הדברים עצמם
יאיר אסולין
₪ 37.00
תקציר
גיבורי “הדברים עצמם” הם נערה ושני נערים, שלושתם בשר מבשרה של הציונות הדתית: דרור לומד בישיבה תיכונית, אביטל היא בת שירות לאומי, ושי לומד בישיבת הסדר. קרועים בין כמיהה גדולה לאהבה לבין מסגרת דתית שמרנית, הם מחפשים שוב ושוב את הדברים עצמם – האמת החמקמקה, חסרת השם, הלא-חילונית ולא-דתית, שאולי תאפשר להם לפלס דרך עצמאית.
אביטל היא נערה דעתנית ומרדנית אך גם דחויה ושבורת לב, ומערכות היחסים שמתפתחות בינה לבין דרור, הצעיר ממנה בכמה שנים, ובינה לבין שי, בן גילה, מעוררות אצל שלושתם תשוקות עזות ורגשות סותרים, שכל אחד מהם מתמודד איתם בדרכו המיוחדת – בסחרור ותדהמה, בסקרנות ובשמחה גדולה, או בנדנדה של רוך ופגיעות, התרסה ופחד.
עלילת הרומן מתרחשת בראשית שנות האלפיים – במהלך האינתיפאדה השנייה ועל רקע זיכרונות טריים מהסכמי אוסלו ורצח רבין – ומפרקת ליסודותיה את החברה הדתית-לאומית, שעסוקה גם היא בחיפוש דרכה בין חילוניות לחרדיות ובין ערכים אוניברסליים ללאומנות קנאית. ובתוך ההקשר החברתי הטעון הזה מפליג הרומן אל תוך חייהם הסוערים של שלושת גיבוריו, שמתנהלים ברובם המכריע במסתרים, בתוך נפשם, מתוך חתירה עיקשת לגאולה אישית.
יאיר אסולין (נולד ב-1986) הוא סופר ומשורר. כותב בהארץ את המדור השבועי “קטע לסיום”. מלמד כתיבה, מחשבה ותרבות במוסדות שונים. ספרו הראשון, נסיעה (חרגול ועם עובד 2011) זכה בשנת 2012 בפרס ספיר לספרי ביכורים ובפרס שרת התרבות לספרי ביכורים. ספר שיריו מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון) רואה אור בהוצאת הליקון במקביל להדברים עצמם.
פרק ראשון
דרור פסע באיטיות על מדרכת האספלט השחורה וגירד את השוקולד שהיה דבוק לפניו. רק לפני שבוע החופש נגמר, וכבר לחטוף מכות רצח כאלה? הוא נזכר בחגים, בסוכות, בשמחת תורה, כשהתארחה אצלם המשפחה של דודה שלו, אחותה של אמא שלו. הוא נזכר איך הם שיחקו מחבואים בכל השכונה, ואיך הוא ובת־דודה שלו, שצעירה ממנו בשנה, התחבאו בגינת השכנים מהבית הסמוך, ואיך הם ברחו בצחוק חסר שליטה כששמעו את נעלי הבית של השכנה מכות בזעם במדרגות. הוא נזכר בבת־דודה שלו צועקת תוך כדי ריצה שהיא עוד רגע נופלת, ואחר־כך נזכר איך הדודה שלו, שתמיד אומרת דברים ישירים או מביכים מדי, אמרה בשולחן החג שהוא "כבר גבר של ממש," ואיך הוא הרגיש טוב כשראה את בת־דודה שלו בוחנת אותו בעניין, ואיך כיווץ לעומתה את עיניו. הייתי מת לחזור רק שבוע אחורה, חשב וגירד את ראשו מבעד לשיער הדביק והשמנוני, רק שבוע אחד.
היום נעשה בבת־אחת לוהט, והשמש הכתה באלימות בראשו. הוא פשט את הסוודר ונשאר בגופיית ספורט חצי־שרוול לבנה. הוא נזכר איך בבוקר מזג האוויר היה די קריר, ואבא שלו, שאמר שבלילה יָרד קצת גשם, "אבל לא משהו שאפשר לקרוא לו היורה," עטף את צווארו בצעיף. הוא נזכר איך אבא שלו קשר את הצעיף ממש בחוזקה, ואיך הוא אמר לאבא שלו שהוא חונק אותו עם הקשר הזה, ואיך אבא שלו, שהיה לבוש בחולצת כפתורים כחולה ועליה אפודה שחורה פתוחה, צחק ושיחרר מעט את הלולאה, ותוך כדי כך אמר שבנסיעה הרוח עפה על הפנים, ולכן כדאי להדק כמה שיותר כדי שהוא לא יתקרר, כי "הגרון זה המקום הכי רגיש למחלות בחורף." אחר־כך אבא שלו הוסיף שחבל שהוא יחלה, ודרור חשב שאמא שלו בטח הייתה מוסיפה שבעיקר לא כדאי שיחלה עכשיו, כשמתחילה התקופה הכי חשובה של שנת הלימודים. "הרי חוץ מחנוכה," דמיין אותה אומרת, "אין שום חופש עד פסח, מה שאומר שהתקופה הזאת היא בעצם רוב השנה. והכי גרוע זה להיות חולה בתקופה הזאת, כי אז אתה מפסיד את החומר הכי חשוב ורודף אחרי כולם כל השנה."
כשקיפל את הסוודר וניסה לדחוס אותו אל תוך הילקוט, הבחין בשני חורים קטנים בתחתית ובחור קצת יותר גדול באזור החזה. כנראה גם זה מהדחיפות של החארות האלה, חשב. למרות ששטף את הראש מייד אחרי המכות, שאריות של מוס שוקולד עוד היו מעורבבות בשׂערו השחור, החלק, והוא ניסה להסיר אותן בתנועות ארוכות, חסרות תועלת, שרק הספיגו את המוס עוד יותר בשיער. הוא התכופף, מרח את המוס שנדבק לזרועו על ריבוע הדשא הקטן בחזית בית־הספר, המשיך ללכת והאזין לנקישות נעלי הספורט החדשות שקנה עם אמא שלו רק אתמול. הקול הזכיר לו קול של מכות מדודות, כמו דפיקות לב או תקתוק של שעון תקוע. אחת לכמה צעדים השתפשפה הסוליה החדשה במדרכה, והשמיעה קול שדומה לציוץ של ציפור. בכל פעם שדרך עם הנעל על הקרקע הבהבה בסוליה נורה אדומה. עכשיו גם הנעליים היו מוכתמות במוס השוקולד הארור, ובסימני הנעליים של הילדים שדרכו עליו כשעמד חסר אונים בתוך המעגל הזה שהקיף אותו.
הוא הרגיש דקירות קטנות בבטן ונזכר איך אמא שלו רצתה שיקנה נעליים זולות יותר. "המחיר של הנעליים האלה לא הגיוני," היא אמרה לו בחנות, "הוא פשוט מוגזם. ובלאו הכי זה טיפשי להוציא כזה סכום עכשיו על נעליים, הרי אתה בשלב שהרגל שלך גדֵלה כל הזמן, ועוד מעט תצטרך להחליף אותן בנעליים אחרות." הוא נזכר בעצמו בחנות הנעליים, פוסע בחנות הולך ושוב, מתרגש מהאור שנדלק בכל צעד, מדמיין איך למחרת יבוא לבית־הספר, וכל צעד כזה יהמם את הילדים האחרים שיתבוננו בו בקנאה. "לְמה אתם שומרים את כל הכסף שיש לכם?" צעק על אמא שלו באמצע החנות, "כדי שתוכלי לקנות עוד חצאית מכוערת או איזו חולצה?"
כן, מול אמא שלו הוא חזק, חשב לעצמו פתאום בבושה. מול אמא שלו הוא יודע להיות שנון וחריף ונוקב ובלתי מתפשר. הוא נזכר בקלפים שהיה אוסף בכיתה ב', ואיך תמיד כשאמא שלו הייתה מחזירה אותו מבית־הספר היה מבקש ממנה שתקנה לו חבילת קלפים חדשה. הוא נזכר איך פעם היא אמרה לו שאין לה זמן עכשיו לעצור, כי היא חייבת לבקר את סבתא שלו, אבל היא מבטיחה שלמחרת היא תרשה לו לקנות שתי חבילות. הוא נזכר איך המתין בקוצר רוח כל יום הלימודים למחרת. כבר סיפר לכולם שהוא הולך לקנות שתי חבילות קלפים, ואמר שבטח יֵצאו לו קלפים מצוינים, כי אם קונים שתי חבילות אז לפחות חבילה אחת יוצאת מצוינת. במיוחד אמר את זה ליגאל שאף פעם לא היה קונה קלפים, אבל היה טוב במשחקים עם שאר הילדים והיה מרוויח הרבה, ולכן הוא עשה איתו שותפות ונתן לו אחוזים מהקלפים שלו. לרגע נדדו המחשבות שלו ליגאל. הוא נזכר איך ביום האחרון של כיתה ו' יגאל אמר לכולם שהוא לא ממשיך לישיבה התיכונית והולך ללמוד בבית־ספר "רגיל", חילוני, כי "זה הכי טוב," וגם כי "מסיימים הרבה יותר מוקדם ולא תקועים בבית־ספר עד שש." "וחוץ מזה," נזכר איך יגאל אמר, "יש שם מלא בנות," ואיך הוא צחק כשאמר את זה. אחר־כך הוא נזכר בעמיחי שאמר לו אז, בדרך הביתה, ביום האחרון של כיתה ו', שיגאל הזה סתם מקשקש, שהוא היה מת להמשיך איתם לישיבה, ושהסיבה היחידה שהוא לא ממשיך זה שההורים שלו מתגרשים ואמא שלו הפכה להיות חילונית והם עוברים דירה למקום אחר. ואז דרור שוב נזכר בעצמו. הוא נזכר איך הוא חזר הביתה באותו יום שבו אמא שלו הבטיחה לו שהיא תיקח אותו לקנות שתי חבילות קלפים, ואיך הוא כמעט לא הצליח לעמוד ישר מרוב המתנה והתרגשות, ואיך אמא שלו שכבה במיטה כי היא לא הרגישה טוב, וכשהוא הזכיר לה שהיא הבטיחה לו לקחת אותו לקנות קלפים היא אמרה שמתפוצץ לה הראש והיא לא יכולה לקום מהמיטה. הוא נזכר איך הוא התרגז, ואיך הוא צעק שהיא הבטיחה לו, ושהיא שקרנית, ושהיא תמיד אומרת דברים ולא מקיימת אותם. אחר־כך נזכר איך לקח את כל המטבעות שהיו לה בארנק, הלך ברגל למרכז המסחרי וקנה שם שתי חבילות קלפים ומשולש פיצה ופחית שתייה בחנות לא כשרה, ובדיוק כשהתיישב לאכול את הפיצה, שהייתה לא טעימה ובאמת מסריחה, אבא שלו הופיע וצעק עליו, והוא התחיל לבכות וזרק את הפיצה לפח אחרי שאבא שלו אמר לו שהחנות הזו היא "טריפה" ושהפיצה הזאת היא "טָרֵף", ושהם מוכרים שם פיצה עם נקניק, ושהוא ילד רע, ככה הוא אמר, "ילד רע", בגלל שהוא עזב את אמא שלו חולה במיטה בשביל קלפים מטופשים ועוד גנב לה כסף מהארנק. "לגנוב לאמא שלך כסף מהארנק?" הוא זכר את הזעזוע בקולו של אביו, "לגנוב? מאמא שלך?" אחר־כך הוא נזכר שגם הקלפים שיצאו לו היו גרועים, אולי הכי גרועים שהיה יכול לקבל, ואיך הוא אמר לאלוהים בשקט, בזמן שהלך יחד עם אבא שלו למכונית, שהוא יותר לא יתנהג ככה לאף אחד, שיותר הוא לא יגנוב ולא יהיה חזיר ואכזרי כמו שהיה לאמא שלו, כי הוא ראה שהיא חולה אבל כל מה שעניין אותו זה הקלפים האלה. וכשהוא הגיע הביתה, הוא מייד רץ לשירותים והקיא את הקצת פיצה שאכל.
דרור התקרב לאופניים שלו, שיחרר אותם מהשרשרת הכסופה ומשך אותם בתנופה לעבר גופו. שני ילדים שהלכו בצד השני של המגרש התבוננו בו. אחד מהם צחק, והשני אולי ניסה להתאפק, אבל אחרי שהחבר שלו אמר לו משהו פרץ גם הוא בצחוק. האוזן הימנית של דרור עדיין להטה מהסטירה שחטף רק כמה דקות לפני כן, וגם הלחי מתחת לאוזן בערה. הוא הניח את תיק הלימודים בסל שהיה קשור לאחורי אופניו, זה שגרם לאופניים שלו להיראות, כמו שתמיד היו צוחקים עליו, כמו "אופניים של בנות". הוא אחז בכידון האופניים והתחיל להוביל אותם על המדרכה. הוא לא רצה להתחיל לרכוב עד שיגיע לכביש. הוא נזכר איך פעם, לפני כמה שנים, כשעוד היה ביסודי, אולי בכיתה ה', הוא ראה נער אחד תוקע מקל של מטאטא אל תוך גלגל של אופניים נוסעים, ואיך הילד שרכב על האופניים נמרח על הרצפה, ואיך הנער שתקע את המקל, שהיה מבוגר גם ממנו וגם מהילד על האופניים, פשוט הרים את האופניים שנפלו והתחיל לרכוב עליהם כשהוא מתעלם לגמרי מהילד ששכב שם כמו גווייה על המדרכה. המבט של הילד ההוא, שרוע על המדרכה ומתבונן בנער שהפיל אותו רוכב על האופניים שלו, היה תמיד עולה בדעתו רגע לפני שהתחיל לרכוב. ובטח היום אחרי כל מה שקרה. רק זה מה שחסר לי עכשיו, חשב, שיגנבו לי את האופניים. אם יש יום מושלם לדבר כזה זה היום, המשיך את המחשבה. אחר־כך חשב שאם יגנבו לו היום את האופניים הוא יהרוג את עצמו.
הוא החליט שהוא נוסע הביתה. הוא לא רוצה להישאר בַּבית־ספר המסריח הזה עוד רגע אחד. הוא שונא את המקום הזה. הוא לא יישאר פה אפילו עוד רגע. הוא יברח מפה. הוא יעבור לבית־ספר אחר, חילוני. כן, אולי אפילו לבית־ספר חילוני אם לא תהיה לו ברירה. ובכלל, חשב לעצמו, מה כל־כך רע בבית־ספר חילוני? אולי שם האנשים יותר נורמליים, ובכל מקרה יש שם בנות, והם מסיימים את הלימודים יותר מוקדם, ובכלל, באלוהים אפשר להאמין בכל מקום, לא רק בישיבה תיכונית מסריחה עם קירות מתקלפים ומדרגות בטון ורבנים מזיעים ושיעורי גמרא ארוכים כמו נצח, ישיבה תיכונית שנותנת לשמונה תלמידים לרסק במכות תלמיד אחד בלי שאף אחד יתערב. כן, הוא חשב לעצמו, אם לא תהיה ברירה אני אפילו אעבור לבית־ספר חילוני. כל מקום שהוא לא המקום המחורבן הזה, הישיבה הזאת. גם כן ישיבה, גם כן מקום של תורה, של דרך ארץ, של מוסר, "דרך ארץ קדמה לתורה". מקום של חארות, חשב. ואז, אחרי שאצליח ואהיה משהו מיוחד וכולם יגידו כמה אני חכם או מוכשר או גאון ואהיה מוקף בנשים יפות, חילוניות, כאלה שבפורים מתחפשות לאחיות בחלוק אחיות קצרצר או אפילו לזונות ממש, אני כבר אראה לכל אלה שהקיפו אותי היום ודחפו אותי מאחד לשני ונתנו לי בעיטות וסטירות וקיללו אותי ואת אבא ואת אמא, וצחקו עם כל הפה שלהם בחוץ כשאיזה מטומטם רץ וריסק לי גביע מוס שוקולד על הראש. אני אראה להם, לאפסים האלה. ממש חוכמה גדולה, חשב לעצמו, לרסק לבנאדם שמוקף בשמונה נערים שדוחפים אותו ובועטים בו גביע מוס על הראש.
אחר־כך הוא חשב שאם אמא שלו תשאל למה הוא הגיע כל־כך מוקדם הביתה, ואם לא היה אמור להיות לו היום שיעור מתמטיקה, הוא יגיד לה שהמורה למתמטיקה לא בא אז שיחררו אותם. ואם היא ספק תשאל ספק תגיד לעצמה, אולי אפילו בארסיות מסוימת, שבזמן האחרון מתבטלים להם הרבה שיעורים במתמטיקה, הוא יגיד לה שהוא לא יודע ולא סופר, ושהמורה הזה הוא גם ככה קצת משוגע, ושבכל מקרה לא לומדים אצלו כלום והוא רק מספר להם כל השיעור על כל מיני ניסויים פסיכולוגיים טיפשיים שעושים על תלמידים, ועל זה שאלוהים זו המצאה אחת גדולה, ועל פילוסוף אחד שאמר שהדת היא סם ושאין באמת דבר כזה אלוהים, ורק בסוף השיעור הוא כותב כמה מספרים ונוסחאות על הלוח, נותן שיעורי בית ויוצא מהכיתה בסוג משונה של צליעה, שמישהו אמר שזה בגלל שהוא חטף כדור במלחמת לבנון, אבל מישהו אחר אמר שזה בגלל שהוא קפץ פעם מקומה שלישית, ושהוא יודע את זה כי אבא שלו סיפר לו, ואבא שלו חבר טוב, "הכי טוב", של השכן של המורה למתמטיקה. דרור חשב על המכונית של המורה למתמטיקה שהייתה מכוסה כולה בסטיקרים של "שלום עכשיו" ושל עוד כל מיני תנועות של "שמאלנים שרק רוצים לתת את הארץ הזו לערבים," כמו שאמר להם הרב שלו משנה שעברה ביום הזיכרון לרצח רבין שהוא גם יום הפטירה של רחל אמנו. "חייבו אותי להזכיר גם את רבין," נזכר ברב שלו אומר. "רבין היה שמאלני. שמאלנים הם אנשים שרוצים לתת את הארץ לערבים פשוט כי הם לא מאמינים באלוהים, ובשבילם ארץ־ישראל זה כמו גרמניה או צרפת או אפילו אוגנדה. אתם יודעים שהרצל, שהיה כופר, רצה שעם ישראל, תראו את ערלוּת הלב, עם ישראל, ילך לגור באוגנדה? עם ישראל באוגנדה. עם ישראל לא בארץ־ישראל — באוגנדה. כולם בכו שם כשהוא אמר את זה. כל מי שהיה אכפת לו מעם ישראל. הם אמרו: אוגנדה? עם ישראל לאוגנדה? קראו לזה אז 'קונגרס הבוכים'. בכל מקרה, גם רבין רצה לתת את ארץ־ישראל מתנה לרוצח הזה ערפאת, שעכשיו מסתובב בכל העולם כאילו הוא איזה רודף שלום, אדם שיש לו דם רב, רב מאוד, על הידיים. זה שמאלנים, זה המוסר השמאלני שהם כל הזמן מנפנפים בו, מתנות לרוצחים. ולמזלנו יצא היום הזה ביום פטירתה של רחל אמנו הקדושה, זכותה תגן עלינו וגם עליו. כי כל יהודי, גם יהודי שעושה דברים נוראיים כמו להחזיר אדמה מארץ־ישראל, הוא עדיין יהודי..."
פתאום הוא חשב על זה שבזמן האחרון הוא מפסיד הרבה שיעורי מתמטיקה, והתעצב למחשבה שביום הורים הקרוב ההורים שלו שוב יתאכזבו ממנו. הוא כבר דמיין איך אבא ואמא שלו יגיעו, שניהם, אמא שלו מטופחת כמו תמיד ואבא שלו לבוש בחולצה שמעידה על כך שהגיע ישר מהעבודה, ואיך אמא שלו תגיד לאבא שלו שכדאי קודם כל לגשת למורה למתמטיקה כי הוא הכי חשוב וכי תמיד אצלו יש את התור הכי ארוך, ובכל מקרה הוא חדש והם עוד לא מכירים אותו אז כדאי להתחיל בו. אחר־כך הוא דמיין איך ילכו אליו שניהם אגב שיחה על משהו אחר. הוא חשב איך בדרך הם יפגשו אנשים אחרים שהם מכירים והילדים שלהם לומדים יחד איתו, ואיך אחר־כך כשהם יחזרו הביתה הם ישאלו אותו אם הוא מכיר את הבן של זה או את הבן של ההוא, ואיך הוא יגיד בחצי פה שהוא מכיר או יעשה איזה פרצוף של חוסר עניין וינסה מייד להעביר נושא כי אלה הילדים שהוא דווקא שונא יותר מכולם. אחר־כך הוא דמיין אותם יושבים שניהם מול המורה למתמטיקה. הוא ראה את אבא שלו לוחץ לו את היד ומציג את עצמו ואת אמא שלו ואומר שהם "ההורים של דרור", ואת המורה אומר שהוא יודע כי השם שלהם מופיע ברשימת ההמתנה ושנעים לו מאוד לפגוש אותם ושזה חשוב מאוד שהם באו. הוא נזכר בעיניו הפוזלות של המורה ובשׂערו הקופצני, ולרגע חש תחושה נעימה כשדמיין את אמא שלו, שתמיד שׂמה לב לדברים כאלה, בדיוק כמוהו, צוחקת לעצמה. אבל התחושה הנעימה הזאת, שלרגע מילאה את חלל הבטן שלו, נעלמה כשדמיין את פניו של המורה מתבוננות ברצינות בהורים שלו ואת קולו העמוק שואל, "נו, אז מה עושים איתו?" ואיך ההורים שלו, שלא מבינים את השאלה כי הם בטוחים שהוא תלמיד בסדר גמור, שואלים יחד, "מה הכוונה?"
