הגבר הזה 3: וידויו של הגבר הזה

 1

אני לחוצה ולגמרי לא מאופסת. אני לא יודעת למה, אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון, אבל לעזאזל, אני פשוט סמרטוט מרוב לחץ. אני לבד. זאת הפעם הראשונה היום שיש לי כמה רגעים שקטים כדי להרהר ביום שעבר עליי עד כה, וכנראה גם הפעם האחרונה. חיכיתי לפיסת הזמן הזעירה הזאת, התחננתי בלבי שיהיה לי קצת זמן לבד בתוך כל הכאוס שהקיף אותי. אני צריכה את הרגע הזה עם עצמי, כדי לקלוט את הזינוק האדיר שאני עושה, כדי לנסות לבדי להתאפס על עצמי. אני יודעת שהרגעים הללו יהיו כנראה נדירים מהיום והלאה.

היום אני מתחתנת.

היום אני מבטיחה את עצמי לגבר הזה לשארית חיי, לא שאני צריכה פיסת נייר או חישוק מתכת על אצבעי כדי לעשות את זה. אבל הוא צריך. לכן, שבועיים בלבד אחרי שירד על ברכיו במרפסת של לוסו, אני נישאת לגבר הזה. ועכשיו אני יושבת, לבושה בחלוק שלי, על ספה באחת הסוויטות הפרטיות באחוזה — הסוויטה שבה ג'סי לכד אותי לפני כל כך הרבה שבועות — ומנסה להתאפס.

אני מתחתנת באחוזה.

היום החשוב בחיי מתקיים במפלט הסקס היוקרתי של הלורד שלי. אני לחוצה לא רק כי אני הכלה. ההורים שלי, אחי ובני משפחתי מסתובבים להם איפשהו בשטחי המלון־הכפרי־כביכול של ג'סי. הם מציצים ומחטטים בכל רחבי הבניין ומתפעלים מהפאר ומהשפע. זאת הסיבה שנעלתי את הדלתות הכפולות של החדר המשותף במנעול ששוקל חמישה קילו. בדקתי אותו מיליון פעמים, ובדקתי שוב ושוב שכל מתקני העץ בצורת צלב ושבכות הזהב שהיו תלויים שם, הוסרו מכל הסוויטות הפרטיות. כמו כן, חקרתי את כל צוות עובדי האחוזה בלי סוף. צבא העובדים האומללים של ג'סי סבל מההצקות האינסופיות שלי ומהתזכורות החוזרות ונשנות שלי על כך שמשפחתי לא יודעת כלום. הם מרצים אותי, מגלגלים את עיניהם וטופחים על כתפי בעידוד, או מסתכלים עליי באהדה, אבל זה לא משפר את ההרגשה שלי. אני פחות מודאגת מהגברים במשפחתי, הם הרי יושיבו את עצמם ליד הבר ויזוזו רק על פי דרישה מפורשת, אבל אמא שלי ודודה שלי הן סיפור אחר לגמרי. אמא שלי, שמחבבת מאוד דברים יוקרתיים, משתפכת פה בלי הכרה, לוקחת על עצמה פתאום את תפקיד מדריך הסיורים, יוצאת מגדרה להראות עד כמה מרהיבה אחוזתו הכפרית של ג'סי. הלוואי שהיתה מפסיקה עם זה. הלוואי שהיתה מצטרפת אל אבא שלי בבר. הלוואי שהייתי יכולה להדביק את הישבן שלה לכסא בר ולהשקות אותה במשקה המופלא של מריו כל היום וכל הלילה. זאת עוד סיבה למתח שאני באמת לא צריכה ביום החתונה שלי, אבל ילד יום ההולדת הקשה והנוירוטי שלי עטף אותי בכוחו החזק והחמים, והשתרע על המרפסת, ואני הסכמתי — ואפילו בלי זיון חינוכי.

אני יודעת שהוא דאג לכול, האחוזה נראית באמת ממש כמו אתר נופש יוקרתי, אבל אני יודעת מה יש בקומה העליונה, ונדמה לי שכל המיטות האלה פשוט מרקדות כרגע על התקרה מעליי, כאילו הן בודדות. הן כנראה באמת בודדות. האחוזה נסגרה לחברי המועדון למשך יומיים כדי שאפשר יהיה לעשות את כל ההכנות, וזה בלבד עלה לג'סי הון קטן בגלל דמי המנוי שהיה עליו להשיב. עכשיו גם חברי המועדון כנראה לא מחבבים אותי, בדיוק כמו חברות המועדון. מן הסתם, כולם שם שונאים אותי עכשיו — הנשים מפני שחטפתי את הלורד שלהן מתחת לאפן, והגברים כי בגללי נמנעות מהם ההרפתקאות המיניות המועדפות עליהם.

אני מרימה את מבטי אל התקרה ומגלגלת את כתפיי בניסיון להפיג מעט מהמתח שהצטבר בהן. זה לא עובד. אני יותר מדי לחוצה, לעזאזל. אני קמה, ניגשת למראה ומתבוננת בעצמי. על אף המתח שאני חשה, אני נראית רעננה, אני קורנת והאיפור שלי עדין וטבעי. פיליפ עשה עבודה נפלאה עם השיער הכהה שלי. הוא החליק אותו באופן מושלם, ועכשיו הגלים הכבדים והארוכים מרחפים בחופשיות, חלקם מוצמד בעדינות לצד אחד של ראשי במסרקת שיער משובצת תכשיטים. ג'סי אוהב אותי בשיער פזור.

הוא גם אוהב אותי בתחרה.

אני פונה אל הדלת, שעל הקולב שעליה תלויה שמלתי, ומתרשמת מכמות התחרה העצומה– המון תחרה, ופה ושם נצנוץ מפתיע של פנינים זעירות. אני מחייכת. הוא לא יוכל לנשום. שמלת הערב הפשוטה הזאת — צמודה במותניים, עם כתפיות עדינות וגב חשוף — תוריד את הלורד שלי על ברכיו.

אלגנטיות מאופקת.

