ההרפתקאות הבלתי נוחות בעליל של ברונטה לב-בזלת

1

הייתי בת עשר כששודדי ים הרגו את ההורים שלי.

זה לא הטריד אותי כמו שאפשר אולי לצפות — בקושי הִכרתי את ההורים שלי.

הם היו שני אנשים שרקדו והסתחררו בתמונה שדודה שלי העמידה על האח. בפינת התמונה היתה להקת ג'ז, ואני תמיד התעניינתי יותר בגבר שניגן בחצוצרה מאשר בצעיף האוורירי של אמי או בחיוך הטיפשי של אבי. החצוצרן הזה! הפנים שלו נראו כמו דג אבו־נפחא, היתה לו רעמת שיער פרוע, וקרני אור מבריקות ניתזו משפת החצוצרה שלו!

אבל כשקיבלנו את ההודעה דודה איזבל היתה נסערת. היא היתה אחותו הבכורה של אבי, והיא טיפלה בי מאז שההורים שלי יצאו אל ההרפתקאות שלהם. לא היתה לה הרבה ברירה: בוקר קריר אחד היא מצאה אותי במבואה של בניין המגורים שלה, מכורבלת בעגלה.

דודה שלי אמרה שהיה גם פתק, אבל הוא הלך לאיבוד כשעוזרת הבית שלה עשתה ניקיון יסודי. היו גם בקבוק מלא חלב (בשבילי) וקופסה של תה פריחת הענן (בשביל דודה שלי).

כשהגיעה אלינו הידיעה על שודדי הים, היא התייפחה הכי חזק דווקא בגלל תה פריחת הענן. המשרת הגיש לנו את הידיעה על פתק לבן קטן שהונח במרכזו של מגש כסף. זאת היתה בחירה מצערת. על כרטיסים לבנים שמונחים על מגשי כסף כתובים בדרך כלל דברים כמו: נשמח לראותך בין אורחינו בנשף החגיגי שלנו או תודה על האירוח הנפלא בערב המשחקים! נזמין אתכם למשחק גומלין בהקדם!

לכן כשדודה שלי ואני ראינו את מגש הכסף מרחף לכיווננו, חייכנו זו אל זו עם ספלים בידינו. ואז קראנו מה כתוב.

בצער רב אנו מודיעים כי פֶּטְרִיק ולִידָה לב־בזלת נקטפו באש תותחים מסיפונה של אוניית השודדים "דַּרְדַּרשֶׁלֶד" (208 טונות, אורך 103 רגל, רוחב מקסימלי 24 רגל).

בהתחלה דודה שלי התרתחה על בחירת המילים.

"נקטפו!" היא קראה. "נקטפו!"

אני הייתי מבולבלת. יצא לי בכמה הזדמנויות ללכת לקטוף פרחים עם דודה כזו או אחרת כשהן באו לביקור, וגם עם האומנת שלי. אז אם "אש תותחים", מי שזה לא יהיה, רצה ללכת לקטוף פרחים עם ההורים שלי — ולכבד אותם בלימונדה ובפרוסת עוגה, כך שיערתי — מה הבעיה?

אבל אז דודה שלי פנתה אל המשרת ואמרה, "קראת את זה?" והמשרת צעד לפנים בעלבון והשיב: "חס וחלילה!"

כעת הוא התכופף אל דודה שלי וקרא.

"אלי הטוב! " הוא אמר, הניד את ראשו באטיות והשמיע כמה צקצוקים של אי־שביעות רצון. הוא הביט מטה אל דודה שלי ופניו התקדרו.

"נקטפו!" דודה שלי אמרה לו. "היית מאמין? הם לא יכלו למצוא ביטוי פחות קליל מזה?"

"בהתאם לנסיבות," הסכים המשרת.

"הם היו צריכים לכתוב 'נרצחו'!" קראה דודה שלי. "נרצחו בידי שודדי ים!"

וכך הבנתי שהורַי מתו. עינַי נפערו לרווחה. אבל במהרה הן חזרו לצורתן הרגילה.

המשרת עטה ארשת פנים מהורהרת. "הייתכן," הוא אמר, "שהיתה זו תאונה? הייתכן שפטריק ולִידָה היו בקו האש בזמן הלא נכון? לכן, במקרה כזה, זה לא ייחשב רצח, הלא כן?"