"לא גאון, לא מצטיין, אבל בסדר גמור," אמא שלו תגיד לאבא שלו אחרי שהם יֵצאו משער בית־הספר בדרך למכונית, "באמת חשבתי שהוא תלמיד בסדר גמור." ובאמת אין שום סיבה שיחשבו אחרת, חשב והרגיש שוב את הכיווץ הזה בחזה, הרי הוא לא סיפר להם על הבחנים שבהם הוא נכשל, ובטח לא על המבחן הגדול שבו קיבל ארבעים ושש, ואיך מייד, באותו אחר צהריים שבו המורה חילק את המבחנים בחזרה עם הציונים, הוא שרף אותו באחד הגנים הציבוריים בגפרורים שגנב מהמטבח, וקבר את האפר באחת מערוגות הפרחים שהתחילו למלא את העיר. הוא דמיין את אבא שלו מסתכל על אמא שלו ושואל אם הוא, דרור, סיפר לה משהו על המבחן הזה, ואיך אמא שלו עונה בקול חסר סבלנות, או לחלופין חסר ביטחון, "אם הוא היה מספר לי, הייתי מספרת לך מייד, לא?" אחר־כך הוא דמיין את אבא שלו מסתובב אל המורה ושואל באיזה ציונים מדובר, ואת המורה משיב ש"חוץ מבוחן אחד בתחילת השנה דרור לא עבר שום מבחן". ואז הוא דמיין את אמא שלו מתערבת ואומרת בקול מבולבל שהיא דווקא זוכרת שהיה איזה מבחן "שהוא דווקא קיבל בו תשעים וחמש או משהו כזה," ואת המורה משיב שזה אותו בוחן קטן מתחילת השנה, ושמאז כבר היו עוד שלושה בחנים ומבחן אחד גדול וש"באף אחד מהם הוא לא עבר את השישים". דרור דמיין את ההורים שלו מבקשים מהמורה למתמטיקה, שאמר שאולי כדאי לשקול להוריד אותו להקבצה נמוכה יותר, שייתן לו עוד הזדמנות, ואיך אמא שלו אומרת למורה שהם יתנו לו את כל העזרה שהוא יצטרך כדי לשפר את הציונים שלו, ושזה חבל שהוא לא עידכן אותם במכתב או אפילו בטלפון, ושהם מבטיחים שהם יהיו יותר קשובים. ואז אמא שלו תגיד בקול סמכותי, אחרי שתבין מהבעת פניו של המורה שהוא לא השתכנע, ש"בוא נעשה ניסיון, ניתן לו עד סוף השנה הזו ונראה, טוב? אם עד סוף השנה הוא לא יפגין שיפור משמעותי, אז בשנה הבאה תוכלו להוריד אותו הקבצה". אחר־כך דמיין אותם יוצאים מהכיתה ואת אבא שלו שואל את אמא שלו איך זה שהיא לא ידעה מה המצב, ואת אמא שלו עונה שהוא בטח החביא את כל המבחנים האלה, ושבשבת כשהם יהיו בתפילה היא תעשה סדר בכל הדפים שמפוזרים על הספרייה שלו ותנסה למצוא גם את המבחנים האלה וגם מבחנים אחרים שהוא בטח מחביא מהם. אחר־כך היא תוסיף, חשב לעצמו, שבכל פעם שהיא שואלת אותו אם הוא עשה שיעורים או אם יש לו מבחן, הוא עונה שאין לו או שהוא עשה כבר, ואחר־כך היא תוסיף שהיא אפילו פעם שאלה אותו איך זה הגיוני שאין להם שום מבחן חוץ מהמבחן הזה שהיה בתחילת השנה שהוא קיבל בו תשעים וחמש, ושעבר מאז כבר הרבה זמן, והוא ענה לה שזה אולי קשור לזה שהמורה אמר להם כבר בשיעור הראשון בתחילת השנה שהוא לא מאמין במבחנים. "לא מאמין במבחנים," שמע בדמיונו את אבא שלו מסנן וצוחק צחוק מר, "לא מאמין במבחנים, אה?"
רעש של פתיחה וסגירה של דלת מכונית זרק אותו מרצף המחשבות על ההורים שלו אל המדרכה המובילה אל שער היציאה מבית־הספר. הוא ראה את הרב שלו, שמן ובעל בלורית שחורה המהולה בשערות לבנות, עומד במרחק־מה מהרכב האדום שלו, הישן, ומנטרל ומפעיל את האזעקה שוב ושוב. "ראית?" שמע אותו כמעט צועק לשומר שישב סמוך אליו, "בטרייה חדשה. פתר את כל הבעיות. עד אתמול גם אם הייתי עומד מול הדלת של האוטו ממש לא הייתי מצליח לפתוח את הגרוטאה הזו." השומר הנהן בשתיקה, ולדרור היה נדמה שאפילו לו, לשומר, שהיה הקשקשן הכי גדול בעולם ודיבר תמיד בלי סוף כאילו הוא מבין בכל דבר ובעיקר בספורט ובעיקר בכדורגל ישראלי, כבר אין מה להגיד לנוכח המחזה המגוחך הזה, שבו אדם מבוגר ומכובד, רב, עם זקן ומגבעת, מתלהב כמו ילד קטן מהשלט־רחוק שלו.
הוא רצה להתעלם מהמראה הזה, המגוחך, ופשוט ללכת הביתה. לרגע חשב להסתובב ולנסות לצאת דרך השער האחורי, אבל חשש שהרב יבחין בו. הוא חשש שהרב יפנה אליו בעיניו הכחולות, אלה שתמיד הרגיש איך הן חודרות את עורו ובשרו ונכנסות לו ישר לבטן שהייתה מתכווצת בכל פעם שהרב הזה היה פונה אליו בשאלה בגמרא או בתנ"ך, וישאל אותו למה הוא לא בכיתה כמו כולם, ולאן הוא הולך עם האופניים באמצע היום, ואם יש לו איזו סיבה מיוחדת ללכת, ואם הוא יגיד לו שכן, אז הוא ישאל אותו אם יש לו איזה פתק מההורים שמאשרים את זה, ואם הוא יגיד לו שהוא שכח את הפתק בבית או שההורים שלו שכחו לכתוב לו, אז הוא יגיד לו שיביא את הפתק מחר ושלא ישכח כי הוא יודע שהוא, הרב, אף פעם לא שוכח דברים כאלה. הכלב הזה באמת אף פעם לא שוכח, חשב לעצמו, ולא הצליח להסיר ממנו את עיניו. פתאום הוא חשב לעצמו איך עוד רגע האיש השמן הזה יסיר את מכנסיו ואת תחתוניו הלבנים, הגדולים, בדיוק כמו התחתונים שראה אצל סבא שלו לפני כמה ימים כשהלך אליו עם אבא שלו, והוא, סבא שלו, שפעם היה אדם חזק וחריף, ואמא שלו אומרת שלפעמים הוא היה אפילו יותר מדי חריף, ישב על המיטה בחדר רק בתחתונים, והכרס שלו, שבדרך כלל הייתה אחוזה בכתפיות גם כשהיה מסתובב רק בגופייה, נשפכה כלפי מטה ופניו בהו בקיר, חסרות כל הבעה, וכשהוא ניגש אליו והושיט לו את היד או התכופף לנשק אותו, סבא שלו פשוט לא הגיב ורק המשיך לתקוע את עיניו בקיר הלבן, בתמונה של הפאזל חמשת־אלפים־חלקים שתלויה לו בחדר מאז שהוא זוכר את עצמו. אחר־כך, נזכר, סבא שלו פתאום התעורר וחזר להיות כמעט כרגיל, ואבא שלו אמר שחייבים לבדוק את הדבר הזה שהוא מתנתק ככה ואז חוזר, וסבא שלו אמר שאין מה לבדוק ושיפסיק לבלבל את המוח, ואז סובב את ראשו אל דרור ואמר, "לבנאדם בגילי אסור קצת לנוח?" עוד רגע יעמוד הרב על כיסא הפלסטיק של השומר ויחשוף לעיני כולם את הישבן השעיר שלו, חשב דרור תוך שהוא חושב גם על סבא שלו ועל התחתונים הלבנים הגדולים. היה ברור לו שהישבן של הרב שלו שעיר לחלוטין. כמו בבוּן במופע של גן חיות, חשב לעצמו, כמו איש מערות הוא ירוץ עירום מסביב למכונית שלו ויפתח ויסגור אותה שוב ושוב תוך כדי קריאות "בטרייה חדשה, ראית? בטרייה חדשה, ראית? פותר את כל הבעיות. את כל הבעיות. כל הבעיות."
הוא בדיוק סינן לעצמו את המילים מטומטם משוגע וגועל נפש כששמע את הרב קורא בשמו. "דרור," שמע את הרי"ש המתגלגלת של הרב ואת שמו נישא על גבה. ברגע הראשון התעלם. תעזוב אותי, חשב לעצמו, היה לי יום מחורבן, תמשיך להתעסק בשלט־רחוק שלך, במכונית הדפוקה שלך, תפתח, תסגור, תעשה מה שאתה רוצה, מצידי אפילו תנער את התחת שלך מול מי שאתה רוצה, רק תעזוב אותי. אני לא פה. אני נעלם. נעלם. נעלם. נעלמתי. נעלמתי. הוא עצם את עיניו והתפלל שייעלם, שיפקח את עיניו ויהיה במקום אחר, כמו בתוכנית טלוויזיה שהיה רואה מדי פעם על בחורה אחת, שאם היא חשבה על נוזל אז היא מייד הייתה נהפכת לנוזל, וככה יכלה להסתובב בכל מקום בלי שיראו אותה. הוא הרגיש פתאום כל־כך עייף. רגליו כאבו מהבעיטות שחטף רק חצי שעה קודם מהשמונה שהקיפו אותו במעגל ודחפו אותו מאחד לשני ונתנו לו סטירות ובעיטות וירקו עליו וקיללו את אמא שלו ואת אבא שלו ופניו עדיין רתחו. כל מה שרצה באותו רגע זה להיות בבית, בחדר שלו, לראות איזו תוכנית מצחיקה בטלוויזיה הקטנה שאבא שלו קנה לו בשנה שעברה לכבוד הבר־מצווה, ורק לפני שלושה חודשים, אחרי שהתחנן והבטיח שלא יראה כל היום טלוויזיה, חיברו לו אותה לכבלים. כל מה שהוא רוצה, חשב לעצמו, זה לשכב במיטה, לתת לקולות של הטלוויזיה למלא את החלל ולישון.
הוא לא נעלם. השם שלו הוסיף להיקרא בקולו הצרוד של הרב פעם שנייה ושלישית, "דרור", עם הרי"ש המתגלגלת. בפעם הרביעית היה נדמה לו שהרב מתחיל ללכת לעברו והוא הרים אליו את עיניו. המרחק ביניהם לא היה יותר משמונה צעדים, אולי עשרה, והוא ידע שאם הרב יגיע אליו בלי שיענה, אז הוא יתפוס אותו בזרועו וישאל אותו למה הוא לא עונה כשקוראים לו, ואם הוא ימשיך לשתוק אז הוא יספר את הבדיחה המטומטמת שהוא תמיד מספר בכיתה כשאחד הילדים לא עונה לו, וישאל אותו אם לא קוראים לו כמו שקוראים לו, ואם גם אז הוא ימשיך לשתוק ולנעוץ עיניים חלולות במדרכה, כאלה שמחכות שהכל ייגמר, הרב יקרב אל פניו את פרצופו הגדול ויצעק, כמו מכות מצילתיים, שוב ושוב ושוב: "סליחה, אדוני! אתה שומע אותי? איך קוראים לאדוני? אדוני? אדוני שומע?" הוא גם ידע שהאופניים ייפלו מידיו, מתוך לחץ, והתיק ייפול מהסל ויתרסק על הרצפה, והאופניים ייפלו על התיק וימעכו אותו, ובקבוק המים שיש לו בתיק יישפך וירטיב את המחברות והספרים, והכל יתחרבן לבלגן אחד גדול, וכל מה שהוא ירצה באותו רגע זה לצעוק הכי חזק שאפשר ואולי אפילו לרוץ לכביש ולקוות שאיזו מכונית מזדמנת תפגע בו ותעיף אותו לעזאזל.
"כן," אמר דרור והתפלא לשמוע שקולו לא בוגד בו. "למה אתה לא בשיעור?" שאל הרב, שפתאום נמחה ממנו כל הטמטום שניגר ממנו קודם, והוא הפך מגוש של גיחוך, של בדיחה, לגוש גדול, מזיע, תקיף ומאיים של סמכות. דרור רצה להסתכל אם גם השומר הבחין בשינוי האדיר, הכמעט ניסי הזה, אבל פחד להסיט את עיניו. שוב הוא רצה להיעלם. בעצם לרגע הוא לא הפסיק לבקש מאלוהים, כמעט להתחנן בפניו, שיעלים אותו. הוא נזכר בשיחה שעשה לו הרב רק לפני יום כיפור, אחרי שכמה מורים התלוננו שהוא לא מגיע לשיעורים שלהם, ושאם הוא כבר מגיע אז הוא נרדם או סתם בוהה באוויר בלי לדעת על מה מדברים בכיתה, ואיך הוא הבטיח לו אז שהוא לא יחסיר אפילו עוד שיעור אחד עד סוף המחצית, ואיך הרב אמר לו אז, תוך שהוא מושך את זרועותיו לאחור וכתמי זיעה גדולים נחשפים מתחת לזרועותיו ואיתם פצעים קטנים, אדומים, שאם הוא יתפוס אותו עוד פעם אחת מחסיר שיעור הוא יצטרך להתקשר להורים שלו ולספר להם על כל החיסורים שלו מתחילת השנה, וגם על זה שהוא נרדם לפעמים בשיעורי גמרא ותנ"ך, ושברוב הפעמים הוא לא יודע לענות על השאלות שהוא שואל אותו בכיתה, ושיזכור את זה טוב כי בפעם הבאה הוא לא יקבל שום תירוץ שלא יהיה מוצדק, ורק בגלל שזו עדיין תחילת השנה והימים הנוראים ויום כיפור וכל זה, בגלל שהוא לא רוצה שדרור יפתח את השנה ברגל שמאל, אז הוא נותן לו עוד הזדמנות. "יש לך הזדמנות לחזור בתשובה," נזכר דרור ברב שלו אומר, "גם להתחיל להשקיע בלימודים, ללמוד, להחכים — גם זו תשובה." אחר־כך, נזכר, הרב נשען לאחור עם הכיסא שהשמיע קול חריקה, ואמר לו שהוא יכול ללכת.
"אני לא מרגיש טוב," שמע את עצמו אומר לרב שעמד מולו, מחכה לתשובה על השאלה למה הוא לא בכיתה, והתאכזב מהתירוץ השחוּק שיצא מפיו. הוא ידע בדיוק מה הרב יעשה. הוא ידע שהוא יניף את ידו הגדולה וילחץ אותה אל מצחו בעוצמה, כאילו חום זה הדבר היחיד בעולם שמעיד אם בנאדם חולה או לא, וכאילו היד שלו, הכבדה, הגסה כל־כך, היא מדחום מדויק. הוא ידע שכך בדיוק יעשה הרב כי מאז תחילת השנה, עוד בחודש לפני החגים, הוא אמר לו כמה פעמים שהוא חולה, ומה שהרב עשה זה להניף את ידו הגדולה ולהדביק אותה אל מצחו. הוא התפלל שהמצח שלו נשאר חם מהמכות בפנים שחטף קודם. הוא ידע שאם המצח שלו לא יהיה מספיק חם אז הרב ישלח אותו בחזרה לכיתה ויגיד לו להפסיק לבלבל את המוח ושהוא חייב להבין שהוא כבר ילד גדול ולהפסיק לשקר ולבכות כמו ילדה קטנה ולהסמיק כמו ילדה קטנה. הוא גם ידע שהרב יוודא שהוא באמת חוזר לכיתה, ואולי אפילו ישלח איתו את השומר או איזו בת שירות לאומי ואולי אפילו ילך איתו בעצמו, ואז הוא יצטרך להיכנס לכיתה באיחור ולהסביר למורה למתמטיקה למה הוא איחר, ולשמוע את קולות הצחוק של הילדים שראו אותו חוטף מכות רק לפני פחות משעה ולא עשו כלום ואפילו צחקו כשאותו אידיוט, אותו גוש סירחון אמיתי, חרא, טינופת, ריסק על ראשו גביע של מוס שוקולד.
"אתה באמת קצת חם," אמר הרב אחרי שהוריד את היד מהמצח, ודרור הרגיש כאילו אלוהים הציל אותו, כאילו הוא התערב במיוחד בשבילו כדי למנוע ממנו את ההשפלה שממנה חשש. "להורים התקשרת?"
"כן," ענה מייד וכמובן שיקר, "אמא אמרה שהיא תבוא לקחת אותי עוד מעט."
"והאופניים?" שאל הרב.
"זה בסדר," ענה דרור. "הם נכנסים במושב האחורי. אני לא רוצה להשאיר אותם פה."
הרב אמר שבסדר ושירגיש טוב, הביט בשעון שעל ידו ופנה לשומר ואמר לו שכבר מאוחר ושהגיע הזמן ללכת הביתה. השומר חייך אליו וסיפר שהוא קרא לפני שבועיים־שלושה באיזה עיתון נשים, כשהמתין בתור אצל רופא השיניים שלו, ששנת צהריים חשובה כמעט כמו שנת הלילה, ושכדאי לו ולכל מי שפנוי בצהריים לתפוס איזה תנומה לפני שהוא ממשיך את היום, אבל הרב כבר יצא מהשער ושוב התחיל להשתעשע עם האזעקה של המכונית, ולא התייחס למה שהשומר אמר לו.
"אז מה, חולה?" השומר פנה עכשיו אליו. "כן," ענה דרור וחכך בדעתו מה לעשות עכשיו, אם לעלות מייד על האופניים, או להוביל אותם בהליכה עד למקום שהשומר והרב לא יוכלו לראות אותו ורק אז להתחיל לרכוב. הוא פחד שהרב עוד מסתובב בקריה ויראה אותו רוכב על האופניים, בריא לחלוטין וללא שום אמא שבאה לקחת אותו. שוב כאבו לו הרגליים. הוא נזכר בבעיטות החזקות שהשמונה בעטו בו כל אחד בתורו. "אתה תלמד מה זה לתפוס עלינו תחת," זכר קול מתכתי שלא ידע לשייך לפנים, "בפעם הבאה אנחנו נתקע אותך בתחת אחד אחרי השני, אתה מבין?" הוא לא ידע מה זה לתקוע בתחת או איך בכלל אפשר לעשות דבר כזה. הוא נזכר שגם אז, כשהקול המתכתי אמר את זה, הוא ניסה לחשוב מה זה אומר. הוא אפילו נזכר בצחוק קטן שנפלט לו כשהם הרביצו לו, חלק בפנים וחלק בבטן וברגליים, כשחשב על התחת שלו כמו על משתנת חרסינה, מהסוג שיש באולמות אירועים, ואיך הם כולם עומדים בתור אחד אחרי השני כדי להשתין לתוכו. הוא צחק כשתהה אם לפני זה הם יתקעו בתוכו את הכדורים הלבנים האלה שמפיגים את ריח השתן, ושאולי זו המשמעות של לתקוע בתחת. הוא צחק גם כשדמיין את הקול המתכתי מתרגז ואומר לו תוך כדי השתנה, "מה זה הדבר הזה? מה זה המשתנה הזאת? הכל נוזל לי על הרגל!" וגם עכשיו, כשעמד עם האופניים מקשיב לשומר מספר על תה מיוחד שאמא שלו הייתה מכינה לו תמיד כשהיה ילד והיה חולה, ואיך התה הזה היה מעביר לו את כל המחלות, ואיך היא הייתה שׂמה גם קצת ערק בתוך התה, "אבל באמת קצת," ושאין לו מה לדאוג כי "לא הופכים להיות שיכורים מקצת ערק," ושבמרוקו איך שהילד בן שלוש כבר נותנים לו לשתות ערק ואף אחד עוד לא מת מזה, ושבכל מקרה בטח לא משתכרים מזה ובטח לא מערק כזה ששׂמים קצת בתוך תה, ובכל מקרה עדיף ללכת לישון אחרי ששותים את התה הזה כי אם גם שותים את התה וגם ישנים אחרי זה אז כשמתעוררים מרגישים כמו חדשים, ושפעם הוא אפילו שלח את המתכון הזה לרופא של הפועל חיפה והם שלחו לו בתמורה דגלון של הקבוצה שאפשר לנעוץ במקום של האנטנה ברכב — גם אז, כשהשומר דיבר ודיבר על התה הזה של אמא שלו, דרור נזכר במחשבות שלו על איך שהילדים שהרביצו לו ישתינו לו בתוך התחת, ושוב צחק לעצמו.
"על מה אתה צוחק?" שמע דרור קול של אשה שואל אותו מבעד לשער הברזל של בית־הספר. הוא סובב את הראש והסתכל. היא לבשה חולצת טריקו ורודה, קצת צמודה, שהדגישה את חזהּ הכבד. גופה היה מלא ואת עיניה כיסו משקפי שמש שחורים, גדולים. "כמו זבוב, נכון?" אמרה לו כשראתה שהוא מסתכל על המשקפיים שלה. "מה?" שאל בבלבול, מנסה להבין למה פנתה אליו, ולמה דווקא עכשיו, ומה בדיוק הוא אמור לענות. הוא מעולם לא דיבר איתה קודם. כמה פעמים הסתכל עליה כשהלכה במסדרונות בית־הספר ותלתה איזה שלט או צילמה משהו במזכירות או עשתה דברים אחרים שבת שירות לאומי עושה בבתי־ספר. פעם היא החליפה את הרב שלו וחילקה להם דפי עבודה בתנ"ך שהרב הכין מראש. פתאום הוא נזכר שפעם, כשהלך לשבת על מדרגות החירום הצהובות מאחורי בית־הספר, כמו שעשה כמעט תמיד בהפסקות, ראה אותה יושבת שם בוכה, ומייד הסתלק. מאז ראה אותה בוכה שם עוד כמה פעמים. הוא הרגיש איך עיניו נמשכות להתבונן שוב ושוב בחזה הגדול, הכבד, שעכשיו, כשישבה כפופה על מעקה הברזל מחוץ לחצר בית־הספר, אפשר היה לראות את רובו, ובעיקר את החזייה השחורה שהחזיקה אותו. "לא משנה," היא אמרה לנוכח שתיקתו, "אתה לא חייב להודות שאני נראית כמו זבוב עם המשקפיים האלה, אני יודעת את זה בעצמי. אני צריכה לקנות זוג חדש, אלה נורא ישנים ופעם, כנראה, להיראות כמו זבוב היה באופנה, אה?"
