הדבר האמיתי

פרק 1 אפריל

אם הטלפון מצלצל, אלו חדשות רעות.

איזו עוד סיבה יש למישהו להתקשר? הודעות מיועדות לנושאים קלים ורגשיים כאחד, מ'אפגוש אותך אצל ג'יין בשבע' דרך 'התקבלתי לעבודה חדשה' ועד 'אל תיתני למנוול הזה לדכא אותך'.

מייל פירושו שחברה מצאה דיל הורס על איפור, טיפולי ספא או טיסה מחוץ לעיר, אז היא מעבירה את הידיעה אלייך. יכול להיות גם שאחת מקרובי משפחתך המשוגעים מנסה לסדר לך בליינד דייט עם הקַצָּב שלה.

אבל צלצול? זה אומר שמישהו מת, או שמישהו הולך לאכזב אותך קשות שתרגישי כאילו רצחו אותך.

טוב, אולי אני דרמטית. יש שיגידו שיש לי נטייה תיאטרלית, אבל בואו נהיה כנים – מי, לעזאזל, עדיין מתקשר בטלפון מלבד נציגי שירות או נציגי חברות ביטוח? ובשביל הפרוטוקול, גם חברות ביטוח לא נוטות להתקשר עם בשורות טובות.

הטענה הובהרה. כאשר עצמות לחייו הגבוהות של חאבייר ופניו היפות והנחשקות מבזיקות על צג הנייד שלי, חושי העכביש שלי נכנסים לפעולה.

אני מכוונת את רצועת התיק שלי הנושא צבע, איפור ומברשות ושוקל חמישים טונות בערך. הרצועה מתחפרת בכתפי, אבל זה מה שתמיד קורה. התיק גורם לי שקע בבשר מדי יום כשאני מסתובבת במנהטן.

אני מחליקה אצבע על פני המסך ועונה. "אתה בכלא וצריך שאשחרר אותך בערבות?"

צחוקו של חאבייר מצלצל באוזני. "אהובתי, את יודעת שאת הבחורה האחרונה שאליה הייתי מתקשר. בחיים לא יהיו לך מספיק מזומנים בשביל זה."

"לא נכון. אני תמיד סוחבת איתי לפחות מאתיים דולר." אני מסירה מעיניי את משקפי השמש ומנווטת בין המון אחר הצהריים בשדרה השביעית. "אבל בדרך כלל בשטרות קטנים, למקרה שאצטרך להחליק כמה לתוך חוטיני של גברים לוהטים במועדוני חשפנות. היי, תראה מה זה, הנה הבר של מג'יק־מייק. חייבת להמטיר כמה שטרות על כמה חתיכים. אבל ברצינות, מה העניינים, חתיך? אתה בסדר? אתה אף פעם לא מתקשר אלא אם כן אתה מתאבל על דייט שהבריזה."

טוב, בסדר. דיברתי עם חברי הטוב בטלפון כבר כמה וכמה פעמים, אבל אנחנו תמיד קובעים שיחות כאלו קודם באמצעות הודעה. רואים? טענתי עדיין תקפה.

רמקול נשמע מעברו השני של הקו. "לתשומת לב השוהים בשער העלייה למטוס, אנו עומדים להתחיל בהליך העלייה לטיסה 405 ללונדון."

כל האוויר דולף ממני כשאני נעצרת מחוץ לחנות פאות בווילג'. בובת ראווה עטורה ברעמה סגולה בוהה בי.

"אפריל, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות."

הטון של חאבייר נשמע עליז. זו הנימה הרשמית שאת מאמצת בעת מסירת חדשות שאת יודעת שיהיו הרסניות למקבל. שלוש, שתיים, אחת, צא:

"החדשות הטובות הן שנפלה עליי הזדמנות של הרגע האחרון ואני טס ללונדון לצילומים עבור שעוני 'טיימלס' החדשים."

החדשות שלו הרסניות עבורי, אבל אני צווחת בכל אופן. אישה בחליפה אפורה ואלגנטית מרימה גבה בזמן שהיא חולפת על פניי. "מדהים!" אני לא מסוגלת להסתיר את התרגשותי, אפילו שאני רוצה להכות אותו במברשת איפור על זה שהוא משאיר אותי חסרת ישע בזמן הכי גרוע שאפשר.

"החדשות הרעות – "

"אתה לא יכול להיות הדייט שלי במפגש המשפחתי," אני אומרת זאת כי אכן, זה נורא. אבל גם כאשר תכשיט הליווי הלוהט ביותר חומק מידי, הייתי מנוולת מוחלטת אם לא הייתי מתרגשת מההזדמנות האדירה הזאת. באופן כללי אני שואפת להימנע מלהיות מנוולת מוחלטת, מנוולת למחצה או מנוולת לעיתים קרובות. בכנות, אם יש סוגים אחרים של מנוולת שמישהי יכולה להיות, גם מהן אני מעדיפה להימנע. "זה מדהים בשבילך. אתה על סף פריצה לעולם הגדול."

"את באמת חושבת שזו תהיה הפריצה הגדולה שלי?"