התחרה בגוֹן השנהב מלטפת את ישבני, מחבקת את ירכיי ונאספת על הרצפה בשלולית בד, בקוטר של מטר. עוד ועוד תחרה. זואי מהרודס שיחקה אותה עם השמלה הזאת. היא קלטה אותי בדיוק, והתאימה לי אפילו את נעלי העקב הפשוטות בגוֹן השנהב. בלי קשקושים — נעלי עקב קלאסיות של כריסטיאן לובוטן.

אני לוקחת את הטלפון שלי מהשידה. שתיים־עשרה בצהריים. אני צריכה להתכונן. בעוד שעה בסך הכול אפגוש את ג'סי בפטיו ואדקלם את נדריי, אבטיח לו את עצמי קבל עם ועדה. הבטן שלי עושה סלטה מהירה לאחור... שוב.

אני מורידה את החלוק, לובשת תחתונים ואחריהם מחוך תחרה בצבע שנהב, מותחת אותו מעל בטני ומסדרת את שדיי הקטנים בתוך הגביעים. הוא מסתיר, ממש בקושי, את שטף הדם בצורת עיגול מושלם על השד שלי. הסימן שלי.

נשמעת נקישה עדינה על הדלת. הזמן שלי לבדי, להרהורים, תם. "כן?" אני קוראת, לובשת את החלוק שלי מעל בגדיי התחתונים וחוצה את הסוויטה.

"אווה, מותק, את לבושה?" זאת אמא שלי.

אני פותחת את הדלת. "אני לבושה, ואני צריכה את עזרתך."

היא נדחקת פנימה וסוגרת את הדלת מאחוריה. היא נראית מהמם. היא החליטה לא ללכת על התלבושת המסורתית של אם הכלה — שמלה, ז'קט וכובע תואמים — ובמקום זאת עטפה את גזרתה הנאה בשמלת סטן גזורה ישר בגוון צדפה מקסים. שערה הקצר מסורק לצד ומסודר בסיכת נוצה ופנינה.

"מצטערת, מותק. הראיתי לדודה אנג'לה את מתקני הספא. אני חושבת שהיא תבקש מג'סי להצטרף כחברת מועדון. היא התרשמה מאוד. צריך להיות חבר מועדון כדי להיכנס לספא ולחדר הכושר, או שזה רק לאורחים?"

אני מתכווצת על המקום. "זה רק לאורחים, אמא."

"אה, טוב, אני בטוחה שהוא ייתן אישור מיוחד לבני משפחה. סבא וסבתא שלך היו חושבים שהם בארמון בקינגהם, ינוחו על משכבם בשלום." היא מתפיחה את שערי, ואני מסלקת את ידיה החטטניות ממני. "הצלחת כבר להשתחל אל תוך המחוך שלך?" היא מעבירה את עיני השוקולד שלה על גופי, העטוף בחלוק. "כמעט הגיע הזמן."

אני מורידה שוב את החלוק ומניחה אותו על המיטה. "כן, אני צריכה שתסגרי לי אותו." אני מפנה אליה את גבי ומעבירה את שערי מעל כתפיי. שבועיים של מריחת קרם על גבי מידיו של ג'סי על מחקו כל עדות לפגיעה הגופנית. הסימנים הפיזיים נעלמו, אבל היום הזה יישאר צרוב במוחי לנצח.

"אה, בסדר." היא מתחילה להדק ולרכוס את כל הווים והלולאות של המחוך. "אווה, את צריכה לראות את הפטיו. הוא נראה פשוט יפהפה. יש לך מזל גדול שאת מתחתנת בכזה מקום נהדר. יש נשים שלוקחות משכנתא שנייה כדי לממן מקומות כאלה לחתונה שלהן."

אני שמחה שהיא לא יכולה לראות את פניי כי היא היתה רואה שאני נבוכה להחריד. "אני יודעת." ראיתי את החדר והוא באמת נראה יפהפה — טסה, מארגנת החתונות שלנו, דאגה לכך, אבל כל פינה באחוזה שופעת פאר ממילא, חתונה או לא חתונה. אני לקחתי חלק קטן מאוד בהכנות לחתונה שלי. ג'סי הכיר לי את טסה יום אחרי שהסכמתי להתחתן איתו, רמז קטן לכך שהגבר הקשה שלי כבר שכר אותה לתפקיד מארגנת החתונה שלנו — החתונה שהיינו אמורים לדון בה ולהחליט עליה יחד, כמו שני מבוגרים. כמו כן, כמה נוח, לאחוזה יש רישיון לערוך חתונות.

אפילו לא שאלתי איך הוא הצליח להשיג אותו. כל מה שאני עשיתי לכבוד החתונה שלי הוא להיפגש עם זואי כדי למצוא את השמלה שלי. שום מתח לא היה קשור להכנות, רק המיקום הוא שגרם לי לחץ וחרדות.

"זהו." אמא מסובבת אותי ומעבירה את שערי לאחור מעבר לכתפיי. היא מסתכלת עליי במבט מהורהר, ואני כבר יודעת מה עומד להגיע. "מותק, מותר לאמא שלך להציע לך משהו?"

"לא." אני עונה בזריזות ומחייכת חיוך קטן.

היא מחייכת אליי בחזרה ומושיבה אותי על קצה המיטה. "כשאת נהפכת לאשת איש, את נהפכת למרכז חייו של בעלך." היא מחייכת בחיבה. "תני לו לחשוב שהוא בשליטה, תני לו לחשוב שאת לא יכולה לחיות בלעדיו, אבל לעולם אל תתני לו לקחת את העצמאות שלך או את הזהות שלך, מותק. הם צריכים שילטפו להם כל הזמן את האגו, הגברים האלה." היא צוחקת קלות. "הם אוהבים לחשוב שהם לובשים את המכנסיים בבית, וצריך לתת להם להאמין בזה."

אני מניעה את ראשי קלות. "אמא, לא צריך את זה."

"כן צריך," היא מתעקשת, "גברים הם יצורים מורכבים."

אני מזעיפה את פניי. אין לה שמץ של מושג עד כמה מורכב היצור שלי. "אני יודעת."

