ההסכמה החמישית

מהרגע שאתם נולדים, אתם מעבירים מסר לעולם. מהו המסר שלכם? המסר הוא אתם, הילד שאתם. זוהי נוכחות המלאך, שליח מן האינסוף בגוף אנושי. האינסוף, שהוא כוח מוחלט, יוצר תוכנית חיים במיוחד עבורכם; וכל מה שאתם זקוקים לו כדי להיות מי שאתם מצוי בתוך התוכנית הזו. אתם נולדים, גדלים, מוצאים בני זוג, מזדקנים, ובסופו של דבר אתם חוזרים אל האינסוף. כל תא בגופכם הוא עולם שלם בזכות עצמו. הוא אינטליגנטי, הוא מושלם, והוא מתוכנת להיות מי שהוא.

גם אתם מתוכנתים להיות אתם, ולא משנה מי אתם, ולתוכנית החיים שלכם לא משנה מה המוח שלכם חושב שאתם. תוכנית החיים אינה מצויה במוח, אלא בגוף, בתוך ה־דנ"א, ובתחילת הדרך אתם פועלים לפיה אינסטינקטיבית. כילדים קטנים, אתם יודעים מה אתם אוהבים, מה אתם לא אוהבים, מתי אתם אוהבים זאת ומתי לא. אתם פועלים לפי האינסטינקטים שלכם, ואלה מכוונים אתכם להיות מאושרים, ליהנות מהחיים, לשחק, לאהוב, למלא את צורכיכם. ואז מה קורה?

גופכם מתחיל להתפתח, מוחכם מתחיל להתבגר, ואתם מתחילים להשתמש בסמלים כדי להעביר לאחרים את המסרים שלכם. כפי שציפורים מְתַקשרות עם ציפורים אחרות, וחתולים מְתַקשרים עם חתולים אחרים, בני האדם מתקשרים עם בני אדם אחרים באמצעות שימוש בסמלים. אם נולדתם על אי בודד, וחייתם לבד לגמרי, אולי זה ייקח לכם עשר שנים, אך בסופו של דבר תעניקו שם, או כינוי, לכל דבר שאתם רואים, ותשתמשו בשמות הללו כדי להעביר מסרים, אפילו אם רק לעצמכם. מדוע אנו עושים זאת? ובכן, קל להבין מדוע, ולא משום שבני האדם כל כך אינטליגנטים. הסיבה היא שאנו מתוכנתים ליצור שפה, להמציא מערכת סמלים לעצמנו.

כידוע, ברחבי העולם בני האדם מדברים וכותבים באלפי שפות שונות. בני האדם המציאו כל מיני סמלים כדי לתקשר, לא רק עם בני אדם אחרים, אלא חשוב מכך – עם עצמנו. הסמלים הללו יכולים להיות צלילים שאנו מפיקים בפינו, תנועות גוף, או כתב יד וסמלים גרפיים. ישנם סמלים שונים לחפצים, לרעיונות, למוזיקה ולמתמטיקה, אך הגיית צלילים היא הצעד הראשון, שמשמעו שאנו לומדים להשתמש בסמלים כדי לדבר.

בני האדם שלפנינו כבר נתנו שמות לכל דבר שקיים, והם מלמדים אותנו את משמעות הצלילים השונים. הם קוראים לחפץ הזה "שולחן" ולחפץ ההוא "כיסא". יש להם גם שמות לדברים שקיימים רק בדמיון שלנו, כמו בנות־ים וחדי־קרן. כל מילה שאנו לומדים היא סמל למשהו אמיתי או מדומיין, ויש אלפי מילים שעלינו ללמוד. כשאנו מתבוננים בילדים בגיל שנה עד ארבע, אנו יכולים להבחין במאמץ שהם משקיעים בלמידת מערכת סמלים שלמה. זהו מאמץ גדול, שבדרך כלל איננו זוכרים שהשקענו, משום שבשלב זה המוח שלנו אינו בוגר עדיין, אך בזכות חזרה ותרגול, בסופו של דבר אנו לומדים לדבר.

