הדרך החילונית

ינואר 2015. פרסום על כנס אקדמי באוניברסיטת תל אביב משך את עיני: "תהליכי הדתה במרחב הציבורי בישראל". הגעתי, השכלתי ונכבשתי בקסמה של המילה הזאת. הרגשתי שזו בדיוק המילה שהיתה חסרה לי כדי להביע את תחושותי. עד אז השתמשנו במאבקים שלנו בעיקר במילים "כפייה דתית" ו"החְזרה בתשובה", וכעת הרגשתי שהמילים הללו אינן מתאימות לתיאור המצב, משום שאין כאן כפייה וגם לא עבודת מיסיון מובהקת.

החזרה בתשובה היא פעולה שבתחילתה יש חילוני מובהק ובסיומה אותו חילוני נעשָׂה - במידה שהפעולה הצליחה - לדתי או לחרדי מובהק עוד יותר. פעולות שיטתיות כאלה קיימות כבר עשרות שנים בישראל. הגל הגדול ביותר התרחש בשנות השמונים, בפעילותם של רבנים מפזרי אימים כמו אמנון יצחק. פעילות זו כוונה בעיקר לציבור המזרחי המסורתי, וצמחה במקביל לפריחתה של תנועת ש"ס. לצד אלה, תנועות כמו חב"ד או ברסלב מקפידות לבצע פעולות החזרה בתשובה גם כיום.

בניגוד להד שמעוררות פעולות אלה, האפקט שלהן על החילוניות הישראלית זניח והן משפיעות בעיקר בשולי הפריפריה החברתית. אמנם איני מאחל לאף משפחה שמי מבניה יוחזר בתשובה, ואני משוכנע שמשפחה שכזו עוברת טלטלה איומה, אבל לחילוניות בכללה לא נגרם נזק משמעותי מחזרה בתשובה של יחידים.

להרגשתי, מה שהתרחש סביבנו בשנים האחרונות רחב הרבה יותר מהחזרה בתשובה. התרשמתי שסוכני הדת סביב אינם פועלים במטרה להביא לחזרה המונית בתשובה, אלא שותפים לתהליך חמקמק ופחות ניתן להגדרה חד-משמעית כמו החזרה בתשובה. מנגד, הבנתי שמטרתם של אותם סוכני דת גדולה הרבה יותר מאשר איום על בודדים בשוליים וניסיון להחזירם בתשובה, משום שהיא מאיימת גם על אנשים כמונו, שלעולם לא יהיו מועמדים להמרה לדתיות אדוקה.

גם כפייה דתית היתה קיימת כמעט מקום המדינה, ויש בה שני יסודות מובהקים: "כפייה" ו"דת". כשמדינת ישראל כופה עלי נישואים וגירושים דתיים, מדובר בכפייה דתית - אין לי ברירה אחרת, והיסוד הדתי המובהק בבסיס הכפייה הזאת ברור.

לא בזה מדובר הפעם. התהליכים הללו הרי כוללים יסוד משמעותי של בחירה חופשית. אף אחד למשל לא כופה על מנהלת בית הספר להעסיק עמותות דתיות, והיהדות שהן מציעות אינה מוגבלת רק למרכיב הדתי המובהק. כאשר אני נדהם לגלות את היחסים המעוותים שבין לימודי היהדות ללימודים כלליים בבית הספר של ילדַי, אינני יכול לקרוא לזה כפייה דתית, ודאי שלא החזרה בתשובה.

כאן נכנסה לעולמי המילה "הדתה", משום שהיא גמישה יותר ומאפשרת להכיל בתוכה את כל התחומים האפורים שכה אופייניים לתהליך שאותו אנחנו עוברים כיום.

מהו אותו תהליך? למשל, הכנסת הדת לעולם החילוני, בכפייה מלאה, בכפייה חלקית ולפעמים גם ללא כפייה כלל. או השימוש המניפולטיבי שעושים סוכני ההדתה בטשטוש הגבולות הקיימים כדי להחדיר את הדת במתק שפתיים, באופן שיקשה כל כך להתנגד לו: באופן מתוחכם, מאורגן, שיטתי.

