הגשר

אני יכול לקבל את הרגע הזה לעצמי, בבקשה?

המחשבה הזאת צורבת בנפשו של ארון בורוף כשנערה מתייפחת חולפת על פניו. היא מפרה את הבידוד שלו כשהוא מביט בנהר ההדסון הגלי מצדו הדרומי של גשר ג'ורג' וושינגטון.

הוא חש בנוכחותה באותה עוצמה שחש את מדרכת הבטון נרעדת מתחתיו. הוא מעיף מבט ימינה וצופה בה הולכת בראש מורכן לכיוון ניו ג'רזי. ואז, במרחק של כמאה מטרים ממנו, היא עוצרת, מתקרבת למעקה ועומדת שם, מביטה בחלל הריק שמתחתיה, בדיוק כמוהו.

הוא מסתובב ובוחן אותה. קשה לראות פרטים מהמרחק הזה. היא נמוכה, עם שיער שחור ארוך. שבורה, בלי ספק. האם היא כאן מאותה סיבה? כנראה.

הוא תוהה: מצבו של מי מהם גרוע יותר? בטנו מתהפכת. מצבה, כמובן. אני כזה פחדן עלוב שאני אפילו לא מסוגל לגמור עם החיים שלי. ישכחו אותי כי המחשבה עלי מביכה מדי. אני כישלון מכל בחינה ובטח גם לא אצליח להתאבד כמו שצריך.

עם זאת, הוא לא מסוגל להתמודד אפילו עוד רגע אחד עם החור שיש לו בחזה. זה יותר מדי. כך הרגיש כשהיה בן שמונה ורצה את אמא שלו — ואז נזכר שהיא כבר לא גרה איתם. המחשבה הזאת גורמת לו להתייפח בקול, ולמרות שרעש המכוניות והרוח והגשר העמוס יוצרים המולה רבה יותר מכל מה שהרעים אי־פעם באוזניות שלו, הנערה מסובבת את ראשה לעבר קול הבכי, לעבר ארון.

למעשה, הם רחוקים מדי לקשר עין. הם חולקים רק רעיון בסיסי של קשר עין. וארון חש בזה עבור שניהם. מבוכה.

למה היא לא עצרה קצת יותר רחוק ממנו?

זה הרגע של טילי סטנלי, והנה ההפרעה הזאת, האסופי הזה, ששערו מתפרע ברוח החזקה. גבוה, רזה, מכונס בתוך עצמו כמו ענף שעומד להישבר. והיא חושבת, הוא מוכרח להיות כאן? ואז היא חושבת, את יודעת מה? שילך להזדיין. נמאס לי שאחרים מכתיבים לי מה לעשות.

היא מסיטה את מבטה ותופסת את מעקה המתכת הדומם בידה ומרימה את רגלה לצד השני, כך שהיא יושבת עליו בפישוק. אם הוא ינסה להתקרב אליה, היא תשחרר את האחיזה ותגמור עם זה. עד כדי כך היא רצינית. גרונה ניחר. החזה שלה ריק. ראשה מסתחרר בפראות.

ואז גם הנער מתיישב בפישוק על המעקה, וטילי חושבת, נו, באמת. לפתע הם מביטים זה בזה כאילו הם משחקים באתגר קטלני.

ארון רוצה לצעוק לה — תעזבי אותי! הרגע הזה שלי. זה כל מה שנשאר לי.

מוחה של טילי מלא כתמים של מחשבות סותרות שאינה מצליחה לפענח — היא רק יודעת שהן מפריעות לה. תתאפסי, היא גוערת בעצמה. תרימי את הרגל השמנה שלך ותתרחקי מספיק כדי שהוא לא יראה אותך. אבל היא תקועה שם. היא הרחיקה לכת, הרבה יותר מדי בשביל להמשיך לסבול בחיים האלה אפילו רגע אחד נוסף. לא. התשובה היחידה היא אבדון. מה שיבוא אחר כך — כלום או הרבה ממשהו בלתי־ידוע — לא יכול להיות גרוע מזה. הגיע הזמן לשים לזה סוף. לגמור.

הם נשארים כך במשך שניות ספורות. אחר כך עוד כמה שניות. קשר עין בלי לראות זה לזה את העיניים.

ואז, ב־15:57 —