ההתחלה – נומה עמק

פרק א ההתחלה

בַּתְּחִלָּה הַמּוֹלֶדֶת / קְרוֹבָה / בְּהֶשֵּׂג יָד // ...

רַק אַחַר־כָּך הִיא גְּדֵלָה / מְדַמֶּמֶת / כּוֹאֶבֶת.

(תדיאוש רוז'ביץ')

בעמק הזה

הכביש מוליך מעמק יזרעאל, שהוא שרוול־מַשפך לקראת העמק הקטן, דרומה, הלאה מזה, אחרי העיר בית שאן, העמק שלי שהכביש מוליך אליו, בין שדות ירוקים וצהובים, מטעי תמרים וברכות דגים, עמק בית שאן שנפתח כמניפה, משתפל והולך, מדרים ומשפיל כלפי מטה במדרון.

שורת גבעות רכות עולה מימין ומאחוריה הרי הגלבוע. העין העוקבת אחר רכס הגלבוע תגיע עד הנקודה הדרומית ביותר בעמק, עד המקום בו קצות הגלבוע חוברים באופק להרי הגלעד מצדו השני, עד שהעמק נהיה כחצי־אי מוקף וסגור הרים – ובימים ההם היה מוקף וסגור ערבים – ורק קצהו הצפוני פתוח, מתחבר ליבשת הארץ.

אני כותבת על פינה נידחת בקצה הזמן, בקצה עמק קטן, בתוך השבר הסורי־אפריקאי, שהיה דרך מעבר עתיקה בימים קדומים. פינה של שבר, יובש, צמחייה ומים.

חבל הטבור מושך אותי אל עמק מכורתי בכוח המשיכה של האדמה, שמשיב אותי תמיד אל ההתחלה, אל הזמן שהיה מכאיב מרוב אפשרויות. צריכים לעבור יותר ממחצית החיים כדי שיתעורר מחדש הצורך הזה אל ההתחלה. ההתחלה היא חוטים שמתגלגלים לכל עבר, שבסופו של דבר נאספים לשוב אל היד שאוחזת בהם יחד.

הקיבוץ שלי הוקם בנקודה הדרומית ביותר בעמק בית שאן, והכביש מגיע אל פתח הקיבוץ שנמצא בעמק של אדמות פוריות ומעיינות של מים מתוקים, שהיום קרוי 'עמק המעיינות'. זה העמק שבתלמוד אמרו עליו שהוא פתחו של גן עדן, ולא ידעו מה שאמרו.

מעולם לא העליתי בדעתי לשאול מה היה שָם קודם־לכן, לפני שהוקם הקיבוץ. לפני־כן, היה ברור לי, לא היה שם דבר. הקיבוץ היה נקודת ההתחלה. רק אז העולם נברא.

אבל בעמק הזה נמצאו שרידי אבני דרך, שרידי דרך ופסיפס רומאיים, גם שרידי בית־כנסת מתקופת התלמוד, עם פסיפס מנורה ושופר, וגם קבר מהתקופה הכנענית – עדות שמישהו כבר היה כאן.

הקיבוץ שלי הוא קיבוץ טירת צבי. בפתח הקיבוץ מעיין אבו־פאראג' מוסתר בבקעה ירוקה מלאה שיחי טיון וקני סוּף. ליד הבקעה תל עתיק יומין, תל אבו־פאראג', שמשקיף אל הקיבוץ ואל השדות מסביב. הבדואים שחיו שם סיפרו שיש שם קבר מימי היהודים הקדמונים של הקדוש אבו־פאראג', שפֵּשר שמו הוא אבי הישועה. סיפרו שהיה חורש שם בשנים־עשר צמדי בקר לפניו, וכל לילה ולילה הוא היה יוצא מקברו ומביט סביבו – מתי ישובו בני ישראל אל נחלתם מקדם?

והנה עץ הסידריה, שומר הפתח, עומד ליד המעיין, משקיף על המקום כולו – עץ הסידריה הגדול, העץ רחב הפֹארות של אז – כמה שהתגמד! עץ הסידריה הזה אינו אלא חוטר שנותר מהעץ ההוא.

כאן, בשערי הקיבוץ, עמדו הורי יום אחד, בשלהי 1943, כשנתיים לאחר שנישאו. הם ירדו מהאוטובוס, עם מזוודה אחת, אמא בהריון, אני בבטנה ואורי התינוק בן שנה בזרועותיה.

זה ספור על הורי, שני אנשים צעירים שנמלטו מגרמניה טרם השואה. הורי, לאה ומאיר, עלו לארץ במסגרת עליית הנוער, כבני שש־עשרה, ונקלעו לכאן, צרובים באמונתם בחזון הציוני. שני צעירים בודדים שהוריהם נשארו שם, עד שגם הם הספיקו לברוח ברגע האחרון. הוריו של אבא עלו לארץ והתגוררו בתל אביב, הרחק מאיתנו, והוריה של אמא היגרו לבוליביה.

תמונה של אמא בטרם לידתי: אמא חלוצה גאה במעיל גברי פשוט, שערותיה השחורות עוטפות את פניה הרחבות הקורנות נעורים. היא נשענת על קיר 'בית צעירות מזרחי' בירושלים ועל־ידה רחל, חברת הילדות שלה.

תמונה של אבא: צעיר יפה תואר, חלוץ תמים, פניו חלקות עגולות, הפה חושני, הוא מרכיב משקפיים עגולים, זורע בשדות, והשמש גדולה ועגולה, וככה העולם.

הורי הכירו ונישאו כשהיו בפלוגת עבודה של קבוצת ההכשרה החלוצית 'אמונים' שהיו שייכים אליה. אבא היה בן עשרים ושתיים ואמא בת תשע־עשרה. מעולם לא ראיתי תמונת נישואין של הורי. האם לא הצטלמו בחתונתם, או שאמא בכעסה סילקה את התמונה? פנַי הן מיזוג של פני שניהם.

הם עזבו את קבוצת 'אמונים', ואני נֶהריתי בתקופת התפר האומללה של היותם בבית הוריו של אבא בתל אביב, אחרי שעזבו את קבוצת אמונים ולפני שהגיעו לקיבוץ החדש. אין ספק שלא רצו אז בילד נוסף. אמא נטרה להוריו של אבא על שלא הבינו את מצבם ולא אפשרו להם להישאר אצלם בדירה הזעירה בת שני החדרים. בכפות ידַי רשומה מצוקה של אמא בתקופת ההריון אתי.

הורי הביאו לעולם חמישה ילדים. כולנו נולדנו משום שזה מה שקרה, ויותר ילדים ממה שהיה אפשרי עבורם להתמסר להם. לימים כתבה אמא – "כל פעם שנעלי הבית של מאיר עמדו לידי נכנסתי להריון". כשאבא היה שרוי באי־שקט נפשי אמא לא ראתה דרך אחרת להרגיע אותו. מהריון להריון התנפחו יותר ויותר ורידי הרגליים שלה. באחרית ימיה כשלה זרימת הדם בוורידי הרגליים הנפוחים שהלכו ונסתמו, עד שרגליה השחירו, ומהניתוחים שניסו להציל אותה לא קמה עוד.