לאחר שלמדנו לדבר, האנשים שמטפלים בנו מלמדים אותנו את מה שהם יודעים, כלומר מתכנתים אותנו בידע. לאנשים שאנו חיים איתם יש הרבה מאוד ידע, הכולל את כל החוקים החברתיים, הדתיים והמוסריים של תרבותם. הם לוכדים את תשומת ליבנו, מעבירים לנו את הידע שלהם ומלמדים אותנו להיות כמוהם. אנו לומדים כיצד לתפקד כגבר או כאישה, בהתאם לחוקים ולמוסכמות של החברה שלתוכה אנו נולדים. אנו לומדים כיצד להתנהג "כראוי" בחברה שלנו, כלומר כיצד להיות "אנשים טובים".

בעצם, אנו עוברים תהליך של ביות, כמו שעובר כלב, או חתול, או כל חיה מבויתת - באמצעות מערכת של תגמולים ועונשים. נאמר לנו שאנחנו "ילד טוב" או "ילדה טובה" כשאנו עושים את מה שהמבוגרים אומרים לנו לעשות, ו"ילד רע" או "ילדה רעה" כשאיננו עושים מה שהם רוצים שנעשה. לפעמים מענישים אותנו גם מבלי שהיינו רעים, ולפעמים אנו מתוגמלים גם מבלי שהיינו טובים. מתוך פחד שיענישו אותנו, או חשש מכך שלא נתוגמל, אנו מתאמצים לְרַצוֹת אנשים אחרים. אנו מנסים להיות טובים, כי ילדים רעים לא מתוגמלים, אלא נענשים.

במסגרת הביות האנושי, כל החוקים והערכים של משפחתנו ושל החברה שבה אנו חיים נכפים עלינו. אין לנו אפשרות לבחור במה להאמין, נאמר לנו במה להאמין ובמה לא להאמין. האנשים שאנו חיים איתם אומרים לנו את דעתם: מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור, מה יפה ומה מכוער. וכך, כל המידע הזה מוטמע ישירות במוחנו. אנו תמימים; אנו מאמינים במה שהורינו ושאר המבוגרים סביבנו אומרים לנו; אנו מסכימים לקבל את המידע הזה, והוא נטמע בזיכרוננו. כל מה שאנו לומדים נטמע במוחנו בדרך של הסכמה, והוא נשאר בתוכו בדרך של הסכמה, אך תחילה הוא עובר דרך מסננת הקֶשֶב שלנו.

קֶשֶב הוא יכולת חשובה לאדם, משום שהוא מאפשר לנו להתרכז באובייקט אחד או במחשבה אחת מתוך מגוון רחב מאוד של אפשרויות. באמצעות הקֶשֶב, מידע מן העולם החיצוני עובר אל תוך מוחנו, ולהפך. הקֶשֶב הוא הערוץ שבו אנו משתמשים על מנת להעביר מסרים מאדם לאדם. כמו גשר המקשר בין מוח למוח אחר, אנו פותחים את הגשר עם צלילים, סימנים, סמלים ומגע - עם כל סיטואציה שלוכדת את הקֶשֶב שלנו. כך אנו מלמדים, וכך אנו לומדים. איננו יכולים ללמד שום דבר אם לא מקשיבים לנו, אנו לא יכולים ללמוד דבר אם איננו קשובים.

המבוגרים עושים שימוש בקֶשֶב שלנו על מנת ללמד אותנו כיצד ליצור מציאות שלמה בתוך מוחנו, תוך שימוש בסמלים. לאחר שהם מלמדים אותנו את מערכת הסמלים המבוססת על צלילים, המבוגרים דורשים מאיתנו לשנן את אותיות ה־א"ב, ובאמצעותן אנו לומדים שוב את אותה שפה, הפעם בצורה גרפית. דמיוננו מתחיל להתפתח, סקרנותנו מתעוררת ואנו מתחילים לשאול שאלות. אנו שואלים עוד ועוד שאלות ושואבים מידע מכל מקור אפשרי. ואנו יודעים שסוף סוף אנו שולטים בשפה כשאנו מצליחים להשתמש בסמלים כדי לדבר אל עצמנו בתוך מוחנו - כלומר לומדים לחשוב. לפני כן, איננו חושבים אלא מחקים צלילים ומשתמשים בסמלים כדי לתקשר, והחיים שלנו פשוטים לפני שאנו מתחילים לייחס משמעות או רגשות לסמלים עצמם.