הוא עדיין שתק, עדיין ניסה לאלף את עיניו להתבונן רק בפניה המלאות, בזפק הקטן שנוצר לה שהתכופפה, בראשית החיוך שעמד כמו קפיץ בקצה שפתיה, מוכן להפוך לצחוק גדול. "בכל מקרה," היא המשיכה, "עדיין לא אמרת לי למה צחקת לעצמך מקודם. כלומר, למען האמת עוד לא אמרת כלום חוץ מאיזה מה מגומגם, ואני כבר אמרתי כל מה שאפשר להגיד לבנאדם שלא מכירים וקטן ממך באיזה שבע שנים לפחות. אבל אני, ככה אני, מדברת ומדברת, זה סוג של ריפוי בשבילי. אבל הנה שוב גלשתי לבלבול מוח על עצמי. אז אתה מוכן בבקשה לספר לי למה צחקת? כלומר, שוב, אתה לא חייב, אבל יהיה נחמד..."
הוא הקשיב לה, לקולה הדק, לליקוי הדיבור שהתגלה כשביטאה את הצ' שבתחילת המילה "צחקת" או בסוף המילה "חוץ". הוא ראה שהיא מחזיקה בין אצבעותיה סיגריה בוערת, והיא ראתה את הפליאה על פניו. הוא הביט בה שואפת מהסיגריה שאיפה ארוכה ומוציאה את האוויר בנשיפה ארוכה ומדודה. היה נדמה לו כאילו כל העניין הוא מין מופע אינפנטילי שנערך במיוחד בשבילו. "אתה מתכוון לענות?" היא שאלה אחרי שסיימה להוציא את העשן ולקחה עוד שאיפה, הפעם קצרה, מהסיגריה, "כי אם לא אז אני אמשיך לדבר על עצמי ו..."
"כן, כן," הוא אמר כאילו התעורר מחלום, ומייד הבין שבעצם הוא עצר אותה מלהמשיך לדבר על עצמה, ואמר, "לא, לא, תמשיכי," והיא צחקה ואמרה שהיא לא רוצה להמשיך, ושהיא רוצה שהוא יספר לה למה הוא צחק.
"לא צחקתי בגלל איזה סיבה מיוחדת," הוא אמר והרגיש איך הלחיים שלו, שבערו בלאו הכי, בוערות עכשיו פי כמה, "סתם נזכרתי באיזה משהו טיפשי שקרה לי."
"זה קשור למכות שחטפת היום?" שאלה ומייד הוסיפה, "שלא תחשוב שאני רוצה לצחוק עליך או משהו, זה היה נורא איך שהם הרביצו לך, והקטע עם המוס על הראש, זה היה דוחה. פשוט דוחה. גועל נפש אמיתי. הם היו ממש כמו חיות. אני במקרה עמדתי ליד המזכירוּת וראיתי את זה..." פתאום התגנב מתוכה קול של צחוק והיא אמרה, "שלא תחשוב שאני צוחקת בגלל שזה מצחיק, כלומר, שאתה צחקת מקודם בגלל שפתאום חשבת שזה היה מצחיק. מה כבר יכול להיות מצחיק בזה שמחטיפים לך מכות? כלומר, כל מה שאני רוצה להגיד בלי לגלוש שוב לבלבולי מוח על עצמי זה שאני יודעת מעצמי שכשאני חווה חוויה רעה אז לפעמים תוך כדי הסבל והגועל נפש והכאב אני מספרת לעצמי בדיחות ואחר־כך, אחרי שהחוויה הרעה נגמרת, אני נזכרת בהן ואז אני צוחקת לעצמי ו... וזהו. וחשבתי שזה מה שהיה לך. כלומר, רציתי לדעת אם זה גם מה שקרה לך."
כאב ראש נורא השתלט עליו פתאום, והוא הרגיש צורך בלתי נשלט להחזיק את הראש בידיו. השומר שכבר הבחין שהוא לא מקשיב לו, וממילא כבר סיים לספר על התה הזה של אמא שלו ועל קבוצת הכדורגל ההיא ששלחה לו את הדגל, ולהסביר שהם בחיים לא היו שולחים לו משהו כזה אם הם לא היו מנסים את התה ורואים שהוא עובד, השתתק ושקע לתוך קריאת העיתון שבוודאי קרא כבר עשרים פעם מאז הבוקר. השמש קפחה על האספלט השחור ודרור הרגיש טיפות זיעה נוטפות לו על הזרוע ובתחתית הגב. "אתה בסדר?" שמע אותה שואלת מעבר לגדר, שוב עם קצה החיוך ההוא, הפעם בגב זקוף. הוא אמר לה שהוא בסדר ורק כואב לו קצת הראש. "כנראה שזה מהמכות המצחיקות האלה שלךְ," אמר. "כן," היא ענתה, והוא ראה איך קצה החיוך המאיים הופך לחיוך יפה, גדול, שחושף שיניים לבנות, "תדע לך שמכות מצחיקות הן המכות הכי מסוכנות." אחר־כך היא שאלה אותו אם הוא בכלל שטף את הפנים ואת הראש אחרי המכות, ואם ניקה את השיער מהשאריות של המוס כי הוא נראה, "באמת בלי שום רצון להעליב," על הפנים. הוא אמר שכן, שהוא שטף, אבל מהר, כי כל מה שהוא רצה זה רק לעוף משם, ושהוא לא רוצה להיכנס למקום המסריח הזה יותר אף פעם, ושמצידו הוא מוכן לעבור מייד לבית־ספר חילוני ולא לחזור יותר לישיבה הזו.
למשך כמה רגעים היא הביטה בו בשתיקה. היא חייכה לעצמה והוא רצה לשאול למה היא מחייכת, אבל ידע שהיא תגיד שהוא עדיין צריך לספר לה למה הוא צחק קודם, ולמרות שלא הייתה לו שום בעיה לספר לה הוא נמנע מלשאול. הוא לא הבין למה הוא בכלל השמיע פתאום את כל הנאום על זה שהוא לא רוצה לחזור לישיבה ועל הבית־ספר החילוני וכל זה, אבל הרגיש שעשה נכון שאמר לה את זה, כי אם יש מישהו או בעצם מישהי שיכולים להבין אותו, אז זאת היא.
"אולי תבוא לַדירת שירות, איפה שאני גרה? שם תוכל לשטוף את הפנים," היא אמרה אחרי ששתקה עוד קצת, "ככה לא תצטרך לחזור פנימה וגם לא תגיע הביתה כשאתה נראה כאילו ניסית לחפור בור עמוק ולהיכנס לתוכו או משהו. אני גם ככה מסיימת פה בעוד רבע שעה, ועד אז תוכל לחכות לי על המדרגות חירום, ראיתי שאתה יושב שם מדי פעם. מה אתה אומר?"
דרור שתק. מצד אחד עדיין כל מה שבאמת רצה, יותר מכל דבר, זה ללכת הביתה, לשכב במיטה ולראות איזו סדרת טלוויזיה מטופשת, או אפילו סתם לשכב במיטה בלי לעשות כלום ורק לבהות בתקרה או אולי אפילו לישון, אבל מצד שני הוא הרגיש איך הדם שלו בוער למחשבה שהוא ילך איתה, עם אביטל, האשה עם החזה הכבד והחזייה השחורה שכתפיותיה בצבצו מבעד לצווארון העגול של החולצה הוורודה שלבשה, זאת עם השיער הקצר, הקופצני, הצבוע בבלונד בקצותיו, שיש ילדים בשכבה שלו שכל הזמן ממלמלים את השם שלה כאילו הם גונחים ואומרים "אבי־טל, אבי־טל", איך הוא ילך עם אביטל הזאת לדירה שלה, ואיך היא תשטוף לו את הפנים ואת השיער במקלחת של הדירה שלה ותעביר את ידה על פניו ותשאל אם עכשיו הוא מרגיש יותר טוב, ואיך אחר־כך הם יֵשבו בסלון והיא תכין לעצמה כוס קפה ותשאיר לו לסיים את הסוף, כמו שאמא שלו הייתה עושה כשהיה ילד וכבר לא עושה יותר, ואיך בסוף היא אולי אפילו תיתן לו לחבק אותה ולהצמיד את ראשו לגופה.
דרור מעולם לא הרגיש תחושה כזאת, את הלהט הזה, בעוצמה כזאת, התחושה כאילו הדם רותח, התחושה המחרידה שאי אפשר לנשום, תחושה שבאותו רגע לא החרידה אותו כלל ורק הסבה לו עונג לא מוכר, כזה ששואב אותך לתוכו. הוא נזכר איך פעם, כשנפגשו כל בני־הדודים בבית של סבתא שלו, ובת־דודה שלו שהייתה מבוגרת ממנו בהרבה שנים נתנה לו נשיקה על הלחי, הוא הרגיש משהו דומה. הוא נזכר איך באותו לילה אחרי הנשיקה ההיא, שהוא בשום אופן לא הצליח להיזכר למה זכה לה, הוא ישב רק בתחתונים על הכיסא בחדר שלו, והריח שוב ושוב את חולצת הטריקו שלבש ושעדיין היה עליה את ריח הבושם של הבת־דודה הזאת. אחר־כך הוא נזכר איך כשסבתא שלו נפטרה וכולם באו אל הבית שלה ושל סבא שלו, שאז עוד היה בריא והסתובב שבור בחולצה כחולה מקומטת וכתפיות שהחזיקו את מכנסיו החומים ומדי פעם רטן על מישהו או משהו שלא היה בסדר, הוא המתין שאותה בת־דודה שלו תבוא, וכשהיא באה הוא כרכר סביבה בלי הפסקה, בלי שום גינונים או נימוס, אבל היא התעלמה ממנו כמעט לגמרי, וחוץ משלום רפוי שאמרה לו כשממש עמד מולה ותקע בה עיניים נבוכות, מצפות, והיה מוכן להצמיד את לחיו אל שפתיה, חוץ מהשלום הזה היא לא התייחסה אליו בכלל.
"בסדר," אמר דרור לאביטל, מנסה להשקיט את רגליו הרועדות. "אני אחכה לך על המדרגות."
"בסדר?" היא התפרצה פתאום, "אל תעשה טובות."
"מה?" הוא שאל והרגיש איך הבטן שלו מתכווצת מפחד ברגע אחד, בדיוק כמו שהתכווצה כשתקעו בה אגרופים רק חצי שעה קודם, והיא, שראתה את הבטן המכווצת נמרחת על פניו, אמרה שזה היה "סתם בצחוק" ושלא יילחץ ממנה, ושיחכה לה על המדרגות, והיא תשתדל לבוא אפילו יותר מהר ממה שאמרה, ואם הוא רוצה היא תמיד מחביאה בארון החשמל שמשמאל למדרגות, ליד החלון הגדול, שקית של פירות יבשים, ונדמה לה שהפעם יש שם תאנים ושהוא יכול לקחת.
אביטל נכנסה אל תוך המבנה של הישיבה התיכונית, והוא גרר את אופניו אל עבר המדרגות הצהובות. רגע לפני שהלך שמע את השומר ממלמל לעצמו משהו על זה שאביטל היא משוגעת, ושהוא יכול לראות את זה בעיניים שלה, שאפילו משקפי השמש הגדולים שלה לא מסתירים את זה, ושהוא רואה אותה כל בוקר אז הוא יודע, ואיך מהפעם הראשונה שראה אותה, ביום הראשון של השנה, הוא הבחין שהיא "קצת פסיכית". קצת פסיכית, חזר דרור בראשו על המילים שאמר השומר, קצת פסיכית. ומה איתך, אתה נורמלי? שאל אותו בראשו וחשב לעצמו שהשומר הזה, שקורא אותו מוסף ספורט מהוּה עשרים פעם ביום, ושבסוף כל יום, כך שמע אותו אומר פעם, מורח את השפם שלו במשחת ידיים "כדי שהעור מתחת לשפם לא ימות," ובטוח שכל קבוצות הכדורגל בארץ משתמשות בתה האידיוטי שאמא שלו הייתה מכינה לו כשהיה ילד, ולא מבין שהפועל חיפה שלחו לו את הדגל הזה רק כדי שיעזוב אותם כבר בשקט ויהיה מרוצה, בנאדם כזה לא יכול לשפוט מי משוגע ומי לא. הוא פתח את ארון החשמל ולקח ממנו תאנה מיובשת, התיישב על אחת המדרגות הנמוכות, אלה שלא ניתן לראות מי יושב עליהן גם אם מתבוננים מהחלון הגדול שבחדר המורים, ופתח אותה כדי לבדוק שאין בה תולעים. הוא נזכר שפעם הרב שלו אמר שלאכול תולעת זה כמו לאכול שבע פעמים חזיר, והרים את התאנה המיובשת מול השמש כדי שיוכל לראות בוודאות. הוא נזכר שהרב אמר את זה כשהם למדו הלכות כשרות. הוא נזכר איך העיניים שלו נעצמו אחת לכמה משפטים, ואיך התעורר בכל פעם שהרב הכה בסרגל שלו על השולחן בעוצמה ובקצב מהיר, "תה תה תה תה", כמו מכונת ירייה או אופנוע ישן. אחר־כך נזכר באביטל, ונזכר איך היא קראה לו מעבר לגדר, והדם שלו חזר לרתוח. הרגליים שלו תופפו בקצב מהיר ושוב היה קשה לו לנשום.
כשאביטל הופיעה, פחות מעשר דקות אחרי שנפרדו, הוא סיפר לה מה השומר אמר. היא התבוננה בו ברצינות ואמרה שאולי היא באמת משוגעת. אחר־כך היא צחקה והוא צחק גם. למרות הצחוק הוא הרגיש שמה שהשומר אמר הפריע לה, אז הוא אמר שלדעתו מי שמשוגע זה השומר. אביטל שתקה כמה שניות והתבוננה בכביש. הוא פחד שאמר משהו לא בסדר ונשך את שפתיו עד שהרגיש את טעם הדם בקצה הלשון.
"זזנו?" היא אמרה פתאום, והוא קם, ירק יריקה קטנה אל מתחת למדרגות, ופנה להרים את האופניים ששכבו לידו. "אולי כדאי שתשאיר את האופניים פה, לא?" שאלה אביטל, "חבל שתסחוב אותם. הדירה ממש פה," והצביעה לעבר גוש הבניינים הישנים שעמד מולם, "זה פחות מדקה הליכה," והוא קשר את האופניים לגרם המדרגות. הם התחילו ללכת לעבר שער בית־הספר, וכשדרור שאל אם היא רוצה לצאת לפניו כדי שלא יראו אותם יחד, כלומר כדי שלא יעשו לה בעיות על זה שהיא לוקחת תלמיד בשעת הלימודים אל מחוץ לבית־הספר, היא צחקה ואמרה בקול רגוע להחריד שכמעט פוצץ את אוזניו, "זה לא שאנחנו הולכים לשכב או משהו," והוא הרגיש איך ברגע שאמרה את המילה "לשכב" הפנים שלו הפכו אדומות והאוזניים שלו בערו. היא הבחינה במבוכה שלו, ובגלל החיוך שחייכה כשראתה אותו מסמיק היה נדמה לו שזו בעצם הייתה המטרה שלה מלכתחילה.
הם הלכו ברחוב זה לצד זו. הוא לא היה חרדי, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שהלך עם בת לבד, אבל הוא התרגש. הלוואי שמישהו שאני מכיר יעבור עכשיו ברחוב, חשב לעצמו וקיווה שכמה מהכלבים האלה שצחקו עליו כשהוא חטף את המכות, והתפקעו מצחוק כששפכו לו את המוס על הראש, אלה שרבים ביניהם כל היום מי יכול לאונן יותר פעמים ביום ולמי יש את הזין הכי גדול, יעברו עכשיו ויראו אותו הולך עם אביטל, הבת שירות לאומי עם החזה הגדול והשיער הקופצני ומשקפי השמש שמכסים לה את כל הפנים ולא עושים אותה דומה לזבוב בכלל. הוא דמיין איך הם יעברו, ואיך הוא יזקוף את גבו וילך לצידה כאילו היא החברה שלו או משהו כזה, וכשעיניו יפגשו בעיניים שלהם, בדיוק כמו כשקרה שכולם הסתכלו עליו יוצא מרחבת הכיתות עם המוס מרוח לו על הראש, הוא רק יסתכל עליהם במבט קר ויעמיד פנים שהוא בכלל לא מכיר אותם. אחר־כך הוא חשב לעצמו שאולי יגניב חיוך קטן כאות ניצחון.
בדירה לא קרה כמעט דבר ממה שציפה, ממה שהלהיט את דמו ודמיונו. כשהגיעו היא מייד הראתה לו איפה המקלחת, התנצלה על הבלגן ושאלה אם הוא צריך שמפו, כלומר אם הוא מתכוון לחפוף את השיער ממש, כי אם כן אז היא יכולה להביא לו שמפו של אחת הבנות כי שלה בדיוק נגמר. המקלחת באמת הייתה מטונפת, ועל המדף מעל הכיור הוא ראה סכין גילוח חד־פעמית מלאה בשערות, כיסוי של תחבושת היגיינית וערימה קטנה של ציפורניים שנגזזו לא מזמן מונחות בתוך נייר טואלט. הוא לא חפף את ראשו בשמפו ורק הרטיב אותו ואת פניו במים שוב ושוב. הוא התבונן בעצמו במראה, בעיניים החומות שלו, בשׂערו השחור, וניסה לשחזר לעצמו את הבעות הפנים שלו כשחטף את המכות. הוא דמיין כאילו הם שוב מכניסים לו אגרוף בבטן או נותנים לו סטירה מצלצלת על האוזן או בועטים בו בירכיים, ובאחד הדמיונות האלה נפלטה מפיו אנקת כאב. אביטל שאלה מעבר לדלת אם הכל בסדר, והוא ענה מייד שכן.
כשסיים לשטוף את פניו ושׂערו הוא יצא מהשירותים, ואביטל מזגה לו כוס של תרכיז בטעם תפוזים מהול במים, ואמרה שהיא מתנצלת מראש אם זה מתוק מדי אבל ככה היא אוהבת את זה. ואז היא שאלה אותו למה הילדים ההם הרביצו לו. "זה נראה כאילו הם ממש שונאים אותך," אמרה והתנצלה שוב אם היא פוגעת או מעליבה. היא אמרה שיש לה בעיה כזו, "בעיה נוראית לפעמים," שהיא אומרת כמעט כל מה שעובר לה בראש, ושאין לו מה להיפגע מדברים שהיא אומרת כי היא לא מתכוונת לפגוע, ושהיא באמת משתדלת להגיד רק את האמת.
הוא שתק ובהה בחלון הקטן שהיה במטבח, ונזכר במשפט שאח שלו הגדול, רועי, אמר פעם: "כל אלה שאומרים שהם רוצים להגיד רק את האמת, או שהם שואפים להגיד רק את האמת, הם השקרנים הכי גדולים." מייד אחר־כך חשב שהוא שונא את הטון הפסקני הזה של אח שלו, ושאביטל היא לא שקרנית ובטח לא השקרנית הכי גדולה.
ואז הוא התחיל לדבר. הוא אמר שהם הרביצו לו כי "כולם בהמות בבית־ספר הזה," וסיפר שלפני כמה ימים אחד מאלה שהרביצו לו תפס לו בכידון של האופניים וניסה לקחת אותם ממנו בכוח ושהוא לא נתן לו. "ואז," סיפר לאביטל, "נשכתי אותו חזק ביד עד שהוא שיחרר אותה ונסעתי במהירות כדי שלא ירדוף אחרַי, ושמעתי אותו צועק שכדאי לי להיזהר ושהוא וחברים שלו יזיינו אותי ושלא כדאי לי להסתובב לבד כי הם יפרקו לי את הצורה. וזהו, היום הם חיכו לי אחרי השיעור. כלומר כבר כמה ימים, מאז הסיפור ההוא, שהם מחכים לי, ועד היום הצלחתי לברוח אבל היום לא היה לי כוח לברוח מהם, וכבר כאילו רציתי שירביצו לי וזהו. שיעזבו אותי בשקט."
"ואין לך חברים שיכלו לעזור לך?" שאלה אביטל כשהוא השתתק.
"לא," ענה מייד בקור רוח, והתפלא איך הוא מדבר בשלווה כזו על דבר שרק לפני שעה וחצי גרם לו לחשוב שהוא רוצה למות. "אין לי חברים בכלל. יש שניים שאני מסתובב איתם אבל הם פחדנים, נמושות, אפסים. הם עמדו בצד ולא עשו כלום, ובטח אפילו צחקו עם כולם כשהמניאק ההוא שפך עלי את המוס המגעיל הזה." דרור שתק לכמה שניות, ושוב התפלא איך הכל יוצא ממנו בחופשיות כזו, כאילו אביטל לא באמת קיימת, כאילו הוא מדבר עם עצמו, ואז המשיך. "כולם פה כלבים בבית־ספר הזה. גם כן בית־ספר דתי, בית־ספר לעבריינים יותר טוב מהבית־ספר הזה."
אביטל שתקה בזמן שדיבר, וכשהשתתק היא משכה סיגריה מקופסת הסיגריות שלה שהייתה מונחת על השולחן והדליקה אותה. "בעיקרון אסור לעשן פה בדירה," אמרה. "כל הבנות האלה שגרות איתי בטוחות שאם ייגע בהן אפילו לרגע שבריר עשן של סיגריות אז הן ימותו או לפחות יחטפו סרטן. אבל לא אכפת לי. רק צריך לפתוח חלון כדי שהריח יֵצא לפני שהן חוזרות, וזהו. אז אני מעשנת, כן? לך לא אכפת, נכון?"