הקיבוץ – מטעמי דת – סירב כמובן לממן הפלות. הפלה אחת מימנו סבא וסבתא, כשכבר הבינו, סוף סוף, מה שמתרחש. אמא יצאה לעיר להפלה עם משקפי שמש גדולים ומטפחת כדי לכסות את בושת החטא. היו שתי הפלות.

הורי היו עסוקים בעבודתם, ולא היו שם בשבילנו. הם נתנו מה שיכלו, אבל מה שיכלו לתת היה מועט וחסום. על מעט ממה שלא יכלו לתת – פיצו חברת הילדים וגוֹננוּת המסגרת הקבוצית.

אבא היה שתקן, סגור, מטושטש זהות, ואמא עמלנית ומרוחקת; שניהם היו בודדים. רוב הזיכרונות שלי מהיחסים ביניהם אבדו לי והם דפים מחוקים.

בקיבוץ שגדלתי בו היו שתי קבוצות מגובשות של מייסדים יוצאי מזרח אירופה, פולין ורומניה, ושל יוצאי גרמניה. קשה היה להורי להיקלט בתוכן. מעולם לא היו להם קשרי חברות עם משפחות או זוגות אחרים בקיבוץ. אמא אמרה שחברים הזמינו אותם ואבא סירב ללכת. הם לא היו שייכים, וגם לא ממש השתייכו זה לזו.

תמונות אלבום ראשונות שלי: אמא סיפרה שהתמונה הראשונה שלי צולמה כשהצלמת של הקיבוץ ניגשה אל אמא ואמרה לה: מגיעה לך תמונה עם רותי. אני רואה את פני, פני תינוקת צוחקת ואמא צעירה כל־כך, ובפניה שמחת אם. הנה תינוקת שוכבת על הדשא, מרימה ראשה בצחוק מאושר שלפני הכול.

אין לי ספק שלמרות הכל אמא שמחה לקראתי כשנולדתי.

אחר־כך אני לבדי בתמונה, ילדה כבת שלוש, ששׂערה בהיר, שׂמלתה הקצרה מנוקדת ובהירה מאוד, פניה עגלגלות, בעיניה זיק חיוך פתוח ומסתייג כאחד, יד ימין מוסתרת מאחרי הגב, ויד שמאל מורמת בתנועה ביישנית, כמו אומרת: אל תקרבו לגשת.

אין כתמונה הזאת, לאורך כל השנים, להיות לי דיוקני העצמי, הנוגע, האמיתי ביותר.

אבל במעטפה ישנה מצאתי תמונה נוספת שצולמה אז. אותה ילדה. אותה שמלה. מסוג התמונות הלא מוצלחות שזורקים. למה שמרו אותה? וריאציה מטושטשת, טיוטה. לא תמונה שידביקו באלבום הייצוגי. הילדה שהיא אני עומדת לבדה. לא מחייכת. מאחוריה במרחק שדות עזובים ובית והיא לבדה. אין איש. אולי זו התמונה האמיתית.

בתמונה ייצוגית אחרת, אני באותה שמלה, ואורי אחי, שתמיד יהיה מבוגר ממני בשנה ורבע, אוחז בידי. מאחורינו אבא כורע ברך, אוחז את שנינו. תמונה יחידה מהימים ההם של אבא מחייך.

מנין היתה השמלה? בתצלומי הילדוּת, כך אמא מספרת, הלבישו אותנו בבגדים יפים שלא היו שלנו, שנלקחו ממחסן הבגדים.

בתמונות שלפני גיל בית־ספר, אני מזהה עדיין משהו משפחתי טוב. האומנם כך הוא? – אני שואלת את אמא – והיא מאשרת.

בספר 'משפחת האדם' – ספר התצלומים שאמא קנתה לי – ספר תצלומים על חיי האדם לאורך חייו, התמונה האחרונה, של הצלם יוג'ין סמית, היא שחרותה בזיכרוני: ילד וילדה קטנים הולכים יד ביד בשביל מוקף צמחייה. אנחנו רואים רק את גבם. פניהם אל העתיד המואר. הוא הבכור. היא, הקטנה, לבושה שמלונת. היה זה כאילו התבוננתי בתמונה שלנו. בתמונה שלי ושל אחי. ילד וילדה קטנים הולכים יד ביד בראשית החיים. ומתחת לצילום כתוב: "עולם נולד מתחת כפות רגליך".

כמדומה לי שהייתי מקובלת בין הילדים.

הילדים הפיצו עלי סיפור שכשהייתי תינוקת אכלתי קקי.

לעומת זה, אמא היתה אומרת, שתמיד הייתי נראית מסודרת ונקייה, אפילו כשהיה לכלוך בבגד.

הילדים – היו תמיד אותם ילדים, אותה שכבת גיל, שכבר בפעוטון ישבנו יחד בשורה על הסירים, ואחר־כך עברנו מהפעוטון לגן ולבתי הילדים, וכל השנים אותם ילדים יחדיו; ארבעה־עשר ילדים היינו. ארבעה בנים ועשר בנות.

בסך הכול הייתי כמו כולם. לפעמים צחקו עלי, ברוח טובה, בגלל גולמיות בהליכה – וכינו אותי 'שור הבר'.

או ששרו – "רותי פוּתי סבתא כלבונת, פשפשה בחלון כחתולונת, סוכרייה על מקל הלכה לטייל".

מאז ומתמיד היתה תחושת הסרבול הזאת.

ועל אמא, שהיתה מטפלת של קבוצת ילדים אחרת, שרו – "מי ראה את דודה לאה מתחפשת לצפרדע, ירוקה היא כמו ברוש מכף רגל ועד ראש". אמא היתה מטפלת בבית־הילדים של אורי. זה לא היה לטובתו.

צחקו גם משום שנולדתי באורווה. כשאבא נפטר, לני מרקוביץ, שהיתה המיילדת שלי, שכבר היתה אז בת שמונים וחמש, טלפנה אלי לניחום אבלים. ואז סיפרה לי מחדש בפרטי פרטים את סיפור לידתי. לראשונה שמעתי ממנה שכשהִצילה אותי פָּנַי כבר החלו להכחיל מחוסר חמצן.

"לֶני, איך את זוכרת אחרי עשרות שנים?" שאלתי מופתעת.

והיא ענתה: "איך אפשר לשכוח?"

