הגשמה עצמית

 הקדמה למה קם אדם ומחליט לכתוב ספר שכופר בצורה בוטה באמונות המרכזיות של התרבות שבה הוא חי, ואיך הוא מעז לעשות זאת כשלמעשה הוא מסתמך על תחומי השכלה רבים מאוד, שבהם הוא כלל לא מומחה, ולכל היותר יכול לטעון שהוא "קרא כמה ספרים מעניינים בנושא"? ולמה שאדם אחר יקרא ספר כזה? אלו הן שאלות הדורשות תשובה, וכדרכי בקודש אענה קודם על האחרונה. כשאנחנו בוחרים איזה ספר לקרוא, אנחנו מחפשים עניין, הנאה ובהרבה מקרים אפשרות להתנתק מהמציאות האפורה לטובת משהו מסעיר יותר, ברור יותר, עם התחלה וסוף מובחנים, ולצאת בתום הקריאה עם תחושה שלמדנו משהו, או שהבנו משהו שלא ידענו לפני הקריאה. בספר הזה אני משתדל לספק עניין, אבל בעיקר מנסה להסביר מדוע המציאות שלנו אפורה, היכן טעינו וכיצד גרמנו למציאות שלנו להיות כפי שהיא. לא, אין הכוונה למונולוג משמים המונה באריכות את כל פגמינו כנגד איזה אידיאל בלתי ניתן להשגה. למעשה אני לא מאמין באידיאלים כלל. בעיניי הפגמים שלנו הם חלק ממי שאנחנו. ובכלל, מי קובע מה הוא פגם? מטרתי היא לנסות להראות איך הריחוק ממה שאנחנו לטובת כל מיני מטרות, שלכאורה חשובות מאוד, מונע מאתנו לחיות טוב יותר. אז מי שנראה לו שיש טעם לבדוק את הספר (אם אתם מאושרים ושלמים לחלוטין עם עצמכם וחייכם ומי שאתם ,אתם לא זקוקים לקריאה בו ואני חושד שהבנתם לפחות אינטואיטיבית את מה שאני עומד לטעון בו) מוזמן לנסות. בתור קורא ספרים מומחה (אין דבר כזה, כמובן. בעוד שבתחומים רבים מאוד אני לכל היותר חובב משכיל, הרי קריאה היא אחד הדברים המרכזיים בחיי, לכן החלטתי שלאחר קריאת אלפי ספרים אני יכול להכתיר את עצמי בתואר הזה), אני יודע שספר צריך להיות קריא וקולח. לאף אחד חוץ מכמה אקדמאים אין סבלנות לבזבז את זמנם על משהו כה עגום כמו ספר משעמם. אני אנסה לא ליפול במלכודות הדיון האקדמי הרשמי והעבש, לתבל בדוגמאות ולהרגיז לא מעט (אתה לא יכול להשתעמם כשאתה כועס. זה חוק טבע). ולאחר שעניתי על השאלה האחרונה, אחזור לענות על שתי הראשונות. וכדי לעשות זאת אשתף בכמה תובנות שצברתי בחיי הכבר לא כל כך קצרים: 1. מיקוד וצמצום במחקר המדעי המודרני נו, טוב, אתה אומר לעצמך, באמת גילה את אמריקה. כל אחד יודע שהמדעים הבסיסיים של פעם התפצלו היום להמון תתי-תחומים, וכבר אמרו שהמדען היום יודע המון על כמעט שום דבר. אומנם האמירה הזו לא מחדשת דבר, אבל בואו נחשוב רגע מה זה אומר. אם בעבר ניסה המדען למצוא תשובות לשאלות הגדולות, הרי היום הוא מתמקד במשהו צר כל כך, עד כי התשובה - מבריקה ככל שתהיה - לא מוסיפה באמת להבנת העולם שלנו. כשקופרניקוס טען שהארץ מסתובבת סביב השמש ולא להיפך, הוא הביא למהפך מחשבתי ששינה את הדרך שבה כולנו רואים את העולם. כשדרווין פרסם את מוצא המינים הוא זעזע את העולם, ומובן שבשני המקרים העולם סער והתפלג בין תומכים לשוללים. היום, כשדן שכטמן מצא את הקוואזי-גבישים (ואין לי מושג מה זה), הוא קיבל אומנם פרס נובל (ברכותיי) אבל