"גרימת מוות ברשלנות?" תהתה דודתי בסערת רגשות. "אנו מודיעים בצער כי מותם נגרם. זה נשמע עקום."

המשרת הוסיף לחקור את הכרטיס. "משונה," הוא אמר. "כל הפרטים הללו על האונייה. אולי יש יותר מאוניית שודדים אחת בשם דַּרדַּרשֶׁלֶד, והם רוצים לבדל אותה מהאחרות?"

"זאת שערורייה!" אמרה דודה שלי.

"זה נשמע כאילו מישהו רוצה לתפור לאונייה חליפה במכונת תפירה — אולי אפילו סרבל — ולשם כך הוא יזדקק למידות."

"חה!" אמרה דודה שלי. היא והמשרת חייכו. החיוכים שלהם נעלמו.

היתה שתיקה ארוכה. לגמתי מהשוקו שלי וראיתי איך השמש חודרת מבעד לחלונות הצרפתיים. היא נצנצה על כלי הכסף והאירה את מפת השולחן הלבנה.

"אוי!" קראה דודה שלי לפתע והקפיצה אותי ואת המשרת. "אוייי! הם נתנו לי קופסה של תה פריחת הענן, ועכשיו הם אינם!"

היא התחילה להתייפח בקול.

אתם מבינים, הקופסה של תה פריחת הענן שהורַי השאירו בעגלה שלי (יחד איתי) נגעה ללִבָּה. זה היה התה האהוב עליה והם בוודאי זכרו את זה. "מחוות מהסוג הזה," היא נהגה לומר לי לעתים קרובות, "מחוות קטנות של התחשבות. הן מה שמבדיל בין אנשים אדיבים לכל היתר."

היא אמרה לי תמיד שעלי לשאוף להיות אדיבה כמו ההורים שלי. לכן במשך תקופה מסוימת נהגתי לשאת פנקס קטן ולרשום את המשקאות החמים והקרים, הפירות, הממתקים וטעמי הגלידה האהובים על כל מי שפגשתי. ככה, כשאהיה גדולה ואנטוש את התינוק או התינוקת שלי במבואת הבניין של מישהו אחר, אקפיד להוסיף גם דוגמית מהפינוק האהוב עליהם בתוך העגלה.

בפעמים אחרות אמרה דודה שלי שהגישה של הורי לחיים היתה "כָּאוֹטִית כמו שריפה בשדה קוצים."

אבל עכשיו ישבנו אל השולחן בשמש אחר הצהריים והאזנו לדודה איזבל מבכה את מותם של אחיה וגיסתה, ובפרט את תה פריחת הענן.

2

למחרת טלפנה דודה איזבל לעורכי הדין של המשפחה, והם הזמינו אותנו למשרד שלהם לקריאת הצוואה.

צוואה זה משהו שאנשים משאירים אחריהם כשהם מתים. דודה איזבל הסבירה לי שלעורכי הדין יש משהו שנקרא יִיפּוּי כּוֹחַ. והיא גם תמיד אומרת שלי יש הרבה כוח.

אבל הכוח שלי, היא אומרת, הוא כוח רצון. "איזה כוח רצון יש לך, נכון, בְּרוֹנְטֶה?" היא מעירה לעתים קרובות, לפעמים בכעס ולפעמים בחיוך שנראה גאה.

"כן," אני תמיד משיבה בניסיון לרצות אותה. "צודקת."

דודה איזבל הופתעה לשמוע שלהורי היתה צוואה. "אתה לא חושב," היא אמרה למשרת, "שהם היו מבולגנים מדי בשביל לכתוב צוואה?"

המשרת הסכים. "הייתי אומר שיש יותר סיכוי שיחבצו חמאה!" הוא אמר.

דודה איזבל ואני צחקנו, והמשרת נראה מרוצה מעצמו וגם הוא צחק. ואז צחוקה של דודה שלי פסק פתאום והיא בהתה מבעד לחלון בחלל האוויר. אז גם המשרת ואני הפסקנו לצחוק ובהינו באותה נקודה.

כשהלכנו למשרד עורכי הדין לבשתי את השמלה הלבנה שלי עם הסרט הכחול, והתרגשתי מאוד כי דודה שלי אמרה לי שאחר כך נוכל ללכת לקנות מילקשייק.