ואז לני העלתה על הכתב את הסיפור כולו:

"לפני שעלינו לקיבוץ שלחו אותי לקורס עזרה ראשונה וכך נהייתי חובשת של הקיבוץ. התנאים במרפאה היו קשים. חדר החובשת היה פרוזדור צר וארוך, הכיור היה בלי ביוב, תחבושות היינו מכבסים לשימוש חוזר, השתמשנו הרבה עם ליזול, ומים הרתחנו בסיר על פרימוס. היו ימים קשים, של טיפוס וקדחת. הקיבוץ היה אז קטן, מעט חברים, כולנו היינו צעירים, משפחות קטנות ורווקים, הילדים התחילו להיוולד, הגדולים כבר היו בגן. כשהיו צירי לידה לחברה היא היתה קוראת לי, אני נסעתי הרבה עם יולדות לעפולה. אמבולנס? לא, אז אפילו לא הכרנו את המילה הזאת, יולדות נסעו באוטו־משא של זלמן דויטש ז"ל. הדרכים לא היו סלולות וערבים היו יורים עלינו בדרך. העיר בית שאן היתה ערבית והיה מסוכן לעצור שם. במקרה חירום היה אפשר להיעזר בשוטר היהודי היחיד שהיה שם. הוא גר בבית שאן, סמוך למשטרה הבריטית. אותו ערב היה מוצאי פסח וערב שבת. אני זוכרת עוד את טעם המצה, לא הספקתי לאכול ארוחת ערב ולא הספקתי להחליף את הבגדים. לאה שהיתה בהריון מתקדם קראה לי. ניגשתי אליה וראיתי שהיא עומדת ללדת. הלכתי לזלמן ואמרתי לו שצריך לנסוע מיד לעפולה לבית־חולים ואני אלווה את היולדת. זלמן אמר לי – לא צריך. אני אסע איתה לבד, יהיה בסדר, תוך פחות משעה אני אהיה בעפולה. אבל אני החלטתי שאני נוסעת איתה. לקחתי את חבילת הלידה מבית התינוקות, רצתי ליולדת וליוויתי אותה למשאית. היא ישבה ליד הנהג ואני ישבתי מאחור. כל הזמן הצצתי לתא של הנהג לראות מה שלום היולדת, כשהתחלנו לנסוע כבר ידעתי שלא נספיק להגיע לעפולה. לעצור בבית שאן הערבית היה מסוכן. ואז נזכרתי בשוטר היהודי, שיש לו בית ואשה, ושנבקש עזרה מהם. הגענו למשטרה, השוטר ואשתו לא היו שם. עברנו דרך האורווה של המשטרה, ראיתי שם מזרון, הרמתי את היולדת והשכבתי אותה על המזרון ליד הסוסים. הייתי לבד עם היולדת כי זלמן הלך להביא עזרה. בינתיים באה אשה ערבייה ושאלה אם אנחנו זקוקים למים. הלידה כבר התחילה, היה כבר קריר, קיבלתי את התינוקת שיצאה כשחבל הטבור כרוך על צווארה, לא ידעתי מה לעשות, הפנים כבר התחילו להכחיל, אבל לא איבדתי את העשתונות, שחררתי את חבל הטבור בזהירות, ואז שמעתי בכי. הוקל לי. החזקתי את התינוקת בידי ואמרתי ליולדת שנולדה לה בת".

לני אשה צנועה, רחבת־לב, עם מאור פנים, הומור עצמי, תעצומות נפש וחוכמת נשים, מסורה לעבודתה, למשפחתה ולזולת. עד העשור הראשון לחיי, כל שנה ביום הולדתי אמא שלחה אותי אליה להביא לה תשורת הודיה על שהצילה את חיי, אחר־כך שכחנו. לני לא שכחה.

עברו עוד שנים ולני, שכבר היתה בשנות התשעים שלה, הוסיפה פרט נוסף; שבשעת הלידה באה אשה ערבייה ושאלה אם הם זקוקים למים. הפרט הכביכול־שולי הזה, מרגש אותי.

גם אפרים יעיר זכר. הגרסה של אפרים יעיר, שהקים וניהל את ארכיון הקיבוץ, היא קצת אחרת. אפרים יעיר היה מהאינטלקטואלים כותבי המאמרים של הקיבוץ, זקנו האדמוני ומבטו הנישא למעלה העניקו לו חזות של איש רוח, כפי שאכן היה, והיה איש מאיר־פנים. אשתו מרים היתה האחות של הקיבוץ ובתו ברוריה בת כיתתי. הוא היה מהיחידים בקיבוץ, כמו הורי, שגם הוריו ניצלו מהשואה, ולילדיו בקיבוץ היו אפילו שני זוגות של סבא וסבתא. להורים של מרים קראו 'אוֹמָה' ו'אוֹפָּה'. הם חיו באמריקה ופעם בשנתיים באו לארץ לביקור משפחתי והיו מנסים לשדל את המשפחה בקיבוץ לעזוב את החום והזבובים ולהגר לאמריקה.

כשמלאו לי ארבעים ושלוש שלחתי את ספר שירי הראשון אל אפרים יעיר, לארכיון הקיבוץ, והוא כתב לי: "ראיתי שאת מזכירה פעמיים את חודש אפריל. את כותבת – 'אפריל היה קשה ונאבקו בו בין חג לשבת חבלי לידה / ... נשפכתי אל האדמה ועד היום בסבך החבל הצוואר'. ואחר־כך – 'אפריל עכשיו, ושוב השיכרון החריף של הפריחה כיקיצה מתמדת'. הלוא זה יום ההולדת שלך. את לא יכולה לזכור אותו יום חשוב, אבל אני זוכר היטב שאמך נסעה ללדת במשוריין של טירת צבי, וכאשר הגיעה לבית שאן אמרה לנהג שהיא כורעת ללדת. הנהג ניסה להעבירה לאחד הבתים אבל איש מבין הערבים לא הסכים להכניס יהודי לביתו, חוץ מבעל האורווה ששימשה כאכסניה לכל הבדווים שבאים לשוק. הוא ניאות לתת לאמא שלך מקום על הארץ באורווה. אמא כרעה ללדת ואלוהים היה עמה, ונולדה בת בריאה, האם ידוע לך כל זה?"

נולדתי בסימן מועקה, בעיצומה של שעת בין הדמדומים המקודשת, בתפר בין מוצאי חג לערב שבת. חוט סמוי נותר כרוך סביב צווארי. לפעמים זו היתה תחושה פיסית ממשית.

התביישתי נורא שנולדתי באורווה, אות למוצא נחות, עד ששנים רבות אחר־כך מישהו אמר בהפתעה שגם ישו נולד באורווה. אז התנחמתי. כך אירע שבצוֹק העתים נולדתי לתוך המיתוס של הלידה הפלאית.

מקמפבל, חוקר המיתוסים, למדתי שהמיתוס מעניק לאדם חבל שיקשור אותו לחידת היותו הוא עצמו. וכך הסיפור הזה שמתמקד סביב נקודת לידתי, כמו נעץ בזמן, אישר את קיומי, והפך את הרגע הצף לוודאות.

אחרי מותה מצאתי כתוב ביומן של אמא: "תמיד האמנתי שיש איזה קשר מיסטי בין המקום והעיתוי של לידתה של רותי והצלתה ברגע הלידה". לא ידעתי שהיא זו שטוותה מאחורי הקלעים את המשמעות לסיפור הזה, מבלי לדעת את המחיר של סיפור שכזה.

אבל רק אז, כשקראתי ביומנה אחרי מותה, חשבתי לראשונה, לא רק על הסיפור המיוחד של לידתי ועל הסכנה לחיי ברגע הולדתי, אלא על אמא, על אמא המסכנה, שנאלצה ללדת על רצפת אורווה, ולנסוע משם לבית־החולים בעודה מדממת אחרי הלידה, עם נהג המשאית, ושום איש קרוב ואוהב לא היה איתה.