דרור עשה תנועה של לא מוחלט עם הראש ואביטל שאפה ונשפה סילון עשן. אחר־כך היא המשיכה לשתוק. דרור סיים את השתייה שבאמת הייתה קצת מתוקה מדי והניח את הכוס הריקה על השולחן. האווירה בחדר הייתה שלווה והוא הרגיש מין מלאוּת בחזה. הוא נשם נשימה עמוקה ודמיין לעצמו איך הוא בן ארבעים, בערך בגיל של אבא שלו, וזה הבית שלו, ואביטל היא אשתו, והם אוכלים יחד ארוחת צהריים, ועוד מעט הם גם ילכו לנוח יחד ובחמש הם יקומו ויראו יחד "ערב חדש", והוא יספר לה משהו מצחיק שקרה לו בעבודה, והיא תצחק והחיוך הזה שלה שעומד כל הזמן בקצה הפה, ממתין להתפרץ, יימרח לה על השפתיים ויחשוף את שיניה הלבנות. הוא הרגיש שהוא רוצה לגעת בה, הוא הרגיש את הדם שלו לוהט שוב, והפעם גם איבר המין שלו התחיל להתקשות וללחוץ בתוך המכנסיים. הוא הרגיש את הידיים שלו מזיעות ואת הנשימה שלו מתקצרת. הוא ידע שאסור לו לעשות שום מעשה מהמעשים שהדם הלוהט שלו או הלב שלו, שפועם עכשיו כמו טרקטור ישן או כמו התופים בשירי הרוק שאחיו הגדול שומע, רוצים שהוא יעשה. הוא ידע שאסור לו לעשות אף אחד מהמעשים שעליהם חשב כשהמתין לה על המדרגות הצהובות, המעשים שדמיין שיקרו כשהם נכנסו יחד לדירה שלה ואפילו כשרחץ את פניו. הוא ידע שאסור לו לנסות לחבק אותה. הוא ידע שאסור לו לעמוד מולה ככה שהיא תצטרך, בדיוק כמו בת־דודה שלו, להחליט אם לסובב את הפנים הצידה או לנשק אותו. הוא ידע שהיא תשנא את זה, שהיא תשנא אותו, שהיא תחשוב שהוא או דפוק או פתטי או סתם נצלן כפוי טובה שלא יודע להעריך מעשה טוב. והוא לא רצה את זה בשום אופן. הוא אמר שהוא צריך ללכת כי כבר עברה כמעט שעה מאז שהלימודים הסתיימו, וההורים שלו בטח יתחילו לדאוג לו אם הוא לא יחזור בשעה הקרובה, ושאבא שלו מסוגל אפילו לצאת לחפש אותו ברחובות, ושפעם, בערב יום השואה, כשהוא הלך לאסוף קרשים לל"ג בעומר ואיחר לחזור, הוא פגש באבא שלו בדרך הביתה קורא בשמו. היא אמרה לו שזה נחמד שיש לו אבא כזה, ושגם ככה הבנות צריכות לבוא עוד מעט, ושאסור בעיקרון להכניס בנים לדירה ובטח לא כאלה מהישיבה, אז באמת עדיף שהוא ילך לפני שהן יבואו. הוא קם מהכיסא, שׂם את התיק שלו על הגב, אמר תודה ויצא, וכשסגר את הדלת גנב עוד הצצה, וראה שאביטל התיישבה שוב ליד השולחן והדליקה לעצמה עוד סיגריה.
בחוץ היה קריר. דרור הוציא את הסוודר שדחף קודם לתיק ולבש אותו. הוא הרגיש טוב. חצר בית־הספר כבר הייתה ריקה, ולמרות שהשעה הייתה רק שש בערב החושך כבר היה כמעט מוחלט. הוא פתח את מנעול האופניים, עלה עליהם ונסע. בדרך הביתה חשב שוב על אביטל. הוא נזכר איך היא אמרה לו ש"הם לא הולכים לשכב או משהו". ואז נזכר איך רק לפני כמה חודשים, בתחילת החופש הגדול, מישהו הסביר לו מה זה לשכב, ושעד אז הוא חשב שלשכב זה לשכב אחד ליד השני ולספר בדיחות. הוא נזכר שפעם מישהו שהיה חבר שלו ועכשיו כבר לא שאל אותו מה זה לשכב, והוא נתן לו את ההסבר הזה שלו, ששוכבים אחד ליד השני ומספרים בדיחות וצוחקים, ואמר את זה בביטחון גמור למרות שלמען האמת גם אז ידע שאין לו באמת מושג מה זה. עכשיו, על האופניים, הוא הרגיש פתאום מבוכה גדולה, ולרגע קיווה שהחבר ההוא לעולם לא יגלה את המשמעות האמיתית של המושג הזה, ואם הוא יגלה אז שלא יזכור איך הוא הביט בו אז במבט בטוח ונתן לו את ההסבר המגוחך הזה.
אביטל סיימה לעשן את הסיגריה, קמה והניחה את כוס הקפה בכיור. היא הרגישה לאוּת גדולה בכל הגוף, ועיניה נתפסו בשלולית מים קטנה על השיש שנמלה שחורה צפה בתוכה. אחר־כך היא הביטה בכוס המלוכלכת עומדת באמצע הכיור ומייד ראתה את הפרצוף של השותפה שלה, זו שהיא לא סובלת. "מי שתתה ולא שטפה?" דמיינה את השותפה הזאת שואלת, ואחר־כך דמיינה את עצמה מודה שהיא השתמשה בכוס הזאת, ואיך השותפה שלה שואלת "אז למה לא שטפת?" ומוסיפה ש"זה לא מתאים" וש"כל הבנות צריכות לקחת חלק בלהחזיק את הדירה הזו כמו שצריך, נקייה, מאורגנת". אחר־כך, חשבה אביטל לעצמה, היא בטח תוסיף, השותפה הזאת, "את מבינה את זה, נכון?" כאילו היא איזו ילדה מפגרת. והיא תגיד את זה כשהגוף שלה גוהר קדימה, מתנדנד קדימה ואחורה כאילו היא בתפילה, תגיד את זה בקול הדק הזה שלה, ותתבונן בה בעיניים שנראות כאילו כל רגע יפרוץ מהן זרם בלתי נגמר של דמעות.
מה אני אגיד לה, חשבה אביטל, מה אני אגיד לה? שאני לא מבינה? שלא הייתה לי אפילו טיפה קטנה של כוח מחורבן לשטוף את הכוס הזו? שגם היא לא תמיד שוטפת את הכלים שלה? שנמאס לי כבר מהדיבור השקט הזה, הכל־כך דק והכאילו עדין ופסיבי, שיש בו גם כל־כך הרבה אלימות? מה אני אגיד לה, היא שאלה את עצמה שוב, ולרגע דמיינה איך היא קמה מהמיטה, עומדת מול אותה בחורה, זו שהשיער שלה מסודר תמיד בצמה עבה והיא לובשת תמיד חצאיות ג'ינס משופשפות שנראו כאילו יש לה אותן מכיתה ט', ואומרת לה, "לא, אני לא מבינה. אני לא מבינה מה את אומרת. מה את אומרת על זה? כן, באסה, נתקעת עם שותפה דפוקה שלא מבינה כלום, לא מבינה כלום, כלום, כלום, כלום, דפוקה כמו נעל! מה את אומרת על זה?" אחר־כך היא דמיינה את עצמה אומרת לשותפה הזאת שלה שהיא בכלל מחבורת הזבל, ושבבית שממנו היא באה לא שוטפים כלים. "ניסית פעם להשתמש בכוס עם שאריות של ביצה וקולה?" דמיינה את עצמה אומרת, "ניסית פעם להכין בכוס כזו קפה? אין, את חייבת, זה משהו מיוחד." אחר־כך דמיינה איך השותפה הזאת אומרת לה באותו קול דק ובאותה תנועת נדנוד שהיא, אביטל, פשוט מגעילה, ובאמת שקשה לה להגיד למישהי שהיא מגעילה, אבל זה בדיוק מה שהיא, ושאם זה ככה אז היא תצטרך לדווח לאחראית על השירות לאומי. ואביטל המשיכה לדמיין איך אחר־כך, כשהבחורה הזאת תמשיך להתלהט, היא תוסיף שהיא גם דפוקה, באמת דפוקה, דפוקה לגמרי. "אני לא יכולה לחיות במרחב כזה," שמעה בראשה את הבחורה ההיא אומרת ספק לה ספק לעצמה, "זה כאילו שהיא עושה לי דווקא. למה היא עושה לי דווקא?" ועכשיו כבר שמעה אותה מכוונת את דבריה לשותפות האחרות שבטח יבואו לראות מה קורה. "זה כאילו היא בכוונה רוצה להביא אותי למצב הזה, אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת," דמיינה אותה ממשיכה לדבר ולהלהיט את עצמה במסכנוּת הזאת שלה, בזמן ששאר הבנות זורקות לה מילות הרגעה או עידוד או אומרות לה בנוכחות אביטל, בלי להתבייש, "עזבי אותה" או "היא לא שווה שתבכי בגללה" או "את יודעת שיש כאלה שרק מרוכזים בעצמם, אין מה לעשות, צריך להתמודד עם זה." ואז היא דמיינה איך הבחורה הזאת עם הצמה וחצאית הג'ינס והדיבור הכאילו עדין, הכאילו שברירי, שעד לאותו רגע בכלל לא בכתה, והדיבור שלה רק נעשה תקיף וחריף ואלים יותר עם הזמן, באמת תפרוץ בבכי ותוך כדי כך תגיד, "אני לא יודעת... אני לא יכולה להתמודד עם זה. אני משתדלת, אני רוצה להיות נחמדה, מה כבר אמרתי? שצריך לשטוף את הכוס? אני לא מבינה, אני... אף אחד לא לימד אותי איך להתמודד עם אנשים דפוקים," ותמשיך לבכות ולהתלונן בגלל שהיא נאלצה להגיד "כאלה מילים איומות".
אביטל חייכה לעצמה כשדמיינה את כל הסצֶנה הזו שקרתה לה כבר פעם, באופן אולי קצת פחות קיצוני, אבל עם אותו בכי ואותו דיבור ואותן בנות מנחמות ואותם איומים על פנייה לאחראית והכל. אחר־כך היא נאנחה, הסתכלה שוב על הנמלה הצפה ופתחה את הברז. היא נתנה למים לזרום עוד כמה רגעים לפני שהתחילה לשטוף את הכוס. היא דחפה לתוכה בחוסר חשק את הספוג עם הסבון, סובבה חצי סיבוב ומילאה אותה במים. היא חשבה לעצמה שהיא מטומטמת שהיא שוטפת את הכוס רק בשביל שההיא לא תבכה ותבלבל את המוח. ואז היא חשבה שכל הבכי הזה וכל סגנון הדיבור הכאילו עדין הזה שנהיה עכשיו באופנה הוא לא יותר מטרור מתוחכם. היא נזכרה איך פעם, כשהייתה במחנה קיץ של בני עקיבא, מצאה את עצמה שוטפת סיר ענק מלא בפסטה ורסק עגבניות רק כדי שלא יבלבלו לה את המוח, רק כדי שלא יבכו לה בדיוק ככה, ואיך כשהיא חזרה מהברזים, רטובה מלמעלה עד למטה, מוכתמת ברוטב עגבניות, כולם ישבו וצחקו ובכלל לא הבחינו שהיא הלכה עם הסיר, ואיך למחרת, כשהמדריכה אמרה לה ללכת לשטוף סיר אחר והיא אמרה לה שהיא כבר שטפה סיר כזה אתמול, המדריכה ההיא תקעה בה מבט שאומר שתפסיק להיות כזאת אנוכית ושתתחיל לחשוב גם על אחרים.
זה מספיק, אביטל חשבה. היא הסתכלה על הכוס המכוסה סבון ושוב חייכה לעצמה מין חיוך סדיסטי על הסצנה שדמיינה, ועל איך השותפה המתמסכנת שלה יוצאת מדעתה. אחר־כך הרגישה דקירה קלה כשחשבה שהיא בשירות לאומי כבר כמה חודשים, ועדיין לא הצליחה להתחבר עם אף אחת מהבנות. "זו לא חוכמה לצחוק על כולן," נזכרה באמא שלה אומרת לה פעם ולא הצליחה להיזכר מתי זה היה. "לראות את הדברים המגוחכים בכל אחד זה לא חוכמה, בכולם יש דברים מוזרים. זה סתם מנגנון הגנה, את יודעת."
אביטל התיישבה שוב על הכיסא במטבח והדליקה עוד סיגריה. אמא הייתה מתה אם היא הייתה רואה כמה אני מעשנת, חשבה. אחר־כך חשבה שגם על זה היא בטח תחטוף הטפות בקולות דקים ומרגיזים מהבנות האחרות בדירה. היא חשבה שהיא רוצה לברוח. היא לא ידעה להגיד לאן, אבל הרצון הזה לברוח כמה שיותר רחוק, לברוח למקום שאף אחד לא מכיר אותך, שבו את לא מחויבת לאף אחד, שבו אין לך שום אחראית שאפשר ללכת אליה ולהתלונן עליך או שותפות לדירה שמבלבלות לך במוח, הרצון הזה היה ברור וחזק. אחר־כך היא חשבה שלא אכפת לה, לא מה הבנות יגידו ולא מה אמא שלה תגיד. גם לאמא שלה לא באמת אכפת, היא חשבה, גם אצל אמא שלה זו הצגה שנובעת מהמחשבה שאמא צריכה להזדעזע מזה שהבת שלה מעשנת. גם אצל אמא שלה זה הכל כלפי חוץ. ובכלל, חשבה, מה היא יכולה להטיף לי על מנגנון הגנה, אה? היא, שכל החיים שלה זה מנגנון הגנה אחד גדול?
אבל למה את אומרת שלא אכפת לה, שאלה אביטל את עצמה, למה את אומרת שגם אצלה זה הכל כלפי חוץ? כי אם באמת היה אכפת לה, ענתה לעצמה, היא לא הייתה מתחתנת שוב, היא הייתה נשארת לבד, מסורה רק להם, לה ולאח שלה. אם היא הייתה בנאדם רציני, כזה שיודע לקחת אחריות על החרא שהוא עשה, אז היא הייתה נשארת לבד ורק מגדלת אותם. ככה היא חשבה, ולא התביישה במחשבה הזו, למרות שידעה שזו מחשבה אנוכית. ואם היה אכפת לה, המשיכה לחשוב, היא גם לא הייתה מתעלמת מכל הפעמים שניסיתי לדבר איתה על אלוהים, ועל החיים בכלל, ועל כל מיני מחשבות מוזרות שעלו לי בראש מאז שהייתי ילדה קטנה, ושלא היה לי אף אחד לשתף אותו בהן. וחוץ מזה, חשבה, אם היה אכפת לה, ואם היא בעצמה לא הייתה כל היום בהתגוננויות משל עצמה, אז היא גם לא הייתה אומרת לי שמה שקרה עם יוֹני זה משהו שקורה לכל בחורה, ושאין מה לקחת את זה קשה מדי וצריך לדעת להתגבר, כי אם לא יודעים להתגבר על הדברים האלה, הקטנים, השגרתיים, האכזבות הקטנות האלה, אז כשנתקלים בדברים הקשים באמת מתרסקים לגמרי.
"את לא רוצה להתרסק לגמרי, נכון?" נזכרה באמא שלה אומרת, "את לא רוצה למצוא את עצמך על הרצפה אחרי שבכית יומיים בלי הפסקה, נכון?" ונזכרה בה מקרבת אליה את הפנים שלה תוך כדי דיבור. "אני דווקא רוצה," ענתה לה אז אביטל רק כדי להתריס, אבל אמא שלה, שרק רצתה לעבור נושא, אמרה לה, "זו בעיה שלך שאת רוצה — אני לא רוצה," ותקעה בה את המבט הזה שלה שאומר, "מותק, את מה שאני עברתי בחיים שלי את עוד לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין," בדיוק כמו שהיא באמת אמרה לה פעם, בכיתה י"א, כשאביטל אמרה לה שהחיים האלה חרא ושהיא לא רוצה יותר ללכת לאולפנה ולא הפסיקה לבכות. אז, בכיתה י"א, אמא שלה אמרה לה, "מותק, תאמיני לי, החיים שלך הם לא חרא. תאמיני לי. את צריכה להגיד כל בוקר ברוך השם על מה שיש לך וגם על מה שאין לך כי, תאמיני לי, את מה שאני עברתי בחיים את עוד לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין."
אבל למה צריך להגיד ברוך השם גם על מה שאין? השאלה הזאת תמיד הייתה עולה לה בראש כשאמא שלה הייתה אומרת את המשפט הזה, "למה צריך להגיד ברוך השם גם על מה שאין?" — אבל היא אף פעם לא שאלה את אמא שלה את השאלה הזאת, שהפכה לשאלה מהסוג שמהדהד בראש אבל תמיד נשאר בתוכו, מסוג הדברים שהיא יודעת שאין לאמא שלה תשובה עליהם, שהיא אומרת אותם רק כי "ככה צריך," כי זה "חינוך", כי היא בחרה לגדל את הילדים שלה בדרך שבה ההורים שלה גידלו אותה, בדרך של הציונות הדתית, והיא פשוט צריכה להגיד משפטים כאלה, משפטים של הציונות הדתית, גם אם הם סתומים, גם אם אפילו היא לא מבינה עד הסוף את הפשר שלהם, וגם אם אפילו בראש שלה נשמע אותו קול ששואל "למה?" כשהיא אומרת אותם. "אם הייתי מהאנשים ששואלים כל הזמן שאלות, מזמן הייתי קופצת מאיזה בניין," היא אמרה פעם לאביטל ברגע נדיר של גילוי לב. מעניין איך זה לחיות עם אמא שלא שבויה בתוך העולם המחורבן של החיים המחורבנים שלה, חשבה אביטל במטבח, בדירת השירות שלה, ולקחה עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה.
עם אמא שלה היא לא יכלה לדבר על כלום. לא באמת. בינה לבין אמא שלה יש קיר שקוף שאי אפשר לעבור. וזה בדיוק אותו קיר שמפריד בין אמא שלה לכל שאר העולם. כלומר, על פניו, אם מישהו היה מסתכל עליהן מהצד, היה נראה לו שהן החברות הכי טובות, בעיקר כשאביטל מביאה הביתה חברות ואמא שלה מתיישבת ומדברת איתן על בגדים או על ספר טוב שקראה כאילו הן כולן באותו גיל, ואחר־כך החברות של אביטל אומרות לה תמיד שיש לה מזל שיש לה אמא כזאת, ושהאימהות שלהן סתם צנוניות ואי אפשר לדבר איתן על שום דבר, ואביטל רק מחייכת ואומרת לעצמה "הלוואי". וגם בעניין של טיפוח ובגדים וכל זה אמא שלה בעצם בסדר גמור, חשבה אביטל בין שאיפה לשאיפה מהסיגריה, אפילו יותר מבסדר. יש בנות שאמא שלהן נותנת להן להסתובב עם גבות מחוברות עד כיתה י"ב או עם נקבוביות שחורות על כל הפנים, חשבה לעצמה וחייכה כשנזכרה באחת שכולם בבני עקיבא קראו לה "גבי" בגלל הגבות המחוברות שלה. ואותו דבר לגבי בגדים. כמעט אף פעם לא היה איזה בגד שהיא רצתה ואמא שלה אמרה לה "לא" או "לא כדאי" או "תחכי לסוף עונה," ולא רק זה אלא שלעיתים קרובות היא הייתה אומרת לה מיוזמתה, "בואי נלך לסיבוב," כלומר בואי נלך לקנות בגדים חדשים, ואחיה הגדול של אביטל היה תמיד אומר, "אבל לעזאזל, כמה בגדים אתן צריכות?" ובעלה של אמא של אביטל היה אומר בטון מגחך, בעיקר כשהן היו חוזרות עם שתי הידיים מלאות בשקיות, "נו, אז מה קניתן הפעם?" אם כי לזכותו ייאמר, חשבה אביטל, שהוא אף פעם לא התערב בקשר שלה עם אמא שלה, חוץ מהפעם ההיא שאמר לאביטל שהוא אבא שלה כשהיא שאלה למה אין לה אבא, והיא, שעדיין הייתה ילדה קטנה, אמרה, "לא אתה, אבא אמיתי." חוץ מזה, חשבה עכשיו, וחוץ מהתקופה ההיא בתחילת כיתה ח' שבמשך כמה שבועות הוא ניסה "לחנך אותה", בעיקר בעניין של צניעות, הוא בעצם כמעט לא התערב לה בחיים, לא בקשר שלה עם אמא שלה ובכלל בכל הקיום שלה בבית. מהבחינה הזאת, חשבה אביטל, אמא שלה הרבה יותר נודניקית עם הילדים שלו, שבאים לישון פעמיים בשבוע, והיא ממש מדברת איתם כאילו היא אמא שלהם, ופעם היא אפילו אמרה להם "אתם יכולים לקרוא לי אמא," והם, בדיוק כמו אביטל, אמרו לה שכבר יש להם אמא.
הטלפון של אביטל צלצל וזרק אותה החוצה מהמחשבות. זו הייתה אורית, ואביטל ענתה לה בלי שום חשק. הקשר שלהן היה בנוי על כך שאורית מתקשרת בערך פעם שבוע, משתפת את אביטל במה שעובר עליה, מתייעצת איתה, והיא, אביטל, מקשיבה ולא מספרת על עצמה כמעט שום דבר. לרוב אביטל אהבה את צורת הקשר הזאת, זה היה לה טוב, כי היא ידעה שככה היא יכולה לשמור על עצמה מוגנת, לא להיחשף, לא להפגין חולשה. לבוא במגע עם בני־אדם בלי לתת יותר מדי מעצמה. אבל הפעם, כמו שכבר קרה לה בעבר, בעיקר כשהרגישה בכל זאת קצת צורך לדבר, לא היה לה כוח להיות הכותל של אורית. היא הרגישה כעס כבר כשראתה את השם שלה על צג הטלפון, ופתאום הרגישה שיש משהו מעוות בקשר כזה שבו רק צד אחד ממלא את הפונקציה של להקשיב ולהזדהות, אבל היא בכל זאת ענתה, כי למרות הכעס וחוסר החשק עדיין היה בה משהו ששמח שמישהו בכלל זוכר, שמישהו מתקשר, שיש לה עם מי לדבר, או לפחות להעמיד פנים כאילו היא מדברת.
"מה המצב?" שאלה אורית אחרי ה"הלו" העייף של אביטל.
"ככה," היא אמרה.
"זוכרת את הבחור ההוא שהכרנו בכינרת? זה עם הכיפה האדומה?"
"לא," אמרה אביטל באותו קול מת.
"נו," המשיכה אורית בהתלהבות, "גבוה כזה, שיער שחור, זה שהיה עם חולצה גזורה של אח שלו מהמופע פרידה של מָשינה! את לא זוכרת?"
"זוכרת בערך," סיננה אביטל.
"נו, זה שאמר שבשנה הבאה הוא הולך ללמוד במכינה ברמת הגולן," המשיכה אורית, "את לא זוכרת?"
"כבר אמרתי לך," אמרה אביטל בקול שהיה בו כבר רוגז גלוי, "זוכרת בערך."
"טוב," אמרה אורית, "אז בכל מקרה פגשתי אותו כשחיכיתי לטרמפים פה ביציאה מהיישוב."
"ו...?" שאלה אביטל.
"מה ו...?"
"ומה מיוחד בזה?"
"מה מיוחד בזה?" קולה של אורית נמתח כמו מסטיק, "מה מיוחד? את זוכרת כמה זמן ניסיתי להשיג את הטלפון שלו? את זוכרת איך כמעט כל מישהו שפגשנו שאמר שהוא מהישיבה התיכונית שלו או שאמר שגם הוא הולך ללמוד בגולן אז מייד הייתי שואלת אם הוא מכיר בחור עם כיפה אדומה, גבוה, את לא זוכרת?"