היו שם שני עורכי דין, שניהם גברים עם עור לבן ולח כמו תפוח מקולף.

"עורכי הדין יֵירָאוּ לך זקנים למדי," דודה איזבל הודיעה לי קודם לכן באותו הבוקר. "אף על פי שהם לא."

חשבתי על זה, אבל זה לא נשמע לי הגיוני.

"אני מתכוונת שהם נראים זקנים לגילם," היא הסבירה. "זה מפני שהם עורכי דין. אם הם היו בוחרים לעצמם מקצועות אחרים — לוליינים, למשל, שמתנדנדים על טרפז — "

"או עובדים בגן חיות," הציע המשרת, "שמשתעשעים עם האריות הידידותיים יותר בלהקה?"

"בדיוק. אם הם היו עושים את זה, הם אולי היו נראים צעירים יותר לגילם. את מבינה למה אני מתכוונת, בְּרוֹנְטֶה?"

"לא," השבתי.

אבל עכשיו לטשתי עיניים בשני הגברים. הם ישבו כפופים בכיסאותיהם, לבושים בחליפות עם שתי שורות של כפתורים, מציצים מבעד למשקפיים ועושים תנועות של לעיסה עם הלסת. עכשיו הבנתי לְמה דודה איזבל התכוונה.

הכיסאות שלהם היו ענקיים ורכים, מהסוג שמסתובב ומשמיע קולות חריקה כשמזיזים את הישבן. דודה איזבל ואני ישבנו בכיסאות רגילים עם משענת קשיחה. אז בהתחלה לא התרכזתי במה שעורכי הדין אמרו כי יותר מדי כעסתי בגלל זה. למה לנו אין כיסאות מסתובבים, רכים וכיפיים?

ואז הבנתי שההוא מימין — מר קְרוֹזֶר — פונה אלי.

"בְּרוֹנְטֶה, נכון?" הוא אמר. "אם אני יודע דבר אחד על ילדות קטנות כמוך, אז את היית מעדיפה שכל זה ייגמר כמה שיותר מהר כדי שתוכלי ללכת מכאן לאכול את ארוחת המִנחָה שלך! מה את אומרת? אני צודק?"

לא אמרתי שום דבר. הסתכלתי על כפות הרגליים שלי ובדקתי אם אני יכולה להגיע לרצפה כשאני מותחת את הבהונות. הייתי להוטה ללכת משם ולשתות מילקשייק, אני לא מכחישה, אבל לא היתה לי שום כוונה לשמח את מר קרוזר על ידי כך שאסכים איתו.

"בְּרוֹנְטֶה," אמר השני — מר רִידְגְ'וֵויי — ונעץ בי את משקפיו, "המְנוֹחִים מנו כמה וכמה תנאים מוקדמים שעלייך לעמוד בהם כדי שהצוואה תְקוּיָם ואת תקבלי את הירושה שלך."

בהיתי בו.

יש מבוגרים שמדברים אל ילדים כמו אל תינוקות ומגביהים את הקול שלהם בסוף כל משפט שהם אומרים. התפקיד שלך כילד הוא לצחקק או לעשות "כן" עם הראש ולחייך. מר קרוזר, עורך הדין הראשון, היה מהסוג הזה.

ויש מבוגרים כמו מר רידג'וויי שמדברים לילדים כאילו הם מבוגרים קטנים. הם עושים את זה עם חיוך גאה ובנצנוץ של המשקפיים שלהם. במצב הזה אני לא יודעת מה הילד אמור לעשות. אולי הייתי אמורה לבהות בפליאה, או לפרוץ בבכי ולומר, "אני לא מבינה!"

קימטתי את אפי לעברו.

"בשם אלוהים!" אמרה דודה איזבל. "על מה שניכם מדברים?"

כיסאות העור חרקו כשמר קרוזר ומר רידג'וויי נשענו לאחור.

"המצב הוא כזה." כעת פנה מר קרוזר אל דודה איזבל, וזה הקל עליו מאוד. "הם השאירו לבְּרוֹנְטֶה הנחיות. בכספת בבנק יש תיבת אוצר. היא מלאה במתנות. בְּרוֹנְטֶה צריכה לחלק את המתנות האלה לכל מיני אנשים. היא מוכרחה לצאת אל המסע שלה בתוך שלושה ימים בדיוק. אה כן, והיא חייבת לעשות הכול לבד."