בעלון של הקיבוץ באותו שבוע כתבו על מצב הרפת: יש 9 פרות. מהן 7 חולבות, 2 מַבכּירות, 21 עגלות, פר אמיץ אחד, בסך הכול 34 ראש. בסוף העלון כתב אחד מחברי הקיבוץ מאמר "על התנהגות כלפי הילדים" – וקבל על כך שהורים נותנים יותר מדי חירות לילדיהם שמנצלים אותה לדבריו לשובבות, "והסכנה אף אם אינה נראית לעין כרגע, תשאיר את עקבותיה ותבוא לידי ביטוי במרוצת הזמן... החוצפה שאנו לפעמים כל־כך מתפלאים עליה נובעת בלי ספק מהחופש המופרז שאנו נוטים להעניק לילדים... עלינו להרגיל את ילדינו לידי נימוס, להערצה וכבוד. בעיקר לא לתת להם להרגיש שכל הדרכים פתוחות ומותרות לפניהם".

ולא נכתב שבאותו שבוע נולדו בקיבוץ שלושה תינוקות: רחל, אני ויוחנן.

נולדתי שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה וארבע שנים לפני מלחמת השחרור, והסוסים שעמדו באורווה, עֵדַי הראשונים, הנידו בראשם הנבון: רות הוא השם הנכון. מאז קרבת הלב אל הסוסים, אל מבטם הטוב, השקט, אל ריח הזיעה של גופם ואל רעד המרחקים העובר בבשרם. תמיד התנחמתי בשמי, שהרי הייתי קרויה בשמה של רות המואבייה. ביום הולדתי העשירי קיבלתי מהורי מתנה – ספר דק של מגילת רות, כתוב כשורות קצרות של שיר, ומאוּיר ברישומים מעודנים אוריריים, ברגישות לב, בידי אנה נוימן. מי היתה אנה נוימן? לא עלה בידי לגלות. בפתח הספר, ברכה בכתב־ידו של אבא, שמבוססת על הטקסט ממגילת רות:

לרותי!

ברוכה את לה' בתי. יתן ה' אותך כרחל ולאה

אשר בנו שתיהן את בית ישראל...

אני, שנולדתי באביב, ושנקראתי על שמה של רות המואבייה, מוצאת כאן את השמות של אמי (לאה) ובתי (רחל) שיוצרות יחד אתי את רצף הנשים במשפחה.

בחג השבועות, בטקס קציר חיטים, לבושות שמלות לבנות וזרי פרחים, רקדנו ושרנו את דברי בועז לרות:

אַל־תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר

עֵינַיִך בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן

וְצָמִת וְהָלַכְתְּ וְשָׁתִית

מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים

רות, בהיפוך אותיות, היא יונת התור. והרי קול התור נשמע בארצנו.

רות היא רעוּת, ואולי גם מסירות, בספור על הארץ השוממה ששבה אל פריון ותחייה.

איזה ייחוס! להיקרא בשם הסבתא־רבּתה של המלך דוד!

בכל חג שבועות אני קוראת מחדש בכמיהת לב ובהודיה את הברכה שאבא העניק לי, ברכה ששבה ועולה אלי מימים ימימה, ימים רחוקים ועתיקים של ארץ אבותי, ושבה וקוראת בסיפור היפה והפשוט הזה שיש בו נאמנות צנועה, אהבה וחסד, ושבה ומתבוננת ברישומים הרגישים בספר שקיבלתי; הנה רות ועורפה חבוקות, הנה רות מלקטת שיבולים בשדה, הנה רות רְעוּת נפשי, הנה היא שׂרועה למרגלות בועז, והנה נעמי חובקת את נכדה – במגילת רות שלי, שכריכתה כבר מוכתמת בכתמי הזמן ומודבקת מחדש.

ומרגישה כמו שאלזה לסקר שילר כותבת:

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי נִצָּב מַלְאָך, / הוּא שָׁר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי, /

הוּא שָׁר אֶת שִׁיר רוּת.

בימים ההם, דמותה של רות המואבייה כרכה יחד – כך אני מבינה עכשיו – את השיבה לארץ, עם צניעות ועבודת אדמה וליקוט שיבולים, ממש כמו חזון החלוצים. הנה בכרזה משנות העשרים ל"טבּקי טורקיה" – סיגריות הקרויות "סיגריות רות" – רות בשמלה כחולה, נושאת שיבולים על ראשה וברקע מבנים מזרחיים ודקלים; "עשרים סיגריות – שלושים וחמש מיל".

הייתי זקוקה לסיפור כדי להאמין שיש משמעות לכל זה.

ליום הולדתי החמישים אמא כתבה לי:

בלידתך הפתאומית לא ניתנה שהות למלאך למחוק את כל אשר לימד אותך בטרם תצאי לאויר העולם.1 לא מקרה הוא שביקשת קולות משמים.

היה משהו ניסי בלידה הזו, כשניצלתי מחבל הטבור שנכרך על צווארי, כמו נס שיבתו של האביב, כמו נס שיבת ישראל ממצרים, שהרי נולדתי בין חג לשבת, בחג אחרון של פסח, בו מתחיל קציר חיטים שיסתיים בחג שבועות – הוא חגה של רות. זה היה נכון שיקראו לי רות.

זיכרון: ימי חופש. אני משוטטת בשדות. הנה אנשים עובדים בחלקת עגבניות – עגבניות חמודות קטנות בוהקות מאודֶם. אחד העובדים שימח את לבי כשגילה לי ששם הזן החדש הוא 'רותי הקטנה'. כמובן שהאמנתי לו. שנים אחרי־כן עלה בדעתי שאולי היתה זו הלצה, ועוד שנים עברו עד שהתאשר לי שיש עגבנייה קטנה שכזו. כך הרווחתי גאווה קטנה – מימיני רות המואבייה, משמאלי עגבנייה הקרויה בשמי.

תמיד הרגשתי שייכות לשמי. אבל בתוך 'רותי', השם שהכול נהגו לקרוא לי, היה טמון השם רות, שמור וצפון היטב, כאתרוג בתיבתו.

רות – שמי האמיתי, שסימן אותי והיה שמור שם שנים רבות עד שבעמל פילסתי עצמי, את השם הנכון, את שמי, אותי עצמי.

שם שהתאים לי; קצר ומופנם.

האות וו באמצע השם היא הציר המרכזי שאוחז את קיומי.

ונקודת הניקוד של האות האמצעית 'רוּת' היא הנקודה הפנימית ביותר, נקודת הטבור, תמצית הכל, נקודת הסוף וההתחלה.

הנקודה האלוהית, נקודת ההרף־עין.

רות – המיתוס שלי. המיתוגרפיה שלי. שמה של רות מתבונן בי. שמי הפרטי ביותר – צופֶן חיי – מקיף אותי.

רות שואלת את בועז: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנוכי נכריה". תמיד נעה בין היות גרה־נוכרייה בעולם, לבין היות מתגוררת־מוכרת בעולם.