הוא לא באמת יצר שינוי משמעותי בתפיסת העולם שלנו. מה שאני מנסה לומר הוא ששינוי רדיקלי במחשבה ובתפיסת המציאות לא סביר היום שיבוא מהעולם האקדמי, בשל התמחות היתר וכן בשל העובדה שהסתכלות שונה על המציאות מצריכה אינטגרציה (איי, מילה גדולה, בעברית פשוטה הכוונה היא חיבור ידע מתחומים שונים) והגעה למסקנות מתוך המשותף מתחומים שונים. אלו לא יבואו מהחוקר האקדמאי ומעולמו הצר, אלא מאדם שמתעניין בתחומים רבים, אם כי כמובן לא סביר שהוא יהיה מומחה של ממש באחד מהם. לכן החובב המשכיל הוא זה שעשוי היום להציע הסתכלות אחרת ומרעננת על השאלות הגדולות. והשאלה - איך נכון לחיות את חיינו, היא בהחלט שאלה גדולה לטעמי. 2. רוב בני האדם אינם מאושרים למעשה את התובנה הזו הפנמתי כבר בגיל 12. ברמה המיידית היא עזרה לי לנסח את הכלל: אם אני לא יודע מה לעשות, כדאי לעשות ההיפך ממה שעושים רוב בני האדם, כי מה שהם עושים כנראה לא עובד להם כל כך טוב. מובן שזה היה גם רציונליזציה להתנהגות ה"דווקאית" שפיתחתי עוד קודם לכן, אבל זה לא אומר שזה לא נכון. הסתכלתי על המבוגרים שסביבי ורובם היו נרגנים, לא מרוצים, מהירים להצביע על פגמים אצל אחרים, חושדים במניעים של מעשים טובים ובאופן כללי מסתובבים באי חשק בעולם עם פנים מכורכמות. יהיה מי שיטען שזה אופייני לצורת החיים שבה גדלתי - קיבוץ, אם כי עברו מאז הרבה שנים שבהן אני לא חי בקיבוץ, והנוף האנושי שתיארתי קודם נשאר דומה, אם לא זהה. כל מי שיצא לו לבלות זמן עם ילדים קטנים יודע שזה לא המצב אצלם, ורוב הזמן הם שמחים ומאושרים (וכשהם לא, מדובר בדרך כלל בצורך שקל למלא אותו, כמו רעב, כאב, עייפות או חיבוק). בן ה-12 שהייתי אז לא ידע להצביע על מה שגוי בבחירות של המבוגרים, ורק הבין שחייב להיות משהו שגוי בדרך החיים של אנשים שגורמת להם להיות אומללים. האדם המבוגר יותר שאני היום (לפחות כרונולוגית) חושב שהוא יכול להצביע על חלק מהסיבות למצב הזה, שהוא תמוה בעיניי עד היום. 3. יש יותר מדי אנשים בעולם גם את התובנה הזו הסקתי בגיל הנעורים. לא נראה לי אז הגיוני שכמות בני האדם יכולה לגדול כל הזמן, ושעדיין יהיה לכולם כל מה שנדרש לצרכיהם. בכיתה י' למדנו על תומאס מלתוס, שטען שכמות המזון עולה מדור לדור בקצב קבוע, בעוד שמספר בני האדם עולה בטור הנדסי - כלומר מהר יותר. על פי חישוביו יהיה מחסור במזון בתוך 100 שנה. דארוין לא הבין עד הסוף את מה שהוא ראה עד שקרא את מלתוס, ואז היה לו כל הדרוש כדי לנסח את עיקרון הברירה הטבעית. בעיקרון מה שמלתוס אמר מנוסח היום כחוק היסודי של הכלכלה – חוק המחסור. מכאן שלמרות שחישוביו של מלתוס לא התאמתו (בעיקר בגלל אחד בשם פריץ האבר, שהמציא את תהליך ייצור האמוניה, שהיה היסוד לשימוש בדשנים בחקלאות והביאה לעלייה מטאורית בכמות היבול המופק ליחידת שטח). אך עוד לפני שלמדתי על מלתוס הבנתי שבעולם סופי (וכזה הוא כדור הארץ שלנו) לא יכול להיות גידול אינסופי בכמות הפיות שיש להאכיל. מדי