"לבד! היא בת עשר!"

"אולי הוריה לא חשבו שהם ימותו כשהיא תהיה צעירה כל כך?" הציע מר רידג'וויי ומשך בכתפיו באדישות.

"הם היו מאוד יסודיים," הוסיף מר קרוזר, הניח את מרפקיו על השולחן ודפדף בין הדפים. "הם ציינו לא רק שמות וכתובות, אלא גם את אמצעי התחבורה שעל בְּרוֹנְטֶה לקחת. יש גם כמה המלצות למסעדות ולבתי קפה שבהם היא תרצה אולי לסעוד. אבל כמה מאלה הם רשות."

"היא בת עשר," חזרה דודה איזבל בקול רגוע יותר. "היא לא נוהגת לסעוד במקומות. בכל מקרה, איך היא אמורה לסחוב איתה תיבה מלאה מתנות?"

"היא יכולה לארוז אותן במזוודה שלה," יָעַץ מר רידג'וויי.

היתה שתיקה שעה שדודה איזבל קפצה את שפתיה מולו. ואז היא קימטה את מצחה. "מיהם הנמענים של המתנות הללו?" היא שאלה בתקיפות. "אני מניחה שכולם גרים כאן בגֵיינְסְלִי, נכון?"

באותו הרגע פרצו שני עורכי הדין בצחוק גדול, ואני זכיתי בהצצה לאיך הם יכלו להיראות אם הם היו מבלים כל היום בהשתובבות עם אריות.

"לא, לא, בהחלט לא! הם מפוזרים על פני ממלכות וקֵיסָרוּיוֹת!"

מר קרוזר הושיט לדודה איזבל דף נייר, והיא החזיקה אותו כך שגם אני אוכל לקרוא.

זו היתה רשימה של שמות.

אלה היו שמותיהן של עשר הדודות האחרות שלי.

בסוף הרשימה, בכתב קטן, היה "נספח". ההורים שלי חתמו עליו בראשי תיבות.

דודה איזבל לא תקבל מתנה — היא כבר קיבלה את תה פריחת הענן.

3

דודה איזבל כחכחה בגרונה. כשהיא דיברה, המילים שאמרה נשמעו כמו ספרים שנופלים על הרצפה בחבטה.

"תה פריחת הענן," היא אמרה, "זה טוב ויפה."

ידעתי למה היא מתכוונת. היא התכוונה לומר שהיא טיפלה בי מאז שהייתי תינוקת קטנטונת ושגם לה מגיע אוצר קטן משלה. היא התכוונה לומר שבכל השנים שחלפו תה פריחת הענן נראה כמו מחווה נחמדה, סימן של חיבה, אבל עכשיו זה היה לא יותר מקִשקוּש, "נספח".

היא זקפה את כתפיה. "אבל בְּרוֹנְטֶה," היא המשיכה, "בהחלט לא יוצאת למסע הזה לבדה. זה מסוכן מדי בשביל ילדים! קוסמים אפלים יכולים לצוץ בכל פינה! אם היא מוכרחה להסתובב ולחלק אוצרות, המשרת ואני נלווה אותה."

עורכי הדין נרכנו קדימה ושניהם הקישו על דף הנייר בלהט, כאילו ניגנו דוּאֵט עליז בפסנתר.

"ברור למדי," אמר מר קרוזר.

"שהיא חייבת לנסוע בגפה," הוסיף מר רידג'וויי.

"הֲבֵל הֲבָלִים," אמרה דודה איזבל. "מוכרחה להיות דרך לעקוף את זה. המשרת ואני נקנה את הכרטיסים שלנו בנפרד. אנחנו נשב מאחורֵי בְּרוֹנְטֶה ונשגיח עליה. עורכי דין הם מומחים במציאת פְּרָצוֹת בחוק, הלא כן? תחשבו על משהו ותחזרו אלי."

עכשיו עורכי הדין הביטו זה בזה מזווית העין.

"אהמ," אמר מר קרוזר.

"גברתי," אמר מר רידג'וויי. "הואילי בטובך להתבונן מקרוב על הדף הזה."

דודה איזבל משכה באפה. היא לקחה את הדף וחקרה אותו.

"מה הבעיה?" היא שאלה כעבור רגע.

"את רואה את השוליים מסביב?"

"כן."