רות המואבייה נלפתת מרגלותי.

ומתברר שרות באנגלית, ruth, משמעו רחמים, חמלה, נוחם. אולי מתוך קרבת המלים האלה אל רוח החסד ששורה על מגילת רות. האם זה פשר שמי?

בועז שואל את רות: מי את.

נעמי שואלת את רות: מי את.

מי אני?

ואף פעם לא הבנתי מדוע מסיימים שיחות צבאיות ב"רות. סוף".

משום שנולדתי באביב, לימים הצטרפה אל רות גם פרספונה, בת דמטר אלת האדמה, הנערה מהמיתולוגיה היוונית, שעולה בכל אביב מן השאול, כדי להביא את פריחת האביב ותבואת השיבולים.

רות ונעמי, פרספונה ודמטר הן האמהות הגדולות של חיי.

ליד הברכה שאבא כתב לי, בפתח מגילת רות, ממשיכים לצמוח עד היום איוּרֵי השיבולים של רות ונעמי, ושל עמק ילדותי.

כמו רות, תמיד חיכיתי לבועז.

ואמר ר' נחמן מברסלב שבועז הוא השׂכל ורות היא הנפש, שממנה יוצאות התפילות והשירות והתשבחות. איזה מזל שנולדתי בצירוף נסיבות כזה שאִפשר לי לטוות סיפור יפה בבוץ החיים שהסתבכו כל־כך, כדי שאוכל בכל אביב להיוולד מחדש.

נולדתי באפריל 1944. ארץ ישראל נשלטה אז על־ידי המנדט הבריטי. אצ"ל בפיקודו של מפקדו החדש, מנחם בגין, הכריז על מרד בבריטים ופתח בפיגועים במרכזי שלטון חשובים. בה בעת הכה הלח"י בבריטים בלא רחם. השלטונות תבעו מהממסד היהודי להגביר את שיתוף הפעולה עמם נגד המחתרות. באפריל 1944 פעלה מכונת ההשמדה של הנאצים בעיצומה. היתה זו השנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה.

בשנה הזו החלה הספירה. הספירה האישית שלי: בבגרותי סימנתי לעצמי כל מי שנודע לי שמת או מתה באותה שנה או בסמוך לה. בעיקר נספי השואה. בעיקר נשים. כמו אתי הילסום, אנה פרנק, חנה סנש, מילנה יסנסקה. כשקראתי ביהודה עמיחי שמזכיר את ידידתו "רות הקטנה" שנספתה בשואה, לבי נרעד:

רוּת רוּת שֶׁהִקְדַּמְתְּ לְפָנַי לָמוּת, עַכְשָׁו / שְׁנֵי הָעֲנָקִים יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ יִשְׁמְרוּ עַל מוֹתֵך.

בביקור במוזיאון טרזינשטט, בין ציורי הילדות שנספו זיהיתי ציור של ילדה ששם משפחתה כשם משפחת הורי (שם שאינו שכיח במיוחד) – חנה נויפלד, בת עשר. היא מציירת את מאווייה, כמו מתעלמת מהצפוי לה – מותה הקרב – עץ חג המולד שמתחתיו מתנות לכל בני המשפחה. במיוחד משכו את לבי ציוריהן של שלוש ילדות בנות עשר עד שלוש־עשרה, ששמן כשמי – רות – שנספו ב־1944, השנה בה נולדתי. רשמתי את שמן לזיכרון – רות סרבאקובה, רות הינובה, רות ויסובה. האם מותן ציווה (לי?) את החיים? נשמות פורחות לחלל, כמו אותיות פורחות ומתפזרות, ושבות ומתלכדות בגוף אחר.

היתה בזה איזו מחויבות שלא ידעתי את פשרה.

וגם סימנתי ספרים וציורים – מתי נכתבו ביחס לתאריך הזה. רוב שירי וואלאס סטיבנס האמריקאי נכתבו לפני, ספרו של בורחס הארגנטינאי 'בדיוֹנוֹת' יצא בדיוק באותה שנה. הצייר מונק נפטר בשנה ההיא, והמשורר היהודי דוד פוגל נספה בשואה. הציירת המקסיקאית פרידה קאלו ציירה באותה שנה את 'פרח החיים', ואנטואן דה סנט אכזיפרי, שכתב את 'הנסיך הקטן', יצא באותה שנה לטיסה על פני הים התיכון ממנה לא שב.

אלתרמן כתב ממש אז את 'שירי מכות מצרים', ויהודה עמיחי מספר איך פגש את השירה ב־1944, כשקרון של הצבא הבריטי התהפך בעת סופה במדבר המצרי, וספרי שירה אנגלית נשפכו אל החול.

והעיקר, הספר 'פסיכולוגיה ואלכימיה' של יונג שיהיה לעתיד לבוא נושא מרכזי בכתיבתי, יצא לאור באותה שנה. ותמיד אותה תמיהה על שהכול כבר היה שם, שכל זה כבר היה, כשבאתי לעולם, ועל שאני צריכה להתחיל בדרכי שלי את כל הדרך שאחרים כבר עשו לפני, ולהגיע מעצמי לתובנות שאחרים כבר אז ידעו.

גם תאריך לידתי, שיש בו ארבע פעמים ארבע – 14.4.44 – הילך עלי מסתורין, כמו היה צופן חידתי. כביכול, מתבקש מכאן איזשהו מובן או פשר. ארבע בתוך ארבע – כמו קופסה בתוך קופסה.

אולי הייתי זקוקה לאיזו נקודת ייחוד כשחיי הקיבוץ לא נתנו מקום לחשיבות האדם היחידי לעצמו, ולעומת זאת הזהות החברתית בקיבוץ, ובמיוחד בקיבוץ הדתי, היתה של נבחרי אלוהים ומולדת – נבחרות גבוהה ממפלס החיים.

באותם ימים, שהיום היינו קוראים להם חיי עוני, ואז היו אידיאל של הסתפקות במועט, ימים של מאבק החלוצים להישרדות ולמימוש המאבק הקיומי של בניית הארץ – האידיאה החלוצית, שהיתה חשובה מהאדם הפרטי, היא שהעניקה לחיים משמעות. החיים המשותפים היו ייעוד. לחיים האישיים כמעט ולא היתה חשיבות – לא היתה ברירה אחרת. האנשים התנכרו לרגשותיהם ולצורכיהם כדי לשרוד, והיחס הנוקשה אל ילדיהם היה כיחסם אל חייהם שלהם.

נוצרה תערובת מוזרה של ניפוח ערך קבוצתי עצום, של נבחרוּת מגשימה, ששאבה את השראתה מהתנ"ך, ביחד עם פיחות, כמעט ביטול, של היחיד. גדלנו בחברה בה כולם היו קרויים חברים אבל לא באמת ידעו להיות חברים.

