הדיירת השקטה

את רוצה לחשוב שלכל אישה יש אחד כזה, והוא פשוט האחד שלך.

ככה קל יותר. אם אף אחת לא חופשייה. אין בעולמך מקום לאלה שעדיין בחוץ. אין לך שום אהדה לרוח שבשערן, שום סבלנות לשמש שעל עורן.

הוא בא בלילה. פותח את הדלת הנעולה. גורר נעליים בשביל של עלים מתים. סוגר את הדלת מאחוריו, מחליק את הבריח למקומו.

הגבר הזה: צעיר, חזק, מטופח. את נזכרת ביום שבו נפגשתם, חושבת על הרגע החטוף לפני שחשף את אופיו האמיתי, וזה מה שאת רואה: גבר שמכיר את שכניו. שתמיד מוציא את פח המִחזור בזמן. גבר שעמד בחדר הלידה ביום שבתו נולדה, נוכחות יציבה כנגד הרוע בעולם הזה. אמהות רואות אותו עומד בתור במכולת ומושיטות לו את התינוקות שלהן: אתה מוכן להחזיק אותה לרגע? שכחתי את המטרנה, אני תכף חוזרת.

ועכשיו הוא כאן. עכשיו הוא שלך.

יש סדר במה שאת עושה.

הוא מעיף בך מבט, מבט שמשמש כספירת מלאי. את כאן. כל שתי הזרועות, שתי הרגליים, פלג הגוף העליון והראש.

אחר כך מגיעה האנחה. התרככות בשרירי גבו כשהוא שוקע ברגע המשותף לכם. הוא מתכופף לכוון את תנור החשמל או את המאוורר, תלוי בעונה.

את מושיטה יד ומקבלת קופסת טאפרוור. אדים עולים מהלזניה, מפאי הרועים, מתבשיל הטונה, כל מה שהוא מביא. האוכל, רותח, משאיר שלפוחיות בחכך.

הוא מושיט לך מים. אף פעם לא בכוס. תמיד במימייה. שום דבר שאפשר לשבור ולשייף. הנוזל הקר מעביר מכת חשמל בשינייך. אבל את שותה, מפני שזה הזמן לשתות. אחר כך נותר בפיך טעם מתכתי.

הוא נותן לך את הדלי, ואת עושה מה שאת צריכה לעשות. כבר מזמן הפסקת להתבייש.

הוא לוקח את השפכים שלך ומשאיר אותך לדקה בערך. את שומעת אותו בחוץ, את צליל נעליו על האדמה, את נתז הצינור. כשהוא חוזר הדלי ריק, מלא במים עם סבון.

הוא מסתכל עלייך כשאת מתרחצת. בהיררכיה של גופך, את הדיירת והוא בעל הבית. הוא מושיט לך את הכלים שלך: סבון, מסרק פלסטיק, מברשת שיניים, שפופרת קטנה של משחת שיניים. פעם בחודש, שמפו נגד כינים. גופך: תמיד רוקם מזימות, והוא מרסן אותו. פעם בשלושה שבועות הוא מוציא את קוצץ הציפורניים מהכיס האחורי. הוא מחכה בזמן שאת קוצצת את עצמך למצב ייצוגי, ואחר כך לוקח אותו בחזרה. הוא תמיד לוקח אותו בחזרה. את עושה את זה במשך שנים.

את מתלבשת שוב. זה נראה חסר טעם, בהתחשב במה שיקרה עכשיו, אבל כך הוא החליט. את חושבת שזה לא עובד אם את עושה את זה בעצמך. הוא חייב להיות זה שפותח את הרוכסנים, פורף את הכפתורים, מקלף את השכבות.

הגיאוגרפיה של בשרו: דברים שלא רצית ללמוד, אבל למדת בכל זאת. שומה על כתפו. שביל של שיער במורד בטנו. ידיו: אחיזת אצבעותיו. הלחץ הלוהט של כף ידו על צווארך.

במשך כל זה הוא לא מסתכל עלייך. זה לא קשור אלייך. זה קשור לכל הנשים ולכל הבחורות. זה קשור אליו ולכל הדברים שרותחים לו בראש.

אחרי שזה נגמר, הוא אף פעם לא משתהה. הוא גבר בעולם, עם מחויבויות שקוראות לו. משפחה, משק בית שצריך לנהל. שיעורי בית שצריך לבדוק. סרטים שצריך לראות. אישה שצריך לשמח ובת שצריך לערסל. ברשימת המטלות שלו יש סעיפים שלא כוללים אותך ואת קיומך הקטן, סעיפים שיש למלא ולמחוק.

מלבד הערב.

הערב הכול משתנה.

הערב הוא הערב שאת רואה את הגבר הזה - הגבר הזָהיר ביותר, שפועל רק בצורה מחושבת - מפר את הכללים שלו.

הוא מתרומם, כפות ידיו שטוחות על רצפת העץ. למרבה הפלא, באצבעותיו לא נתקע שום שבב. הוא ממקם את אבזם החגורה מתחת לטבורו, מהדק את המתכת אל העור המתוח של בטנו.

"את שומעת?" הוא אומר.

משהו מתחדד, החלק הכי חיוני בך מקשיב.

"את נמצאת פה מספיק זמן."

את בוחנת את פניו. כלום. הוא ממעט בדברים ובהבעות.

"למה אתה מתכוון?" את שואלת.

הוא לובש את מעיל הפליס שלו וסוגר את הרוכסן עד הסנטר.

"אני חייב לעבור," הוא אומר.

שוב את חייבת לשאול: "מה?"

וריד פועם בבסיס מצחו. עצבנת אותו.

"לבית חדש."

"למה?"

הוא מזעיף פנים. פותח את פיו כאילו עמד להגיד משהו, ואז מתחרט.

לא הערב.

את מוודאת שמבטו ייפול על מבטך בדרכו החוצה. את רוצה שהוא ילגום את הבלבול שלך, את כל השאלות שנותרו ללא מענה. את רוצה שהוא ירגיש סיפוק מכך שהוא משאיר אותך תלויה באוויר.

כלל מספר אחת להישארות בחיים בצריף: הוא תמיד מנצח. הקפדת על זה במשך חמש שנים.