"בטח. הצילומים של 'טיימלס' הם דבר עצום. בסך הכול מדובר ביצרן השעונים הלוהט ביותר בעולם. ראית פעם בחור עונד את אחד השעונים האלה? הם פחות או יותר גורמים לנשים להיכנס לתקופת ייחום."

הוא צוחק. "גם גברים מסוימים."

"יש משהו סקסי עד כדי גיחוך בגבר שעונד שעון יד גדול ומפואר." אני ממשיכה בדרכי אל הרכבת התחתית, בוהה בערגה במוניות ובנהגי ה'אובר' שחולפים על פניי. אני רוצה לעצור מונית או להזמין הסעה, אבל מזכירה לעצמי שההליכה הארורה הזאת עם האיפור והצבע שווה לאימון 'קרוספיט'. האנשים האלה שזורקים צמיגים בחניונים בפרברים? קטן עליי. אני אראה להם. תנסו אתם להסתובב במנהטן עם תיק מלא בצבעי גוף ולפלס את דרככם בין המוני ניו יורקים עצבניים. אני החיה הרעה ביותר בכל עולם הכושר, אני לא צריכה כרטיס חבר לחדר כושר מסריח.

"ועכשיו אני אהיה האיש שעונד את שעוני היד הגדולים והמיוחדים האלה על שלטי חוצות. אני ממש מתרגש מהעניין." חאבייר משחרר צווחה קטנה משלו, ואז בולם את עצמו. "הקבוצה שלי עומדת לעלות למטוס. תשמעי, את חייבת לדעת שממש ציפיתי לגלם את החבר החדש שלך מול הדודה ג'ייני, הדודנית קייטי, ומי הנוספת? זו שחושבת שהיא שדכנית?"

"אחותי, חאבייר. אחותי, טס."

"נכון. היא. ממש ציפיתי להעמיד פנים שאני הגבר שלך. זה היה יכול להיות מבחן מאתגר עבורי."

"תודה," אני אומרת ביובש.

"את יודעת למה אני מתכוון, אהובתי."

"אני יודעת, ועכשיו אני צריכה למצוא מישהו אחר," אני אומרת, נותנת לחלק מהתסכול שלי להסתנן אל קולי.

העניין הוא שאני לא יכולה פשוט להתמודד עם זה וללכת ללא בן זוג למפגש משפחת המילטון, שיכלול יום בלונה פארק, תחרות חישוקים, באולינג על גבי מדשאה והשד רק יודע אילו עוד פעילויות תכננו הוריי. כנראה קיר טיפוס, זריקת חבלים, הכנת שרשראות, קטיף תותים וצביעת חולצות.

אני מעדיפה לצאת לשייט באזור הקוטב הדרומי עם עשרת אלפים אנשי מכירות מאשר להשתתף בהפקה הזאת לבד. אחותי כבר מתה לסדר לי דייט.

"את יוצאת עם מישהו?" שאלה במייל בשבוע שעבר. "אם לא, אני יכולה לבקש ממארק להיות השותף שלך לחיפוש אחר המטמון במפגש. הוא נהדר, ותנחשי מה? הוא הוסיף כריכי סטייק בעלי שלוש שכבות לתפריט. יש לו טעם מדהים ממש עם רוטב פסטו. את חייבת לנסות. מארק יכול לספר לך הכול על אופן ייצור הפסטו."

מארק מנהל את חנות הכריכים המקומית בעיר מגוריי. הוא נחמד, ומשעמם בטירוף.

"אני לא מתכוון להשאיר אותך בלי פתרון," אומר חאבייר בזמן שהרמקול הזעיר מרעיש שוב ברקע, מתריע בפני כולם בטרמינל – ואולי בפני כולם ברדיוס של חמישה קילומטרים סביב שדה התעופה קנדי, אם לשפוט לפי רמת הדציבלים – שקבוצה ב' צריכה להזיז את התחת הקולקטיבי שלה למטוס.

"סידרת עבורי יום אודישנים?" אני מתבדחת כשאני מתקרבת לכניסה לרכבת התחתית. זה החלק הקשה ביותר כיום בכל מסלול המכשולים של אימון ה'קרוספיט' במנהטן – ניווט מוצלח דרך מדרגות הכניסה של רחוב כריסטופר. אני צולחת את המשימה. רק תנסו להניף משקולת מעל הראש שלכם כמו שאני מניפה את התיק שלי מעל ראשי במורד המדרגות האלה, קרוספיטרים יקרים.

"לא. טוב יותר. חבר קרוב שלי יכול לעשות את זה. הוא זמין ומעוניין. הוא עובד בשכנות אליי. הוא מברמן."

"זה שם קוד ל'הוא שחקן'?"

"האם לא כולנו שחקנים, במידה כזאת או אחרת?"

חוץ ממני. אני אולי מעורבבת עם קהל שחקנים ודוגמניות, אבל אני לא מתיימרת להיות מישהי שאני לא. במקום זאת אני מציירת עליהם כדי שיוכלו להתחפש למישהו או למשהו אחר – לנמר, לאלה, לברבור, לאישה מוזהבת, לקלף משחק, לקן ובתוכו גוזל. ידיי עדיין מוכתמות בגוון כתום־אפרסק ושחור־חצות מהצ'יטה שצבעתי אחר צהריים על כוכב מסלול חטוב עבור פרסומת לנעלי ספורט.