"ועל אף שהם מציגים חזות חזקה וגברית, הם חלשים בלעדינו!" היא מפנה את פניי המסמיקות אליה. "אווה, אני רואה שג'סי אוהב אותך, ואני מעריכה את הכנות שלו ביחס לרגשות שהוא מרגיש כלפייך, אבל אל תשכחי מי את. לעולם אל תתני לו לשנות אותך, מותק."

"הוא לא ישנה אותי, אמא." לא נוח לי בכלל לנהל את השיחה הזאת, אם כי היה ברור שהיא תגיע. הם נשארו אצלנו עוד יומיים אחרי שג'סי הציע לי נישואין ורק אז חזרו ללונדון, כך שהם זכו לראות באופן מלא את היחסים ביני לבין ג'סי, מינוס הספירות לאחור והזיונים בדרגות שונות. הם היו עדים לליטופים, למגע ולחיבה התמידיים, והמסקנות הדוממות שלהם לא נעלמו מהעין. לא מהעין שלי, בכל אופן. ג'סי לא לגמרי מודע לזה. לא, לא שהוא לא מודע, פשוט לא אכפת לו, ואני לא מתכוונת לשנות את זה. אני כמהה למגע התמידי, בדיוק כמוהו.

אמא מחייכת אליי. "הוא רוצה לטפל בך, והוא הבהיר היטב שאת יקרה ללבו. זה משמח כל כך אותי ואת אבא שלך לדעת שמצאת גבר שמעריץ אותך, גבר שיילך בשבילך באש במים."

"גם אני מעריצה אותו." אני אומרת חרש. הכנות במילותיה של אמי משפיעה על מיתרי הקול שלי, וקולי רוטט מעט. "בבקשה אל תגרמי לי לבכות. כל האיפור שלי ייהרס."

היא חופנת את לחיי בכפות ידיה ומצמידה נשיקה לשפתיי. "כן, בואי נפסיק עם כל העניינים הרגשניים. רק לעולם אל תעשי משהו שאת לא רוצה לעשות. אני רואה גם שהוא יכול להיות משכנע למדי." אני ממש צוחקת, ואמא צוחקת איתי. משכנע? "חבל כל כך שהמשפחה שלו לא יכולה להיות פה." היא מהרהרת בקול רם.

אני מתכווצת קצת. "אמרתי לך, הם חיים בחו"ל. הם לא קרובים במיוחד." ציינתי באופן מעורפל בלבד את הסיבות לכך שמשפחתו של ג'סי לא מגיעה. מעורפל ביותר. השתמשתי בכל הסיפור שג'סי טווה באוזניי כשרק הכרנו. זה סיפור הגיוני לגמרי.

"כסף," היא נאנחת. "הוא הורס משפחות יותר מכל דבר אחר."

"נכון," אני מסכימה. אבל גם מועדון סקס ודוד פלייבוי לא עוזרים.

נקישה נוספת על הדלת קוטעת את דברינו ואמא קמה מהמיטה ופותחת את הדלת. "אה, זאת בטח קייט." היא אומרת בעליזות.

"הבאתי אלכוהול! וואו, אליזבת, את נראית מדהים!" קולה הנרגש של קייט נכנס לחדר לפניה, והיא מתפרצת אחריו, חולפת על פני אמי ומביטה בי בעיניים כחולות עליזות. "את עדיין לא לבושה?" היא שואלת ומניחה מגש על שידת העץ. היא נראית נהדר, לבושה בשמלת סטן פשוטה בצבע שנהב, תלתליה הארוכים הם גוש להבות אדומות שמקיף את פניה החיוורות — היא השושבינה היחידה שלי, אבל יש בה מספיק התלהבות בשביל עשר.

"בדיוק התכוונתי להתלבש." אני נעמדת ומסדרת שוב את הציצים שלי בגביעי החזייה.

"הנה, קחי." היא מושיטה לי כוס מלאה נוזל ורוד.

"אה, כן, את חייבת!" אמא אומרת בשמחה, סוגרת את הדלת וממהרת לקחת כוס אחת לעצמה. היא לוקחת לגימה ארוכה ומתנשמת. "אוי, האיטלקי הקטן הזה יודע איך לעשות אישה מאושרת."

אני מניעה את ראשי לשלילה מול הכוס המרחפת מולי. "לא, תודה." אני לא רוצה שנשימתי תדיף אלכוהול מתחת לאף של ג'סי.

"זה ירגיע אותך קצת." קייט מתעקשת, לוקחת את ידי ומניחה בה את הכוס. "תשתי."

היא יודעת למה אני לחוצה. הכרחתי גם את קייט לבדוק את המנעול ואת הסוויטות הפרטיות מיליון פעמים. היא מהנהנת לעבר הכוס בגבות מורמות ואני נכנעת וגומעת בנדיבות מהמשקה המופלא של מריו. הטעם שלו נהדר כמו תמיד, אבל שום כמות של אלכוהול לא תספיק כדי לרפא אותי עכשיו.

"איפה ג'סי?" אני שואלת ומניחה את הכוס שלי. לא ראיתי אותו מאז אתמול בלילה. בגלל הגישה המסורתית של אמא שלי, התעקשתי שנישן בנפרד בלילה שלפני החתונה. הוא סירב לצאת מהחדר שלי עד דקה אחת לפני חצות, וכשהוא עשה את זה סופסוף, הוא נשף בכעס רב, וגם זה רק אחרי שאמא שלי הלמה על דלת הסוויטה והכריחה אותו. ראיתי שהוא מת לרמוס את אליזבת, אבל, למרבה ההפתעה, הוא נכנע בלי הרבה בלגן, והסתפק במבט זועם אל עבר אמא שלי כשהיא הובילה אותו אל מחוץ לחדר.

"אני חושבת שהוא מתכונן." קייט גומעת עוד מהמשקה המופלא.

"קייט מתיוז, תירגעי בבקשה!" אמא נוזפת בה, ולוקחת ממנה את הכוס. "את צריכה לעבור עוד את כל היום הזה."

"מצטערת." קייט מגניבה אליי חיוך מחוצף. אני יודעת למה היא צריכה לשתות כל כך מוקדם, קוראים לזה דן וסם יחד.

"מה עם אבא שלי ואח שלי?"