"זוכרת, זוכרת."
"אין," אמרה אורית, "זה פשוט מדהים איך הקדוש ברוך הוא מגלגל דברים, אה?"
"גם כן מגלגל."
"מה גם כן? זה כאילו התערבות אישית בשבילי, את לא רואה את זה?"
אביטל שתקה ואורית המשיכה בדיבור המתלהב.
"אין, הוא כזה חתיך, אני אומרת לך. הוא אמר שהוא חולם לשרת בסיירת מטכ"ל."
"הם אלה שגומרים בסוף הכי ג'ובניקים," אמרה אביטל והרגישה שיש לה צורך חזק לעקוץ את אורית.
"מי זה הם?" שאלה אורית.
"אלה שאומרים לכל בחורה שהם רואים באיזה צומת שהם חולמים לשרת בסיירת מטכ"ל. נו, את לא מכירה את הטיפוסים האלה? בטח הוא גם סיפר לך שהוא בקורס הכנה לצבא, נכון? ושהוא רץ כל לילה עם שקי חול קשורים לו לרגליים ועושה כל יום מיליון וחצי שכיבות שמיכה ואוכל הרבה גזר כדי לשמור על הראייה שלו? הוא אמר לך את כל הקשקושים האלה?"
אורית שתקה. "צודקת, באמת שיותר טוב ג'ובניק," אמרה אחרי כמה רגעים, "הרי בתכלֶס מה אני צריכה מישהו שיֵצא הביתה רק פעם בחודש?"
"ומה עם המולדת?" שאלה אביטל, וידעה שהיא ממש מתעקשת לעקוץ את אורית, כאילו היא רצתה להגיד לה: אתם הימנים מבלבלים את המוח על המולדת ועל כל הערכים שלכם, אבל בסוף כשזה מגיע אליכם אז הכי טוב ג'ובניק, הכי טוב זה מישהו שיהיה כל יום בבית ויעזור לכם לקלח את הילדים. הכי טוב זה לדבר על כל הדברים האלה, לצעוק אותם, להילחם עבורם, אבל בסוף, בשורה התחתונה, מרכז העולם זה אני. ולא שזה רע, בטח אביטל הייתה אומרת לה אם הן היו גולשות לשיחה אמיתית על העניינים האלה, זה בכלל לא רע, זו דרך העולם שבסוף בני־אדם פשוט רוצים לחיות בלי יותר מדי סבל ובלי יותר מדי חרא על הראש, פשוט לחיות, אבל מי שפשוט רוצה לחיות שלא יבלבל את המוח כל היום על אידיאלים ועל ארץ־ישראל השלמה ועל הקב"ה שעושה דברים במיוחד בשבילו. מי שפשוט רוצה לחיות שיחיה ויסתום את הפה. וחוץ מזה, היא הייתה אומרת לה אם הן היו גולשות לוויכוח על הנושא, חוץ מזה, אני לא אומרת שכולם כאלה, ממש לא, יש הרבה ימנים שבאמת אוהבים את הארץ ובאמת מוכנים להקריב הרבה בשבילה והכל נכון, לא עליהם אני מדברת, והם גם הרבה פחות מבלבלים את המוח. אני מדברת על הקשקשנים הימנים, וגם כאלה יש הרבה מאוד, ואז היא הייתה מוסיפה, "והם, הקשקשנים האלה, הם הכי מסוכנים."
"מה הקשר למולדת?" שאלה אורית, שלא הצליחה להבין את העקיצה.
"מה זאת אומרת מה הקשר?" ענתה אביטל, "לא חשוב לך שיהיו חיילים קרביים? איך יחזיקו את ההתנחלויות שלך אם כולם יהיו ג'ובניקים?"
"אה," אמרה אורית, "הבנתי. עזבי. אין לי כוח להיכנס עכשיו לפוליטיקה, טוב? כאילו, מה זה קשור עכשיו? למה את דוחפת את זה ככה מהדלת האחורית, וחוץ מזה יש עוד מלא חיילים ש... טוב, די, עזבי. אין לי כוח לדבר פוליטיקה, טוב?"
"סבבה," אמרה אביטל, ושתיהן שתקו כמה רגעים, שתיקה חלולה, כזאת שבאה כשפשוט אין מה לומר, ואז אביטל אמרה: "אגב, גם אני הכרתי מישהו."
"באמת? מי? תספרי, נו, זה הרבה יותר מעניין מהפוליטיקה הזו שלך, מי זה?" אמרה אורית, ואביטל לא ידעה להגיד לעצמה אם היא באמת מתעניינת או שזה סתם חלק מההצגה, ושבעצם מה שהיא רוצה זה שאביטל תסתום את הפה כדי שהיא תוכל לסיים את הסיפור על הבחור עם הכיפה האדומה. "זה הבחור הזה שסיפרת לי שדיברת איתו בהופעה ההיא?"
"לא, לא הוא," אמרה אביטל, נהנית מהעובדה שהצליחה להסיט את הסיפור של אורית לשוליים. היא הסתכלה בדלת וחשבה על דרור, "הוא מפה, מהקריה."
"מה?" אמרה אורית, "מהסניף? מהבוגרים?"
"משהו כזה," אמרה אביטל, וכבר התחילה להצטער על השטות שיצאה לה מהפה. הרי אין לי שום דבר עם הילד הזה, ילד בכיתה ח', חשבה, מה אני אתאר לה? איך הוא נראה? מה אני אגיד לה, שהוא שוקל אם להמשיך ללמוד בבית־ספר חילוני או דתי? אחר־כך היא חשבה שאולי היא זרקה את המשפט הזה כדי לומר לאורית שגם בחיים שלה קורה משהו, כדי להראות שגם היא מכירה גברים. חיים מחורבנים, חשבה אחרי שסיימה את השיחה ואחרי שאורית ביקשה ממנה שוב ושוב שתיתן עוד פרטים על "הבחור החדש", ואחרי שאביטל, שהבינה שהיא באמת אמרה משהו מטומטם, החזירה את הנושא לבחור עם הכיפה האדומה, ואורית דיברה עליו שוב, בדיוק באותה התלהבות, ואפילו אמרה שהם החליפו טלפונים ושהיא אמרה לו שכשהוא מגיע שוב שירים טלפון.
אביטל שקעה בתוך הכיסא במטבח וחשבה על יוֹני, איך היא האמינה שמשהו באמת יכול לקרות ביניהם. ואפילו יותר מלקרות, כי כמו שהיא אמרה פעם לאחיה הגדול אחרי שהוא שאל אותה שוב ושוב מה עם יוני, היא האמינה שיש סיכוי לא רע שהוא "הגבר שלה". מטומטמת, חשבה עכשיו ולקחה שאיפה ארוכה מהסיגריה, מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת, איך קפצת ראש אל תוך הבור חרא הזה. תוך שנייה, ברגע אחד. את רק מכירה מישהו, הוא קצת מוצא חן בעינייך, וכבר את חושבת שהוא הגבר שלך? גם כן ביטוי מטומטם, "הגבר שלי". ביטוי שאמא שלה הכניסה לה לראש השד יודע מתי, אולי עוד כשהייתה בת שלוש ושיחקה עם הבובות, ואמא שלה הייתה מצביעה על הבובה של סוּפרמן ואומרת לה, "אז מה, זה הגבר שלך?"
היא רצתה לצעוק, לדפוק את הראש בקיר שוב ושוב, אבל במקום זה קמה, פתחה את המקרר, הוציאה משם עגבנייה ונגסה בה בכל הכוח. שפריץ אדום סמיך הכתים את חולצתה ואת הרצפה. היא לקחה סמרטוט וניקתה את המיץ האדום והגרעינים הקטנים. היא נזכרה בעצמה יושבת ומחכה ליוני. היא חשבה על דרור, על מה שסיפר לה, על המכות שחטף. ילדים זה עַם חרא, חשבה. אחר־כך חשבה שהיא באמת הייתה מטומטמת כשאמרה לאורית שהיא הכירה מישהו והתכוונה לדרור. אין לי שום דבר איתו, חשבה, מה בכלל יכול להיות לי עם ילד בכיתה ח'?
כשדרור הגיע הביתה, אז, אחרי המכות, ואחרי שהרב הצמיד למצח שלו את היד הגדולה שלו והחליט שיש לו חום ואחרי שהיה אצל אביטל, אמא שלו קראה ספר בסלון, ובלי להרים עיניים מהספר שאלה אותו איך היה לו היום, ואיך הלך לו בשיעור מתמטיקה. אחר־כך היא שאלה אם אין להם איזה מבחן בקרוב, כי אחרי החגים בדרך כלל עושים מבחן גדול, ודרור ענה שהוא כבר אמר לה שהמורה הזה לא מאמין במבחנים, ושאין להם שום מבחן. אמא שלו סיננה שהיא אף פעם לא שמעה על מורה שלא מאמין במבחנים, בטח לא במקצוע כמו מתמטיקה שדורש תרגול, וברור שבלי מבחנים אף אחד לא יתרגל כמו שצריך. "אז תגידי לו את זה," ענה לה דרור והמשיך ללכת במסדרון לעבר החדר שלו, מלא עדיין בתחושה הטובה שמילאה אותו כשישב עם אביטל במטבח ודמיין שהם בעל ואשה, "בלאו הכי בטח עד חנוכה יהיה יום הורים."
כשעמד מול המראה בחדר שלו הבחין שלמרות השטיפה שעשה אצל אביטל השיער שלו עדיין מלוכלך, וגם הפנים שלו מלאות בסימנים של שריטות. מזל שאמא לא הסתכלה עלי כשנכנסתי, חשב לעצמו, הוריד את הסוודר ואת גופיית הציצית ונעמד חצי עירום מול המראה. גם הבטן והזרועות שלו היו מכוסים בנפיחויות ובסימנים כחולים ואדומים. הוא אפילו הבחין בסימן אחד של נשיכה ולא הצליח להבין מי לעזאזל הסוטה שנשך אותו ומתי.
אחרי כמה רגעים שעמד מול המראה והסתכל בעצמו, הוא יצא מהחדר והלך למקלחת. בדרך הוא שאל את אמא שלו אם היא יודעת "מתי אבא יחזור," והיא אמרה שבטח עוד מעט כי כבר מאוחר, ושהיא דיברה איתו כבר לפני חצי שעה והוא אמר לה שהוא תכף יוצא הביתה. אחר־כך היא שאלה את דרור אם הוא הולך להתקלח ואמרה לו שהיא קנתה לו ציצית חדשה, והוא יכול ללבוש אותה מחר לבית־הספר אם הוא רוצה "במקום כל הציציות האלה שיש לך, שהן כבר קטנות."
"אני לא הולך מחר לבית־ספר," דרור מייד ענה לה, "אני לא חוזר לשם בכלל, תשכחו מזה, אני..." אבל כנראה אמר את זה רק בלחש, לעצמו, כי אמא שלו לא הגיבה, ודרור שמע את הטלפון מצלצל ואת אמא שלו עונה לטלפון בקולה הגבוה.
כשדרור יצא מהמקלחת אבא שלו כבר חזר הביתה. הוא עמד במטבח ואכל אורז קר שאמא שלו הכינה בצהריים ונשאר בסיר על הכיריים, לבוש באותה חולצה כחולה ואפודה שחורה שעכשיו הייתה מכופתרת. הוא נראה עייף, והשיער שלו שבזמן האחרון הלך והאפיר היה מבולגן. דרור נזכר איך פעם אבא שלו עשה איתו הסכם, שבכל פעם שהוא ילך להתפלל מנחה וערבית, וישתתף באמצע בשיעור במשניות שבסופו חילקו שקיות שתייה קפואה בטעם ענבים או שקיות קטנות של בוטנים אמריקאיים, הוא ייתן לו חמישה שקלים. הוא נזכר איך הבטיח לאבא שלו שילך כל יום אבל הלך רק פעם אחת, ואיך כשאבא שלו היה חוזר מהעבודה ושואל אותו אם הוא הלך היום הוא היה ממציא כל מיני תירוצים, ואומר שכאבה לו הבטן, או שהיו לו הרבה שיעורים, או שהוא היה עייף מאוד כי הוא לא ישן כל הלילה בגלל שכאבה לו האוזן, ואיך הפנים של אבא שלו, שידע שהוא משקר, היו מתכסות בהבעה של אכזבה. לא כעס, לא בוז, רק אכזבה.
"איך היה היום?" שאל אבא שלו אחרי שסיים את האורז שמילא לו את הפה. הוא רצה לספר לו על כל מה שקרה לו. הוא רצה לספר לו על המכות שחטף, ועל זה שהוא הבריז לדירה של אביטל, ועל זה שהוא לא הלך לשיעור מתמטיקה, ועל ההחלטה שלו שהוא לא רוצה לחזור יותר לישיבה הזו, ועל זה שהוא הגיע למסקנה שבאלוהים אפשר להאמין בכל מקום, אפילו בבית־ספר חילוני, ושהוא בכלל לא מבין למה צריך ללמוד גמרא או תנ"ך כדי להאמין באלוהים, ועל זה שהישיבה הזו היא סתם הצגה שאין לה שום קשר לאלוהים או לתורה, כי אם היה לה קשר אז לא יכול להיות מצב שבמשך כמעט הפסקה שלמה שמונה ילדים מהישיבה ואולי אפילו יותר עומדים מסביב לילד אחד ונותנים לו מכות. הוא גם רצה להגיד לו שאם הוא יסכים לתת לו לעבור לבית־ספר חילוני אז הוא מבטיח להצליח שם ושכל הבנות יאהבו אותו ויהיו לו הרבה חברים. ואז הוא שוב אמר לעצמו שבלאו הכי כל הישיבה הזו מלאה בשקרנים ואף אחד שם לא באמת מאמין באלוהים, ואם הם היו מאמינים אז הם בטח לא היו מרביצים לו ככה, ואם אבא שלו יגיד שרק אלה שהרביצו לו לא מאמינים, אז מי שכן מאמין היה צריך לבוא לעזור לו, ולא לצחוק עם כל השיניים בחוץ או לרקוע עם הרגליים על הרצפה מרוב התלהבות.
אבל הוא לא אמר לאבא שלו את כל זה. הוא הריץ את זה בראש כמה פעמים, שוב ושוב, אבל בסוף רק פלט "בסדר" רפה. זכרון הפרצוף המאוכזב של אבא שלו, שבטח יופיע אם יגיד לו כל מה שתכנן להגיד, לא נתן לו להגיד שום דבר חוץ מה"בסדר" הרפה הזה. אבא שלו שאל אותו אם הוא רוצה חביתה ודרור אמר שכן, ואבא שלו אמר שהוא רק ייכנס לשתי דקות להתקלח ואז הוא יכין לו. דרור היה לבוש בטרנינג אפור ובחולצת טריקו קצרה, ואבא שלו שאל אותו אם לא קר לו. דרור אמר שלא, ואבא שלו אמר שהוא רק לוקח עוד כף או שתיים מהאורז ונכנס להתקלח.
דרור הלך לחדר שלו ופתח את הטלוויזיה הקטנה. בדיוק התחילה מהדורת החדשות. אוטובוס התפוצץ בתל־אביב וכל מהדורת החדשות סבבה סביב זה. הוא ראה את השלד המפויח של האוטובוס ואת האנשים שצורחים וסוחבים בידיים שלהם אנשים נוטפי דם. הוא ראה ילדה אחת, קטנה, שעמדה באחת הפינות ובכתה עד שמישהו ניגש אליה, הרים אותה ורץ אל מחוץ לתמונה. אחר־כך הכתב מזירת האירוע הסביר איך המחבל נכנס לישראל ואיזה ארגון לקח על עצמו את האחריות, ואמר שראש הממשלה אמר שישראל לא יכולה להרשות לעצמה לעבור על פיגוע כזה לסדר היום ושהיא תגיב בכל העוצמה, ושכל מי שהיה מעורב בפיגוע הזה דמו בראשו, והשתמש בעוד ביטויים לוחמניים שאומרים תמיד אחרי פיגוע כדי להישמע חזקים ונחושים ובלתי שבירים כאילו לא קרה עכשיו אסון, כאילו לא נרצחו בני־אדם, כאילו מה שחשוב עכשיו זה לא הנרצחים אלא הנקמה, כאילו הנקמה או העמידה הנחושה תחזיר לחיים מישהו מהאנשים האלה שסתם נסעו באוטובוס. מאחורי הכתב עמדה קבוצה קטנה של אנשים עם שלטים מאולתרים, רובם עם כיפות, שהפגינו על זה שהממשלה לא עושה יותר כדי למנוע את הפיגועים האלה ולא נוקמת כמו שצריך. הוא שמע בחור אחד צועק שצריך לקחת את כל הערבים ולשלוח אותם לעזאזל. בחור אחר אמר שהרפיון של ישראל מביא עוד ועוד פיגועים ועוד דם ועוד משפחות שכולות. אחר־כך השדרנית באולפן דיווחה שהנשיאים של צרפת וארצות הברית "גינו את הפיגוע," ודרור הקשיב לכל הדברים שנאמרו וראה את כל התמונות אבל הראש שלו היה ריק.
רק הקריאה של אבא שלו שהחביתה מוכנה פילחה את המילים של השדרנית וכאילו העירה אותו מחלום. הוא יצא מהחדר שלו, ואבא שלו, שהיה לבוש בחליפת טרנינג חדשה שאמא שלו קנתה כנראה יחד עם הציציות, הגיש לו את החביתה והדליק את האור בפינת האוכל. כשדרור התיישב לאכול הוא נזכר שוב במכות שחטף ובמה שמחכה לו בבית־הספר למחרת, והחליט שאחרי שהוא יסיים לאכול הוא ילך לחדר של אבא ואמא שלו ויספר להם כל מה שקרה ויגיד להם שהוא רוצה לעבור בית־ספר. המשפטים כבר היו מוכנים אצלו בראש, כמו שהיו לפני זה, כשהוא ראה את אבא שלו אוכל אורז במטבח, והוא חזר עליהם שוב ושוב עד שהרגיש שהוא יכול להגיד אותם גם אם יתרגש מאוד, או כמו שהרב שלו אומר "ישר והפוך", אבל כשהוא נכנס לחדר של ההורים שלו, וראה אותם שוכבים במיטה ורואים את החדשות של תשע, הוא לא אמר כלום ופרץ בבכי. הוא פשוט עמד מולם בטרנינג האפור ובחולצת הטריקו הקצרה שלו ובכה.
אמא שלו שהרכיבה את משקפי הראייה שלה הייתה הראשונה ששׂמה לב. אבא שלו היה שקוע באוטובוס המפוחם שהתפוצץ ובכתב שדיווח ממקום האירוע ובקבוצת המפגינים הקטנה שעדיין עמדה מאחוריו אם כי הלכה והתמעטה, כנראה בגלל הקור והשעה. אמא שלו שאלה אותו למה הוא בוכה, אבל הוא לא הצליח לענות ורק המשיך לבכות. עכשיו גם אבא שלו התבונן בו, אבל הוא חשב כנראה שדרור בוכה בגלל הפיגוע, כי הוא מייד העביר ערוץ לאיזו תוכנית בידור מטומטמת בכבלים. דרור חשב על כל המשפטים ששינן אבל עכשיו שום משפט לא נראה לו שלם או נכון או סתם לא אידיוטי.
"למה אתה בוכה?" שאלו ההורים שלו, שניהם, יחד, כמו במקהלה. "אני רוצה לעזוב את הבית־ספר הזה," הוא ענה, ואחר־כך סיפר להם שאין לו חברים וגם המורים שונאים אותו והוא לא מצליח בשום דבר. אפילו על שיעור מתמטיקה שלא נכנס סיפר, אבל לא סיפר על המבחנים שבהם נכשל וגם לא על המכות שחטף. הוא רצה לספר על המכות, אבל פתאום נזכר במה שקרה פעם בשבת אחרי הצהריים, כשהוא שיחק במגרש ליד בית־הכנסת עם שני ילדים, ואמר לאחד מהם משהו על זה שאבא שלו הוא מנקה זבל, ואותו ילד שהיה גדול ממנו בשנה התרגז ורצה להרביץ לו, אבל אז, ממש כמו בנס, אבא שלו פתאום הופיע, ושאל את הילד הזה אם הוא היה רוצה שירביצו לו, ואותו ילד נבהל. ואז אבא שלו אמר לו שיבוא איתו לסיבוב, "במקום לשחק עם הילדים האלה," ושאל את דרור למה הוא לא ניסה להתגונן, ולמה הילד השני, שהוא כאילו חבר שלו, לא עזר לו, ודרור השתמש כרגיל בכשרון ההמצאה שלו והמציא איזה סיפור והתחמק מכל השאלות. הוא פחד שגם עכשיו אבא שלו ישאל אותו שאלות כאלה ושוב הוא יצטרך להתחמק, וההורים שלו ידעו שהוא מתחמק אבל לא ירצו להביך אותו ולא יגידו כלום, ואחר־כך בלילה הוא ישמע אותם מדברים ביניהם על זה שהוא ילד רגיש ומיוחד, ועל זה שהוא עצוב וכועס כל הזמן, ושצריך לחשוב איך לעשות אותו "יותר פתוח," ואמא שלו תגיד שמה שחשוב זה "לתת לו את הכלים להשתלב."
אחרי שסיים לספר את הדברים שסיפר הוא המשיך לבכות, ואמא שלו, שכבר הייתה לבושה בחלוק לילה ורוד, ליטפה לו את הראש. היא אמרה שהוא יודע שאי אפשר ככה באמצע השנה לעזוב בית־ספר, ובטח לא לבית־ספר חילוני, שזה בכל מקרה לא בא בחשבון, ושהוא אולי צריך להשתדל קצת יותר ולנסות להיות חברותי יותר, ושאם הוא ישקיע קצת יותר בלימודים אז זה גם בטח יעזור לו כי זה ייתן לו יותר ביטחון ויותר תחושה טובה כי "כשיש לך ביטחון אז גם אחרים מרגישים את זה." אבא שלו הקשיב והנהן, ואחר־כך הוסיף שאם יש בעיה אמיתית, שורשית, אפשר לדבר עם הרב, ושהרב, כמו שהוא יודע, היה גם הרב של אח שלו, והם הכירו אותו קצת בגלל זה, ושלפעמים הוא גם רואה אותו בתפילת ערבית, כשהוא הולך למניין המאוחר. דרור ביקש מהם שלא ידברו עם הרב בשום אופן. הוא חזר ואמר שהוא לא רוצה לחזור לבית־הספר הזה, אבל אמא שלו הציעה שייתן רק עוד ניסיון אחד, רציני, נניח עד חופשת פסח, ניסיון שבו הוא גם ישקיע בלימודים וגם ינסה להיות יותר חברותי ופחות סגור בתוך עצמו, ושאם גם הניסיון הזה לא יצליח אז הם יחשבו יחד מה לעשות, ושבכל מקרה, היא הוסיפה בטון קשוח, בית־ספר חילוני בשום אופן לא בא בחשבון, "את זה כדאי שתוציא לך מהראש." אחר־כך אבא שלו אמר לו שילך לשטוף פנים וילך לישון כי כבר מאוחר, ושמחר, אם אין לו חשק לנסוע על האופניים, הוא יכול להסיע אותו באוטו.