"את רואה שהם רקומים?"

"זה יפה מאוד," אמרה דודה איזבל. "עדין מאוד."

"התבונני יותר מקרוב," הנחה אותה מר קרוזר.

"רקמה עדינה מאוד. כן, אני רואה. אבל אני לא מבינה איך — "

"באיזה צבע הרקמה?" שאל מר רידג'וויי.

דודה איזבל נעשתה קצרת רוח. "זה מעין כחול־כסוף, אני מניחה, אבל באמת, אני לא מבינה — "

"תיגעי בזה בקצות אצבעותייך."

דודה איזבל נאנחה ועשתה כדבריו. "רך מאוד," היא אמרה. "רך במיוחד."

"כן," אמר מר רידג'וויי.

"כן," אמר מר קרוזר.

היתה שתיקה ארוכה. שעון תקתק.

דודה איזבל נשאה את עיניה לאט. "זה לא..." היא נשפה וקפאה. "זאת לא רִקמַת פֵיוֹת, נכון?"

שני עורכי הדין הנהנו בנחישות. "דווקא כן."

4

בשלב הזה אני צריכה לקטוע את הסיפור ולומר שעכשיו אני בת שתים־עשרה.

אני כותבת את הדברים האלה בערסל, והכלב שלי ויל ישן בצִלו. אבל אז הייתי רק בת עשר. ידעתי הרבה מאוד על נימוסים טובים ועל עוגות עם זיגוג לימון, אבל לא ידעתי שום דבר על רִקמַת פֵיוֹת — או למעשה על שום דבר אחר. ואפילו לא היה לי אז כלב.

הדבר היחיד שידעתי על קסמים היה קטע מתוך "תולדות הממלכות והקיסרויות לילדים" שהאומנת שלי, דִי, רצתה שאשנן:

קסמים נוֹצָרִים מחוטים. לפני שנים רבות החוטים היו אמיתיים וכָרוּ אותם במִכְרוֹת קסומים. במִכְרֶה מהסוג הראשון היה "חוט אור". חוט האור היה כחול־כסוף ורך כמו ענן והוא שימש קוסמי אמת, כמו פֵיוֹת, אֵלְפִים ושדוני מים. במכרה מהסוג השני היה "חוט צַלְמָוֶות". החוט הזה היה עבה וגס בצבעי שחור ואדום והוא שימש קוסמים אפלים, כמו מכשפות ושועלי כסף טהור. ובמכרה מהסוג השלישי היה חוט ליפוף. החוט הזה דומה יותר לחבל דק או לשרוך וצבעו ירוק־זהוב. אורגי קסם השתמשו בו כדי ללכוד קסם צַלְמָוֶות ברשת, כדי שלא יחולל כל רע.

במשך הזמן כל הקוסמים למדו לעשות קסמים עם חוט דמיוני. היום הם פשוט מזיזים את הידיים שלהם באוויר כאילו הם תופרים (או סורגים, או אורגים, או רוקמים וכו'). המכרות נעלמו מזמן; אף אחד לא זוכר היכן הם היו, ובימינו נדיר למצוא חוט של ממש, חוץ מאשר במוזיאון.

או במשרד עורכי דין, כמו שראינו. אם ההורים שלך מצאו פֵיָה שתרקום חוט אור סביב הצוואה שלהם.

"הם השיגו חוט אור," מלמלה דודה איזבל והנידה את ראשה. "מה עבר להם בראש?"

עורכי הדין הנהנו בכובד ראש.

אני התרגזתי.

"טוב," אמרתי. "אבל מה זה אומר?"

שני עורכי הדין הסתובבו אלי בחריקת כיסאות.

"זה אומר, בְּרוֹנְטֶה, שאת חייבת למלא אחר ההוראות שבצוואה הזאת," אמר מר קרוזר.

"אם לא תעשי זאת," הצטרף מר רידג'וויי, "הרקמה תיפרם."

"ואם הרקמה תיפרם," דקלמו שני עורכי הדין, "זה מה שיקרה גם לעיר שלך."

הם נופפו בידיהם לכיוון החלונות, על העיר גיינסלי.

"היא תיפרם?" עדיין הייתי מרוגזת. "העיר שלי תיפרם?"

"היא תיקרע לגזרים," הבהיר מר רידג'וויי, "כמו חוטים שנקרעים."