"הם בבר, אווה. כל הגברים בבר." קייט מדגישה את המילה כל.

"כל הגברים?" אני שואלת. "כאילו כל הגברים, כולל סם?"

קייט מהנהנת כאילו לאשר את מה שאני כנראה חושבת. "כן, כל הגברים, חוץ מג'סי, וכולל סם... ודן."

אני מתכווצת. היום הולך להיות יום קשה בשביל קייט. דן עיכב את חזרתו לאוסטרליה כדי שיוכל להיות פה בחתונה שלי. הוא לא אמר הרבה, לא בליל הצעת הנישואין ולא מאז, אבל הוא לא צריך להגיד כלום. ברור שקשה לו עם מה שקורה בחיים שלי וגם להיות ליד קייט, בייחוד כשגם סם, שאין לו מושג מהמתרחש, בסביבה. גם לקייט קשה, אף כי היא מנסה להיראות כאילו זה לא משפיע עליה.

"נו, קדימה." קייט מוחאת כפיים. "את מתכוונת להתלבש או שאת מתחתנת ככה? אני בטוחה שהוא לא יתנגד לזה."

אני מחייכת אל חברתי הנלהבת. היא יודעת שג'סי לא יכול לעמוד בפני תחרה, אבל אמא שלי לא יודעת. "אני מתלבשת." אני מוציאה את נעלי העקב מעטיפתן ונועלת אותן. מיד נוספים לי עוד עשרה סנטימטרים. "אוקיי," אני לוקחת נשימה עמוקה וניגשת אל הדלת, שם ממתינה לי שמלתי. אני נעצרת מולה וסופגת את יופיה הייחודי.

"אולי כדאי שתלכי לשירותים לפני שנכניס אותך אליה." אמא מציעה, ומצטרפת אליי מול השמלה. "או, אווה. מעולם לא ראיתי שמלה מיוחדת כל כך."

אני מהמהמת בהסכמה, ועיניי מרפרפות מעלה ומטה על כל אורכה. "אני יודעת. וכן, אני צריכה להשתין." אמא שלי ממשיכה להעריך את השמלה ואני נכנסת לשירותים, וקולטת מזווית העין את קייט גונבת עוד לגימה זריזה בעוד גבה של אמי מופנה אליה. אם לא הייתי מודאגת כל כך מהמקום שבו נערכת החתונה שלי, אולי הייתי מודאגת מכך שאבלה אותה עם דן וקייט שנמצאים במרחק יריקה זה מזוֹ.

אני סוגרת את הדלת בשקט ונהנית מעוד רגע של פרטיות, בעודי מרוקנת את השלפוחית שלי עד סופה. ואז אני שומעת נקישה רמה על דלת הסוויטה, ואחריה קולה הגבוה וההיסטרי של אמי, שאין לטעות בו. אני תוהה מה קורה, ומזדרזת להסתדר ולשטוף ידיים ולצאת מהשירותים.

"ג'סי," אמא שלי כועסת מאוד, "לך ולי תהיה בעיה רצינית אם לא תעשה מה שאומרים לך."

אני מציצה אל קייט, ששותה עוד משקה מופלא בעוד אמא שלי עסוקה במשהו אחר. היא מחייכת אליי ומושכת כתפיים. "מה קורה?" אני שואלת.

"ג'סי רוצה לראות אותך, אבל אליזבת לא מוכנה בשום פנים ואופן."

אני מגלגלת את עיניי ומפנה את תשומת לבי אל הדלת, שם אמא שלי חוסמת בגופה את הרווח הקטן בין הדלת ולמשקוף. ואז אני שומעת אותו.

"לא תהיה בינינו שום בעיה, אמא, אם תתני לי להיכנס." אני יודעת שהוא מחייך אל אמא שלי, אבל עליי הוא לא מצליח לעבוד עם המחווה השובבית שלו. אני יכולה לזהות את האיום בקולו, אפילו עם אמא שלי. הוא ייכנס לחדר הזה, ואפילו אליזבת לא תצליח לעצור בעדו.

"ג'סי וורד, אין לך זכות לקרוא לי אמא כשאני מבוגרת ממך רק בתשע שנים," היא מתיזה. "עכשיו לך מפה! אתה תראה אותה בעוד חצי שעה."

"אווה!" הוא צועק מעל ראשה של אמי.

אני מגניבה מבט אל קייט, והיא מהנהנת, קולטת מיד את הרמז. שתינו רצות אל הדלת, קייט מורידה את השמלה מהקולב ואני אוספת את השובל בזרועותיי, ואנחנו מעבירות אותה אל חדר האמבטיה ותולות אותה מאחורי הדלת.

קייט צוחקת. "אמא שלך תלמד אי פעם או שהיא תמשיך לנסות לאלף אותו?"

"אני לא יודעת." אני מחליקה את חזית השמלה ויוצאת מהחדר בעקבות קייט, סוגרת את הדלת מאחוריי. אמא עדיין שומרת על הדלת, כף רגלה תקועה בינה לבין המשקוף. זה לא יעצור בעדו.

"ג'סי, לא!" היא דוחפת אותו עכשיו. "אוי לא! זה מזל רע. אין לך שום כבוד למסורת, גבר עקשן שכמוך?"

"תני לי להיכנס, אליזבת." הוא חושק את שיניו, אני יודעת.

אני מסתכלת על קייט ומניעה את ראשי. הוא רומס את אמא שלי, בדיוק כמו שאמר שיעשה אם היא אי פעם תעמוד בדרכו. והיא הכי עומדת בדרכו.

קייט לוגמת עוד קצת מהכוס שעל המגש וניגשת בנינוחות אל הדלת. "אליזבת, תני לו כבר להיכנס. את לעולם לא תצליחי לעצור אותו. הבן אדם קרנף."

"לא!" אמא ממש נעמדת על הרגליים האחוריות שלה, לא שזה יעזור לה. היא כבר צריכה לדעת את זה עד עכשיו, אפילו אחרי הזמן המועט יחסית שהיא כבר מכירה אותו. "הוא לא... או!... ג'סי וורד!"