כאשר אנו מייחסים משמעות לסמלים, אנו מתחילים להשתמש בהם כדי להבין כל דבר שמתרחש בחיינו. אנו משתמשים בסמלים כדי לחשוב על דברים הקיימים במציאות, וגם על דברים מופשטים שאנו מתחילים לדמיין שהם אמיתיים, כגון יפה ומכוער, רזה ושמן, חכם וטיפש. שימו לב שאנו מסוגלים לחשוב רק בשפה שאנו שולטים בה. במשך שנים רבות דיברתי רק ספרדית, ונדרשתי להרבה מאוד זמן על מנת לשלוט במספיק סמלים בשפה האנגלית כדי שאוכל לחשוב באנגלית. לא קל ללמוד שפה על בוריה, אך בשלב מסוים אנו מגלים שאנו חושבים באמצעות הסמלים שאנו לומדים.

כשאנחנו מתחילים ללכת לגן חובה או לבית הספר, בגיל חמש או שש, אנו כבר מבינים את המשמעות של מושגים מופשטים כמו אסור ומותר, מנצח ומפסיד, טוב ורע. בבית הספר אנו ממשיכים ללמוד כיצד לקרוא ולכתוב את הסמלים שאנו כבר מכירים, והשפה הכתובה מאפשרת לנו לצבור יותר ידע. אנו ממשיכים לייחס משמעות לעוד ועוד סמלים, והחשיבה שלנו הופכת להיות לא רק קלה, אלא אוטומטית.

כעת, הסמלים שלמדנו לוכדים את כל הקֶשֶב בזכות עצמם. בשלב זה, מה שאנחנו כבר יודעים מדבר אלינו, ואנו מקשיבים למה שידוע לנו. אני מכנה זאת "קול הידע", משום שהידע הוא המדבר אלינו בראשנו. לעיתים קרובות אנו שומעים את הקול מדבר אלינו, וכל פעם בזהות אחרת; אנו שומעים את קולם של אימנו, של אבינו, של אחינו ואחיותינו, והקול לעולם אינו מפסיק לדבר. הקול הזה אינו אמיתי, אנו יצרנו אותו. אבל אנו מאמינים שהוא אמיתי, משום שאנו מעניקים לו חיים באמצעות כוח האמונה שלנו, מה שאומר שאנו מאמינים ללא צל של ספק במה שהקול הזה אומר לנו. זה השלב שבו הדעות של הסובבים אותנו מתחילות להשתלט על מחשבותינו.

לכל אחד יש דעה לגבינו, וכולם אומרים לנו מי אנחנו ומה אנחנו. כילדים צעירים, איננו יודעים עדיין מה אנחנו. הדרך היחידה שבה אנו מסוגלים לראות את עצמנו היא באמצעות מראָה. אימא אומרת לנו מה אנחנו, ואנו מאמינים לה. דבריה שונים לחלוטין מאלו של אבא, או של אחינו ואחיותינו, אך אנו מסכימים גם איתם. הסובבים אותנו מספרים לנו איך אנו נראים, וזה נכון במיוחד כשאנו ילדים. "תראה, קיבלת את העיניים של אימא שלך, את האף של סבא שלך". אנו מקשיבים לכל הדעות של בני משפחתנו, של מורינו ושל הילדים הגדולים יותר בבית הספר. אנחנו רואים את הבבואה שלנו במראָה שלהם, ואנו מסכימים עימם שאלה אכן מי שאנחנו. וכאשר אנו מסכימים, הדעות הללו הופכות להיות חלק ממערכת האמונות שלנו. אט אט, כל הדעות הללו של האחרים לגבינו מתחילות לשנות את ההתנהגות שלנו, ואנו מאמצים תפיסה עצמית המבוססת על מה שאחרים חושבים עלינו: "אני יפה, אני לא יפה; אני חכם, אני לא כל כך חכם; אני טיפוס מנצח, אני לא מסוגל לנצח; אני טוב בזה, אני גרוע בזה."

