הדבר האחרון שהוא אמר לי

כשפותחים את הדלת לאנשים זרים...

תמיד רואים את זה בטלוויזיה. דפיקה על הדלת. מהצד השני מחכה נושא הבשורה שתשנה הכול. בטלוויזיה זה בדרך כלל שוטר או כבאי, אולי קצין במדים. אבל כשאני פותחת את הדלת — כשאני מגלה שהכול עומד להשתנות — השליח אינו שוטר או חוקר פדרלי במכנסיים מעומלנים. זו נערה בת שתים־עשרה בתלבושת כדורגל. עם מגיני שוקיים והכול.

"גברת מייקלס?" היא אומרת.

אני מהססת — כמו בדרך כלל, כשמישהו שואל אם אני מי שאני. התשובה היא כן ולא. לא החלפתי את שם המשפחה שלי. עד שפגשתי את אוון הייתי האנה הול במשך שלושים ושמונה שנים, ולאחר מכן לא מצאתי סיבה להפוך למישהי אחרת. אבל אוון ואני נשואים קצת יותר משנה. ובתקופה הזאת למדתי לא לתקן אנשים. כי מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם אני אשתו של אוון.

זה בבירור מה שהנערה הזאת רוצה לדעת, ולכן אני בטוחה שהיא בת שתים־עשרה, אחרי חיים שלמים שבהם סיווגתי אנשים לשתי קטגוריות רחבות: ילדים ומבוגרים. השינוי הוא תוצאה של השנה וחצי האחרונות, תוצאה של הבת של בעלי, ביילי בת השש־עשרה — גיל מאוד לא מזמין. זו תוצאה של הטעות שעשיתי כשפגשתי לראשונה את ביילי המסויגת, ואמרתי לה שהיא נראית צעירה לגילה. זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לעשות.

או בעצם הדבר השני הכי נורא. הכי נורא היה הניסיון שלי לתקן את המעוות בהלצה, כשאמרתי שהלוואי שמישהו היה מוריד לי כמה שנים. ביילי בקושי עיכלה אותי מאז, חרף העובדה שלמדתי שאסור להתלוצץ עם נערה בת שש־עשרה. או בעצם, לדבר איתה בכלל.

אבל נחזור לידידתי בת השתים־עשרה, שעמדה בכניסה והעבירה משקל מנעל כדורגל מטונפת אחת לשנייה.

"מר מייקלס ביקש ממני לתת לך את זה," היא אומרת.

היא מושיטה את היד ומציגה בפניי דף שורות צהוב מקופל. האנה, כתוב בחזיתו, בכתב ידו של אוון.

אני לוקחת את הפתק המקופל ומסתכלת בעיניה. "סליחה," אני אומרת. "פיספסתי משהו? את חברה של ביילי?"

"מי זאת ביילי?"

לא ציפיתי לתשובה חיובית. תהום פעורה בין גיל שתים־עשרה לשש־עשרה. אבל אני לא מבינה מה קורה. למה אוון לא התקשר אליי פשוט? למה הוא עירב את הילדה הזאת? הניחוש הראשון שלי הוא שמשהו קרה לביילי, ושאוון לא יכול להתפנות אליה. אבל ביילי בבית. היא מתעלמת ממני כרגיל, והמוזיקה (הבחירה היומית: ביוטיפול, המחזמר על קרול קינג) מרעימה במורד המדרגות כמו תזכורת מתמדת לכך, שאני לא מוזמנת להיכנס לחדרה.

"סליחה. אני קצת מבולבלת... איפה ראית אותו?"

"הוא רץ אליי במסדרון," היא אומרת.

לרגע אני חושבת שהיא מתכוונת למסדרון הבית שלנו, החלל שנמצא ממש מאחורינו. אבל זה לא הגיוני. אנחנו גרים בבית צף במפרץ — בֵּית סירה כמו שנהוג לכנות זאת היום, למעֵט כאן, בסוסָליטוֹ, שיש בה קהילה שלמה של בתים כאלה. ארבע מאות במספר. כאן הם נקראים בתים צפים — עתירי זכוכית ונוף. המדרכה שלנו היא מזח, המסדרון הוא סלון.

"אז פגשת את מר מייקלס בבית הספר?"

"זה מה שאמרתי." היא נועצת בי מבט של, מה לא ברור? "אני וחברה שלי קלייר היינו בדרך לאימון. הוא ביקש שנקפיץ לך את זה. אמרתי שאני יכולה רק אחרי האימון, והוא אמר בסדר. הוא נתן לנו את הכתובת שלכם."

היא מרימה פיסת נייר שנייה, כמו הוכחה.

"הוא גם נתן לנו עשרים דולר," היא מוסיפה.

את הכסף היא לא מראה לי. אולי חוששת שאקח אותו ממנה.

"הטלפון שלו התקלקל או משהו והוא לא הצליח להשיג אותך. לא יודעת. הוא מיהר נורא."

"אז... הוא אמר שהטלפון שלו התקלקל?"

"אחרת מאיפה לי לדעת?" היא אומרת.

ואז הטלפון שלה מצלצל — לפחות נדמה לי שזה טלפון, עד שהיא שולפת אותו מתוך המכנסיים, והוא נראה יותר כמו ביפר מתוחכם. הביפרים חזרו?

מחזמר על קרול קינג. ביפרים מתוחכמים. עוד סיבה לכך שלביילי אין סבלנות אליי: יש עולם שלם של מושגי נעורים שאני לא מבינה בהם.

הנערה מקישה בזריזות על המכשיר שלה, כבר שוכחת מאוון ומהמשימה שזיכתה אותה בעשרים דולר. אני לא רוצה לתת לה ללכת, לא מבינה בדיוק מה קורה. אולי זאת מין בדיחה. אולי הוא חושב שזה מצחיק. אותי זה לא מצחיק. כרגע, לפחות.

"ביי," היא אומרת.

היא מתחילה להתרחק על פני המזח. אני צופה בה הולכת וקטנה בשמש השוקעת מעל ריצ'רדסון בֵּיי, קו הרקיע של הערב המוקדם בסן פרנסיסקו מאיר את דרכה.

ואז אני יוצאת מתוך עצמי. בתוך תוכי אני עדיין מצפה שאוון (אוון הליצן החמוד שלי) יזנק מצד המזח, ושארית נבחרת הכדורגל תצחקק מאחוריו ותחשוף את המתיחה שלא הבנתי. אבל הוא לא שם. אין אף אחד.

אני סוגרת את הדלת. משפילה מבט אל הפתק הצהוב המקופל בכף ידי. עדיין לא פתחתי אותו.

בשקט שהשתרר פתאום מתחוור לי שאני לא רוצה לפתוח אותו. אני לא רוצה לדעת מה כתוב בפתק. משהו בי עדיין רוצה להיאחז ברגע האחרון — הרגע שבו עוד חושבים שמדובר בבדיחה, בטעות, בשום דבר; הרגע לפני שיודעים בוודאות שמשהו התחיל, ואי־אפשר לעצור אותו.

אני מיישרת את הפתק.

הפתק של אוון קצר.

שורה אחת, חידה.

תשמרי עליה.