אני מחייכת לעצמי כשאני רואה את אמי הנחושה נדחפת קלות לאחור ואז מורמת באוויר ומונחת יפה בצד, מה שמפנה לו גישה אליי. היא מסדרת מחדש את שמלתה ומיישרת את הסיכה שלה, ועיניה יורות חצים בגבר הקשה שלי. ואז אני מעבירה את מבטי אל הדלת הפתוחה, ומגלה בריכות ירוקות של תשוקה בוחנות אותי מקרוב, פניו נטולות הבעה, הלסת שלו עטורה זיפים. עיניי החמדניות מתנתקות מעיניו ויורדות לאטן במורד גופו העירום למחצה, כשהוא עומד מולי לבוש במכנסיים קצרים רפויים, חזהו המוצק לח ושערו כהה מזיעה. הוא שוב יצא לרוץ.

"נו, באמת," אמא מתנשפת בכעס. "אווה, תגידי לו ללכת!" היא לא מרוצה.

אני מוצאת את עיניו שוב. "אמא, זה בסדר. רק תני לנו חמש דקות."

עיניו מנצנצות באישור כשהוא עומד בסבלנות ומחכה שאמי תיכנע ותעזוב אותנו לנפשנו. אמא לא תדע להעריך את זה, אבל אפילו המחווה הקטנה הזאת מלאת כבוד מצדו בצורה לא אופיינית. הוא ייקח אותי בכל מקום שירצה ובכל זמן שירצה, לכן העובדה שהוא לא הוציא את אמא שלי מהחדר פיזית היא הפתעה בפני עצמה. הוא דורסני, אין ספק, אבל הוא יכול להיות הרבה יותר גרוע.

מזווית עיני אני רואה את קייט ניגשת לאמי ואוחזת בזרועה. "בואי, אליזבת. רק כמה דקות, מה זה כבר יזיק."

"זאת מסורת!" היא טוענת, אבל בכל זאת נותנת לקייט להוביל אותה החוצה. אני מחייכת קלות. אין שום דבר מסורתי במערכת היחסים שלי ושל ג'סי. "מה זה השטף דם הזה על החזה שלו?" אני שומעת את אמא שלי שואלת כשהיא מובלת החוצה מהחדר.

הדלת נסגרת, ואנחנו שומרים על קשר העין שלנו, ואף אחד מאיתנו לא אומר דבר במשך נצח. אני פשוט שותה אותו בעיניי, כל שריר מעוצב היטב, כל סנטימטר מושלם של יופי טהור.

הוא מדבר לבסוף. "אני לא רוצה להוריד את העיניים מהפנים שלך."

"לא?"

הוא מניע קלות את ראשו. "אם אני אוריד אותן, אני אראה תחרה, נכון?"

אני מהנהנת.

"תחרה לבנה?"

"שנהב."

חזהו מתרחב קצת. "ואת גבוהה יותר, אז את נועלת נעלי עקב."

אני מהנהנת שוב. אם העיניים האלה ינדדו מפניי, זה עלול להוות סכנה רצינית לשיער שלי, לאיפור ולבגדים התחתונים. זה עלול להוות סכנה גם ללוח הזמנים הנוקשה שלנו. אני מצפה שטסה תעלה לכאן בכל רגע כדי לבדוק אם אני מוכנה, ותפציץ אותי בהמון מידע כמו כמה מדרגות יש עד לפטיו וכמה זמן צריך לקחת לי להגיע לשם.

הוא ממצמץ כמה פעמים, ואני יודעת שהוא לא יצליח להתאפק ולא להציץ; אבל כדאי מאוד שישלוט בעצמו, כשיקבל את הרושם המלא, וכדאי מאוד שגם אני אשלוט בעצמי. זה קשה. טיפות זיעה זולגות על רקתו, נוטפות על צווארו ועל חזהו המוצק, ואז מנצנצות על גלי שרירי הבטן שלו ונספגות בגומי של מכנסי הריצה שהוא לובש. אני נעה מצד לצד כשעיניו מתנתקות מעיניי ונגררות בעצלתיים במורד גופי, חזהו עולה ויורד בכבדות רבה יותר כשמבטו עושה את המסע שלו. כל הגוף שלי מעקצץ מרוב מאמץ לשלוט בתגובה לשלמות שהוא מקרין, אבל גם מתוך רצון שהוא ייקח אותי כאן ועכשיו.

"רמסת כרגע את אמא שלי." אני מנסה להסוות את התשוקה שבקולי, אבל כמו תמיד אני נכשלת כליל. אי אפשר לעמוד בפני הגבר הזה, בייחוד כשהוא מסתכל עליי ככה — כשההערכה ממש נשפכת מעיניו.

אני עושה את המהלך שלי. אני חוצה לאט את החדר, מתקרבת אליו ונעצרת קרוב לגופו המכוסה זיעה, ואז מרימה את מבטי אל שפתיו המלאות. נשימתו מואצת, וחזהו מתרחב כל כך שהוא כמעט נוגע בחזי.

"היא עמדה בדרכי." הוא אומר חרש, ואני חשה את נשימתו עליי.

"זה מזל רע. אתה לא אמור לראות אותי לפני החתונה שלנו."

"אז תנסי לעצור אותי." הוא מנמיך את ראשו כך ששפתיו מרפרפות על שפתיי, אבל הוא לא נוגע בגופי. "התגעגעתי אלייך."

"עברו שתיים־עשרה שעות." קולי צרוד ומזמין, אם כי אני יודעת שאני לא צריכה לעודד מגע בינינו כשהוא כולו שרירים קשים ומזיעים ואילו אני עומדת במחוך תחרה בגוון שנהב, ושערי והאיפור שלי מושלמים.

"זה יותר מדי זמן." הוא מעביר את לשונו לאט על שפתי התחתונה, ומפתה אותי לפלוט גניחה שקטה. בבת אחת אני נלחמת באינסטינקט הטבעי שלי לאחוז בכתפיו הרחבות. "שתית." הוא מאשים אותי ברוך.

"רק לגימה." הוא כמו כלב ציד. "אנחנו לא אמורים לעשות את זה."