בשלב מסוים, כל הדעות והעמדות של ההורים והמורים שלנו, של הדת והחברה שלנו, גורמות לנו להאמין שעלינו להיות בני אדם כאלה או אחרים כדי להיות מקובלים. הן מכתיבות לנו כיצד עלינו להיות, כיצד עלינו להיראות וכיצד עלינו להתנהג. אנו חייבים להיות כך, ואסור לנו להיות אחרת. כיוון שזה לא בסדר שנהיה פשוט מי שאנחנו, אנו מתחילים להעמיד פנים שאנו בעצם מה שאנחנו לא. הפחד מפני דחייה הופך לפחד שלא נהיה די טובים, ואנו מתחילים לחפש אחר מה שקרוי "שְלֵמוּת". במסגרת החיפוש, אנו מגבשים לעצמנו גרסת שלמות משלנו - איך אנחנו רוצים להיות, אך אנו יודעים שאיננו כאלה - ולכך אנו שופטים את עצמנו. אנו לא אוהבים את עצמנו ואומרים לעצמנו, "תראה איך אתה נראה טיפש, כמה מכוער אתה; תראה כמה שמן, כמה נמוך, כמה חלש, כמה מטומטם אתה." כאן מתחילה הדרמה, משום שעתה הסמלים פועלים נגדנו. אנו אפילו לא שמים לב שלמדנו להשתמש בסמלים כדי לפסול את עצמנו.

לפני שמתחיל תהליך הביות, לא אכפת לנו מי אנו ואיך אנו נראים. הנטייה שלנו היא לחקור את העולם, להביע את היצירתיות שלנו, לשאוף להנאה ולהימנע מכאב. כילדים קטנים, אנו פראיים וחופשיים. אנו מסתובבים בעולם עירומים, ללא מודעות עצמית וללא שיפוט עצמי. אנו אומרים את האמת משום שאנו חיים אותה. הקֶשֶב שלנו ממוקד בהווה. אנו לא חוששים מן העתיד ולא מתביישים בעבר. לאחר הביות, אנו מנסים להיות די טובים כלפי כל האחרים, אך איננו די טובים כלפי עצמנו, משום שאיננו מצליחים להתקרב לגרסת השְלֵמות שגיבשנו לעצמנו.

כל הנטיות האנושיות הטבעיות שלנו אובדות בתהליך הביות, ואנו מחפשים את מה שאיבדנו. אנו מתחילים בחיפוש אחר החופש, משום שכבר איננו חופשיים להיות מי שאנחנו באמת; אנו מתחילים לחפש אחר האושר, כי כבר איננו מאושרים; אנו מתחילים לחפש אחר היופי, משום שכבר איננו מאמינים שאנו יפים.

אנו ממשיכים לגדול ולהתפתח, ובתקופת ההתבגרות הגוף שלנו מתחיל להכיר את החומרים הקרויים הורמונים. הגוף הפיזי שלנו כבר אינו גוף של ילד, וסגנון החיים שהורגלנו אליו כבר אינו מתאים לנו יותר. איננו רוצים שהורינו יגידו לנו מה לעשות ומה לא לעשות. אנו רוצים את החופש שלנו, להיות מי שאנחנו, ועם זאת אנו מפחדים להיות מי שאנחנו. אנשים אומרים לנו, "אתם כבר לא ילדים", אבל אנו עדיין לא מבוגרים, וזוהי תקופה קשה עבור רוב בני האדם. בשלב הנערוּת, אנו כבר לא זקוקים לאף אחד שיביית אותנו. למדנו כבר לשפוט את עצמנו, להעניש את עצמנו ולהעניק לעצמנו תגמולים בהתאם למערכת האמונות שהטמענו בילדותנו, ואותה מערכת של תגמולים ועונשים. חלק מן האנשים במקומות שונים בעולם צולחים את תהליך הביות ביתר קלות מאחרים, אך באופן כללי, לאף אחד מאיתנו אין סיכוי להתחמק ממנו לגמרי. כולנו כפופים לו.

בסופו של דבר הגוף שלנו מתבגר, ושוב הכול משתנה. אנו שוב מתחילים לחפש, אך כעת, יותר ויותר, אנו מחפשים את עצמנו. אנו מחפשים אחר האהבה, משום שלמדנו להאמין כי האהבה מצויה במקום כלשהו מחוצה לנו. אנו מחפשים אחר הצדק, משום שאין שום צדק במערכת האמונות שהוטמעה בנו. אנו מחפשים אחר האמת, משום שאנו מאמינים רק בידע אשר נטמן במוחנו. וכמובן, אנו עדיין מחפשים אחר השלמות, משום שכעת אנו מסכימים עם התפיסה הכלל־אנושית שלפיה "איש אינו מושלם".