הגר

כשעלה סבא לתורה, ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, הים לא נזדעזע והבריות לא דיברו. העולם שתק והחריש וראה את סבא שלי עולה במעלות הבימה ומהדק לראשו את הטלית ונושק לספר התורה הפעור ומברך בקול גדול ההולך ויוצא מקצה העולם ועד סופו: "ויקרא שמה בישראל הגר בת מרים."

והעולם שתק והחריש, ולא מחה ולא עצר ולא מנע את הקללה הקדומה שנחתמה בנקישת שפתיים ממארת של סב ערירי ומייחל שחיכה עשרים ושבע שנים לשובה של הגר והפך את השבת בה נולדתי ליום אבל ונהי.

ובאותה השעה שכבה אמי לבדה על מיטת היולדות וביקשה להכניס אליה לחדר את סבתא ולבשר לה על השם הנבחר שיתן לשוויגער היקרה הרבה נחת ופיצוי, "כי אני יודעת עד כמה חיכית כל השנים לבת שתנציח את זיכרה של התינוקת העקודה, אך הקדוש־ברוך־הוא פקד אותך בשישה בנים זכרים והבת נותרה משאת־נפש נכזבת. והנה זכינו לחסדו ונפקדנו בתינוקת שתיקרא בשבת הבאה שרה בת מרים נכדת לאה, ואת לא תדעי עוד צער ותזכי לנחמה."

וסבתא בכתה וצחקה ונאנקה והוציאה מכיסה את סידור התפילות הישן ולחשה בזה אחר זה את כל פסוקי השם "שרה" בתהילים קי״ט וידעה שליום הזה ציפתה שלושים ושתיים שנים ויצאה מבית־החולים בצעדים מרקדים ופגשה בחצר את המתפללים, שעזבו את בית־הכנסת שקטים וחרישיים וממלמלים ושואלים מדוע החליטו לקרוא לנכדה הפעוטה בשמה של אותה רשעה מצרית ארורה.

הגר בת מרים. הגר המצרית. הגר אם ישמעאל. הגר.

סבתא פרצה בזעקה גדולה ומרה על אותו האיש, הכי קרא שמה הגרי ויעקבני זה פעמיים - את צרתי הביא לתוך ביתי, והנה עתה לקח גם את בתי, והשם הוא שרה, כשמה של התינוקת העקודה והאם הצדקת.

אבל הרעבי בדק בספרים הקדושים ופסק שהמרת השם עלולה להביא סכנות גדולות ומרות על התינוקת ועל משפחתה ועל כל הציבור, כמו המעשה הנורא שאירע בצפת בשנת תרנ״ו במשפחתו של רבי יהודה טננבאום "הנודע בגליל", שפקדו הקדוש־ברוך־הוא בבן זכר בריא ויפה־עיניים. וביום מילתו, שחל בשבת, קראו אביו בשמו של האדמו״ר הראשון לבית ראז׳ין, אלחנן־אהרון, אך בטרם הספיק לקפל את טליתו פרצה אמו הרבנית אל עזרת הגברים ונפלה על פניה ותפסה בשולי חלוקו ונשאה תחינתה מלפניו שינציח את שם אבי־סבה הקדוש זצ״ל שמת ברעידת האדמה הנוראה. רבי יהודה לא יכול היה לשאת את עוניה ואת צערה של אמו וחזר ונתעטף בטליתו והכריז מחדש על שמו של התינוק משה־יהושע. הנימול הובא אל אמו והקהל הסב לסעודת המצווה בשמחה ובטוב לבב ובירך את האב המאושר בחופה ובתורה ובמעשים טובים אמן. וכשחלצה היולדת את שדיה לעוללה והסבה אליהם את פיו הפעוט, ראתה את עיניו והנה הן מעוקלות ורכות כעיני הסיטרא־אחרא. היא1 טילטלה את הראש הקטן בחוזקה והטיחה את עצמה עם התינוק על מרצפות האבן ושאגה בקול משונה ונורא. הנשים חשו לחדרה וראו את זוועת התינוק המחוץ. צווחות האימה מילאו את ההיכל והגברים חדלו מסעודת המצווה ופרצו אל חדר היולדת וראו את העולל שוכב רצוץ על מרצפות האבן ואמו מתפתלת סביבו כלילית. האב האומלל נפל על גופתו המרוטשת של בנו והרעיד את אמות הסיפים בזעקותיו וקיבל עליו את דין העקידה כי במו ידיו פתח שער למזיקין בשנותו את שמו של התינוק בטרם עת, כמו שכתב האר״י הקדוש על שינוי שמו של תינוק שכמוהו כדחיקת הקץ.

הרעבי סיים את המעשה הנורא ופניהם של הורי חפו. אך סבתא לא הסכימה לקבל את הגזירה ובכתה וצעקה והתחננה שהרעבי ימצא פתח הצלה לתינוקת האומללה שלא חטאה ולא עוותה ולא פשעה והנה עליה לשאת כל ימי חייה את מארת שמה המקולל. והרעבי חזר ועיין בספרים הקדושים ואמר שאין כל מוצא, הן השם ניתן ונחתם ולך אפוא מה אעשה הגר? אבל כאשר תגדלי תוכלי מרצונך ומדעתך לפרוק את עולו מעל צווארך ולבחור לעצמך שם אחר תחתיו, ואביך יעלה לתורה ויכריז על שמך החדש ויתקן את אשר עוות בנקישת שפתיים ממארת של סב ערירי ומייחל.

הקללה הקדומה לא תסור ממך לעולם עד אם תגרשי את השם המנואץ. שרה היא האם הצדקת והגר היא המצרית הארורה. המירי את שמך, הגר.