אם הייתי עומדת, שערו חום, כצבעה של פרוות כלב ים. פניו נעימות למראה, אך זה חסר משמעות מבחינתי כשאני יודעת שהוא שייך לצוות הזה. הוא מבחין במנדסי העומדת בשורה. הכובע שלה נפל וחשף את שערה החום והארוך ואת פניה היפות. הוא קורץ אליה.

הייתי אומרת שהוא ממזר שחצן.

הצוות שלי ואני מחכים בדממה למה שהפיראטים הכינו לנו. עשן מרחף סביבנו מירי התותחים. שברים ורסיסים מפוזרים על סיפון הספינה. ריח של אבק שריפה נישא באוויר ושורט את גרוני.

צעדים של גבר נשמעים על פני הכבש שמחבר בין שתי הספינות. ראשו מוטה כלפי מטה, לא חושף יותר מכובע שחור שבו נעוצה נוצה לבנה.

"קפטן!" צועק הפיראט הצעיר והנאה, "כל הגברים שעל הספינה נמצאים לפניך."

"יופי, רידן, אבל בוא נקווה שלא כולם גברים."

כמה מהפיראטים מגחכים. כמה מאנשיי מביטים לעברי במבט לחוץ.

טיפשים! הם מסגירים אותי בקלות רבה מדי.

"ראיתי שלוש נשים עד כה, אך לאף אחת מהן אין שיער אדום."

הקפטן מהנהן. "שימו לב!" הוא צועק ומרים את ראשו, מאפשר לי לראות אותו בפעם הראשונה.

הוא לא מבוגר בהרבה מהחובל הראשון והשחצן שלו. אני בוחנת את פניהם של צוות הפיראטים. רבים מהם עדיין לא צימחו אפילו שיער על הסנטר. זה צוות פיראטים צעיר בצורה יוצאת דופן. שמעתי ש'הנוסע הלילי' כבר לא נמצאת יותר תחת פיקודו של קפטן לורד ג'סקור ושהוא הוחלף על ידי קפטן צעיר, אבל לא ציפיתי שכל הצוות יהיה צעיר כל־כך.

"כולכם שמעתם סיפורים על ג'סקור מנפץ הראשים," אומר הקפטן הצעיר של הפיראטים, "אני בנו, דרקסן, ואתם תגלו שהמוניטין שלי יצמח להיות הרבה יותר גרוע."

אני לא יכולה להתאפק וצוחקת. הוא באמת חושב שיוכל להתפרסם בכך שיספר לכולם עד כמה אימתני הוא?

"קירן," הקפטן אומר, מהנהן לגבר שמאחוריי.

קירן הולם בראשי בקת חרבו. זה לא חזק מספיק כדי לעלף אותי, אבל מספיק כדי להכאיב לי מאוד.

מספיק עם זה כבר, אני חושבת. מילות האזהרה של מנדסי רחוקות לגמרי ממחשבותיי עכשיו. נמאס לי לרדת על ברכיי על הרצפה כמו משרתת. אני מניחה את ידיי על סיפון העץ, מותחת את רגליי לאחור ונועלת את כפות רגליי מאחורי קרסוליו של הפיראט המכוער שעומד שם. משיכה אחת קדימה וקירן נופל לאחור. אני נעמדת במהירות, מסתובבת ולוקחת את החרב ואת האקדח שלי ממנו לפני שהוא מצליח לשוב ולעמוד על רגליו.

אני מכוונת את האקדח אל פניו של דרקסן. "רד מהספינה וקח איתך את אנשיך."

מאחוריי, אני שומעת רעשים. זה קירן, שנעמד בחזרה על רגליו. אני מעיפה את המרפק לאחור ופוגעת בבטנו הענקית. הוא מתמוטט בחזרה על הסיפון ברעש.

שקט. כולם יכולים לשמוע את האקדח שלי נדרך. "תעזבו, עכשיו."

הקפטן מנסה להציץ אל מתחת לכובעי. אני יכולה להתכופף כדי להתחמק ממבטו, אך זה אומר שאצטרך להוריד ממנו את עיניי.