"את לא יכולה להיראות ככה ולומר דברים כאלה, אווה." שפתיו נדחקות אל שפתיי, לשונו מגששת את דרכה פנימה, מעודדת אותי לפשק את שפתיי ולקבל אותו אל תוך פי. החמימות הנהדרת שלו מפיגה את כל המתחים שלי ממקום החתונה, הכול נשכח ממני ברגע שהוא לוקח אותי, אבל עדיין שומר את הידיים שלו לעצמו. לשונותינו מחליקות זו על זו וזה המגע היחיד בינינו, אבל הוא מכלה אותי כתמיד. חושיי מתחדדים, מחשבותיי מתערבלות וגופי מתחנן אליו, אבל הוא רק ממשיך בתנועות לשונו האטיות, הזורמות, נסוג מדי פעם בפעם כדי לגרות את שפתיי, ואז צולל בחזרה אל תוך פי. אני מהמהמת בגלל הקצב המענג שלו, והפיצוץ הבלתי נמנע מתחיל להתהוות בין ירכיי כשהוא סוגד לי ברכות.

"ג'סי, אנחנו נאחר לחתונה שלנו." אני חייבת לעצור את זה לפני שאחד מאיתנו יחליט להתקדם הלאה. וזאת עלולה להיות אני.

"אל תגידי לי להפסיק לנשק אותך, אווה." הוא תופס בנשיכה את השפה התחתונה שלי ומושך אותה לאט בין שיניו. "לעולם אל תגידי לי להפסיק לנשק אותך." הוא יורד לאטו על ברכיו ולוקח את ידיי, מושך אותי למטה. אני בועטת את נעליי מרגליי ומצטרפת אליו. הוא צופה בי. אגודליו מטיילים במעגלים על גב כפות ידיי במשך זמן מה, ואז הוא מרים את הבריכות הירוקות המרהיבות שלו ומוצא את עיניי.

"את מוכנה לעשות את זה?" הוא שואל חרש.

אני מקמטת את מצחי. "אתה שואל אותי אם אני עדיין רוצה להתחתן איתך?"

שפתיו מתעקלות קמעה. "לא, אין לך ברירה אחרת. אני רק שואל אם את מוכנה."

אני נלחמת להבליע חיוך קטן משלי נוכח הכנות שלו. "ומה אם אגיד לא?"

"את לא תגידי לא."

"אז למה אתה שואל?"

שפתיו מתעקלות מעלה לחיוך ביישני והוא מושך בכתפיו. "את לחוצה. אני לא רוצה שתהיי לחוצה."

"ג'סי, אני לחוצה בגלל המקום שאני מתחתנת בו." אני גם לחוצה כמו כל כלה נורמלית, אני חושבת, אבל המקום שאנחנו נמצאים בו — זה מה שגורם לי הכי הרבה מתח.

חיוכו נעלם. "אווה, הכול טופל. אמרתי לך לא לדאוג, אז את לא צריכה לדאוג. נקודה."

"אני לא מאמינה ששכנעת אותי לעשות את זה." אני מורידה את ראשי, מרגישה קצת אשמה על שאני מפקפקת בכך שהוא עמד במילה שלו. "אני יודעת בדיוק למה אנחנו מתחתנים באחוזה. זה מפני שאין פה רשימת המתנה ולא צריך להתחשב בהזמנות של אחרים." רק במקום הזה הוא יכול להתחתן איתי בלי שום עיכובים.

"היי." הוא מרים את סנטרי מעלה, מכריח אותי להביט בפניו היפות עד כאב. "תפסיקי עם זה עכשיו."

"מצטערת." אני רוטנת.

"אווה, בייבי, אני רוצה שתוקירי את היום, לא שתהרגי את עצמך מרוב לחץ בגלל משהו שלעולם לא יקרה. זה לעולם לא יקרה. הם לעולם לא יידעו, אני מבטיח."

אני מתנערת מתחושת אי הנוחות שלי ומחייכת, מילותיו המרגיעות אותי משפרות את הרגשתי. אני מאמינה לו. "בסדר."

הוא נעמד על רגליו, ניגש לשידה גדולה, מוציא משהו מהמגירה וחוזר אחרי כמה רגעים עם מגבת אמבטיה. אני מקמטת את מצחי כשהוא כורע שוב על ברכיו ומנגב את פניו, ואז פורע את שערו הלח ופורש את המגבת על חזהו.

הוא פותח את זרועותיו. "בואי הנה." הוא תובע חרש, ואני לא מבזבזת זמן, זוחלת אל חיקו ונותנת לו לעטוף אותי בזרועותיו, כשלחיי נחה על חזהו, דרך המגבת. הזיעה הנקייה שלו מסתננת אל אפי, ואני נרגעת אל תוכו. "יותר טוב?" הוא שואל, ומחבק אותי חזק יותר.

"הרבה יותר טוב." אני ממלמלת אל תוך המגבת. "אני אוהבת אותך, הלורד שלי." אני מחייכת.

אני מרגישה אותו נע קצת מתחתיי, רמז אילם לכך שהוא צוחק בשקט. "חשבתי שאני האליל שלך."

"אתה גם האליל שלי."

"ואת הפתיינית שלי. או שתוכלי להיות גבירת האחוזה שלי."

אני מזנקת מחזהו ורואה שהוא מחייך אליי. "אני לא אהיה גבירת אחוזת הסקס!"

הוא צוחק ומושך אותי בחזרה למטה, מתעכב כדי ללטף את שערי הרך ושואף עמוקות בשביעות רצון. "כרצונך, ליידי."

"סתם ליידי, זה מספיק." אני ערה לכך שידיי מחליקות על גבו הלח, אבל באמת שלא אכפת לי. "אני כל כך מאוהבת בך."

"אני יודע שאת מאוהבת בי, אווה."

"אני צריכה להתכונן. אני מתחתנת, אתה יודע."

"באמת? מי הממזר בר המזל?"

