הדרך הצרה אל הצפון העמוק

למה בראשיתם של הדברים תמיד יש אור? בזיכרונותיו המוקדמים ביותר של דוֹריגוֹ אֶוַונס היה אור שמש המציף אולם כנסייה שבה ישב עם אמו וסבתו. אולם כנסייה עשוי עץ. אור מסמא, והוא, פעוט מדדה הלוך ושוב, נכנס אל חיבוקו השמיימי ויוצא ממנו אל זרועותיהן של נשים. נשים שאהבו אותו. כמו נכנס אל הים וחוזר אל החוף. שוב ושוב.

תבורך, אומרת אמו כשהיא מחבקת אותו ואז מניחה לו ללכת. תבורך, ילד שלי.

זה היה בשנת 1915 או 1916. הוא היה בן שנה או שנתיים. הצללים הגיעו מאוחר יותר בדמות זרוע מתרוממת שקווי המתאר השחורים שלה מקפצים באור השמנוני של עששית הנפט. ג‘קי מֶגוַוייר ישב במטבח הקטן והאפלולי של משפחת אוונס ובכה. איש לא בכה אז, למעט תינוקות. ג‘קי מגווייר היה זקן, בן ארבעים בערך, אולי יותר, והוא ניסה לנגב את הדמעות מפניו המחוטטות בגב כף ידו. או אולי באצבעותיו?

רק הבכי שלו נשמר בוודאות בזיכרונו של דוריגו אוונס. הוא נשמע כמו צליל של משהו נשבר. הקצב שהואט בהדרגה הזכיר לו רגליים אחוריות של ארנב שנתפס במלכודת הדופקות על הקרקע, הצליל היחיד הדומה שהכיר. הוא היה בן תשע ונכנס הביתה כדי שאמא שלו תבדוק את שלפוחית הדם שצצה על אגודלו, ולא היה לו דבר אחר להשוות לבכי הזה. רק פעם אחת קודם לכן ראה מבוגר בוכה, כשצפה בתדהמה באחיו טום שחזר מהמלחמה הגדולה בצרפת, יורד מהרכבת, שומט את הקיטבג שלו על מסילת העיתוק המאובקת והלוהטת ופורץ בבכי פתאומי.

כשדוריגו אוונס התבונן באחיו הוא תהה מהו הדבר שיכול לגרום לאדם מבוגר לבכות. בהמשך הפך הבכי פשוט להצהרת רגשות, והרגשות למצפן היחיד בחיים. הרגשות הפכו לעניין אופנתי והרגש הפך לתיאטרון ובני האדם לשחקנים שכבר אינם יודעים מי הם מחוץ לבמה. דוריגו אוונס יזכה לחיות חיים ארוכים ולחזות בכל אותם שינויים. והוא יזכור זמנים שבהם אנשים התביישו לבכות. שבהם הם חששו מהחולשה שעליה העיד הבכי. מהצרות שאליהן הוביל. הוא יזכה לחיות חיים ארוכים ולחזות באנשים הזוכים לשבחים על דברים שאינם ראויים לשום שבח רק מחשש שהאמת תפגע ברגשותיהם.

בערב שבו חזר טום הביתה, הם שרפו את הקייזר במדורה. טום לא סיפר דבר על המלחמה, על הגרמנים, על הגז והטנקים והשוחות שעליהם שמעו. הוא לא סיפר דבר בכלל. לא תמיד יכולים רגשותיו של אדם להתמודד עם כל מה שיש בחיים. לפעמים הם לא יכולים לכלום כמעט. הוא ישב ובהה בלהבות.