דרור עמד שותק והתבונן בטלוויזיה הדולקת. אבא שלו זיפזפ בחזרה למהדורת החדשות שהמשיכה להריץ תמונות ממקום הפיגוע. מספר ההרוגים עלה לתשעה. אמא שלו שאלה אותו אם הוא מסכים להצעה שהיא הציעה והוא משך בכתפיו ואמר שכן. הוא ניסה לנחם את עצמו במחשבות על אביטל. הוא דמיין איך מעכשיו בכל פעם שהם ייפגשו הם יחמקו לדירה שלה ויֵשבו שם וידברו, או ישבו על המדרגות הצהובות יחד ויאכלו תאנים מיובשות כמו שאכל כשהמתין לה, והיא תפתח בשבילו את התאנים, ובכל פעם שתעביר לו תאנה היא תגיד שאת זו הוא יכול לאכול כי היא נקייה מתולעים, וכשהיא תתכופף הוא יוכל להסתכל אל תוך הפתח ולראות את החזה שלה, ואולי אחרי קצת זמן, למרות שהיא אמרה ש"הם לא הולכים לשכב או משהו," אולי בכל זאת היא תסכים שהוא יניח את הראש שלו על הבטן שלה ותסכים ללטף לו את השיער.
דרור יצא מהחדר של הוריו והלך לשטוף פנים. כשהתבונן במראה ראה שרוב הנפיחות שהייתה לו על הפנים ירדה, וחוץ משריטה אחת עם קצת דם קרוש כל השריטות נעלמו. הוא שטף את פניו שוב וסירק את שׂערו. הוא חשב לעצמו שנשאר לו לסבול רק עד חופשת פסח. אחר־כך הוא עצם את עיניו וביקש מאלוהים שיעביר לו את הזמן הזה מהר, וייתן לו הצלחה עם אביטל, שהיא תאהב אותו ותסכים לברוח איתו מהמקום הזה, הארור, אל מקום אחר טוב יותר, שהוא לא יודע איפה הוא או מהו.
הנשימה של שי התקצרה. הוא הרגיש את הבטן שלו נלחצת לגב ורצון עז להקיא עלה לו דרך הקנה עד לאמצע הגרון. הוא נעמד בשולי מסלול הריצה ואחז במותניו. הוא שנא את האימונים האלה לקראת הצבא. שנא אותם ממש. מסביבו, החברים שלו, אלה שלומדים איתו בישיבת ההסדר, אלה שאיתם יתגייס לצבא, חלפו על פניו זה אחר זה. חלקם נתנו לו מכה על הגב ושאלו תוך ריצה אם הוא בסדר, והמשיכו לפני שהספיק לחלץ תשובה מתוך נשימותיו הקצרות. אחרים ניסו לעודד אותו, להגיד לו שלא יישבר, שיש רק עוד קצת, עוד מאמץ קטן וזהו. חלק זרקו לו "ומה תעשה בצבא?" ואחרים פשוט המשיכו לרוץ, שקועים בתוך ההתשה הפנימית שלהם, מתנשפים, מתרכזים באיזו נקודה ברצפה או בחלל.
הם בטח מדמיינים לעצמם שהם רצים עכשיו באיזו מלחמה או משהו, חשב לעצמו. הוא נזכר בשיחה שעשה להם אחד הרבנים בשבוע הראשון בישיבה, קצת לפני ראש השנה. "מי שרוצה רק ללמוד תורה, יש הרבה ישיבות חרדיות שיקלטו אותו, הרבה ישיבות. פה זו ישיבה שבה אתם אמורים לצאת חזקים גם נפשית ורוחנית, אבל חוץ מזה, וזה החידוש, גם פיזית. חשוב שתזכרו: המשימה שלנו היא משימה של קידוש השם. כשאתם תהיו חיילים, בדיוק כמו בזמנים שאני הייתי חייל, יבדקו אתכם בזכוכית מגדלת, כל דבר שתעשו, כל תפילה שתבקשו ללכת להתפלל, כל שׂערה שלא תגלחו בספירת העומר: מייד ישאלו, למה? מה קרה? למה הם? מה מיוחד בהם? במה הם שונים מאיתנו? למה הם עושים רק שנה וחצי? התפקיד שלכם הוא להוכיח מה מיוחד בכם, עוד לפני שישאלו, עוד לפני ש'יפתחו עיניים', עוד לפני שהמחשבה הזו בכלל תעבור להם בראש, ברגע הראשון שהם יראו אתכם. ברגע שתעלה להם בראש התמיהה הם כבר יֵדעו את התשובה, היא כבר תהפוך לסימן קריאה גדול. אתם תהיו הראשונים, אתם תהיו המובילים בכל דבר, אתם אלה שלא תספרו בדיחות גסות בחדר ולא תטנפו את העיניים בכל מיני חוברות, אתם אלה שתתנדבו, שתסחבו יותר מכולם. אז הם יגידו, בינם לבין עצמם, בשקט, מתוך מבוכה מסוימת, 'הם באמת מיוחדים'. ולכן, כדי להיות מיוחדים, כדי להיות המובילים במהלך הגדול הזה של חזרת עם ישראל לארצו ושל הקמת צבא יהודי שצריך להתמודד מול כל אלה שרוצים להשמיד אותנו, כדי שהחותם שלנו יהיה טבוע בתוך המהלך האדיר הזה, לשם כך צריך, כמובן, קודם כל, חוסן רוחני, קודם כל אמונה חזקה בהשם, ערכים, לימוד תורה, ידיעה ברורה שהקדוש ברוך הוא זה שזימן דווקא אותנו להיות הדור שמבשר את הגאולה הגדולה. אבל אחרי הידיעה הרוחנית, העמוקה, אחרי לימוד התורה, אחרי הכרס המלאה בש"ס, צריך גם יכולות פיזיות, צריך יכולות מנטאליות, גם נכונות להתאמץ, להשתנק, לחרחר, להגיע עד קצה גבול היכולת, לרוץ לפני כולם, להרים יותר מכולם, להתנדב לפני כולם, להיות נכונים לכל משימה, לכל רעיון, לכל דבר שהמלכוּת תבקש, וממשלת ישראל היא המלכות שלנו היום. רק ככה יגידו: אלה מיוחדים, רק ככה יתנו לכם ללכת להתפלל בבוקר, רק ככה גם הבחור החילוני ביותר ידאג שהמטבח בגדוד יהיה כשר. רק ככה יהיה קידוש השם."
שי חשב על איילת, החברה שלו. הוא נזכר איך כבר באותו לילה בשבוע הראשון בישיבה הוא ניסה להסביר לה בטלפון הציבורי למה כל הרעיון הזה שהשירות בצבא הוא כמו לימוד תורה או כמו אמונה באלוהים נראה לו טיפשי, ואולי אפילו מסוכן. הוא נזכר איך ניסה להסביר לה שהוא לא מצליח להבין את כל העניין הזה של קידוש השם בצבא. הוא נזכר שניסה להעביר לה את התחושה שהייתה לו כשהרב אמר שהם "הנוער שמביא את הגאולה." "אני לא מבין," הוא אמר לאיילת, "הצבא זה אידיאל? להילחם זה אידיאל? זה לא טיפשי?" אבל איילת לא הסכימה איתו. "למה טיפשי?" היא שאלה, "הרי זה מה שמאפשר את הקיום שלנו כאן, זו מצוות יישוב הארץ שלנו. למה זה טיפשי?" והוא רצה לענות לה אבל הרגיש בתוכו איזה מחסום, איזה חנק, שהִקשה עליו להמשיך לדבר איתה על הנושא הזה, ובכל זאת הוא ניסה, "אבל תחשבי רגע, איך אפשר להגיד למישהו אתה זה שצריך להביא את הגאולה? מי אני שאביא את הגאולה? מה זה בכלל אומר, גאולה? מה זה אומר להביא אותה?" אחר־כך הוא השתתק ואז הוסיף, "וחוץ מזה, הרב הזה, שכל הזמן מזכיר את השירות הצבאי שלו, וכמה הוא שירת וכמה זה היה חשוב ואיך הוא זוכר את עצמו משתדל תמיד להוביל וכל זה, הרב הזה הוא בכלל היה סתם חייל פשוט בשריון, סתם חייל רגיל שעשה שירות רגיל בלי קצונה ובלי כלום, אז זה גם קצת, אה..."
"אתה מצחיק, אתה יודע?" איילת חתכה אותו.
"למה?" שאל וידע שתיכף תיפול עליו אחת האמירות העוקצניות שלה.
"כי אתה בישיבה הזו רק כמה ימים, והיום הייתה הפעם הראשונה ששמעת את הרב הזה מדבר שיחה ארוכה, רצינית, וכבר אתה מחליט עליו כל מיני דברים? כבר אתה מלא ביקורת עליו כאילו אני לא יודעת מה. מה אני אגיד לך, זה נראה לי קצת שחצנות כל אופן הדיבור הזה שלך עליו. אתה לא באמת יודע מה הוא בדיוק עשה בצבא, נכון? או למה הוא לא המשיך לקצונה. לך תדע, אולי הוא התחתן או בכלל כבר היה נשוי ונולד לו ילד או אני לא יודעת, אבל יש מיליון סיבות שכדאי לקחת בחשבון לפני שדנים אדם, לא?"
"יכול להיות," שי ענה לה אז, בשיחת הטלפון אחרי השיחה של הרב ההוא, ושוב הרגיש את הקושי להסביר לה מה הוא מרגיש, ממה הוא נרתע. הוא משך בכתפיו ותופף על הטלפון בחוסר סבלנות. "וכל הדיבור הזה על גאולה?" ניסה להתחיל שוב, אבל כבר ידע שאין טעם. אני לא באמת יכול לדבר איתה, חשב פתאום כשעמד מתנשף בשולי המגרש והרגיש חנק שנבע כנראה מהריצה המאומצת, אבל אולי גם מזֵכר השיחה ההיא עם איילת.
שי המשיך להסתכל בשאר הבחורים רצים. הוא ראה רק את גבם הכפוף ואת ראשם המזיע מוטל לפנים בפה פתוח. אחר־כך הוא הסתכל על הציציות שמתנפנפות לצידם, ולרגע אחז בציצית שלו והסתכל עליה. "הציצית שומרת," נכנס לו לראש המשפט הזה, "הציצית שומרת על האדם." הוא התיישב בפינת מגרש הכדורסל שבו הם רצו והסתכל על הבחורים האחרים משלימים סיבוב אחרי סיבוב, מתישים את עצמם וממשיכים. בעיקר הסתכל על אלה שעשו הבעות מצחיקות של מאמץ, כאילו הם אומרים לעצמם: רק עוד מעט, עוד קצת, תיתן מעצמך עוד קצת. לרגע היה לו חשק לקום ולצעוק להם, "יאללה קידוש השם!" או "יאללה גאולה!" אבל הוא כמובן לא העז, וגם חשב לעצמו שלמען האמת הוא צריך לשבת בצד בשקט, אולי אפילו להתבייש, כי אין בו היכולת הזאת להתאמץ באמת, כמו בנאדם, כדי שאחר־כך יהיה חייל יותר טוב, כדי שאחר־כך יוכל לתרום לכל החלום הבאמת מדהים הזה שנקרא "שִיבת עם ישראל לארצו".
אולי זו באמת מצוות יישוב הארץ שלנו, חשב לעצמו, אולי זה באמת מה שמשלים את לימוד התורה, אולי זה באמת הדבר שנותן תוקף אמיתי, תוקף של מציאות, לכל המחשבות שממלאות אותו על עבודת השם ועל להיות מוסרי ומזוכך כמה שאפשר? אולי הוא באמת צריך להפסיק לחשוב את כל המחשבות האלה שלו, המחשבות שעולות לו בראש פתאום, מופיעות כאילו רק כדי להכעיס, כדי למתוח את הגבול, כמו, למשל, המחשבה שהייתה עולה בו כמעט תמיד ביום כיפור כשהיה שואל את עצמו אם זה לא מטומטם שאנחנו נניח צמים ומתפללים ומשתדלים לשמור את המצוות וכל זה, ובסוף־בסוף יתברר שאמנם יש אלוהים, והכל נכון, וכל ההוכחות למציאותו הן נכונות, וכל הדיבורים האלה של המחזירים בתשובה זה הכל בדיוק ככה, אבל מה אם האלוהים הזה שקיים ללא ספק, מה אם הוא מוסלמי או נוצרי? מה אם כל המצוות שעשינו לא היו שוות כלום כי בכלל היה צריך לעשות מצוות אחרות, כי אלוהים רצה מאיתנו דברים אחרים לגמרי? כך הוא תמיד חשב ביום כיפור באותם רגעים מתים שבהם העייפות והרעב משתלטים והיצר הרע מעורר את השאלה: בשביל מה. עכשיו, בפינת מגרש הכדורסל, הוא גיחך לעצמו וחשב שזו מחשבה ילדותית, ולא בגלל שהייתה לו איזו תשובה ניצחת לספקות, אלא כי בעצם העלאת השאלות היה משהו קנטרני, לא רציני, אפילו תבוסתני. כשקשה, או כשאתה רעב, אז אתה פתאום נזכר להיות ספקן? אז אתה פתאום ממציא את כל השאלות הכי מתחכמות שיכולות לגאול אותך מהצורך לרוץ או לצום או אפילו לשמור שבת?
שי החליט לחזור לרוץ, להתאמץ. אם אני כבר פה, חשב לעצמו, אני צריך להשקיע, לא לפרוש מהציבור. "אל תפרוש מהציבור," שינן לעצמו, "אל תפרוש מהציבור." הוא קם, התבונן לרגע שוב בכל האחרים שרצים, והצטרף אליהם. הוא הצליח לסיים את הריצה, לעשות שמונה־עשר סיבובים של מגרש הכדורסל, לנתק את המחשבה שלו מהרגליים שרצו סיבוב אחר סיבוב ופשוט לעשות את זה כמו מכונה, צעד אחר צעד, בלי להרים עיניים מהאספלט, בלי להסתכל קדימה.
כשהריצה הסתיימה הוא הלך עם רועי, החבר הכי טוב שלו, לקנות בקבוק קולה קר בצרכנייה של היישוב. "האמת, זה היה מרשים איך שקמת והתחלת לרוץ שוב אחרי שכבר התרסקת על הרצפה כמו איזה ילדה," אמר לו רועי וצחק. "נראה אותך, מה אתה היית עושה אם היית מרגיש שעוד רגע הגב יוצא לך מהאף?" שאל שי, ורועי צחק שוב. "מה אתה חושב," הוא ענה לו, "שלי לא קשה?"
"כנראה שלא כמו לי," אמר שי, וראה איך המבט של רועי הולך ושוקע. "קרה משהו?" שאל שי אחרי עוד כמה דקות של שתיקה, כשהם כבר הגיעו כמעט עד לפתח הצרכנייה. הוא הצית סיגריה והביט ברועי. "נו, דבֵּר," אמר ושאף מהסיגריה, "מה העניין?"
"זהו... שאני לא יודע," התחיל רועי בטון מהוסס שלא היה אופייני לו ומייד השתתק. "כלומר... אני חושב," ניסה שוב והשתתק שוב, תוקע באופק מבט מזוגג. "אפשר סיגריה?" שאל לבסוף את שי, שבלי להזכיר את ההטפות הבלתי פוסקות שלו נגד עישון, הושיט לו את החפיסה, והדליק את הסיגריה שרועי תחב לפה. רועי ישב כמה רגעים, שאף ונשף בלי לקחת לריאות ופלט הרבה עשן. "זה חתיכת חרא, הדבר הזה," אמר לבסוף וכיבה את הסיגריה בקיר. ואז, כאילו כל מה שקרה לא קרה, בטון הבטוח שלו, הרגיל, הוא שאל את שי אם הם לא הלכו לצרכנייה כדי לקנות קולה, ואם ככה אז למה הם כבר שעה יושבים כמו שני מטומטמים בכניסה. שי, שלא היה מופתע מהשינוי המהיר במצב הרוח של רועי ומההתכחשות הפתאומית למה שהטריד אותו רק לפני רגע, אמר רק "טוווב" ארוך, שנועד להפגין עד כמה ההתנהגות של רועי משונה בעיניו, כיבה גם הוא את הסיגריה ונכנס אחרי רועי לצרכנייה.
בדרך חזרה, כשהם התיישבו על ספסל עץ מקולף כדי לשתות את הקולה, שי שאל אותו מה הוא רצה להגיד לו קודם. רועי העמיד פנים שלוקח לו רגע להיזכר, ואז העמיד פנים שהוא נזכר. "זה היה סתם, שום דבר," אמר. "אנחנו חברים או לא?" שאל שי והתחיל להרגיש שהוא מאבד את הסבלנות, "כי אם אנחנו חברים ורצית לספר לי משהו, אז תספר, ואם לא אז חשוב שאני אדע, כדי שאדע איך לפעול כשגם לי יהיה משהו לספר..."
"תירגע, תירגע," רועי אמר, "אני אספר לך. זה פשוט... זה... משהו שאני עוד לא בדיוק יודע איך... כלומר משהו שאני עוד לא יודע לגמרי לגביו, ואני..."
"למה זה קשור?" ניסה שי.
"זה קשור ל... נו, למה זה כבר יכול להיות קשור?"
"אני לא יודע," אמר שי, "למיליון דברים: לצבא, לדתיוּת, לגָלִי..."
רועי נד בראשו.
"אז זה קשור לגלי?"
"כן, לגלי, זה קשור לגלי," אמר רועי ותופף ברגלו על הרצפה.
"ואיך זה קשור אליה?"
רועי שתק כמה רגעים ואמר. "אני חשבתי על זה. אתה זוכר שדיברנו על העניין של להתחתן מוקדם או מאוחר, ומתי כדאי או צריך להקים משפחה ואם צריך לחכות וכל זה? זוכר?"
"זוכר."
"ואתה זוכר שאמרתי לך שאין לזה משמעות אמיתית, שצריך להתחתן מתי שמרגישים שזה הדבר הנכון, ושכל הקשקושים האלה על הקשיים זה לא יותר מקשקושים, כי אפשר להתגבר על המכשולים של הצבא והפרנסה והמרחק והכל, שזה הכל בראש וכל זה, זוכר שאמרתי לך אז את כל זה?"
"אתה רוצה להתחתן עם גלי?" חתך שי את משחק הזיכרון.
"תשמע, אני באמת אוהב אותה," אמר רועי, "ואני חושב שהיא יכולה להיות אמא נהדרת, ויש לנו אותן מחשבות לגבי חינוך ואיך אנחנו רוצים שהבית שלנו ייראה ואיפה נגור וכל זה. זה לא שלא דיברנו על הרעיון הזה של חתונה, כן? זה משהו שכל הזמן עולה בכל מיני צורות. אתה יודע איך זה, רמז פה, רמז שם, מילה פה, מילה שם. אני מרגיש את זה. רק לפני כמה ימים, בשבת, היא אמרה לי על איזה משהו שהיא לא רוצה שהוא יהיה בחתונה שלנו, אתה מבין? היא אמרה בחתונה שלנו. בדרך כלל היא אומרת בחתונה שלי, הפעם היא אמרה בחתונה שלנו. זה חתיכת רמז, ככה שנראה לי שגם היא בעניין ו..."
"תשמע," אמר שי ושלף סיגריה, תחב אותה לפה והידק את הכיפה לראשו, "אני אמרתי לך כבר אז, כשדיברנו, כשהתחלת ללכת בראש לכיוון הזה, כשהתחלת לזרוק מחשבות, כבר אז אמרתי לך שאני לא חושב שזה דבר כל־כך פשוט להתחתן בגיל כזה, ושאני לא חושב שמי שמדבר על הקשיים הוא קשקשן ואולי אפילו להפך, שמי שרוצה להתעלם מהקשיים הוא זה שמקשקש."
"אף אחד לא אומר שזה פשוט," אמר רועי. "כל חתונה זה מסובך, מה שאני אומר שזה הכל שאלה של רצון להצליח בזה..."
"כן, ברור, אבל אני מתכוון ש... כלומר, כמעט בלתי אפשרי בגיל שלנו, רגע לפני הצבא. מה, אתה תוותר על להיות קרבי בשביל זה?"
"למה לוותר?"
"אז מה תעשה?"
"מה שהרבה חבר'ה עושים. פשוט מקבלים יותר שבתות בבית. יש דבר כזה שנקרא תנאי שירות של נשואים, זה... זה הכל. אף אחד לא מדבר על לוותר על קרבי. אף אחד גם לא אומר לה לוותר על שנה שנייה של שירות לאומי בשביל זה. מה אני אגיד לך? אני לא יודע, אולי נשכור בית בקריה ואז גלי גם תהיה קרובה לחברות שלה ולהורים שלה ושלי והם ככה יעזרו לה לפחות בהתחלה עד ש... ואחר־כך תוך כמה שנים, כשאני אתחיל עם הקצונה, אז נוכל לעבור לאיזו התיישבות ו... אתה יודע, ביישובים האלה זה אחרת, שם כולם עוזרים אחד לשני וחברים ו... זה דווקא, אני חושב שיהיה בסדר, בכל זאת, הרי אנחנו לא נהיה הראשונים ש... יש הרבה חבר'ה שעשו את זה, שעושים את זה, זה לא איזה משהו מטורף, אתה יודע, זה אפשרי."
"אפשרי," חזר שי אחרי המילה של רועי.
"כן, אפשרי," אמר רועי, שהטון הבטוח חזר אליו. "אם מאמינים ואם אוהבים ואם מוכנים להשקיע בשביל זה, אז זה אפשרי."
"טוב," אמר שי.
"מה טוב?" שאל רועי.