ירייה נשמעת ומעיפה את האקדח מידי. הוא נוחת על הסיפון, מחליק עליו ונעלם מעיניי. אני מביטה ימינה ורואה את החובל הראשון, רידן, מחזיר את האקדח שלו לנרתיק, חיוך יהיר מתפשט על פניו. הייתי רוצה לחתוך את עיניו בחרב, אבל עליי להודות שזו הייתה ירייה מרשימה.

זה לא מונע ממני להתעצבן. אני שולפת את החרב ומתקרבת אל החובל הראשון. "היית עלול להוריד לי את היד."

"רק אם הייתי רוצה."

שני גברים תופסים בזרועותיי מאחור.

"אני חושב שאתה מדבר יותר מדי, יחסית לנער סיפון שהקול שלו לא התחלף עדיין," הקפטן אומר. "תוריד את הכובע."

אחד משוביי מושך את הכובע מראשי ושערי משתחרר ומגיע עד אמצע גבי.

"הנסיכה אלוסה," דרקסן אומר, "הנה את. את צעירה יותר מכפי שציפיתי."

מי שמדבר. אני אולי רק בת שבע־עשרה, אבל אני מוכנה להתערב על היד שבעזרתה אני מנופפת בחרב שאוכל לנצח אותו בכל אתגר של מחשבה או של מיומנות.

"דאגתי שאולי נצטרך לקרוע את הספינה לגזרים לפני שנמצא אותך," הוא ממשיך. "את באה איתנו עכשיו."

"קפטן, אני חושבת שתלמד מהר שאני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות."

דרקסן נוחר בזלזול, מניח את ידיו על החגורה שלו ומסתובב בחזרה לעבר 'הנוסע הלילי', אך החובל הראשון שלו לא מוריד את עיניו ממני, כאילו הוא מצפה לתגובה אלימה.

ברור שאני עומדת להגיב באלימות, אבל למה הוא אמור לצפות לזה כבר?

אני מטיחה את העקב ברגל של הפיראט שמחזיק אותי בצד ימין. הוא גונח, מתכופף ומשחרר אותי. בידי הפנויה אני דוקרת מהצד את צווארו של הפיראט השני. הוא משתנק ומניח את ידיו על צווארו.

דרקסן מסתובב כדי לראות על מה כל ההמולה ובינתיים רידן מכוון אליי עוד אקדח, חיוך עדיין מופיע על פניו. לוקח זמן לטעון אקדח באבק שריפה ובקליע, בגלל זה רוב הגברים נושאים עליהם לפחות שניים. "יש לי תנאים, קפטן," אני אומרת.

"תנאים?" הוא אומר בהלם.

"נישא וניתן על תנאי כניעתי. קודם כול אני רוצה את המילה שלך שאנשי הצוות שלי ישוחררו ללא פגע."

דרקסן מוריד את ידו הימנית מהחגורה ומושיט אותה אל אחד מאקדחיו. הוא שולף ומכוון אותו לאיש הצוות הראשון שעומד בשורת אנשי הצוות שלי ויורה. הפיראט שמאחוריו מזנק הצידה כשגופו של האיש נופל לאחור.

"אל תבחני אותי," דרקסן מצווה. "תעלי על הספינה שלי עכשיו."

הוא בהחלט משתוקק לבנות את המוניטין שלו, אבל אם הוא חושב שהוא יכול לאיים עליי, הוא טועה.

אני מרימה את החרב שלי שוב ומעבירה אותו על צווארו של הפיראט שמתאושש מהמכה לצוואר שהנחתי עליו. עיניו של רידן נפערות בתדהמה בזמן שעיניו של הקפטן מוצרות. דרקסן מוציא עוד אקדח מחגורתו ויורה בגבר הבא בשורה. הוא נופל כמו הראשון.