כמה שנים פוקד רעב מקום כלשהו בעולם, ואם לא, אז מלחמת אזרחים שמחסור במזון הוא הסיבה לה (למשל רצח העם ברואנדה לפני כמה שנים). אם נמשיך להתרבות בקצב הנוכחי, אירועים כאלו ילכו ויהפכו שכיחים יותר ויותר. לאחר מלחמת העולם השנייה חשבנו שזוועות המלחמה ריפאו את המין האנושי מהנטייה להילחם (פוקויאמה אפילו כתב על זה ספר הנושא את השם: קץ ההיסטוריה והאדם האחרון, למרות שהוא התכוון למשהו קצת אחר), אבל העובדות הן שמלחמות ממשיכות לפרוץ כל הזמן, ולא רק הסכסוך הישראלי-ערבי או מלחמות שבטים באפריקה, אלא גם במרכז אירופה הכה-מתורבת לכאורה (למשל, הפירוק האלים של יוגוסלביה למספר מדינות). מלחמות הן מאבק על נכסים (כפי שאומר לעצמו סמל המחלקה לאורך כל הספר הקו האדום), או בניסוח אחר: מאבק על משאבים, ומשאבים נדרשים כדי לקיים את האנשים וריבויים. 4. אנחנו קונים המון דברים שאנחנו לא צריכים לא מזמן חזרתי למשך כמה ימים להתגורר בבית שבו גרתי שנים רבות עם גרושתי, עקב הצורך להיות עם הילד בזמן שאימא שלו מבלה בחו"ל. אחרי כמה שנים שבמהלכן חייתי בדירה קטנה שבה יש רק מעט מאוד דברים שאני צריך באמת, המפגש עם כמות הרכוש הנמצא בבית - שברובו אני מניח לא ייעשה שימוש לעולם - היה הלם עבורי. בניגוד למה שעולה אולי במחשבה לנוכח קריאת הדברים האלו, גרושתי אינה פזרנית גדולה מטבעה. היה חשוב לה תמיד לא להיכנס לאוברדראפט (בעניין הזה לא הייתה בינינו מעולם מחלוקת), ובסך הכול אין לה תאוות קניות בלתי מרוסנת, לפחות בהשוואה למרבית האנשים. למרות זאת, כמות הדברים הזרוקים במחסן (וזה מבלי שפתחתי את הבוידעם הגדוש לעייפה אף הוא) הכתה אותי בתדהמה. אפשר לטעון שמצבי דומה למצבו של נזיר, שאחרי שנים במנזר יוצא פתאום לעיר הגדולה והמודרנית ונדהם מהשפע. אבל אני חי פה, ומסתובב לעיתים בחנויות ונוסע בכבישים, ומה שהדהים אותי לא היה השפע האפשרי, אלא כמות הדברים הבלתי שמישים שהצטברו ומוטלים להם בחדר שכבר אין לו שימוש אחר פרט לגודש שנצבר בו, ושברור שמקומם של רובם בפח האשפה הקרוב. אתה שואל את עצמך, למה נקנו הדברים האלו ואת מה זה משרת (כי ברור שלא שום צורך פונקציונלי) והתשובות שעולות, לפחות לי בראש, קשורות לנפש האדם. 5. הערכות שווי של חברות והמלצות קנייה של אנליסטים לפני מספר שנים עשיתי תואר MBA בניהול עסקים. באחד הקורסים במימון נדרשנו להגיש כעבודה הערכת שווי של חברה על פי המודלים הרבים שלמדנו. אני בחרתי להעריך שווי של חברה שנסחרת בבורסה מצד אחד (ולכן הדוחות הכספיים שלה נגישים לכל דורש), ומצד שני היא חברה בת של החברה שבה עבדתי באותה תקופה (רציתי להבין עד כמה מעיק עלינו עולה של החברה הבת הזו, וידעתי שהיא מפסידה מזה שנים). בדיעבד זו הייתה בחירה מצוינת, כי אחרים שבחרו חברות ידועות וגדולות, ובמקרים רבים גם עם חברות בנות רבות, עשו עבודה גדולה הרבה יותר - ולו בגלל הצורך לנתח את כל הדוחות הכספיים של שלל חברות הבנות. אבל מה שהדהים אותי היה שכל