ההיסטוריה הקצרה של הדמוקרטיה

על מנת להבין מה מייחד את זמננו, עלינו להתייחס אל העבר בכובד ראש. אבל מדוע? באיזה אופן אמור המסע בעקבות הזמן האבוד לא רק לסייע לנו, אלא להיות חיוני להערכת עתידה של הדמוקרטיה, בשנים סוערות אלה של המאה ה־21? ההיסטוריה חשובה בראש ובראשונה משום שכאשר אנו מתעלמים מן העבר אנו תמיד מוּעדים להיכשל בהבנת ההווה. אנחנו מאבדים את קנה המידה להערכת ההתרחשויות. כשאיננו מתעלמים מהעבר אנחנו לומדים להפיק לקחים. ההיסטוריה עוזרת לנו להבין טוב יותר את המצוקות והקשיים שבפניהם ניצבות רוב הדמוקרטיות בימינו.

זאת ועוד, ספר צנום זה מבקש לעורר מחדש תחושה של השתאות כלפי הדמוקרטיה. אין זה מסע של שוחר עתיקות אל נבכי העבר רק למען ההיסטוריה כשלעצמה. יהיה נכון יותר להגדירו כאודיסיאה עתירת תפניות בלתי צפויות, סיפורם של הרגעים המפעימים שליוו את הולדת הדמוקרטיה או התבגרותה או גוויעתה המתמשכת. הספר עוקב אחר רצפי זמן ממושכים, שינויים הדרגתיים, רגעים כאוטיים ותהפוכות פתע בהיסטוריה שלה. הוא מדגיש את טלטלות העבר, את הנסיגות והכשלים, כאשר הדמוקרטיה נחבלה קשות או הביאה על עצמה את חורבנה. נדון גם בתעלומות — למשל, מדוע דמוקרטיה מתוארת באופן טיפוסי כאישה — וגם בתופעות מפתיעות. הספר הזה מבקש לקרוא תיגר על אמונות מושרשות.

לא אחת, ההיסטוריה עלולה גם לתעתע. ספר זה נפרד לשלום מהקלישאה שהדמוקרטיה נולדה באתונה, ומהדעה הקדומה הרווחת שעולם האסלאם המוקדם לא תרם דבר לרוחה של הדמוקרטיה ולמוסדותיה. הוא מבקש לבסס את ההיסטוריה של הדמוקרטיה ברחבי העולם, ולדחות את הטיעון רב־ההשפעה, אך הלוקה בעיוורון חלקי, של ההוגה הפוליטי סמואל פ' הַנטינגטון כי ההתפתחות החשובה ביותר בדורנו היא "הגל השלישי" של הדמוקרטיה הליברלית בנוסחה האמריקני, שנולד באירועים שהתרחשו בדרום אירופה בשנות השבעים המוקדמות של המאה ה־20. הספר מבקש להראות מדוע דמוקרטיה היא הרבה מעבר לבחירות תקופתיות "חופשיות והוגנות", כפי שסבור הנטינגטון, ומדוע הולדתה של הצורה החדשה של דמוקרטיה מפוקחת לאחר 1945 הניבה תוצאות שנותרו על כנן עד ימינו אלה, והן בעלות חשיבות רבה הרבה יותר.

מכל מקום, ספר זה ודאי אינו סיפור עגום של אסונות. הדיון במאפיינים העוברים כחוט השני בתולדותיה של הדמוקרטיה לא נועד לעודד את רוחם של הספקנים ושל הרודנים באזהרות יודעות־כול על סופה המר. הספר מצדד בדעתה של החוקרת הצרפתייה הנודעת של התקופה הקלאסית, ניקול לוֹרוֹ, שההיסטוריה של הדמוקרטיה תועדה על פי רוב בידי אויביה, כמו הגנרל וההיסטוריון של יוון העתיקה תוּקידידֶס (400-460 לפנה"ס) או הדיפלומט וההוגה הפוליטי הפלורנטיני ניקולו מקיאוֶולי (1527-1469). להפך, בדפים אלה אני בהחלט מתייצב לצד הדמוקרטיה, אך משתדל מאוד לפוגג אשליות ודעות קדומות, ולהישמר מפני סכנת האשליה שההיסטוריה יכולה להפיח חיים חדשים במתים באמצעות מטה קסמים. דמוקרטיה אינה זקוקה למשטרת זיכרון. ספר קצר זה אינו מתיימר לספק את המילה האחרונה על דמוקרטיה על סמך עברה הידוע, או מפני שהוא יודע מראש, למרות הכול, מה יעלה בגורלה, לטוב או לרע. אין הוא מבטא אופטימיות נואלת ולא פסימיות דוגמטית בכל הנוגע לעתיד. הוא רק מבקש לעורר תקווה.

