הקדמה
בשנת 1960, כאשר ביקשה שרה רינה בן־מנחם — ש.ר.ב — להוציא את ספרה הראשון לאור, היא עברה ממו"ל למו"ל ומהוצאת ספרים אחת לאחרת, אך כל מאמציה נענו בשלילה. היא ספגה סירובים, פגיעות ועלבונות. ובכל זאת לא ויתרה. כדי להתפרנס כתבה מערכונים ורומנים זעירים בסיטונות עבור פרוטות, אך תמיד הייתה חוזרת אל כתב היד של הדווקאים, עד שלאט־לאט הצטברו אצלה הלירות הדרושות להוצאת הספר על חשבונה.
כאשר ראה הספר אור הוא נקרא בסתר כאילו היה ספר פורנוגרפי. לתיוג הזה תרמה לא מעט הבמה היחידה שהתייחסה לספר — השבועון העולם הזה. בכתבה שפורסמה בשבועון עם הוצאת הספר צוטטו קטעי הווי שתיארו אורגיות ויחסי מין. השבועון אומנם גילה גישה פתוחה וסובלנית יותר לעומת העיתונים וכתבי העת האחרים של התקופה, אך לא ויתר על ההזדמנות לייצר סנסציה ורווח כלכלי. כך התגובה היחידה שזכה לה הספר עם הופעתו התעלמה באופן מוחלט מן האמירות החברתיות שמשתמעות מן הספר ומהבדידות ומהכאב העולים מתוך היצירה. תגובה זו גרמה לדחיקתו של הדווקאים לשולי המערכת ולסיווגו כספרות זולה ופורנוגרפית, בעוד הסופרת עצמה עשתה הבחנה ברורה בינו ובין ספרוני הספרות הזולה שכתבה.
הממסד הספרותי הישראלי התעלם לחלוטין מהספר. בכתבי העת ובעיתונות של הזרמים העיקריים והקובעים בישראל לא ניתן למצוא ולו מילה אחת שמתייחסת אליו. ההשתקה וההדחקה המוחלטות שבהן התקבל ספרה של ש.ר.ב משמעותיות על רקע השוואה להתקבלות של יצירה לסבית פרה־פמיניסטית פורצת דרך בסיפורת האנגלו־סקסית, הכוונה לספרה של רדקליף הול (Radclyffe Hall) תהום הבדידות (The Well of Loneliness), רומן אשר ראה אור באנגלייה ב־1928 והיה אחד הרומנים הראשונים בשפה האנגלית שחשף את הנושא הלסבי חשיפה גלויה ואוהדת. הרומן שהתקבל בשאט נפש ובגינוי על ידי הקהל והמבקרים האנגלים והוחרם על ידי הרשויות, נחשב יצירה מכוננת בסיפורת הלסבית. יש לא מעט קווי דמיון בין תהום הבדידות ובין הדווקאים בהיבטים המאפיינים את ההתפתחות הנפשית של הגיבורה הלסבית: כמו יעל גיבורת הדווקאים, גם סטיבן גורדון, גיבורת תהום הבדידות, מתקשה לקבל את זהותה הלסבית ונעה בין הכחשה לבדידות ובין ייאוש להשראה. אך בישראל הפוריטנית של ראשית שנות השישים הספר של ש.ר.ב הודר אל השוליים עוד לפני שיצא לאור. עצם קיומן של אפשרויות אחרות מיניות או מגדריות מלבד האפשרות ההטרוסקסואלית היה מודחק ומושתק. כמה מאותם צעירים שקראו את הדווקאים כיצירה פורנוגרפית לא ידעו לפני כן שהאפשרות הלסבית קיימת (כפי שהעיד אחד מהם: "לא ידעתי בדיוק מה זה הומוסקסואלים ולסביות"). בספרות המקצועית כונו הומוסקסואלים ולסביות "יצורים לא תקינים", ויחסי מין חד־מיניים הושוו ליחסים עם בעלי חיים.
אין ספק שמבחינת קידום המודעות לנושאים הלסביים וקידומה של ש.ר.ב כסופרת עדיפה הסערה שבה התקבל ספרה של רדקליף הול על פני האדישות וההתעלמות של הממסד הספרותי שבהן נתקל ספרה של ש.ר.ב אבל בשיח הישראלי של התקופה גיבורה לסבית לא הייתה יכולה להתקבל כמודל לגיטימי ללא קשר לטיבו ולאיכותו של הספר.
ש.ר.ב היה שמה הספרותי של שרה רינה בן־מנחם. מאוחר יותר הוציאה על חשבונה ובכוחות עצמה עוד שני ספרים: הצלע או יומנה של הצלע ה־13 (1961) והפרחחית (1963). במרכז שלושת ספריה עומדות גיבורות המתוודעות לזהותן הלסבית. הן מתקשות לקבל את זהותן ונלחמות בה, ולבסוף משלימות איתה, אך יוצאות נפסדות ופגועות.