והיה לזה מחיר. כבר ב־1944, השנה בה נולדתי, נכתב 'מעגלות', ספרו של דוד מלץ, חבר קיבוץ עין חרוד, שהוא מהראשונים שעסקו בפער בין החזון הקבוצי לחיי היחיד. מלץ כתב על הפרט ומצוקותיו בקיבוץ, ועורר בשל כך סערה ציבורית. כבר אז הוא כתב על הפרדוקס שבחיים הקיבוציים שבנויים על שיתוף ביצירה, וכתוצאה מכך, לכאורה, על רעוּת וידידות, כמעט שלא נמשך ליבו של אדם לרעהו. הוא דיבר על "עיני הזכוכית" של האנשים, כשאנשים לא פוגשים זה את זה בעיניים מרוב שהם חולקים את חייהם יחד.

ככה גדלנו. בשנות ילדותי הורי היו בראשית שנות העשרים שלהם. אני כותבת על אנשים שהיו נערים רכים בבואם לארץ, וגידלו כאן חמישה ילדים, מבלי שיהיו לצידם הורים, בני משפחה או חברים. אמא היתה בת עשרים כשאורי נולד וכמעט בת עשרים ושתיים כשאני נולדתי.

כמו שאר אנשי הקיבוץ, הורי נאחזו באמונה הדתית־חלוצית כדי להפוך ארץ אוכלת יושביה לגן־עדן. ואלמלא חששתי ממליצה, הייתי אומרת שהם הרוו את האדמה האהובה בזיעתם. אבל לאלוהים הגדול שהם התפללו אליו בבית־הכנסת, וסייעו לו להתגשם בארצו, לא היה זמן ותשומת־לב לילדים קטנים. מבית היולדות התינוק הובא לבית התינוקות. לאמהות היולדות לא הרשו אז להיות עם ילדיהן, חוץ מבשעות ההנקה הקבועות והמוגדרות, ואחר־כך רק בשעות המיועדות להורים – מארבע עד שבע בערב. התינוקות והילדים גדלו וישנו בבית־הילדים בהשגחת המטפלות, ולא חשבו שמטפלת צריכה ללמוד איך לטפל בילדים.

איך גידלו אז תינוקות מבלי לאפשר את האחדות הקיומית של אם־תינוק, לפחות בחודשים הראשונים? הכול היה משובש כל־כך. נשים התכחשו לאינסטינקטים שכל חיה ממליטה נאבקת למענם. אמהות שהיו קשובות לרגשותיהן סבלו בשקט, או עזבו את הקיבוץ.

בשנים שלאחר־כך, אני זוכרת את הביקורת כלפי נשים בקיבוץ שדאגו ופינקו כביכול את ילדיהן.

נעמי שמר, ילידת קיבוץ כנרת, אמרה פעם שהמהפכה הקיבוצית היטיבה עם הגברים, שמצאו עצמם בשדה, בלי דאגות פרנסה, בשמחת שחרור אמיתית, אבל לא עם האמהות: את האמהות המהפכה הזאת הקשיחה, עשתה אותן מרירות ותקיפות.

מה פלא שהרביתי לבכות בשנת חיי הראשונה? – אמא אמרה שבכיתי מכל עלה שנע ברוח. הזיכרון אינו יכול להגיע אל אותם מחוזות של טרום זיכרון, שלפעמים נדמה שהֵדים כבדים, תחושות, מועקות וריחות נטולי פשר, הם המגיחים משם וטופחים פתאום על פנינו.

מה מרגיש תינוק, בין כותלי מיטתו, לבדו, שעות ארוכות? מה נחתם בו מאז? בדידות? חללים ריקים? תהום רובצת מתחתיו? אני מנסה עכשיו להבין איך זה היה. ברור שהקירות והמיטות והסדינים היו לבנים. שום תמונה, משחק או צעצוע או משהו צבעוני לא נמצא שם בדמיון הפנימי שלי.

מה חש תינוק ללא גוף של אם להיצמד אליו, כשהיא אוחזת בחיקה את גופו? נותרת כמיהה למגע בגוף והגוף עצמו נותר חשוף, פגיע, כמעט מחורר.

נולדתי חודשים אחדים אחרי הצטרפותם של הורי לקיבוץ. אמא שובצה לעבודות מטבח, שהן עבודות של משמרות, בלי להתחשב בהכרח של אם להיות עם שני תינוקיה בשעות הספורות של אחר הצהריים. אבא היה לוקח אותי מבית התינוקות, כשאמא עבדה בשעות האלה, וכשלא יכול להרגיע אותי הביא אותי אל אמא למטבח. כשהייתי בת חצי שנה, אמא חלתה בקדחת, היא הוכנסה לחדר בידוד עד שהחלימה. רק מבעד החלון יכולתי לראותה.

אחר־כך התפנה מקום לעבודת מטפלת בבית־הילדים של אורי. אמא שמחה לקבל את העבודה כדי להיות קרובה לילדיה ולהיות איתנו אחר הצהריים. אבל אז חשבו שלא רצוי שאשה תהיה מטפלת בקבוצת ילדים הכוללת את הילד שלה, על כן העבירו את אורי לקבוצת ילדים גדולה ממנו. שעות העבודה בבית־הילדים התמשכו עד שעה חמש, ומבית התינוקות לקחו את התינוקות כבר בשעה ארבע והמטפלות הלכו. בשעה שבין ארבע לחמש הייתי שוכבת לבדי, תינוקת יחידה בבית התינוקות.

האם אלו השעות האבודות של החור השחור שחשתי את קיומו?

למה בכלל היא סיפרה לי את זה?

הקיבוץ נוסד ב־כ"א בתמוז תרצ"ז, 1937, בימי המאורעות.2 יום העלייה לייסוד המקום נקבע בשלושת השבועות שלפני תשעה באב. שלושה ממייסדי הקיבוץ עלו לרגל אל עגנון לקבל את ברכתו לפני העלייה, והוא אמר להם: "בתשעה באב נולד המשיח, ואתם עוסקים ב'אתחלתא דגאולה'. לא רק מותר, אלא מצווה היא לבנות את הארץ בימים אלה".

בליל העלייה לקרקע הקימו חומה סביב המבנה המרכזי של היישוב, שהיה טירה בת שתי קומות וחצר גדולה, שנבנתה על־ידי מוסה אל־עָלָמִי, אפנדי ערבי עשיר שמכר אותה. בשנים הראשונות הטירה היתה המבנה שבו התרכזו כל חיי הקיבוץ. בחדרים שבקומה הראשונה והשנייה היו המרפאה, חדרי החולים, חדרי התינוקות, המטבח, חדר־האוכל, מחסן, חדר אלחוטאי ועוד. בין הטירה לחומה הוקמו אוהלי החברים.

הביטוי 'קיבוץ' הומצא על־ידי ר' נחמן מברסלב. הקיבוץ טירת צבי נקרא על שם הרב צבי הירש קלישר. קלישר שחי בסוף המאה התשע־עשרה, היה מהרבנים הראשונים שראו את צרת היהודים במערב אירופה וישוב ארץ ישראל היה בעיניו המוצא היחיד. בהשפעת הרב קלישר הקימה חברת 'כל ישראל חברים' מצרפת את בית־הספר החקלאי 'מקוה ישראל', שם הדריך אבא חניכים, כשהגיע לארץ דרך עליית הנוער. יעברו עוד ארבעים שנים, ואני אאמץ לי את המנהג ללכת עם ילדַי ועם אבא שהתגורר אז בחולון, בנישואיו לאשתו השנייה, בערבי ראש השנה, אל בית־הכנסת של מקוה ישראל. אהבתי את בית־הכנסת הצנוע שאיילות דקות גו מצוירות בעמקי כיפתו.