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך? אתה אומר לי שאתה רוצה להתחתן למרות שעוד לא התגייסת, ולמרות שהאשה שאתה רוצה להתחתן איתה רק התחילה שנה ראשונה של שירות לאומי, והתוכנית הגאונית שיש לך זה קצת יותר יציאות הביתה, עזרה של ההורים ומעבר ליישוב תוך כמה שנים. ולמה מעבר ליישוב? כי שמה אנשים עוזרים. אז מה אני אגיד לך, אם זה נשמע לך נורמלי, אז לך על זה. אני רק יכול להגיד לך, אם אתה באמת שואל אותי ולא מספר לי את זה רק כדי לשחרר קיטור מעצמך, אם אתה שואל אותי באמת, אז אני לא חושב שגלי תהיה אופטימית כל־כך כמוך."
"זה הכל עניין של אמונה," ענה לו רועי בטון המנותק שתמיד היה לו כשהוא איבד עניין בשיחה, כשהייתה לו הרגשה שהוא הצליח לגבש את העמדה שלו, ולכן אין לו סיבה לפתוח אותה שוב לדיון וכך אולי לערער אותה.
"מקומות שבהם כולם עוזרים אחד לשני נשמעו לי תמיד כמו שקר."
"זה בגלל שאתה בוחר לראות את הכל באור שלילי."
"יכול להיות," אמר שי והרגיש שגם הוא מאבד עניין בשיחה. הוא חשב על איילת, חברה שלו. הוא חשב על זה שאם היא הייתה יוצאת עם מישהו כמו רועי, היא בטח הייתה הרבה יותר מרוצה. איילת הכירה את רועי, ולמען האמת לא סבלה אותו, וכל הזמן הייתה זורקת לשי הערות על איך רועי משתלט על כל דבר ואיך רועי מנצל אותו, ובכל זאת, חשב שי, אם רועי היה החבר שלה אז היא הייתה הרבה יותר שמחה. הוא היה מגשים לה את כל הדמיונות הדוסיים שלה, חשב, את כל החלומות האלה של להתחתן מוקדם, או לפחות לדבר על זה, או לפנטז על זה, וכל הדיבורים האלה על האופן שבו הם יחנכו את הילדים, או אם תהיה או לא תהיה להם טלוויזיה בבית, ואם היא תוכל להמשיך לשמור שלוש שעות בין בשר וחלב כמו שההורים שלה שומרים, או שהיא תצטרך לקבל על עצמה את הפסיקה הספרדית. שי שנא את השיחות האלה. הוא הרגיש שהן לא מובילות לשום מקום. שזו סתם הצגה לדבר עכשיו על איזה תוכניות טלוויזיה הילדים הדמיוניים שלהם יראו או לא יראו כשהם יהיו בני חמש וחצי, אם בכלל תהיה להם טלוויזיה. הוא דמיין את איילת לבושה בכיסוי ראש סגול אומרת לו, לבעלה, שהיא רוצה להדליק חנוכייה נפרדת או ליטול ארבעת המינים בסוכה, כמו בבית שלה, ודמיין את עצמו אומר לה שהיא עכשיו ספרדייה ולכן היא לא חייבת בנטילת לולב, ואת איילת אומרת לו, "אני לא חייבת אבל אני רוצה," ואת עצמו מושך בכתפיו ואומר לה, "אם את רוצה, אז לכי על זה," ובראש חושב שיש משהו מקולקל בלעשות יותר ממה שאתה מצֻווה, שיש ערך לעשות את מה שאתה מצווה בלי הוספה ובלי גריעה, "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו". אחר־כך הוא חשב שאם זה היה רועי הוא בטח היה הולך איתה יחד לסוכה, והם בטח היו עומדים ביחד ומחזיקים את הלולב, והיא הייתה מברכת והוא היה עונה אמן בקול רם ועם עיניים מכווצות מרוב כוונה, והיה אומר לה כמה הוא שמח שדברים כאלה חשובים לה וכמה זה חשוב לזוגיות שלהם ולעם היהודי. הוא תמיד תוקע את העם היהודי, חשב.
"אני חושב שאני אציע לה," אמר פתאום רועי, והפר את השתיקה שהשתררה ביניהם.
"אם ככה אז זה חתיכת עניין," אמר שי, ואיחל לו בהצלחה ושיהיה במזל טוב ושאל אותו מתי הוא מתכוון להציע לה.
"אני עוד לא יודע," אמר רועי והתבונן באופק, הפעם לא במבט מזוגג אלא במבט מלא תוכן. "אני רוצה להתייעץ עם הרב קודם."
"רעיון טוב," אמר שי והוסיף בצחוק שאולי כדאי שהוא והרב ינהלו את השיחה תוך ריצת שלושת אלפים עם שקי חול ואלונקה. רועי צחק. אחר־כך מלמל משהו לעצמו. "אני מקווה בעזרת השם שזה יהיה לברכה," שי אמר. "גם אני מקווה," הסכים רועי, ואפשר היה לראות בעיניים שלו את הפחד מהמהלך שתכנן, אולי מאפשרות הדחייה שטמונה בו, פחד שהוא ניסה בכל כוחו להסתיר ובכל זאת היה שם, קורן מעיניו, ממש מתוך אישוניו, כמעט מתחנן שמישהו יציל אותו מעצמו.
מאז הפעם שהלך איתה ושטף את פניו בכיור של דירת השירות שלה, וקיווה שתיתן לו להניח את הראש על הבטן שלה ותלטף לו את הראש ואולי אפילו תשאיר לו את הלגימה האחרונה של הקפה, אביטל נכנסה לתודעה של דרור באופן כמעט מוחלט. הם היו נפגשים בהפסקה של עשר בבוקר, על מדרגות החירום הצהובות. כמה שניות לפני שהפעמון של סוף השיעור היה מצלצל דרור כבר היה יושב דרוך על קצה הכיסא, אוחז בכריך שאבא שלו הכין לו, זה שבדרך כלל היה עם חביתה ומרגרינה ופרוסת עגבנייה דקה. למרות שהוא תמיד היה אומר לאבא שלו שהוא לא סובל את השילוב הזה של מרגרינה וחביתה, באופן לא מודע הוא התחיל לחבב אותו, ופעם אחת, כשאבא שלו לא מרח לו מרגרינה והטעם של הכריך היה מוזר, והוא שאל את אבא שלו מה היה שונה בחביתה, אבא שלו חייך ואמר שהפעם הוא פשוט לא מרח מרגרינה כי היא נגמרה והוא שׂם לב לזה רק בבוקר ולכן לא הספיק לקנות חדשה, "אבל אל תדאג," אבא שלו הוסיף בטון מתגרה, "אמא קנתה מרגרינה חדשה ומחר אני שוב אוכל למרוח לך."
וכך, כל בוקר, דרור היה ממתין על קצה הכיסא בכיתה עם הכריך ביד, מטלטל אותו באוויר בתוך שקית הניילון, וברגע שהפעמון היה מצלצל — אם הרב לא היה מעכב אותם בדיבור או מטיל עליהם עונש להישאר בכיתה עוד חמש דקות, מה שהיה קורה אם הכיתה לא הייתה מקשיבה כמו שלדעת הרב היא צריכה להקשיב או כשהוא סתם רצה להתעמר בהם — ממש מייד עם הישמע הצלצול, ברגע שהטרטור הראשון היה נשמע, דרור היה יוצא מהכיתה והולך לאחורי בית־הספר, אל המקום שממנו אפשר לראות מה קורה ברחוב בלי שאף אחד כמעט יוכל לראות אותך בחזרה, אל המקום שאפשר לשקוע בו בשקט לתוך המחשבות שמתרוצצות לך בראש ומכאיבות כמו עקיצות של נמלים מוצצות דם, אל מדרגות החירום הצהובות, ושם היה אוכל את הכריך ומחכה לאביטל שתבוא.
זה לא קרה מייד, המפגשים הכמעט קבועים האלה שלהם על המדרגות הצהובות, שהתרחשו כל הפסקת עשר ולפעמים גם בהפסקה של שתים־עשרה. זה התהווה בהדרגה. בהתחלה הוא היה רואה אותה במסדרונות והיא הייתה מחייכת אליו, ואז בוקר אחד הוא בא בעשר למדרגות הצהובות וראה אותה שם והתיישב, ולמחרת הוא בא שוב והיא לא הייתה, וכך חלפו עוד כמה ימים עד שבוקר אחד היא שאלה אותו כשהפעמון של סוף ההפסקה צלצל, "אז מחר כאן בעשר?"
בדרך כלל דרור לא היה נוטל ידיים לפני שהיה אוכל מהכריך. הוא דילג על נטילת הידיים מרוב התלהבות ולהט להגיע למדרגות הצהובות ולא להחמיץ שום שנייה שבה יוכל לשבת עם אביטל ולהקשיב לקול הדק שלה מדבר על מיליון נושאים שאין ביניהם קשר. פעם אחת, כשאביטל הבחינה שהידיים שלו יבשות ממש, כלומר שלא ניתן לטעות בעובדה שהוא לא נטל ידיים לפני שאכל את הכריך שלו, היא שאלה אותו למה הוא לא נטל ידיים, והוא תירץ את זה בכך שהוא אוכל את הכריך מתוך השקית, ושאם אוכלים לחם מתוך השקית אז זה בסדר גם בלי ליטול ידיים. היא חייכה כשאמר לה את זה והוא לא שאל אותה למה היא מחייכת. אחרי כמה ימים היא שאלה אותו שוב למה הוא לא נוטל ידיים, והוא ענה שהוא לא מבין למה היא שואלת אותו שוב אותה שאלה, כי הוא כבר אמר לה שזה בגלל שהוא אוכל את הכריך מתוך השקית. היא שוב חייכה אבל הפעם החיוך היה גדול יותר, מלא יותר, חיוך שהיה כמעט צחוק, כזה שאולי הפגין חוסר אמון בתשובה שלו, חיוך שכמו ביקש לומר: מה לעזאזל אתה מבלבל לי את השכל? או לחלופין: שלא תחשוב שאני מטומטמת, שלא תחשוב שאתה מצליח לשכנע אותי שזו הסיבה שאתה לא נוטל ידיים. אולי יש פה איזה סוד שאתה לא רוצה לדבר עליו, את זה אני מבינה, אבל אל תחשוב שאני מטומטמת, כן? הפעם הוא כן שאל אותה למה היא מחייכת, כי הוא חשב שהיא לא סתם חזרה על השאלה על נטילת הידיים, שהשאלה הזאת היא בעצם אמצעי בשבילה להגיע לשאלה אחרת, אבל התברר לו שהיא לא כיוונה לשום דבר אחר. היא רק הצביעה בידה על שתי פרוסות הלחם שאחז בידו בלי שום שקית או אפילו נייר עטיפה.
הוא התבונן בכריך שלו ושתק. "לא שׂמתי לב," אמר אחרי כמה רגעים ארוכים שבהם טיפות זיעה גדולות של מבוכה נטפו על גבו, והיא חייכה ושאלה שוב למה הוא נמנע מנטילת ידיים. "גם בבית אתה לא נוטל?" היא שאלה, והוא סימן עם הראש שלא, כלומר שבבית הוא נוטל. "כלומר," היא אמרה, "אני לא יודעת כמה זה חשוב בכלל ליטול ידיים, ואם בנאדם לא מאמין באלוהים אז אני גם לא יודעת כמה זה חשוב לשמור מצוות בכלל ולעשות את כל ההצגה הזאת עם כל הפרצופים המתענים והמכוונים שכל מיני דוסים עושים, אבל אם אתה מאמין אז... אז זה סיפור אחר, לא?"
בהתחלה היא לא המשיכה לחקור אותו מעבר לזה. היא אמרה מה שיש לה לומר ושתקה. היא חשבה שהוא לא הולך ליטול ידיים כי הוא מפחד שהילדים שהרביצו לו אז, וריסקו לו את גביע המוס על הראש ואמרו לו שהם ידפקו אותו בתחת, יעשו את זה שוב. היא הביטה בו וראתה איך הוא נושך את שפתיו ומנסה להמציא תירוץ טוב לשאלה למה הוא לא נוטל ידיים בישיבה בזמן שבבית הוא כן נוטל.
"המכות אז, זה קרה כשנטלת ידיים?" היא אמרה כמעט בלחישה, כאילו היא מנחה של איזו תוכנית ראיונות זולה בערוץ המשפחה, והוא הנהן. "ממש כשלקחתי את הנַטלָה ליד," אמר והסב את פניו לעבר הרחוב. אביטל שתקה שוב, והוא רצה לספר לה איך בדיוק הם דחפו אותו לקיר, ואיך הם התחילו לתת לו סטירות על הפנים, ואיך הם בעטו בו ומישהו אפילו בעט בו בביצים, ואיך הוא זוכר את הלחץ הנורא שמילא לו את חלל הבטן אחרי הבעיטה, ואיך באותו רגע הוא רצה למות, אבל כל מה שיצא לו היה רק צחוק מתגרה שהתפרש בעיני הילדים המצחינים ההם, הארורים, כמו אמירה של "אתם בחיים לא תנצחו אותי" או "אני לא שׂם עליכם" או אפילו "מי אתם בכלל?" אבל היה למען האמת לא יותר מרפלקס אומלל של חיה קרועה ועלובה ומושפלת. ואחר־כך הוא רצה לספר לה איך הם הפילו אותו על הרצפה, ואיך הוא שמע גם את הנטלה נופלת על הרצפה, ואיך הוא הרגיש את המים שנשפכו ממנה מרטיבים לו את הג'ינס, ואיך הוא ראה את העיניים של כולם כשניסה לברוח, ואיך הם תפסו אותו ברחבה של הכיתות והפילו אותו שוב ונעמדו סביבו במעגל, ואיך הם שוב בעטו בו ושוב קיללו אותו, ואיך אף אחד לא התערב, ואיך הוא ראה שהיו כאלה שאפילו צחקו והיו אחרים שהצביעו עליו כאילו זה היה איזה מופע מחול או הצגה של תיאטרון רחוב, כמו ההצגות האלה שהיה הולך לראות עם אבא שלו כשאמא שלו לא הייתה יכולה לבוא, או כמו כשהם נסעו לפסטיבל עכו כשהוא היה ילד וראו את האיש ההוא, הגבוה, שעמד בזרועות פרושות לצדדים כאילו היה צלוב, וחמש נשים לבושות בחזייה ותחתונים זרקו עליו ביצים וקמח. אחר־כך הוא רצה להגיד לה שתפסיק לשתוק, ושעוד מעט מסתיימת ההפסקה, ושבכלל מה פתאום כל־כך חשוב לה הנושא הזה, שזה היה ונגמר, וזה שהוא מפחד זו בעיה שלו, ושזכותו לפחד ושאין לה שום דבר לעשות נגד זה או להגיד על זה, ושהוא בכלל רצה לספר לה על איזו תוכנית שהוא ראה בטלוויזיה, ולספר לה איזו בדיחה גסה על זוג רומנים בלונה פארק שאבא שלו סיפר לאמא שלו והוא שמע במקרה כשנכנס לחדר שלהם להגיד "לילה טוב" לפני שהלך לישון, והם שאלו אותו אם הוא מרגיש יותר טוב בבית־ספר ואם יש לו חברים חדשים ואם הוא משקיע יותר בלימודים, והוא שיקר ואמר שכן למרות שהוא נכשל כמעט בכל המבחנים שהיו לו מאז שהבטיח להשקיע יותר, ולמרות שלא היה לו שום חבר חדש, וגם אלה שהיו חברים שלו, אלה שהיו נמושות ורק עמדו בצד והסתכלו עליו בלי להתערב או לעזור לו לקום ולשטוף את כל הלכלוך, ואפילו אחר־כך, חוץ מאחד שניגש אליו עם עיני עגל שקרניות ואמר שהוא לא ידע מה לעשות ושאל אותו איך הוא מרגיש ואם הוא צריך עזרה, אף אחד מהם לא ניגש אליו כדי לראות אם הוא בסדר, גם הם כבר בקושי חברים שלו עכשיו, וגם איתם הוא כבר בקושי מדבר או מסתובב. אבל למרות כל המחשבות האלה ששטפו לו את הראש, מחשבה אחרי מחשבה כמו באיזו רכבת ארוכה של מחשבות לא בהכרח קשורות, לא בהכרח ברורות, אפילו לא לבנאדם שחושב אותן, ולמרות כל מה שרצה לספר לאביטל, ולמרות שחשב על זה כל הבוקר, לאורך כל שיעור הגמרא, כשדמיין אותם יושבים על המדרגות הצהובות והיא צוחקת מהבדיחה על הרומנים, למרות כל זה, מה שהוא עשה בסוף זה רק לקחת חופן צימוקים מתוך השקית שהייתה על המדרגה מתחת, ולהמשיך להתבונן ברחוב שהיה ריק ואפור, ולדחוף את הצימוקים אחד אחרי השני אל תוך פיו.
"ראית את הילדים האלה מאז?" שאלה אביטל והפרה את השתיקה.
"כן," ענה דרור והמשיך להתבונן ברחוב, "חלק מהם הרי בשכבה שלי."
"ומה?" היא המשיכה לשאול בקול כזה שמצד אחד היה רך כמו הקול של אמא שלו כשהוא היה חוזר מגן הילדים בוכה, והיא הייתה רוצה להבין למה ושואלת אותו כל מיני שאלות כלליות, ומצד שני מדויק, תקיף, כאילו אין לו מה לדאוג ולא משנה מה יהיה היא תגן עליו, "הם אמרו לך משהו? איימו עליך? משהו?"
הפנים שלה היו רציניות, ואפילו קצה החיוך שתמיד עמד דרוך כמו קפיץ בקצה שפתיה נעלם. היה ברור שהיא כועסת והעיניים שלה היו פקוחות בחוזקה. הוא נהנה להסתכל עליה ככה. הוא התבונן שוב ושוב בגוף המלא שלה, בשיער הקצר, בשפתיים הדקות שהיו נטולות אודם. לפעמים ניסה לגנוב הצצה אל מעבר לפתח החולצה שלה, ולפעמים אפילו הרגיש שהיא מבחינה בזה ובכל זאת, או אולי לא "בכל זאת", מניחה לו להסתכל.
"צריך לנקום בהם," היא אמרה פתאום אחרי שתיקה ארוכה, "צריך ללמד אותם לקח ככה שהם לא יתקרבו אליך יותר, שלא יחלמו על זה אפילו, שיראו אותך וכל־כך יפחדו או יתביישו שהדבר היחיד שהם יעזו לעשות לך זה לחייך, כמו שמחייכים לזקן באוטובוס או כשנכנסים לבית־כנסת." ואז היא הציעה לתכנן נקמה. "נקמה כזאת," היא אמרה, "שממש תשפיל אותם. נקמה שאחריה הם לא יוכלו להראות את הפנים שלהם לא בבית־ספר ולא בכלל," וכדי להסביר למה היא מתכוונת סיפרה שהיא ראתה פעם באיזה סרט בנות, שהיא לא זכרה את השם שלו, קטע על נערה אחת שרצתה לנקום בבחור שעזב אותה. הבחור הזה סיפר לכולם שהיא קפואה כמו פריזר, וקרא לה פריזר ומקרר וקרטיב ושלגייה לפני כולם, וכשהיא עברה לידו הוא השמיע רעש כאילו הוא קופא מקור וחיבק את עצמו וצעק כמה קר לו, או אמר שאפשר לשים אותה בכוס הוויסקי של אבא שלו כי הוא אוהב את הוויסקי שלו עם המון קרח. אחר־כך היא סיפרה שאותה נערה בסרט, באחת ההפסקות בבית־הספר, כשכולם עמדו סביב אותו בחור, ניגשה אליו ושאלה אותו אם הוא יודע מה המשמעות של איזה ביטוי גס במיוחד, שהוא בטוח יודע כי הוא כל־כך לוהט וכל־כך בוגר, וכשהוא לא ידע והיה נבוך, היא השאירה אותו סמוק ומושפל באמצע החבורה, והלכה לעבר מִתקן האופניים שלידו חיכה לה איזה גבר גבוה וחתיך, שהיה בעצם דוגמן שהיא שכרה, והם יצאו מחובקים יחד מרחבת בית־הספר. "הדבר היפה בסצנה הזאת," אמרה אביטל, "זה שכל המטומטמים שצחקו עליה רק לפני רגע, כשהוא קרא לה קרח ושלגייה, עכשיו מחאו לה כפיים."
היא הרימה אליו את עיניה, התבוננה בו כמה שניות ואז חייכה ואמרה, כאילו היא משחקת באיזה סרט ריגול סוג ז', "וזוהי, ידידי הצעיר, נקמה," והוסיפה שככה בדיוק גם הוא צריך לנקום בהם, באלה שהרביצו לו, שכולם ימחאו לו כפיים ואלה שהרביצו לו לא יֵדעו איפה לקבור את עצמם. "כן..." הוא אמר בתגובה לדברים שאמרה. "כן?" היא מייד שאלה והקול שלה נמתח כמו החילזון חסר הקונכייה שהופיע פתאום וזחל על המדרגות הצהובות אחרי שבלילה ירד קצת גשם, גשם שבגללו הוא כמעט לא הגיע לבית־הספר על האופניים באותו בוקר אלא עם אבא שלו שרצה להסיע אותו לפני שהלך לתפילה. "כן?" אביטל חזרה שוב על המילה שאמר, "זה מה שיש לך להגיד? כן מסכן וחלש? דמיין את עצמך צועד ברחבה שליד הכיתות לכיוון הכניסה לבית־המדרש ומשם אל החצר, ותוך כדי זה כולם מריעים לך אחרי שהשפלת את החארות האלה שהרביצו לך, שהשפילו אותך, שמרחו לך שוקולד על הראש, ש..." היא עצרה לרגע והתבוננה בו בפה פתוח, "אתה מדמיין את זה?"
"כן," הוא אמר שוב ותופף בידו על המעקה, "כן, אני רואה את זה, אבל... איך נעשה את זה? איך נשפיל אותם? מה יהיה הגבר החתיך שלי? מה יהיה הביטוי הגס שאני אגיד שישפיל אותם עד כדי כך שהם יצטרכו לדחוף את הראש שלהם לתחת? ומי בכלל ימחא לי כפיים במקום המסריח הזה?"