הוא נעץ את אצבעו בדף. "את רואה מה כתוב כאן?" הוא אמר. "בעוד שלושה ימים בדיוק עלייך לקחת את הרכבת של 7:15 בבוקר לליווינגסטון." הוא השתתק. "אם לא תעשי זאת, הכבישים ייסדקו."

מר קרוזר שלח את ידו כדי לתקוע גם את האצבע שלו. "את רואה מה כתוב כאן? ביום הזה עלייך לעלות על רכבת הלילה לקְלִייבּוֹרְן כדי לבקר את דודתך קלייר. אחרת העצים ייעקרו מן האדמה."

"עלייך להישאר אצל כל דודה במשך שלושה ימים בדיוק," דקלם מר רידג'וויי.

"למעֵט שני יוצאים מן הכלל," אמר מר קרוזר, שהמשיך לנעוץ את האצבע בדף. "את נשארת עם שתי הדודות האלה באונייה שלהן למשך חודש, ואת נשארת עם הדודה הזאת למשך שבועיים."

"אם לא תעשי זאת," אמר מר רידג'וויי, "גשרים יתמוטטו."

קולותיהם של עורכי הדין התגברו מרגע לרגע. הם הִכו בדף באגרופיהם.

"הדודה האחרונה היא דודה פְרֶאנִי במפרץ נינה!"

"דודה פראני מוכרחה לערוך מסיבה ולהזמין משפחה וחברים, כדי לחגוג את חייהם של הורייך!"

"רק כאשר המסיבה תיגמר, בְּרוֹנְטֶה, את תצאי לחופשי!"

"לפני המסיבה הזאת עלייך למלא אחר ההנחיות הללו בדיוק!"

"עלייך להעניק לדודות את המתנות שלהן במועד המדויק!"

"אחרת חלונות יתנפצו!"

"עלייך ללכת לבית הקפה הזה!"

"אחרת גגות יקרסו!"

"עלייך להזמין כאן עוגת גבינה!"

"אחרת בניינים יתמוטטו!"

עכשיו הם כבר צעקו והלמו בשולחן. החדר רעד בעוצמה. וגם אני.

"עלייך למלא אחר ההנחיות הללו בדיוק נמרץ, בְּרוֹנְטֶה!"

"אחרת אנשים ימותו."

פתאום נפלה שתיקה. או לא בדיוק שתיקה, כי שני עורכי הדין התנשפו. הם טפחו על מצחם המיוזע בממחטות שלהם.

"אבל היא רק ילדה," לחשה דודה איזבל.

הסתכלתי על פניה. הן היו לבנות כמו שלג טרי — ועכשיו באמת פחדתי.

5

בשלושת הימים הבאים לא נשמתי.

טוב, כנראה כן נשמתי, אחרת הייתי מתה.

אבל באמת הרגשתי כאילו אין לי זמן לנשום.

יצאנו ממשרד עורכי הדין בריצה, ומאותו הרגע לא הפסקנו לרוץ.

תכננו, ארזנו, קיפלנו, רכסנו, הזמנו שמלות חדשות אצל התופרת. קראתי את ההנחיות של ההורים שלי שוב ושוב, והיו לי סיוטים שבהם איבדתי אותן או שפכתי עליהן לימונדה. "הדיו נמרחה!" צעקתי מתוך שינה. "אי־אפשר לקרוא מה כתוב!"

היינו צריכים, כמובן, לרוץ לבנק כדי לאסוף את תיבת האוצר מהכספת.

התברר שהתיבה קטנה מאוד, בגודל של קופסת נעליים גדולה. לרגע אחד חשבתי שיש עליה אבני חן נוצצות, אבל אלה היו סתם נצנצים מודבקים.

לצד התיבה היה שקיק של מטבעות מכסף טהור בשביל "הוצאות הנסיעה" של המסע שלי. "שימושי," מלמלה דודה איזבל, אבל מיד הסתובבה ויצאה מהבנק בריצה.

בזמן שהתרוצצנו, דודה איזבל בחנה אותי כדי לוודא שאני מכירה את כל הסכנות של קוסמים אפֵלים.

"איך יודעים אם מישהי היא מְכַשֵׁפָה?"

"הן בדרך כלל נראות מבולבלות. הן הולכות עם סנדלים וגרביים."

"יופי. מה את עושה אם את רואה אחת?"

