ההחלטה

1

את באמת רוצה לראות את התמונות מהפיגוע?

במשך תקופה ארוכה, אני הייתי זו ששאלה את השאלה הזאת. בתור שופטת חוקרת למלחמה בטרור, השאלה הזאת תמיד הציבה בפניי בעיה אתית משמעותית: האם עליי להראות את תמונות הפיגועים למשפחות הקורבנות שדרשו זאת? האם זה תפקידי? בשם האמת, האם היה זה הכרחי לראות את הדברים האלה בכל מחיר? האם המחזה של גופות קטועות איברים, גולגולות מנותצות ואיברים מבותרים של ילדים היו חיוניים לחשיפת האמת? ניסיתי להניא את המשפחות מכך: רציתי להגן עליהן מפני זוועת המוות. אבל היום, שופט חוקר אחר מנסה לשכנע אותי לא לצפות בסרטון הוצאה להורג שצולם על ידי מחבל תוך שימוש במצלמה שחיבר לחזהו ביום המתקפה. אני זו שמנסים להגן עליה, אבל אני מתעקשת, אני רוצה לדעת. אולי אני צריכה לראות כדי להאמין, תחושת ההתפכחות מול האימה חזקה כל כך, שלא משנה כמה פעמים יאמרו לך שזה קרה באמת, הכול בתוכך יתקומם נגד הראיות. פרנסואה לא מדבר, לא זז. אני יודעת שבלע כדור נגד חרדה לפני שבא, הוא הציע לי גם אצלו במשרד וסירבתי, כבר בלעתי שניים במהלך הלילה שבמהלכו שכבתי מצונפת במיטה. הוא היה הראשון שביקש לראות את התמונות, אבל הוא לא השופט הראשי בתיק הזה. במקרה הכי גרוע הוא יסבול מפעימות לב מואצות, ירגיש לא טוב במשך ארבעים ושמונה שעות ואז יחזור למסעדה, לחדר הכושר, להתעלס. פרנסואה ואסר הגיע למחלקה יום לאחר הפיגועים בשארלי הבדו. זה היה אחד התיקים הראשונים שלנו, אנחנו בדרך כלל עובדים בזוגות. אנחנו הפכים משלימים, כמו שאומרים: אני השופטת האדומה, שמאלנית מדי, רכה מדי לעומת אותו גבר ימני שחוזר ואומר למקורביו שאסור לנו להיכנע לשום דבר, שאנחנו נוהגים ביד רכה מדי, שצרפת מעמידה את עצמה בסכנה. אנחנו יושבים זה לצד זה במשרדו של השופט שנבחר לדון בתיק: אריק מאקרי. הרוצח נתפס בחיים לאחר שהתחבא במשך יותר מארבעים ושמונה שעות במשרד ששכן בזירת האסון. הוא האיש שיחקור אותו. אריק הדליק את האור האדום בגמלון שעל הדלת בחוץ, המאותת שאין להפריע לו. בעבר היה זה מושא לבדיחות בינינו: אולי הוא מבלה עם עוד מאהבת, אחת מני רבות. התבדחנו הרבה — זו הייתה שיטה מוצלחת להדוף את כל האלימות שסבבה אותנו. אבל עכשיו היינו שלושתנו על סף דמעות.