אביטל, שפניה חזרו להיות מסתוריות, הביטה בכביש. שתי מכוניות נסעו שם במהירות זו אחר זו, והותירו אחריהן רחוב שומם. הצלצול של סוף ההפסקה עלה פתאום וכמו הטביע את האוויר בטרטור המונוטוני שלו. דרור נעמד. הוא הביט בה והרגיש איזו התרגשות שעלתה בו מאזור הרגליים אל הגב התחתון. "צריך לחשוב על הפרטים. קצת מחשבה ו... זה לא אמור להיות משהו בלתי אפשרי," היא אמרה פתאום, והוא המשיך להסתכל עליה והרגיש את ההתרגשות החזקה הזאת שעכשיו כבשה לו גם את חלל הבטן. הוא רצה לחבק אותה, להגיד לה שהוא אוהב אותה, לצעוק סתם צעקה ארוכה כזו שתשתיק את הפעמון המטרטר ותיתן לו עוד כמה רגעים איתה על המדרגות. הוא הרגיש איך הוא נקשר אליה, כאילו חוטים שקופים יוצאים מהבטן שלו ונכנסים לתוך הבטן שלה. הוא לא ידע מה לעשות עם ההתרגשות הזאת, עם הרגש הזה, עם החום שממלא לו את כל הגוף. כל מה שהצליח להגיד היה "תודה". ואביטל רק חייכה, קמה ממקומה ואמרה שהיא חייבת ללכת כי אחת המורות לאנגלית חולה והיא צריכה להיכנס לכיתה שלה במקומה, ואסור לה לאחר כי אם היא מאחרת אז המנהל מבלבל לה את המוח בלי סוף. בחיוך שלה היה משהו עצוב, אולי מובס. דרור הרגיש שקוף. הוא הרגיש שהיא רואה כל מה שמתחולל בתוכו, וקיווה שהיא רואה גם את החום שבוער בתוכו. אחר־כך הם ירדו יחד במדרגות, ורגע לפני שנפרדו היא הציעה לו שוב משקית הצימוקים, סגרה את השקית באטב כביסה אדום והחזירה אותה לארון החשמל. באותו יום הם לא נפגשו שוב. אביטל אמרה לו שהיא צריכה ללכת לרופא, והוא החליט שהפעם אסור לו להבריז משיעורי החול של אחר הצהריים.
בשש בערב דרור סיים את הלימודים ורכב הביתה על אופניו. הרחובות היו חשוכים וצינת ערב סתיו חדרה אל מתחת לחולצה הדקה שלבש. כשנכנס הביתה הכל היה חשוך לגמרי. הוא לא ידע איפה ההורים שלו, ובעיקר לא ידע איפה אמא שלו, שבשעות כאלה הייתה בדרך כלל בבית. בטח נסעה או הלכה לקנות שוב איזה בגד או משהו, חשב לעצמו בארסיות כשהלך במסדרון. הוא חשב איך פעם כשהיה קטן חושך כזה היה מעביר בו פחד שכמעט היה משתק לו את הרגליים, ובעודו חושב את המחשבה הזאת, וכמעט בז לאותו פחד ילדותי, כאילו כבר התגבר עליו לחלוטין, הפחד הזה הופיע פתאום שוב, בעוצמה חזקה, משתקת, כמעט כמו פעם, כשהיה הולך לשירותים בשבת והמסדרון היה חשוך והוא היה שואל את ההורים שלו כל מיני שאלות מטומטמות רק כדי להפר את השקט, כלומר את הפחד מהחושך.
הוא נכנס למטבח ובזהירות הדליק את האור. היה נדמה לו שהוא שומע איזה קול מהקומה השנייה ולרגע הוא נעמד והשתתק, חיכה שהקול יחזור, ואחרי כמה רגעים של שקט הסיק שזו הייתה סתם הזיה של פחד והתקדם אל תוך המטבח. הוא פתח את המקרר והוציא מתוכו בקבוק מיץ בטעם ענבים ולגם מהפִּייה לגימות ארוכות. הוא חשב שאם אבא שלו היה נכנס עכשיו ורואה אותו לוגם ככה מהפייה הוא בטח היה כועס, אבל אבא שלו לא נכנס והוא לגם עוד לגימה והחזיר את הבקבוק אל תוך המקרר. הוא היה רעב והתרגז שאמא שלו לא השאירה לו כמו שבדרך כלל עשתה איזה תבשיל על הגז, כזה שהוא יכול לחמם ולאכול. אם רועי היה פה, חשב, היא בטוח הייתה מכינה משהו. רועי, אחיו הגדול, למד בישיבת הסדר, וכל מה שהוא רצה זה להיות לוחם בצבא, להיות קצין, להיות מהדתיים שישתלטו "על שורת הפיקוד של הצבא", כמו שהיה אומר כמעט בכל שבת כשהיה בא הביתה, ואם הם "ישתלטו על שורת הפיקוד" אז ככה ורק ככה הם יגאלו את עַם ישראל. "אם לא תגאלו את עם ישראל לפחות תגאלו את עצמכם," נזכר דרור במשפט תגובה ששמע פעם בעקבות האמירה הזאת. בגלל הרצון הזה שלו, להשתלט על שורות הפיקוד ולגאול את עם ישראל, רועי היה מתאמן בלי הפסקה. גם כשהיה חוזר כל סוף שבוע שני מהישיבה היה יוצא לריצות ארוכות על חוף הים עם משקולות על הרגליים ותיק מלא חול על הגב. פעם נקרעה אחת המשקולות שרועי היה קושר על הרגליים והזרועות, משקולת שגם היא הייתה מלאה בחול, וכל הבית התמלא בחול ים, ולא משנה כמה פעמים ביום אמא שלו שטפה רצפות, גם שבועות אחר־כך עוד אפשר היה להיתקל בגרגרי חול על הרצפה. דרור נזכר איך אמא שלו התרגזה על רועי ואמרה לו שמעכשיו והלאה הוא צריך להשאיר את המשקולות והתיק עם החול בגינה, ושלא יעז להכניס אותם הביתה.
דרור הכין לעצמו כריך עם גבינה ולגם עוד לגימה ארוכה מהפייה של בקבוק המיץ. אחר־כך הוא הלך לחדר שלו ונשכב על המיטה עם הפנים לתקרה. הוא היה עייף, וכבר הרגיש איך גוש שחור של כבדוּת מושך לו את העיניים כלפי מטה, כשלפתע שמע את דלת הבית נפתחת ואת קולותיהם של רועי ושי ממלאים את הבית. בטח רועי שוב ימציא איזה תירוץ שיסביר למה הוא מבריז מהישיבה, חשב דרור. הוא בטח יגיד שיש לו איזה כאב ראש או כאב בטן או כל דבר אחר שאי אפשר לבדוק. וגם שי, שהיה חבר של אחיו עוד מהישיבה התיכונית, ועכשיו למד באותה ישיבת הסדר כמוהו, וכמו אז גם עכשיו הם היו כל הזמן ביחד, גם הוא היה תמיד ממציא תירוצים כדי להסביר למה הוא חוזר הביתה בדיוק באותו זמן כמו רועי, וכשאמא שלו הייתה שואלת את שי בהתעניינות הכל־כך אופיינית שלה, "נו שי, אז למה בעצם גם אתה חזרת הביתה?" הוא לפעמים היה משתמש בתירוץ שאחיו השמיע רק רגע לפני כן, למשל כאב בטן, והיה חותם ב"זה כנראה איזה וירוס שמסתובב עכשיו בישיבה."
דרור הקשיב לשיחה של שי ורועי שהתנהלה עכשיו במסדרון. הוא שמע את אחיו אומר משהו על החשיבות הגדולה של התמימות, של שמירת המצוות באופן התמים ביותר, כמו שכתוב, בלי לנסות למצוא כל מיני הקלות או התחכמויות. "אם אתה רוצה להיות דתי," הוא שמע את הקול המוכר של אח שלו, שלאחרונה, ככה לפחות היה נדמה לו, הוא התחיל לעבות אותו בכוונה כדי לתת לו טון יותר נחוש וסמכותי, "אם אתה רוצה להיות דתי, אתה צריך לשמור את המצוות כמו שהן ולא לנסות לרמות את אלוהים. זה טיפשי לרמות את אלוהים, אתה לא חושב?"
"אני לא יודע מה טיפשי ומה לא טיפשי," דרור שמע את שי עונה, "אני רק יודע שיש אשה, בחורה, שאני אוהב והיא אוהבת אותי, או לפחות ככה היא אומרת, ואני רוצה לגעת בה, לחבק אותה, ללטף אותה, להרגיש אותה, לבטא גם בגוף, בפיזיות, את מה שאני מרגיש כלפיה, וזה משגע אותי כי אני יושב מולה ו..." — למשך כמה שניות שי השתתק עד שיצא לו המשפט הבא כמו פקק של בקבוק שמפניה — "זה לא שאני רוצה לזיין אותה, אתה מבין? כלומר לא לזיין אותה אלא לשכב איתה, לבעול אותה, לא יודע..." את הדיוקים האלה, חשב דרור לעצמו, שי בטח עשה לנוכח מבט מתחסד של אחיו, שבטח צמצם את עיניו ועשה איזו הבעת דחייה כששי אמר "לזיין". הוא נזכר במשהו שקרה די מזמן, כשהוא היה בכיתה ד', ומישהו קילל אותו בבני עקיבא ואמר לו שהוא יזיין אותו, וכתגובה הוא אמר לו שעוד מעט, כשאח שלו יגיע, הוא יקרא לו והוא כבר יראה לו מה זה, ואותו ילד, שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים אבל בכל זאת צעיר מרועי, אמר שהוא יזיין גם את אח שלו. אחר־כך הוא נזכר איך כשאח שלו בא, הוא זכר אפילו את הלבוש שלו, חולצה לבנה עם סמל של פרש אדום ומכנסי קורדרוי חומים, הוא רץ אליו ואמר לו שאותו ילד אמר שהוא יזיין אותו, ואיך אח שלו, במקום ללכת ולהרביץ לילד ההוא על זה שהוא קילל אותו, ואם לא לתת לו מכות אז לפחות לאיים עליו ולהגיד לו שאם עוד פעם אחת הוא יקלל אותו אז הוא יקרע לו את הצורה, במקום זה אח שלו נעץ בו, בדרור, את המבט המתחסד הזה שלו עם העיניים, בדיוק כמו זה שהוא בטח נעץ עכשיו בשי שם בחדר כששי אמר את המילה "לזיין", ושאל אותו איך הוא מדבר, וכשהוא חזר ואמר לו, אז, בבני עקיבא, ילד בכיתה ד' שמחכה שאח שלו הגדול יגן עליו, בקול מתחנן, "אבל הוא אמר שהוא יזיין אותך, זה מה שהוא אמר," אח שלו אמר לו שיפסיק מייד להגיד את המילה הזאת, ושאם הוא לא יפסיק הוא ייתן לו סטירה שתתקע לו את הראש בקיר.
הוא גלגל בראש את המשפט, "סטירה שתתקע לך את הראש בקיר," ונזכר בהשפלה שהרגיש אז, כשעמד מול אחיו אחרי שכבר אמר לכל הבנים בשבט שלו וגם לכמה בנות שעמדו איתם, ובכלל לכל מי שהיה סביבו והבחין בריב שהיה לו עם הילד ההוא שאמר לו שהוא יזיין אותו, שיחכו ויראו כי כשאח שלו יבוא הוא כבר יראה לילד הזה מאיפה משתין הדג. תחושת ההשפלה הייתה זכורה לו באופן כל־כך חי, כל־כך מוחשי, כאילו זה קרה עכשיו, כמו פצעים שאם לא נוגעים בהם אפשר כמעט לשכוח מקיומם, אבל ברגע שנוגעים בהם שוב, כשמגרדים קצת, אפילו גירוד קטן, הכאב חוזר לצרוב ממש כמו ברגע הפציעה. אחר־כך הוא נזכר איך אחרי מה שקרה כשאח שלו בא, ילד אחד שעמד קרוב אליהם צחק ואמר שהם לא ראו מאיפה הדג משתין אבל הם בטוח ראו על מי. ככה הוא אמר. ודרור, שלא תפס ברגע הראשון את העקיצה, וחשב שאותו ילד רק רוצה לנחם אותו, שאל בתמימות "על מי?" ואותו ילד הצביע עליו וצעק בקול צווחני, "עליך!" ואחר־כך פרץ שוב בצחוק, "עליך!"
דרור המשיך להקשיב לשי ורועי שדיברו מעבר לקיר. שי המשיך לדבר על הרצון שלו לנשק את איילת, "לא יותר מזה, רק לנשק אותה, רק להרגיש את השפתיים שלה על שלי." רועי השיב לו בנחרצות, באותו טון צבאי שסיגל לו בזמן האחרון, שאין דבר כזה רק נשיקה, שהוא יודע שהוא בעצם רוצה הרבה יותר מזה, ושלא ישקר לא לעצמו ולא לו, ושאם הם כבר מדברים אז שידבר איתו דוגרי, בכנות, שהוא יודע שהנשיקה היא רק תירוץ, רק איזו נקודת ביניים בדרך לרצון האמיתי שלו. "אולי..." דרור שמע את שי אומר בקול מתחנן כאילו רועי הוא זה שיחליט אם יהיה מותר לו לנשק או לא, "אולי אתה צודק, אולי אני באמת רוצה יותר מזה, אני לא יודע. אני לא יכול להגיד לך שלא, כמו שאני לא בטוח שכן. הדבר היחיד שאני יודע בביטחון זה שאני משתגע, אתה מבין? ממש משתגע. לפעמים, בעיקר בשבת בצהריים, אני ממש יוצא מדעתי, אני מדמיין איך אני מצמיד את השפתיים שלי ואיך היא נצמדת אלי ו..."
אחר־כך הוא שמע את שי שואל את אח שלו אם הוא, כשהוא עם גלי, אם הם שומרים נגיעה לגמרי. "אתם אפילו לא מתחבקים?" הוא שמע את שי מקשה, כנראה לנוכח הנהון של אחיו שהבהיר שהם שומרים נגיעה. "אפילו לא ידיים?" שמע את שי ממשיך לשאול כאילו הוא מנסה להציל משהו, ושוב לא הצליח להבין את התלות הזו של שי באחיו, באישור שהוא ייתן לו, כאילו אם גלי ואחיו לא שומרים נגיעה אז זה יהפוך את הנגיעה למותרת, כאילו רועי הוא אלוהים, כאילו הוא זה שמחליט מה מותר ומה אסור. אחר־כך הוא שמע את אח שלו אומר לשי שבדיוק בגלל זה הוא חושב שגלי והוא כבר צריכים להתחתן. "לא, לא רק בגלל זה," מיהר רועי לתקן את עצמו, "אבל אם כבר מגיעים למסקנה שרוצים להתחתן ושזו בת הזוג המתאימה, אז צריך להתחתן מהר כי אחרת זה מגיע בדיוק למצבים האלה של הייסורים, של הדמיונות האלה ששוטפים את המוח... מה אתה חושב?" הוא שמע את אח שלו ממשיך אחרי כמה שניות של שתיקה, "אתה חושב שאני לא רוצה? שלי אין יצרים? ברור שיש לי, ברור שאני רוצה. אפילו היום כשדיברנו על כל העניין הזה של להתחתן, אז אמרתי לה בדיוק את המשפט הזה על היצרים, בדיוק מה שאמרתי לך עכשיו."
"ומה היא אמרה?"
"היא שתקה והסכימה," אמר רועי בקול נחרץ, "מה אתה חושב, שלה אין יצר? שהיא לא רוצה?"
"לא, לא על זה," חתך אותו שי, "מה היא אמרה על החתונה. נראה לך שבסוף תציע לה?"
"אני חושב שכן," אמר רועי, "אני חושב שכן."
"רגע," אמר שי, "אתה בטוח שהיא בעניין? אתה בטוח שאין סיכוי שהיא... אתה יודע, תמיד הכי מפחיד בעיני זה להגיד למישהי שאתה רוצה להתחתן איתה, כלומר שהיא האחת בשבילך, שאין ולא תהיה לך אחרת, ואז שהיא פתאום תגיד לא או אפילו רק תגמגם ואתה תרגיש ש... מה עושים במצב כזה?"
"היא לא תגיד לא," אמר רועי, "בעזרת השם, היא לא תגיד לא. אני רואה עליה שהיא רוצה. ההיסוס זה רק בגלל הפחד, אתה יודע. בנאדם צריך מישהו שידחוף אותו, שיניע אותו קדימה."
"כן," אמר שי ספק לעצמו ספק לרועי, "מישהו שיניע אותו קדימה."
אחר־כך הם שתקו כמה רגעים ורועי אמר, "קבענו שניפגש בערב, יש לה איזה אירוע משפחתי אז היא תהיה פה. אני חושב לקחת אותה לים."
דרור הקשיב לשיחה וחשב על אביטל. את החדשות שאוזניו קלטו, את זה שאח שלו מתכוון להציע נישואים לחברה שלו, הוא שמר בראש. ככה נהג תמיד, מאזין לשיחות ושומר בראש את התוכן שלהן עד לזמן שיהיה בהן שימוש. תמיד ידע לפני כולם, תמיד שלף את פרט המידע שאף אחד לא ידע ושינה את התמונה בדיוק ברגע הנכון. כל המשפחה שלו, כולל אפילו בני־הדודים, קראו לו הרדאר. לכן גם אהב חדשות, בדיוק מאותה סיבה, כדי לצבור כמה שיותר מידע, כמה שיותר כלים בעולם, כמה שיותר אפשרויות להתגבר על תחושת הבלבול הבסיסית שהייתה טבועה בו, על תחושת חוסר השייכות והזרות, כמה שיותר אפשרויות כדי להפיג לרגע את הבדידות, כדי לזכות במבט מעריך אחרי שאמרת משהו ששמעת פעם והפך פתאום לחשוב. ההתגוננות היא הכוח המניע בדחף הזה לאסוף מידע, לצבור, לדעת כמה שיותר, כל הזמן להיות צעד אחד קדימה, אף פעם לא להיות מופתע. הכוח הזה של הידע הוא לא חידוש גדול, מאז ומעולם הוא היה ברור וגלוי, ובכל זאת הוא מסוג הדברים שמי שהנפש שלו לא מושכת אותו אליהם לא מבין מה העניין. "כשתדע תדע," אומרים כל אלה שהולכים יציב בעולם הזה, בתוך הקיום האנושי הזה, כל אלה שלא צריכים לעטוף את עצמם בשריון, אלה שיודעים למשוך את הכתפיים כשמשהו לא מסתדר, או להגיד "טוב, לא נורא," ולהמשיך הלאה, במקום לכסות את הראש בשמיכה ולא לצאת מהמיטה למשך חודשיים. הוא נזכר איך שמע, אולי שבוע קודם, אולי קצת יותר, את רועי וגלי מדברים על כל העניין הזה של החתונה, ואיך גלי נשמעה מסויגת ואמרה שהיא לא יודעת, ושהיא חושבת שאולי זה מוקדם, ואיך רועי התאמץ לשכנע אותה, ודרור לא ידע אם אחיו הצליח או לא כי באמצע השיחה הם יצאו לסיבוב ומאז הוא לא שמע אותם מדברים על זה.
עכשיו, בחדר, במיטה, אחרי ששמר לעצמו את המידע הזה, הוא חשב על הלהט שתקף אותו כשאביטל הזמינה אותו לבוא אליה הביתה, אז, כשרק הכירו, אחרי המכות. הוא חשב שאם היה חופשי יותר ולא היה כל־כך מתוח, אז אולי היא בכל זאת הייתה נותנת לו להניח את הראש על הבטן שלה, או אולי אפילו על החזה. המחשבות שלו גלשו במין עדינות נעימה כזאת. בראש הכל נראה לו פשוט כל־כך, קל, כמו סכין שחותכת חמאה, כמו הבחור ההוא מהפרסומת לשמפו בטלוויזיה, שמעביר את היד שלו בקלות כל־כך גדולה ברעמת שׂערו. הוא הרגיש שוב את הלהט הזה והרגיש איך הוא עוטף אותו, איך הוא שוקע לתוכו. אחר־כך נזכר בשיחה שהייתה לו עם אביטל, ובכך שהיא אמרה לו לחשוב על רעיון לנקמה. שום רעיון מוצלח לא היה לו, והוא חשב שרק בגלל שהוא רוצה לבלות איתה כמה שיותר יש לו בכלל עניין בנקמה הזאת. "נקמה" — המילה קפצה בראשו כמו הכדורים בהגרלות של הלוטו רגע לפני שהם יוצאים והופכים את החיים של אדם מסוים על הראש. הוא נזכר איך פעם קרא בספר אחד על חבורה של ילדים שהחליטה לנקום בשכן שלהם שפינצ'ר להם את האופניים, ואיך הם ארבו לו סמוך לחדר המדרגות של הבניין שבו הם גרו ושפכו לו על הראש דלי מלא צבע וקטשופ וחרדל, ואיך אחר־כך הם קשרו אותו לעץ ולא הסכימו לשחרר אותו עד שהוא לא יתנצל, ואיך גם אחר־כך, אחרי שהוא התנצל, הם השאירו אותו קשור כדי שילמד לקח ורק אחר־כך שיחררו אותו. הוא נזכר במשפט שהמנהיג של החבורה הזאת מהספר אמר לשאר הילדים אחרי שהם שיחררו את השכן הזה והוא ברח אל הבית שלו כמו עכבר אל החור, "מעכשיו אף אחד כבר לא יפנצ'ר לנו את האופניים." אחר־כך הוא חשב על כל אותם ילדים שהרביצו לו, ובייחוד על הילד ההוא ששפך לו מוס שוקולד על הראש ועל הילד שאמר לו שבפעם הבאה הם ידפקו אותו בתחת ונתן לו בעיטה ממש אל תוך הברך, ודמיין איך הם רצים מהישיבה הביתה בעוד הוא ואביטל מתבוננים בהם במבט של ניצחון, ואיך הוא אומר לאביטל שמעכשיו אף אחד כבר לא יתעסק איתו יותר, ואיך אביטל, למרות שזה לא הופיע בספר שקרא, אומרת לו שאחרי מה שהוא עשה להם בטוח שאף אחד לא יתעסק איתו, ושהוא באמת היה, כמו שהיא אוהבת להגיד, תותח. מוזיקה עלתה מהחדר של אחיו הגדול, גיטרות חשמליות, והוא שקע לתוך המחשבה על אביטל עומדת לידו ואומרת לו שהוא תותח. הוא שיחזר את התמונה הזאת שוב ושוב, והמילים "נקמה" ו"תותח" התערבבו אצלו בראש יחד עם צלילי הגיטרה שעלו מהחדר של אחיו. הנשימות שלו היו עמוקות והוא הרגיש תחושה כל־כך טובה, תחושה שהוא רצה שלא תיגמר לעולם.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.