אני מחייכת ומתרחקת שוב מגופו. אני צריכה לראות אותו. "הוא קונטרול פריק קשה ונוירוטי." אני מושיטה יד וחופנת את לחיו עטורת הזיפים. "הוא נאה כל כך." אני לוחשת ובוחנת את עיניו, שמביטות בי בריכוז. "הגבר הזה עוצר את נשימתי כשהוא נוגע בי ומזיין אותי עד אובדן חושים." אני מחכה ללעג שלו, אבל שפתיו רק מתהדקות לקו ישר, לכן אני רוכנת ומנשקת את סנטרו, ועושה את דרכי אל שפתיו. "אני מתה כבר להתחתן איתו. אני חושבת שכדאי שתלך, כדי שהוא לא יצטרך לחכות לי."

"מה הגבר הזה היה אומר אם הוא היה תופס אותך מנשקת גבר אחר?" הוא שואל סביב פי.

אני מחייכת. "אה, הוא בטח היה מסרס אותו, ואז שואל אם הוא מעדיף קבורה או שריפה — משהו כזה."

עיניו מתרחבות. "הוא נשמע רכושני. אני לא חושב שאני רוצה להתעמת איתו."

"אתה באמת לא רוצה. הוא ירמוס אותך." אני מושכת בכתפיי, והוא צוחק. זה הצחוק הזה עם העיניים הנוצצות, זה שיוצר בזוויות עיניו קמטים שמאירים את עיניו הירוקות היפות. "אתה מאושר?" אני שואלת.

"לא, אני מת מפחד." הוא נופל לאחור ולוקח אותי איתו. "אבל אני מרגיש אמיץ. תנשקי אותי."

אני צוללת פנימה, מכסה את פניו בנשיקותיי ומהמהמת בסיפוק מתוק, אבל אני לא מקבלת הרבה זמן להתענג עליו.

הדלת נפתחת. "ג'סי וורד! תוריד את הגוף המזיע שלך מהבת שלי!" הצעקה ההמומה של אמא שלי מנפצת את פרטיות הרגע שלנו.

אני מתחילה לצחוק. הזעם של אמא שלי לא גורם לי להפסיק לקבל את מנת הג'סי שלי. והוא נותן לי.

"אווה! את תסריחי. קומי!" עקביה רוקעים בזעם לכיווננו. "טסה, תעזרי לי פה קצת, בבקשה?"

אני מרגישה פתאום המון ידיים בחלקים שונים של גופי, מנסות למשוך אותי מג'סי. "אמא! די!" אני צוחקת, ואוחזת בג'סי יותר חזק. "אני קמה!"

"אז קומי כבר! את מתחתנת בעוד חצי שעה, השיער שלך מבולגן והרסת מסורת עתיקה, ואת מתגלגלת לך על הרצפה עם בעלך־לעתיד." היא מתנשפת בכעס. "טסה, תגידי לה!"

"כן, קדימה, אווה." קולה הנוקשה של טסה דוקר את עורי. היא די נחמדה, אבל האישה הזאת מפחידה עם כושר הארגון הרצחני שלה.

"אוקיי, אוקיי." אני רוטנת, גוררת את עצמי מגופו של ג'סי ומסדרת את הופעתי.

"אויש, תסתכלי על עצמך." אמא נאנקת, ומנסה לסדר את שערי הפרוע. אני מתאמצת לא לצחוק כשאני רואה שג'סי לא עושה שום סימן שהוא הולך, במקום זאת הוא משלב את זרועותיו תחת ראשו כדי להשעין אותו מעט למעלה, כך שיוכל לצפות באמא שלי מושכת אותי ומסדרת אותי. "אתם שני ילדים קטנים." היא ממשיכה, כעסה גובר, ועיני השוקולד שלה מביטות בגבר הקשה שלי. "החוצה!"

"בסדר." הוא קם מהרצפה בתנועה אחת זורמת, ושריריו הנהדרים מתכווצים ונעים כשהוא זז. הריר שנוזל מפיה של טסה לא חומק מעיניי, אבל היא ממהרת להתנער ממצב ההלם הקל שלה כשהיא תופסת אותי מביטה בה בגבות מורמות.

"אני אטפל בחתן!" היא מצהירה, ומסיטה אל עיניה לכל מקום אפשרי, מלבד גופו של האליל שלי. "ג'סי, בוא."

"חכי." הוא מסתכל על החזה שלי. "איפה היהלום שלך?"

"שיט!" היד שלי מתעופפת מאליה מעלה אל עצם החזה שלי, ועיניי מתרוצצות על הרצפה. "שיט, שיט, שיט! אמא!"

"אווה!" ג'סי צועק, "בבקשה! תשמרי על הפה שלך!"

"אל תיכנסי לפניקה!" אמא יורדת על ברכיה ומתחילה לחפש מתחת למיטה, בעוד אני סורקת כל מילימטר של השטיח המפואר.

"הנה הוא!" טסה מרימה אותו בזריזות מהרצפה, וג'סי חוטף אותה בבת אחת מידה ואז ניגש אליי.

"תסתובבי." הוא מתנשף, ואני מצייתת מייד, לבי הולם בחזי. היהלום המזדיין הזה יהרוג אותי. "זהו." שפתיו נוגעות בכתפי, מותניו נדחקות אל ישבני.

"מגיע לכם, שאתם משתוללים ככה על הרצפה." אמא מתנשפת בכעס. "עכשיו החוצה!" היא מתחילה למשוך בזרועו של ג'סי, אבל הוא לא מתנגד לה הפעם.

אני מנופפת לו, ואז קדה, מה שגורר עוד נשיפת כעס מפי אמא שלי וחיוך שובבי מג'סי, ואז הוא מתיר לטסה להוביל אותו אל מחוץ לסוויטה.

"בסדר. קדימה, לתוך השמלה הזאת, אווה או'שי. איפה היא?"

אני מצביעה לכיוון חדר האמבטיה ומתיישבת בקצה המיטה. "בחדר האמבטיה. ובקרוב לא תוכלי כבר לקרוא לי ככה." אני אומרת בהתנשאות.

היא רוקעת ברגלה וחוצה את החדר אליי. "את תמיד תהיי אווה או'שי בשבילי." היא רוטנת. "קומי. אבא שלך יהיה כאן כל רגע כדי ללוות אותך למטה."

אני נעמדת ומסדרת שוב את בגדיי התחתוניים. "הוא בסדר?"