חניכיו של אבא היו קבוצת נוער ששמרו על קשר ביניהם כל השנים והיו נפגשים יחד. אחרי מותו של אבא נודע לנו שכל שנה הזמינו את אבא לבוא למפגשים שלהם אבל הוא לא בא. הוא לא בא כי לא קיבל את ההזמנה שנשלחה לכתובת שגויה. אז נודע לנו שחניכיו אהבו אותו.

אדמות הקיבוץ נרכשו לא רק מהערבים אלא גם מהמתיישבים הגרמנים – ה'טמפלרים'. הטמפלרים 'שומרי ההיכל', שהיו כת גרמנית־נוצרית בעלת חזון משיחי, היו בארץ מהמחצית השנייה של המאה התשע־עשרה עד מלחמת העולם השנייה.3 בחזית ביתם נהגו לנטוע שׂדרת דקלים. השדרה הארוכה ביותר ששרדה עד היום נמצאת ליד קיבוץ שדה אליהו, צפונית לקיבוץ שלנו. עד היום עומדת שם השדרה הארוכה, הגאה והיפה של עצי דקל גבוהים מאוד, שגזעם הדק ארוך וחשוף ורק בקודקודם נפרשות כפות תמרים. שדרה זו של דקלי ושינגטוניה שבוקעת מתוך צמחייה עבותה ונמשכת הלאה אל אופק מרחקיה, מקַדמת תמיד את פני מחדש בכל פעם שאני שבה לבקר בקיבוץ, וסודה חתום בה.

זיכרון סהרורי: הליכה בשדות, במקום שאיני יודעת היכן היה, מקום של צמחייה סבוכה, כעין שריד של בוסתן, דקלים וצמחי בר – כל אלה השתרגו סביב בית עזוב, הרוס למחצה. של מי היה הבית? מי גר שם? מי עוד ידע על קיומו של הבית הנסתר בסבך? החיים שנעזבו מקיימים בתוך עיזבונם את החיים שהיו, מפתים אל דבר־מה נעלם. שרידי קירות, שער שמוליך אל שום־מקום, חלונות שבורים, זכוכיות סדוקות, והבלוי, הקרוע, המושלך, הנזנח, הממאן להיכחד. לאחר זמן נחרש השטח וכל זה לא היה עוד. האם היה בכלל בית כזה? היה גם היה. לימים נודע לי שזה היה ביתו החרב של הגרמני הטמפלרי ארווין קופ.

הטמפלרים בעמק בית שאן היו בעלי מאות דונמים. בבית אבנים בעל גג אדום, שנקרא 'הבית האדום' בשל גגו, התגורר רודולף וילנד. הבית האדום היה בית מסתורי כי איש מאורחי הבית לא הורשה להיכנס אליו. הסיבה לכך התבררה מאוחר יותר; כפי שחשדו זמן רב, אכן פעל שם משדר אלחוטי ששימש לריגול למען גרמניה. גם תמונתו של הפיהרר היתה תלויה בבתיהם. משק נוסף של הטמפלים היה ממוקם בבית יפה ששכן קילומטר ממערב לטירת צבי, שם גר ארווין קופ עם אשתו ושלושת ילדיהם. שמם הזר עורר סקרנות. מי היו האנשים הזרים האלה, שעזבו את אירופה ובאו לגור לבדם, ברוח החזון הנוצרי שלהם, והתמסרו לעבודת כפיים בעמק החם והיבש? היו להם מטעים, פרדס, פלחה ולול, ואת בתיהם בנו מקירות בוץ בעובי של כמעט מטר כהגנה מפני החום. הם היו פקוחי עיניים ועקבו אחר כל התרחשות באזור. כשעזבו, או גורשו, בגלל פעילותם הנאצית, נהרסו בתיהם של וילנד וקופ בעמק בית שאן מסיבות ביטחוניות. כשנולדתי כבר היו בתיהם הרוסים, ובילדותי בקיבוץ לא ידעתי דבר על קיומם.

בימים הרחוקים ההם, כשבהרים היתה השמש מלהטת ובעמק עוד נצץ הטל, כשהכול האמינו שהעמק הוא חלום של זוהר ואורה, היתה בפתח הקיבוץ כיכר דשא שבמרכזה בריכת מים זעירה, בה שָלוו בנחת דגיגי זהב, וצמחים דמויי דקל עיטרו את שוליה.

שם היה המוות הראשון; כך חשבתי אז.

גיורא, ילד בן שלוש, טבע בבריכה. הבריכה שהיתה אשליה של תום – קפאה.

אנשי המקום, אנשי אדמה ואמונה – סתמו וחתמו את הבריכה.

המוות היה גם הסוד הראשון.

כשצבי בן־צבי, איש צעיר, רווק ובודד שלח יד בנפשו, אמרו בגלל אהבה נכזבת, וירייה אחת פילחה את הלילה, בחסות האפלה קברו את זה שההין לעשות את המעשה הנורא. את זה שהטיח בפניהם את ייאושו, קברו בסתר הלילה.

כאילו שלא הצצנו בלילה, מחלונות בית־הילדים, בתהלוכה הדמומה, שאסור היה לראות ולשאול לפשרהּ.

המוות היה אימת החשכה.

חברי הקיבוץ היו צעירים, בשנות העשרים לחייהם, וכאלה שטרם מלאו להם עשרים, כשברחו מן הגולה.

לא היתה זִקנה בקיבוץ הצעיר, לא היה מוות מזקנה. החיים היו צעירים. ובהתחלה.

מות ילדים ואנשים צעירים היה הפרה בוטה של סדרו של עולם.

אבל המוות פקד את שדות הקיבוץ גם קודם־לכן.

ההתקפה הראשונה של הערבים על הקיבוץ התרחשה בפברואר 1938, שנה וחצי אחרי העלייה על הקרקע. היו אירועי דמים נוספים בשדות, וחברי קיבוץ נהרגו. על כל האירועים האלימים האלה שהתרחשו בטרם לידתי – לא ידעתי דבר בילדותי. אבל ליל ההתקפה הגדולה השנייה של הערבים בפברואר 1948 על הקיבוץ זכור לי היטב. אולי זה הזיכרון הראשון.

הייתי כמעט בת ארבע, עם עוד שלושה ילדים בחדר הפעוטון, ואמא היתה המטפלת התורנית. היה זה יום ראוי לציון. ראשית, אמא היתה אתי. שנית, בימי תורנות של מטפלות אחרות הכריחו לאכול הכול, ואם לא, היית יושב ליד השולחן עד שתאכל, ויהי־מה! אותו ערב כשאמא היתה תורנית אכלנו מעדן; אטריות בסוכר. אמא, משום־מה, הכחישה את הזיכרון הזה, לדבריה לא היא היתה המטפלת שלנו באותו לילה. למה הכחישה את הזיכרון היפה הזה?