"נשארת רגועה. מנסה לא להתבלט."

"איך את מזהה שועל כסף טהור?"

"המון תכשיטים. אוזניים מחודדות."

"מה את עושה אם את רואה אחד?"

"צוחקת בקול רם. הם לא סובלים קולות של צחוק."

"איך את מזהה לַחְשָׁן?"

השתתקתי. לחשן הוא הקוסם האפל המפחיד ביותר. האחרים בדרך כלל עוזבים אותך לנפשך אם את לא מטרידה אותם, אבל לחשנים — הם חוטפים ילדים.

"אבל אני לא אראה לחשן, נכון? כי כולם כבולים בממלכה הלוחשת?"

"אמת." הנהנה דודה איזבל. "אבל מה יקרה אם לחשן יברח? איך את מזהה לחשן?"

"הם לא באמת יכולים לברוח, נכון?"

"בְּרוֹנְטֶה. איך את מזהה לחשן?"

נאנחתי. "הם לא מסתפרים לעולם. וכשהם מתקרבים שומעים בתוך הראש רעש כמו של פלדה בוערת."

"מה את עושה אם את רואה לחשן?"

"בורחת."

"כמה מהר?"

"הכי מהר שאני יכולה."

"יותר מהר מזה, בְּרוֹנְטֶה. יותר מהר מזה."

עברנו על כל הקוסמים האפלים — רוחות רעות, גמדי צנון, סירוניות אש ועוד ועוד — ודיברנו גם על סכנות נוספות. שהשמלות שלי יתלכלכו. שאני אשכח לומר "תודה". דברים כאלה.

באמצע כל זה הגיע מִברָק מסבא שלי. ידעתי שלאבא שלי יש אחת־עשרה אחיות, ושההורים שלו מתו לפני שנולדתי. אבל לא ידעתי הרבה על המשפחה של אמא שלי. היא ברחה מהבית כשהיתה בת חמש־עשרה בחיפוש אחר הרפתקאות.

למרות זאת, אבא שלה שלח לי מתנות ליום ההולדת, ולפעמים הוא גם הזמין אותי לבקר. הוא תמיד הציע לשלוח כרכרה שתאסוף אותי. דודה איזבל מעולם לא הרשתה את זה כי הוא התגורר מחוץ לקוֹלצֶ'סטֶר, שזה רחוק מאוד, וחוץ מזה הוא היה "זר גמור".

לבי נשבר מן הידיעה על מותה של בתי היחידה — אמך, נכתב במברק ששלח. אבל אני מניח שדברים כאלה קורים לאנשים שיוצאים להרפתקאות עם שודדי ים. אנא בואי לבקר, בְּרוֹנְטֶה! יש לי הרבה חפצים מיוחדים שהיו שייכים לאמך והייתי רוצה לתת לך אותם. אני זקן ולא יכול לנסוע, אבל אני יכול לשלוח ידיד שיאסוף אותך ללא דיחוי.

דודה איזבל שלחה בחזרה מברק שבו היא כתבה שהיא מאוד מצטערת אבל אני אהיה במסע עד אחד באוגוסט. ביום זה אהיה במפרץ נינה, בביקור אצל דודתי פראני, ואשתתף במסיבה לכבוד ההורים שלי. הוא מוזמן להצטרף למסיבה, היא הוסיפה.

סבא שלי השיב מיד.

מפרץ נינה זה מושלם. אשלח אלייך מישהו אחרי המסיבה, בְּרוֹנְטֶה. אני מקווה שאת אוהבת לשחק על חוף הים ולאכול גלידה!

"הוא נשמע נחמד," אמרתי.

דודה איזבל אמרה "המפף", והסתכלה במפה שלה.

"אני מניחה שקולצ'סטר די קרובה למפרץ נינה," היא הודתה כעבור רגע. "ואני מניחה שהמשרת ואני נגיע למסיבה בעצמנו. אם ככה, זה בסדר שתבקרי אצלו ותראי את החפצים המיוחדים של אמך."

"אז את סוף־סוף תרשי לי?"

"אני ארשה."

חייכתי. לפחות היה לי דבר מעודד אחד לצפות לו.

בשלושת הימים האלה כמעט לא ראיתי את המשרת, כי הוא היה עסוק מאוד במשלוח מברקים לדודות ובבדיקת לוחות זמנים. לפעמים הייתי שומעת אותו ואת דודה איזבל מתלחשים בחדר העבודה.