"אבא שלך?" היא שואלת. "לחוץ, אבל לא משהו שכמה כוסות ויסקי לא ירפאו. הוא שונא להיות באור הזרקורים."

זה נכון. הוא ישמח מאוד להעביר אותי כבר לג'סי כדי שיוכל להימלט מתשומת הלב של כולם ולהיטמע שוב בקהל. ניהלנו שיחה קצרה על נאומים, וראיתי את הפחד בעיניו. אמרתי לו שהוא לא חייב לשאת נאום, אבל הוא התעקש, כמו גם אמא שלי.

היא מורידה את השמלה שלי מהקולב ומחזיקה אותה מולי. אני משעינה את ידי על כתפה, נכנסת לתוך השמלה ומחליקה את זרועותיי לכתפיות העדינות. אמא מסובבת אותי וסוגרת את עשרות כפתורי הפנינה הזעירים שתפורים לאורך גב השמלה. ידיה עולות אל כתפיי ומיישרות את הכתפיות.

היא עומדת דומם. אני יודעת מה אני עומדת לראות כשאסתובב, ואני לא בטוחה שאצליח להתמודד עם זה. ואז אני שומעת משיכת אף קלה.

"אמא, בבקשה, אל תבכי."

ידיה חוזרות לפעולה. "מה?"

אני פונה לאחור, וחשדותיי מתאשרים. עיניה מצועפות ויבבה קטנה נמלטת משפתיה. "אמא." אני מזהירה אותה חרישית.

"או, אווה." היא רצה אל חדר האמבטיה, ואני שומעת אותה מושכת בפראות נייר טואלט מהגליל ואז מקנחת את אפה. ידעתי שהיא תעשה את זה. היא מופיעה בפתח הדלת, טופחת מתחת לעיניה בנייר טישו. "מצטערת. עמדתי בזה יפה מאוד עד עכשיו."

"נכון." אני מאשרת. "בואי תעזרי לי פה קצת." הסחת דעת, זה מה שהיא צריכה.

"כן, כן. מה לעשות?"

"נעליים." אני מצביעה על נעליי שעדיין זרוקות על הרצפה לאחר שבעטתי אותן מעליי, והיא מניחה אותן לרגליי.

"תודה." אני מרימה את שובל שמלתי ומחליקה את כפות רגליי בחזרה ללובוטן. "איך הפנים שלי?" אני שואלת.

היא צוחקת. "את מתכוונת אחרי שכרגע שפשפת כל מילימטר מהן על ג'סי?"

"כן." אני עונה, וניגשת לחדר האמבטיה כדי לבדוק את עצמי במראה.

"לא תזיק לך עוד קצת פודרה." היא קוראת אחריי.

והיא צודקת. אני נראית סמוקה קצת. אני לוקחת את מברשת האיפור שלי ומעבירה אותה בתנועות מהירות על לחיי, ואז מורחת שכבה נוספת של שפתון בגוון ניוד ומוסיפה עוד קצת מסקרה. השיער שלי כבר לא רך כמשי אחרי ההשתוללות הקטנה שלי על הרצפה, אבל המסרקה עדיין מונחת היטב במקומה. אני מרגישה טוב יותר. זה בזכותו. הוא שואב ממני את כל הדאגות בעצם נוכחותו, ועכשיו אני כבר מתה לקחת את התחת עטוף התחרה שלי למטה ולפגוש אותו.

אני מרימה את שולי שמלתי ויוצאת מחדר האמבטיה, מעיפה את שערי מאחורי כתפיי ונושמת נשימה מרגיעה. "אני מוכנה." אני מצהירה, ונעצרת בבת אחת כשאני רואה שאמא שלי לא עומדת שם לבדה.

"אוי, ג'וזף, תסתכל עליה!" אמא קוראת, ואז נופלת על כתפו של אבי וממררת בבכי על חליפת שלושת החלקים שלו בצבע פחם. קייט שולחת יד ומלטפת את גבה, תוך שהיא מגלגלת את עיניה קלות, ואבא כורך את זרועותיו בעדינות סביב מותניה. זה נדיר. הוא לא בן אדם שמראה את הרגשות שלו בכלל.

אני מחייכת אליו והוא מחזיר אליי חיוך קורן משלו. "אל תתחיל גם אתה," אני מזהירה אותו.

"אני לא אמרתי כלום." הוא צוחק. "חוץ מכמה שאת יפה כמובן. ממש יפהפייה, אווה."

"באמת?" אני שואלת, המומה ממפגן החיבה הפומבי שלו, גם אם הוא מילולי בלבד.

"כן, באמת." הוא מהנהן בחדות. "זהו, את מוכנה?" הוא מרחיק ממנו את אמי ומחליק את חליפתו, מעמיד פנים שלא אמר כרגע כמה מילות אהבה לבתו.

"כן, יותר ממוכנה. אבא, קח אותי לג'סי." אני תובעת ומשיגה את האפקט שרציתי — כולם צוחקים למשמע פקודתי. הרבה יותר טוב. אני כבר לא יכולה עם כל הלחץ הזה. ג'סי מספק לי מנות גדושות של לחץ די והותר.

טסה מתפרצת לחדר. "נו, קדימה. למה אתם מתעכבים?" היא שואלת, ובוחנת את כל הנמצאים בחדר, שמסתכלים כולם עליי. "אליזבת, קייט, רדו למטה, בבקשה." היא מלווה אותן אל מחוץ לחדר. "אווה, אני אפגוש אותך בפטיו בעוד שלוש דקות."

היא משאירה אותי ואת אבא שלי לבד. "אתה יודע, אבא, אתה צריך לשלב איתי זרועות עכשיו." אני מקנטרת אותו.

הוא עושה פרצוף. "לכמה זמן?"

"לכמה זמן שייקח לך ללוות אותי למטה." אני לוקחת את זר הכלה שלי — לילי־קאלה אחד.

"אז בואי נזיז את התחת כבר." הוא מפנה אליי את זרועו, ואני משלבת בה את זרועי. "מוכנה?"

אני מהנהנת ומניחה לאבי להוביל אותי לפטיו, שם מחכה לי לורד אחוזת הסקס שלי.