ההגנה הלוחמנית על הדמוקרטיה, העוברת כחוט השני בדפים אלה, שואבת את כוחה מזיכרון הנופלים על הגנה זו. היא שואבת השראה ממפגשים עם שורה של דמויות שנשכחו. בני אדם שאכלו, שתו, צחקו, נאנחו, בכו ונהרגו למען הדמוקרטיה. בני אדם מעידנים רחוקים, שמילותיהם ומעשיהם מעוררי ההשראה מזכירים לנו שדמוקרטיה, כשמפרשים אותה בתבונה, היא האמצעי היעיל ביותר שהמציאו עד כה בני אנוש כדי להילחם בניצול זדוני של הכוח להרע. הספר הזה חוקר את מקורותיהם העלומים ואת הרלוונטיות העכשווית של אידיאלים ומוסדות עבר, כגון ממשל באמצעות אספות עם, זכות בחירה לנשים, לפועלים ולעבדים משוחררים, הצבעה חשאית, משפט באמצעות חבר מושבעים וייצוג פרלמנטרי. מי שמתעניינים במפלגות פוליטיות, בבחירות תקופתיות, במשאלי עם, ברשות שופטת עצמאית, בוועדות אמת, בחברה אזרחית ובחירויות אזרח כמו חופש העיתונות, ימצאו את מבוקשם בדפים אלה. וכך אף מי שמתעניינים בפירושים המשתנים שניתנו לדמוקרטיה, לא אחת בדיונים לוהטים על משמעותה, או במאבק הקקופוני בין נימוקי ההגנה והמתקפה עליה. ובנימה קלילה יותר, מדוע מאפיין מרשים של הדמוקרטיה הוא ההזדמנות שהיא מעניקה לאנשים לעשות מעשה מטופש ולשנות את דעתם לאחר מעשה, או הבדיחות שהיא מספקת למסיבות ליל הבחירות.

אחת האמירות האירוניות ביותר על דמוקרטיה מיוחסת ליוזף גבלס, שר התעמולה של היטלר, והיא שדמוקרטיה מספקת לאויביה את האמצעים להרוס אותה, ואנו יכולים להוסיף — ולהפוך את זִכרה לאבק הזמן. עלינו לזכור לדיראון עולם את האמירה הפשיסטית הזו, שכן בעבר דמוקרטיות מעדו וקרסו, לא אחת, ולעתים אף לא התאוששו. ספר זה הוא בבחינת אזהרה מקדימה, אך ממוקדת. הוא מצביע על כך שההיסטוריה אינה סיפור המצדד באויבי הדמוקרטיה, אינה הספד חקוק ואינה סיפורו העגום של חורבן המתועד בטקסט מלומד. וכפי שאמר ההוגה הנאור וולטר (1778-1694), לא מדובר רק ביריבות מעמדית בין גבוה לנמוך. דמוקרטיה אינה רצף של אירועי זוועה, אלא היא מוכיחה שהיא יכולה להגן על המוחלשים. ההיסטוריה אינה קינה. היא יכולה לעורר בנו השראה בכך שתניע אותנו להבין שההמצאה רבת–הערך המכונה דמוקרטיה נבנית בדרך כלל בדי עמל, אך נהרסת בקלות בידי אויביה או בגלל אטימות או הימנעות שאננה מפעולה.