לילה לפני שהמסע שלי החל עברתי ליד חדר העבודה בשעה מאוחרת מאוד ושמעתי את קולה של דודתי: "רִקמת פֵיוֹת," היא אמרה. "מה עבר להם בראש?"

עצרתי ודפקתי על הדלת.

"בְּרוֹנְטֶה," אמרה דודה איזבל. "למה את לא ישנה?"

"שוב היה לי סיוט," אמרתי.

הם ישבו ליד השולחן של דודה איזבל, שעליו היו פזורים ספרים ומפות. שניהם החזיקו כוסות בְּרֵנְדִי ופניהם זהרו באור העז של הקָמין.

המשרת הסיר את משקפי הקריאה שלו והכניס את ידו לכיסו.

"מתנה בשבילך, בְּרוֹנְטֶה," הוא אמר והושיט לי בקבוקון ובו נוזל ורדרד. היה כתוב עליו אגלי טל מגיינסלי.

"הם לא מועילים במיוחד," הוא אמר. "אבל הם יפים. והם יעזרו לך לזכור את הבית."

כמעט בכיתי, אבל דודה איזבל אמרה לי להסתלק למיטה.

אם עדיין לא קלטתם, היו לי חששות לקראת הנסיעה.

תבינו, מעולם לא יצאתי מגיינסלי ומעולם לא ביליתי את הלילה בלי דודה איזבל והמשרת.

ניסיתי להעמיד פנים שמה שבאמת מפריע לי זה האי־נוחות שבנסיעה. "אני אפספס את אימוני השחייה שלי," נאנחתי. "שלא לדבר על שיעורי החצוצרה שלי."

"כן," דודה איזבל נאנחה. "זה מטריד בעליל. אני עדיין מתייעצת עם עורכי הדין בנוגע לדרכים לעקוף את רִקמת הפֵיוֹת, בְּרוֹנְטֶה. אולי אחרי הכול לא תצטרכי לנסוע."

למרבה הפלא, כשהיא אמרה את זה הרגשתי שני דברים בבת אחת. תארו לעצמכם שאתם יושבים בחדר נעים עם קמין, ופתאום אתם רואים קצה של סרט משי ממש מחוץ לחלון. אתם יוצאים מהבית, מרימים את הסרט ואז מבינים שאתם צריכים ללכת לאורכו. אתם רואים שהסרט ארוך ומתפתל, הוא נמתח על פני השלג ונעלם ביער אי־שם באופק.

עכשיו, תארו לעצמכם שמישהו קורא לכם לחזור אל החדר הנעים ואומר לכם שאחרי התייעצות עם עורכי הדין אתם לא צריכים להמשיך ללכת לאורך הסרט.

אולי תרגישו הקלה מסוימת להיות מוגנים מפני סופות השלג והזאבים בחוץ, אבל אולי תרגישו גם צביטה של אכזבה — כי איבדתם את ההרפתקה המרגשת עם סרט המשי.

לא משנה כמה פחדתי, חלק קטן ממני, ממש באמצע הלב שלי, התרגש מאוד.

בכל אופן, דודה איזבל לא הצליחה לשחרר אותי מהמשימה, ולמחרת מוקדם בבוקר נכנסתי לכרכרה שלקחה אותי אל התחנה.

האומנת שלי הגיעה בריצה והעבירה אלי חבילה דרך החלון. היא צעדה לאחור בפנים קורנות.

"אלה שיעורי הבית שביקשתי ממנה להכין בשבילך," אמרה דודה איזבל. "אין שום סיבה לפתוח פערים בזמן שאת בנסיעות."

אבל כשפתחתי את החבילה היו שם רק כמה ספרי קריאה וכרטיס ברכה:

קחי הפסקה מהלימודים, בְּרוֹנְטֶה. נשמי את האוויר, קטפי את הפרחים (אם הם צומחים בר כמו ביער), קראי סיפורים, חלמי חלומות! בחיבה, ד'

"אַלְלַי," התלוננה דודה איזבל. "מדוע אנחנו משלמים לאישה הזאת?"

המשרת דפק על דופן הכרכרה בכף ידו. "בזריזות," הוא אמר. "כבר רבע לשבע."