"כן, הוא שחקן, וחכי עד שתשמעי את קולו," חאבייר אומר מבעד להמולת העלייה למטוס, "אולי אפילו תרצי להכניס אותו למיטה. אני יודע שאני הייתי רוצה, אבל למזלך הוא סטרייט, אז הוא לא יצטרך להעמיד פנים כמו שאני הייתי עושה. אבל תצטרכי לשלם."

אני אפילו לא ממצמצת. איזו ברירה יש לי בנקודה זו? אני צריכה דייט למפגש כמו שקערת דגני בוקר צריכה חלב. חוץ מזה, בחור בעל קול סקסי יכול להתאים בתור דייט למפגש המשפחתי, אם הוא יהיה מסוגל להעמיד פנים שאנחנו זוג אמיתי. על אף שבכנות, מה שאני באמת צריכה זה בקבוק גדול מלא בתרסיס של 'תפסיקו לנסות לסדר לי גברים שלא מתאימים לי' שאותו אוכל לרסס מתחת לאפם של כל אלו שמתיימרים להיות שדכנים במשפחה שלי, וזה אומר פחות או יותר כל אחד מהם.

אבל לצערי בבית המרקחת שאליו אני בדרך כלל הולכת בדיוק נגמרו השיקויים שירגיעו את השדכנים הפעילים במיוחד לבית המילטון. מכאן נובע החיפוש שלי אחר גבר שיכול לשמש חומת ההפרדה שלי. אם אדון 'קול של שיחת סקס' הוא הגבר המתאים למשימה, אקבל אותו בברכה.

"שם ומספר, בבקשה."

"קוראים לו תיאו." הוא מכתיב את מספר הנייד שלו ואני חוזרת אחריו מכיוון שאני טובה בלזכור מספרים. "אשלח לך את הפרטים שלו בעוד חמש דקות כדי שיהיה לך אותם. לא אשאיר אותך תלויה באוויר. קישוטי עץ חג המולד ועוד כמה פריטים שאי אפשר להזכיר כרגע נועדו שיתלו אותם, לא בחורות מקסימות עם עור נקי מרבב."

אני מגלגלת עיניים וצוחקת. "גם לך יש עור מושלם, מכיוון שאתה מגלה בדיוק אותה רמת אדיקות כמוני בנוגע לקרמים ולשיקויים שלך. תיהנה בלונדון. תהמם אותם שם, ב'טיימלס'. תגרום להם להתאהב בך כמו שנערה מתבגרת אוהבת את האייפון שלה."

"כשאסיים, הם יתנהגו יותר כמו נערה מתבגרת שסוגדת לסלפי."

"אין לי ספק."

אני מסיימת את השיחה ומשחררת את האנחה שהחזקתי בבטן. אני שמחה בשבילו, באמת שכן. אבל כולנו קצת אנוכיים, לא? והחלק האנוכי שבי בכל זאת היה רוצה שידידי יגלם את תפקיד הדייט שלי.

אבל הרצון העז ביותר שלי הוא לא להופיע בבית הוריי בלי חבר. הנשים שם מריחות דם. הן יקפצו עליי. אני בשר טרי עבור מנגל השידוכים. אני אחת הרווקות האחרונות שנותרו, והרווקה הזאת צריכה להמשיך לעמוד בפרץ.

אני שמחה להיות רווקה ונראה שזה מפתיע את משפחתי. הם לא שמרנים ואפילו לא מיושנים, הם פשוט אוהבים פשטות. יש להם אופי של בני עיר קטנה והם אוהבים את זה והיו רוצים שגם אני אוהב את אורח החיים הזה.

חאבייר היה יכול להיות מושלם בתור חבר זמני. הוא ג'נטלמן אמיתי ואידיאלי להיות יקיר ההורים, ושלי היו מגלים אחת ולתמיד שלא נתקעתי עם לוזר. אני יכולה רק לקוות שחברו יהיה טוב כמוהו.

אני שועטת במורד המדרגות ואז חולפת על פני בחורה רזה בעליונית ורודה, מחליקה את כרטיס רכבת התחתית שלי, דוחפת את מחסום הכניסה ומגיעה לרציף תוך שתי דקות בול בלי להכות אף אחד, אפילו לא פעם אחת.

אני מציצה במורד המנהרה כדי לראות אם הרכבת מגיעה כשהנייד מזמזם בכיסי. אני מצפה שחאבייר יעביר לי מספר טלפון, אבל זה לא מה שאני מקבלת. מדובר בקישור ובהודעה.

אקס־מן: זה הראשון שמצאתי. המידע שלו כאן. חייב ללכת. חיבוקים ונשיקות.

ברגע שאני לוחצת וקוראת, ריגוש קטן ומוזר מבזיק דרכי. אני כבר לא חושבת שאני רוצה ג'נטלמן. לא, אני בכלל לא רוצה בחור נחמד להראות להורים. אני רוצה אותו.