יתרה מכך: "הדתה" היא מילה חדשה וטרייה, חסרת כל הקשרים היסטוריים. זה הופך אותה לבחירה אידיאלית לתיאור תהליך היסטורי שמתהווה בשנים האחרונות, ואין לו שורשים מוקדמים יותר. זהו תהליך שלא הכרנו בעבר. בראשית כולם היו דתיים באופן כזה או אחר, פחות או יותר. אחר כך החלו תהליכי השכלה וחילון, ובהמשך היתה החברה החילונית חזקה מספיק כדי להתמודד עם תופעות דתיות שהתחילו לכרסם בה. רק כשנחלשו יסודות החברה החילונית מחד גיסא, והתחזקה החברה הדתית מאידך גיסא, החל עידן ההדתה.

בכל תהליך ישנן נקודות אמצע שבהן ניתן לחוש בהצלחה. במאבק שמוביל הפורום החילוני כנגד תופעת ההדתה בחברה הישראלית בכלל ובמערכת החינוך הממלכתית בפרט, היו שתי נקודות כאלה. הראשונה: כ"ט בנובמבר 2016 - תאריך שבו בחרנו במתכוון לערוך את כנס היסוד הרשמי של הפורום. כל אירוע כזה מלווה בחשש מכישלון, וגם אנחנו נערכנו לגרוע מכול. בכל זאת, היה זה יום חורפי ופקוק במיוחד. אהבנו את הרעיון שבאולם ישנן קוליסות שמאפשרות לצמצם את גודלו. כך, גם אם לא נמלא את כל 300 המקומות, נוכל לסגור חלקים ממנו ולתת לנוכחים תחושה של אולם מלא. תרגיל מוכר וידוע.

מה שקרה לבסוף הִתעלה על חלומותינו הוורודים ביותר. גם לאחר שכל המעברים מולאו עד אפס מקום באנשים שישבו על הרצפה, לא יכולנו להכניס את כל 500 האנשים שהגיעו לאירוע. רק אז הבנו שנגענו בעצב רגיש אצל חילונים כה רבים.

מכאן ואילך, במשך חצי שנה, זכינו לחשיפה הולכת וגוברת ששיאה בחשיפת פרויקט ניטור ספרי הלימוד שערכנו: קבוצה של כ-30 הורים מתנדבים ישבו וקראו עשרות ספרי לימוד במקצועות השונים ודיווחו על מופעי ההדתה בהם. התפוצצות סיפור ההדתה במערכת החינוך הממלכתית היתה תוצר של עבודה קשה, כמעט סיזיפית, שנמשכה קרוב לשנתיים. שנתיים של ניסיונות בלתי-פוסקים להציב את הנושא בסדר היום התקשורתי.

בראשית הדרך, התייעצנו עם כמה מומחים למאבקים חברתיים. חוות הדעת של כולם היתה זהה: אין סיכוי להגיע לתקשורת עם מאבק חינוכי. העיתונות, ובעיקר ערוצי הטלוויזיה, לא מוצאים עניין בנושא ולעולם לא יקדמו אותו, התריעו בפנינו. הקשבנו, אך לא ויתרנו והמשכנו צעד אחר צעד להעביר את המסרים שלנו. עד שפתאום כל הכוכבים הסתדרו בשורה אחת.

הניצן הראשון היה דוח שהוציא "מכון מולד" על פעילות העמותות הדתיות במערכת החינוך הממלכתית. עבדנו יחד עם מולד על הכנת הדוח, וכבר במהלך העבודה התחלנו להבין שהם עשו עבודה מעולה שתזכה את הנושא בחשיפה טובה. נותר רק עניין התזמון. הפעלנו לחץ אדיר כדי שהדוח יתפרסם עד סוף מאי, לפני שמערכת החינוך מתחילה להתפזר לחופשות.

לא הצלחנו. הדוח לא פורסם עד סוף מאי ואפילו לא עד לדד-ליין שהצבנו - 15 ביוני. כבר הייתי משוכנע שפספסנו את ההזדמנות, אבל לשמחתי טעיתי בגדול.