המודלים, למעט הבסיסי ביותר (שהפרופסור למימון טרח ארוכות להסביר למה הוא שגוי), היו חסרי משמעות ולא היה ניתן להשתמש בהם. מודלים כמו יש"ס, רשל"ח, צמיחה או EBITDA (לא להתרגש מהקללות, זה כל מיני מודלים להערכת שווי של חברה על פי יחס שוק ספרים, רווחים שלא חולקו, צמיחה או תזרים המזומנים), כולם היו לא רלוונטיים, כי כולם הניחו שהחברה צומחת וגדלה עם הזמן, והסתבר לי להפתעתי שאין שום מודל לחברה שלא צומחת ואפילו קטנה עם הזמן. זה קצת מוזר, כי כולנו מכירים לא מעט מקרים של חברות שמפסידות או שנמצאות בתהליך צמצום, ולו מהסיבה שקמה פתאום טכנולוגיה מתחרה שעושה דבר דומה בעלות זולה יותר (למשל צילום תמונות בפילם, שפחות או יותר עבר מן העולם). התחוור לי שכל החשיבה הכלכלית של ימינו מתבססת על צמיחה מתמשכת, דבר שנראה קצת לא הגיוני בהתחשב בכך שאנו חיים במקום סופי בהחלט. ההטיה האופטימית של העולם העסקי התבטאה גם בעובדה ש-99% מהמלצות האנליסטים, כך התברר, הן חיוביות (החזק, קנה או תשואת יתר) ורק 1% (במלים – אחוז אחד) הן המלצות שליליות (מכור). מעבר לעובדה שאם אתה משקיע בבורסה, אז ודאי כרגע הבנת שאין הרבה ערך להמלצות האנליסטים. זוהי הדגמה נוספת לכך שבעולם העסקי קיימת נטייה להתעלם מאפשרויות של כישלון וציפייה להמשך צמיחה ושגשוג, שלי נראית כמו אופטימיות שלוחת רסן עם מעט מאוד אחיזה במציאות. בפועל, יש הרבה מאוד מקרים של כישלונות, הפסדים ותקופות לא טובות גם בחברות מוצלחות, וההתעלמות - גם בהמלצות אנליסטים וגם במודלים להערכת חברות - היא לכל הפחות תמוהה ודורשת הסבר. לסיכום, הבנתי שהיום מי שיכול לחשוב ואולי גם לענות על שאלות גדולות הוא רק אדם עם תחומי עניין מגוונים וביטחון עצמי ביכולותיו, למרות הרקע הלא-מושלם במגוון הנושאים, ובקיצור מישהו כמוני (טוב, צניעות לא הייתה אף פעם ממידותיי הטובות). מעבר לכך הבנתי שמרבית האנשים לא מאושרים, שיש יותר מדי אנשים בעולם - מה שיוביל בהכרח להרג ואלימות, שלפחות בעולם המערבי והעשיר אנשים קונים יותר מדי דברים שהם לא צריכים ושבעולם העסקי, כולל העולם האקדמי שחוקר את העולם העסקי, יש אופטימיות בלתי מוסברת וצפי לשגשוג מתמשך. האם יש קשר בין כל התופעות האלו? אני חושב שכן, ואני מאמין שההסברים נובעים מצורת החיים שלנו ומהמנגנונים הנפשיים שלנו, ושיש מקום לשינוי ותיקון כי הרי רובנו לא מאושרים. מה הבעיות ומה לדעתי הפתרונות? לשם כך צריך להמשיך לקרוא. חשוב לי להדגיש שאין מדובר פה במשהו מסגנון "שפר את עצמך" בשבעה, עשרה או 39 צעדים. גם אם ברור לי שמרביתנו לא מפיקים מעצמנו את הדרוש לנו, אני לא מתיימר לדעת מה צריך אדם אחר כלשהו ומה חשוב לו. מה שאני מנסה לעשות הוא להראות מה אנחנו עושים לא נכון ולתת קצה של חוט, שממנו מי שירצה יוכל להמשיך לבדוק בעצמו מה נכון ומה מתאים לו (ומה שמתאים לאחד הוא לא בהכרח מה שמתאים לאחר, ולכן כל המדריכים האלה לרוחניות שמתיימרים לתת לנו את התשובה בהכרח טועים ומטעים).