אני הודפת את חרבי לגופו של הפיראט הקרוב אליי ביותר. הוא זועק לפני שהוא נופל על ברכיו על הסיפון, ואז משתטח עליו. כעת מגפיי דביקים מדם ואני משאירה כמה טביעות רגל אדומות על העץ.

"מספיק!" רידן צועק. הוא מתקרב אליי ומכוון את האקדח לחזה שלי. אני לא מופתעת מכך שחיוכו נעלם.

"אם היית רוצה אותי מתה, היית כבר הורג אותי," אני אומרת. "מכיוון שאתה רוצה אותי חיה, אתה תסכים לתנאים שלי."

תוך שניות אני פורקת את קירן מנשקו ומכריחה אותו לרדת על ברכיו. ביד אחת אני מושכת את ראשו לאחור בשערו וביד האחרת אני מצמידה את חרבי אל צווארו. הוא לא משמיע הגה כשאני מחזיקה את חייו בידיי. מרשים, לנוכח העובדה שהוא ראה אותי הורגת שניים מאנשי הצוות שלו. הוא יודע שלא ארגיש שום אשמה על מותו.

דרקסן נעמד לפני שורת אנשי הצוות השלישי שלי ומכוון אקדח אל איש הצוות הבא. הפעם זו מנדסי. אני לא מניחה לפחד להיראות על פניי. הוא חייב לחשוב שאני אדישה. זה בטוח יעבוד.

"יחסית למישהי שמבקשת להגן על אנשי הצוות שלה, אין לך שום בעיה לראות אותי הורג אותם אחד־אחד," דרקסן אומר.

"על כל גבר שאני מאבדת, גם אתה תאבד אחד. אם אתה מתכוון להרוג את כולם לאחר שאעלה לסיפון, אז זה לא באמת משנה אם אאבד כמה בזמן שאני נושאת ונותנת על חייהם של האחרים. אתה מתכוון לשבות אותי, קפטן. אם אתה רוצה שאעלה לספינה שלך מרצון, יהיה חכם מצידך להקשיב להצעה שלי. או שאולי פשוט נראה כמה מאנשיך אצליח להרוג כשתנסה להכריח אותי לעבור לסיפון הספינה שלך?"

רידן מתקרב לקפטן ולוחש לו משהו. אחיזתו של דרקסן בנשקו מתחזקת. ליבי פועם בחוזקה. לא מנדסי. לא מנדסי. היא אחת משלי. אני לא יכולה להניח לה למות.

"תגדירי את התנאים שלך, נסיכה." הוא יורק את התואר שלי. "תמהרי."

"אנשי הצוות ישוחררו ללא פגע. אעלה לספינה שלך בלי להתנגד. אתה תביא את כל הדברים שלי לספינה שלך."

"הדברים שלך?"

"הבגדים שלי. החפצים האישיים שלי."

הוא מסתובב לרידן. "היא רוצה את הבגדים שלה," הוא אומר בהלם.

"אני נסיכה, ואתם תתייחסו אליי בהתאם."

הקפטן נראה כעומד לירות בי, אך רידן מדבר. "קפטן, מה אכפת לנו אם היא רוצה להתגנדר בשבילנו כל יום? אני לא אהיה זה שיתלונן."

צחוקים שקטים נשמע מאנשי הצוות שלו.

"בסדר גמור," דרקסן אומר. "זה הכול, הוד רוממותך?"

"כן."

"אז תעבירי את הישבן המפונק שלך לספינה שלנו. אתם," הוא מצביע על שני בריונים מאחור, "תביאו את הדברים שלה לספינה. אנשי הצוות של הנסיכה, תעברו לסירות המשוטים. אני מתכוון להטביע את הספינה הזאת. תצטרכו לחתור במשך יומיים וחצי לנמל הקרוב ביותר, וזה אם תחתרו מהר. אני מציע לכם לחתור מהר כדי שלא תמותו מצמא לפני שתגיעו לנמל. ברגע שתגיעו לחוף, קחו את מכתב הכופר שלי למלך הפיראטים ותודיעו לו שהבת שלו בידיי."