גיבורות שתי נובלות מאוחרות יותר הן נשים לסביות ממוצא מזרחי — ש.ר.ב בחרה בגיבורות שוליות מופלות ומקופחות קיפוח משולש: כנשים, כמזרחיות וכלסביות. נדמה שלא היה אפשר לבחור מודל רחוק יותר מהפרוטוטיפ של הסיפורת הלאומית — הצבר, הלוחם, הגבר ההטרוסקסואלי, האשכנזי. ש.ר.ב האשכנזייה בחרה להביא את זעקתן של הנשים המופלות והמקופחות ביותר. בספריה היא יוצאת הן כנגד הערכים הפטריארכליים הנוקשים של הסביבה החברתית המזרחית והן כנגד האטימות של הממסד האשכנזי. גם בעניין זה הקדימה ש.ר.ב את זמנה: כעשור לפני גל המחאה של הפנתרים השחורים היא מעלה את הקיפוח העדתי כנושא מרכזי בספריה. סביר להניח שאת ההשראה לדמויות המאכלסות אותם היא שאבה מהסביבה הירושלמית שבה התגוררה בתקופה שהם נכתבו בה. הבחירה להשמיע את קולן של נשים מרקע סוציו־אקונומי שונה משלה מעידה על רגישותה לקיפוח ולעוול גם בשעה שהיא עצמה לא הייתה הנפגעת הישירה מהם.
גם כאשר יצא לאור הצלע או יומנה של הצלע ה־13 ההתייחסות הפומבית היחידה שנמצאה הייתה של העולם הזה, אך הפעם עם מידה של אמפתיה וללא ניסיון לחולל סנסציה. סקירה שפורסמה במדור הספרים בגיליון שיצא ב־4.4.1961 מסתיימת כך: "בסך הכול מהווה הספר נסיון נוסף של המחברת הצעירה לראות ולתאר את העולם לא מנקודת ראותם של בעלי המוסכמות הנוהגים להשתיק סטיות — אלא מתוך רצון לראות את האמת. האמת כפי שהיא משתקפת בעיניה של ש.ר.ב".
על יציאתו לאור של הספר הפרחחית, שהוא המגובש, המקורי והנועז ביותר מבין שלוש הנובלות, לא מעידה אפילו סקירה אלא רק מודעה שפורסמה בהעולם הזה ב־6.12.1963. המודעה מבטיחה לקוראים ספר "מדהים יותר מ'הדווקאים'; נועז יותר מ'הצלע', הווי לוהט, טעון מתח של תשוקות ופחדים".
הפרחחית, הנובלה האחרונה שפרסמה ש.ר.ב, היא כאמור החדשנית והנועזת מכולן. נוסף על הנושא הלסבי ועל נקיטת העמדה החברתית האנטי־ממסדית יש בה חדשנות והעזה הבאות לביטוי באופן שבו מוצגות החוויות הגופניות. הסופרת נתנה בספרה מקום לגוף על מופעיו, יצריו והפרשותיו לא מתוך רצון ליצור גירוי מיני ולכתוב פורנוגרפיה, אלא מתוך תפיסה הרואה את חוויות החיים וגם את החוויה הארוטית כמכלול נפשי־רגשי־גופני, ולכן היא רואה בהרחקת הגוף מהדרמות של החיים זיוף וצביעות. תפיסה זו לא הלמה את התפיסות הפוריטניות של ההגמוניה התרבותית בתקופה שבה נכתבה הנובלה. בסיפורת של ראשית שנות השישים לא כל התגובות והתופעות הגופניות נחשבו לגיטימיות, ובתיאורים הארוטיים שלטה הנטייה לנקוט לשון ציורית מתוך שאיפה להרחיק את המרכיב הגופני ולהציגם כחוויה רוחנית נעלה.
ש.ר.ב לא פרסמה יצירה ספרותית נוספת לאחר הפרחחית. ספריה נעלמו ממדפי הספריות. היא ירדה מהארץ בסוף שנות השבעים. יש אומרים שהמודעות החברתית והפוליטית שבאה לביטוי גם בספריה, הביאה אותה לעזוב את הארץ בשל הביקורת ומתוך אכפתיות וכאב, ואחרים סיפרו כי עשתה זאת בשל אהבה נכזבת.
בשיח הציבורי של התקופה היבשת הלסבית, אם להשתמש במטפורה של החוקרת אדריאן ריץ', שכנה עדיין במעמקים, וקשה לתאר כמה אומץ והעזה היו נחוצים כדי לפרסם יצירה לסבית בשנים אלו. בשל ההתעלמות, הנידוי, האדישות, הבורות והעוינות רינה ש.ר.ב לא שיתפה בכתיבת הספרים ובהוצאתם לאור את משפחתה ומכריה.
אין ספק שש.ר.ב הקדימה את זמנה ושילמה על כך מחיר כבד. יצירותיה נדחקו ונעלמו. היבשת הלסבית שבצבצה בספריה שקעה מייד וטבעה.
צעד גדול צעדה החברה הישראלית החילונית מאז ראו אור ספריה של שרה רינה בן־מנחם. משפחות חד־מיניות זוכות להכרה חברתית, חברי כנסת ואנשי ציבור מזהים את עצמם כנציגי קהילת הלהט"בים, לימודים הומו־לסביים נלמדים באקדמיה, והנושאים ההומו־לסביים מחלחלים לקנון הספרותי הישראלי. לקולה של הסופרת ש.ר.ב ולהתעקשותה להשמיע את הקול ההומו־לסבי בתקופה שאיש לא רצה לשמוע אותו תרומה משמעותית לצעידה קדימה. ראוי וחשוב לתת במה מחודשת לקול האמיץ הזה.
שרה מענית
1 ספרה של ד"ר שרה מענית, שמביא את סיפורן של ש.ר.ב וסופרות ישראליות נוספות שכתבו בשנים הראשונות למדינה, יופיע בהוצאת רסלינג בקרוב.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.