תזמון, זה כל הסיפור: בשבוע שבו התפרסם הדוח, קרו עוד כמה דברים. עד פרסום הדוח היינו ארגון שכלל בעיקר הורים. במהלך אותו חודש הצלחנו להקים את קבוצת הנוער שלנו, שבה היו גם תלמידים מעירוני ד' בתל אביב. באותו שבוע גורלי עבורנו אמורים היו אותם תלמידים - יחד עם תלמידים מבתי ספר אחרים - להשתתף במפגש. בית ספר דתי מנתניה שגם תלמידיו היו אמורים להשתתף באירוע הציב שני תנאים: שהמפגש יתקיים בקבוצות מופרדות מגדרית, ושהבנות החילוניות יגיעו למפגש בלבוש צנוע. התלמידים מעירוני ד', ביניהם אחת ממובילות קבוצת הנוער שלנו, הילי קופרשטיין, הודיעו שבתנאים כאלה הם לא יגיעו למפגש. התקשורת עטה על האירוע וכמעט שני מיליון אנשים צפו בסרטון שהילי העלתה לרשת.

כמעט במקביל התחילו הורים לקבל את סדר היום של קייטנות הקיץ, שהוקדשו באותה שנה לנושא ירושלים. כמו בכל מקום שמתפנה במערכת החינוך, נתנו בתי ספר רבים את המנדט על ניהול התוכן בקייטנות הללו לעמותות דתיות. אלה נתנו לנושא הקייטנות פרשנות קיצונית: ירושלים לא היתה רק נושא שהתווסף או אפילו מרכזי, אלא הנושא היחידי שהועבר לילדים הקטנים בקייטנה, וכמיטב המסורת ניתן דגש רב לאספקטים הדתיים של העיר.

אם כל זה לא מספיק, ממש באותו שבוע התחילו להתקיים גם מסיבות סיום השנה של הילדים בבתי הספר היסודיים. גם כאן העניקו בתי ספר רבים לעמותה הדתית המקומית או למורה דתי נמרץ לארגן אותן.

במשך כל אותה שנה התרענו על הדתה במערכת אבל רוב ההורים הגיבו באדישות והנה, אין כמו מראה עיניים. הם נדהמו לגלות לפתע מסיבות סוף שנה רוויות בתכנים דתיים, ששיאן בנייה של בית המקדש השלישי - נושא שאפילו בעולם הדתי רחוק מלהיות בקונסנסוס.

התמונות של הילדים שהופצו ברשתות על ידי ההורים, בונים יחד בית מקדש שלישי, היו הסמל הוויזואלי החזק ביותר שיכולנו לדמיין לקמפיין. הקייטנות, התמונות מהופעות סוף השנה, הדוח של מולד, הסרטון של הילי, ההתלהבות שהביאה איתה קבוצת הנוער, וכמובן התשתית שעליה עבדנו במשך שנתיים הובילו יחד לסיקור תקשורתי חלומי שנמשך ללא הפסקה כמעט חודש וחצי.

מאז ועד היום, אין כמעט אדם במדינה שלא מכיר את המושג "הדתה", ובין אם הוא מכיר בתופעה או מכחיש אותה - אין ישראלי שאינו מודע לטענה על קיומה של הדתה במערכת החינוך הממלכתית. החילונית.

חודשים אחדים לאחר מכן התפרסם מחקר מדיה שחקר את מילות המפתח בתקשורת הישראלית בשנת 2017 ומיקם את המילה "הדתה" במקום החמישי המכובד. בבדיקה שערך ערוץ 10 נחשף שמספר הכתבות בהן הופיעה המילה הדתה עלה מ-703 בשנת 2015 ל-5,680 בשנת 2018, ומספר השיחות ברשת על הדתה גדל פי עשרה ויותר: פחות מ-4,000 בשנת 2016, יותר מ-40,000 ב-2018. זו חוויה מענגת לדעת שהצלחת להכניס מילה חדשה - שהיתה בשימוש אקדמי בלבד - לשימוש יומיומי בשפה העברית.