אריק שואל אם נרצה לקרוא לפסיכולוגית של בית המשפט. היא זו שמכינה את משפחות הקורבנות לקראת הזוועה של מה שהן עומדות לראות ועוזרת להן לא לקרוס לחלוטין לאחר ההקרנה — כשנחשפים להלם נפשי בעוצמה כזאת, אין שום דבר שמגן עלינו מאובדן שפיות או מקריסת מערכות. אני מסרבת. פרנסואה מניד בראשו משמאל לימין. אריק שואל בפעם האחרונה ומביט לי ישר בעיניים: אלמה, את בטוחה? למה את עושה את זה לעצמך? הוא פונה אליי בלשון קרבה, כמובן. אנחנו קרובים, עובדים כבר שנים יחד. כדאי שתגני על עצמך, הוא אומר, ואני חוזרת, בנימה מתוחה מעט בקולי — אני חושבת שעוד רגע אתעלף מרוב חרדה מפני התמונות שהוא עומד להראות לי, אני רועדת כל כך (אבל אם אתמוטט, אפיל את כולם איתי) — כן, אני בטוחה. במהלך הקריירה שלי ראיתי סרטונים של הוצאות להורג, לפעמים איתו יחד: קטעים ממצלמות אבטחה, עריפות ראשים, סרטונים ממצלמות גו־פרו שחובבי ספורט אתגרי קונים כדי לתעד את עצמם ושהמחבלים הסבו למטרות מורבידיות —הם מציבים את המצלמה על החזה תוך שימוש ברתמה ומפעילים אותה בשעת מעשה. לא די להם בהרג, הם רוצים להראות כיצד רצחו, באיזו שנאה, באיזה דם קר, באיזו אלימות הם הורגים ומתקיימים. אריק מפעיל את הסרטון במילים "הנה זה בא,״ כאילו אנחנו עומדים להיכנס יחד לבניין בוער, ואני יודעת — כולנו יודעים —שמי שתישרף זאת אני.

הדבר הראשון שאני רואה הוא דמות עצומה וקפואה במקום של גבר ששפתיו פשוקות, מבטו מבועת. אני רואה את הראש שלו מתפוצץ בצרור יריות של רובה קלצ'ניקוב, את גופתו ערופת הראש מתמוטטת. פרנסואה קם ובורח מהמשרד עם יד אחת על ליבו, מוכן להקיא את נשמתו על רצפת הפרקט שעוצבה בסגנון סוף המאה. אני נשארת. תנשמי, אלמה, כל ישותי רועדת, זו לא סתם תחושה, זה אמיתי, אבל אני לא ממצמצת, למדתי למשול ברגשותיי — במהלך חקירה אסור לך לעולם לחשוף את רגשותייך. אריק לא מסתכל על המסך, הוא כבר ראה את הסרטון הזה לצורכי החקירה. אני עכשיו הצופה היחידה בדרמה הלאומית, בדרמה שלי. התמונות רועדות תחת צעדי המתנקש. הן רועדות ומעט מטושטשות. שומעים יריות, צרחות ומילים שיוצאות מפי הרוצח, שאת קולו אני מזהה מייד — כי אני מכירה אותו: אללהֻ אַכבר! הכול אפלולי, מואר קלושות על ידי קרני אור בשלל צבעים שזוהרם מוטל על פנים קפואות מבעתה. המצלמה מצלמת בגובה העיניים. הקורבנות נופלים תחת אש הקלצ'ניקוב. יש לי תחושה איומה כאילו ידי היא זו שאוחזת ברובה, כאילו אני היורה, אני זאת שהורגת.

תמליל שיחה מספר 67548 בקו 06XXXXX

"אני אוהב אותך, סוניה."

"אני אשתך עכשיו, חחח."

"לכל החיים."

"כן, לכל החיים."

"את מוכנה להשאיר הכול מאחור?"

"זה יהיה גן עדן!"

"נישאר קצת בטורקיה לירח הדבש, יומיים-שלושה לפני שנמשיך הלאה לסוריה."

"אתה בטוח?"

"כן, לא אוכל להירגע עד שאממש את הרצון הזה."

"אני מקווה שתטבח בכולם, אני אעודד אותך כמה שצריך, חחח."

"חחח, יפה מצידך. אני נחוש. אני בשיא. ואל תדאגי, הכול מתוכנן לנשות הלוחמים."

"אני יודעת."

"אינשאללה, נהיה מאושרים."

"לגמרי!"

"ודרך אגב, ראית את הסרטון ששלחתי לך?"

"כן, איזה מגניב כשהאח עורף לו את הראש."

(צוחקים.)