כל הגברים, שלי ושלו, ממהרים לבצע את הוראותיו. הקפטן צועד קדימה ומושיט את ידו לחרבי. אני מושיטה לו אותה באי־רצון. קירן קם על רגליו וממהר להתרחק ממני. אני לא זוכה להזדמנות לחייך לנוכח התגובה שלו כי דרקסן מנחית אגרוף על לחיי השמאלית.

אני מוטחת קדימה מעוצמת המכה ודם ממלא את פי בנקודה שבה שיניי פגעו בעור. אני יורקת דם על הסיפון.

"בואי נבהיר דבר אחד, אלוסה. את האסירה שלי, ואפילו שנראה כאילו למדת דבר אחד או שניים לאחר שגדלת כבתו של מלך הפיראטים, העובדה נותרת בעינה שאת תהיי האישה היחידה על ספינה מלאה ברוצחים ובגנבים בעלי לבבות שחורים שלא ביקרו בנמל כלשהו כבר הרבה מאוד זמן. את יודעת מה זה אומר?"

אני יורקת שוב, מנסה להעלים את טעם הדם מפי. "זה אומר שהאנשים שלך לא היו בבית זונות לאחרונה."

דרקסן מחייך. "אם אי פעם תנסי להשפיל אותי מול האנשים שלי שוב, יש סיכוי שאשאיר את דלת התא שלך לא נעולה בלילה. כל אחד יוכל להיכנס, ואני אירדם לקול הצרחות שלך."

"אתה אידיוט אם אתה חושב שתשמע אותי אי פעם צורחת. וכדאי מאוד שתתפלל שלא תירדם לעולם בזמן שהתא שלי לא נעול."

הוא מחייך חיוך מרושע ואני רואה שיש לו שן זהב. הכובע שלו מכסה שיער שחור ומתולתל. פניו שזופות מהשמש והמעיל שלו קצת גדול עליו, כאילו היה שייך למישהו אחר לפניו. הוא גנב אותו מגופתו של אביו, אולי?

"רידן!" דרקסן צועק, "קח את הבחורה לספינה, שים אותה בתא המעצר ותתחיל לעבוד עליה."

תתחיל לעבוד עליה?

"בשמחה," רידן אומר ומתקרב אליי. הוא אוחז בזרועי חזק מספיק כדי להכאיב, ופעולה זו עומדת בניגוד חד להבעתו הקלילה. זה גורם לי לתהות אם שני הגברים שהרגתי היו חברים שלו. הוא גורר אותי לספינה השנייה.

כשאני הולכת, אני מתבוננת באנשים ובנשים שלי השטים להם בסירות המשוטים. הם חותרים בקצב אחיד כדי לא להתעייף מהר מדי. מנדסי, סורינדה וזימה יוודאו שהם יחליפו מקומות באופן קבוע כך שכל גבר יזכה למנוחה. הן בחורות חכמות.

הגברים הם אנשים דחויים. אבי בחר בעצמו כל אחד מהם. חלקם חייבים לו כסף, חלקם הסתבכו כשגנבו ממנו. חלקם לא מילאו הוראות כמו שהיו אמורים. חלקם לא עשו דבר מלבד להיות מטרד. אבא שלי היה זה שקיבץ את כולם בצוות אחד, ואני הבאתי לספינה לא יותר משלוש בנות, כדי שיעזרו לי לשמור על הסדר.

אבא האמין שרוב הגברים ייהרגו ברגע שדרקסן יחטוף אותי. למזלם, הצלחתי להציל את החיים העלובים של מרביתם. אני מקווה שאבא לא יתעצבן יותר מדי.

אבל זה לא משנה ברגע זה. הנקודה היא שאני כעת על הסיפון של 'הנוסע הלילי'. ברור שלא יכולתי לתת לתפיסתי להיראות קלה מדי. היה לי תפקיד לשחק. אסור שדרקסן ואנשי הצוות שלו יחשדו בי.

אסור שהם ידעו שנשלחתי למשימה. עליי לשדוד מהם את הספינה שלהם.