לא הבנו כלל את סכנות הלילה הקשה ההוא. מה שזכור לי, לעומת זה, היו קולות מצהלותינו, ילדים קטנים בלילה הגשום והסוער, כשזרקנו נעליים זה על זה, וגדי זרק נעל ששברה את זכוכית החלון. בבוקר הסתבר, שהגשם שירד היה המושיע. כמו בסיפורי המקרא, אלוהים גייס את הטבע כדי להושיע את עמו. הבוץ הטובעני בלע את נעלי הערבים והם ברחו. הסיפור הזה סופר שוב ושוב והיה לאגדה הרואית.

עוד זיכרונות ראשונים – לילות של התעוררות פתאומית במקלט, כשהיו אזעקות בלילה והועברנו למקלט בשנתנו אל מיטות דרגשים של שתי קומות. יהודית, ילדה חדשה שהגיעה לפעוטון, פחדה ממטוסים. היא והוריה עברו את שנות הבליץ בלונדון.

עד אז לא ידעתי שמטוסים יכולים להיות מסוכנים.

כשגדלנו היינו שרים: "מי ירה ומי שם נפל, בין בית אלפא ונהלל". ועוד היינו שרים: "קיבלו קיבלו הרי אפריים קרבן צעיר חדש... כמוך גם חיינו נקריב בעד העם".

לא הבנו מה שרנו.

וגם שרנו: "חכי לנו ארצי במשעולי הריך / חכי לנו בשדות הלחם הרחבים / ... הלכה פלוגת שדה באש ובמגן / כי לא ניסוג אחור ודרך אין אחרת / אין עַם אשר יסוג מחפירות חייו / ג'וּארה, טירת צבי, כנרת וחניתה, / אַתֶן לנו דגלים ואנו החומה".

במרכז המשק החקלאי ניצב מבנה 'סילו' גבוה, מַתבּן בו נשמרה התבואה. זה היה בניין ממגורות התבואה כמו שבנה פרעה בעצת יוסף. שם היו מאזניים לשקול את שקי התבואה. שם גם הילדים יכלו לבוא להישקל. לא ידענו שבמקום שעמדו המאזניים היה מחבוא תת־קרקעי, ה'סליק', שבו הוסתר הנשק בו התגוננו חברי הקיבוץ, נשק שהוחבא מפני הבריטים שחיפשו אחריו. גם היום מרתף ה'סליק' שמור שם. זיכרון היסטורי לדורות הבאים. גם בחדר המרפאה שבבניין הטירה היה 'סליק' בתוך קיר כפול. הכניסה אליו היתה מאחורי ארון־התרופות, ורק מעטים ידעו על קיומו. יום אחד מישהו זרק בשוגג בדל סיגריה ליד המתבן – המתבן וגם חומרי הנפץ שמתחתיו עלו באש.

זיכרון: גיל ארבע-חמש, אנחנו ילדים קטנים, מטיילים עם המטפלת בקיבוץ. עוברים לְיד מגדל הסילו כשעדר כבשים שב מן המרעה.

היינו שרים אז "שה וגדי, גדי ושה יצאו יחדיו אל השדה / ... בצהריים למעיין אצו לשתות מים".

פתאום, מתוך עדר הכבשים שחזר מהמרעה, פרץ 'אחימָן', האיִל הענק והגדול, ודהר לקראתנו כאחוז אמוק, מעלה אבק במרוצתו. הרועה צעק לנו שנברח. כולנו נסנו בבהלה. אבל האיל השיג את חוה הקטנה שנפלה לארץ ונגח בה. לעולם לא אשכח את המראה: היא קטנה כזו והוא ענק מעליה. היא שוכבת פשוטת אברים, תלתליה הצהובים מרובּבים עפר, והיא אחוזה אימה וחבולה. אני זוכרת את אימת המנוסה שלי.

איך חוה ניצלה מריסוק איברים איני מבינה עד היום.

זיכרון אחר: ליד הרפת היה מתקן סגור ונעול ובו נשמר פר ענק ששימש להרבעה. פעם כשהוציאו אותו הוא ברח החוצה ושעט ברחבי המשק. מוישה מָאיֶר הגמלוני רץ בכל הקיבוץ, וצעק בקולו החזק: "הפר ברח! הפר ברח!". מיהרנו להיכנס לבתי הילדים עד חלוף הסכנה. הצעקה הזו – "הפר ברח!" רדפה אחרַי שנים רבות.

לעת זקנתה הפצרתי באמא שתכתוב את זיכרונותיה; כל מה שרק תוכל לזכור מחייה שלה, מילדותה, נעוריה, חייה בקיבוץ, ומה שהיא זוכרת מילדותי שלי.

ואמא כתבה. הופתעתי לקרוא מה שכתבה עלי אז: "גננת חדשה מגיעה. רותי מפתיעה בשירתה בגן ומתחילה לפרוח".

ואז נזכרתי שכשעברנו מבית הפעוטון לגן, הגיעה גננת מוסמכת ראשונה לקיבוץ. היתה זו אסתר רייס, גננת שבאה מהעיר, שהיתה אשתו של הרופא החדש. לראשונה היתה לנו גננת אמיתית, אוהבת ילדים, קרובה בלבה לרוח המשחק וחדוות היצירה. רוח טובה שרתה עליה. הלכנו איתה לטייל בפרדס, ריח התפוזים והאשכוליות רענן סביבנו והאדמה הלחה בנעלינו.

ויום אחד, כשהייתי לבדי, ראיתי ברחבה המרוצפת של גן הילדים, מעגל של גוזלים שבמרכזו עמדה ציפור שהאכילה את גוזליה, בזה אחר זה, מתוך מקורה. אפשר שהיה זה פרי דמיון. אולי המצאתי לי את הזיכרון הזה. נצרתי את הרגעים האלה, בהם אני עומדת ומתבוננת באמא ציפור שמאכילה את גוזליה במעגל גדול, כזיכרון יקר.

בת כמה הייתי אז? בת חמש? – עומדת לבדי על־יד גן הילדים על מתחם עפר מוגבה מעט, מתבוננת על האנשים, הילדים והבתים, מרוחקת מהם, ויודעת שאני מתבוננת בהם, שאני כאן והם שם, יודעת שאני מתבוננת בהם ואני כבר לא הם. לא, אני לא הם.

ואני גם לא העולם.

אני עומדת ליד העולם. מופרדת. כלומר, קיימת. אבל לבד.

לבד מאוד.

הרגע בו נולדה ההתבוננות.

ואיך לראשונה אמרתי לעצמי – "את הרגע הזה אזכור".

התבוננתי בי בעיניים של מי שאהיה.

מבטי צילם את זיכרוני.

מבטי צילם את רגע ההווה החד־פעמי, השברירי, הקיים לעד.

הרגע הזה זכור לי היטב; הרגע של הולדת התודעה.

התודעה שיש בתוכי משהו פנימי עד מאוד, סמוי, שהוא שלי בלבד.

והסמוי הפרטי הזה הוא שעושה אותי קיימת.

אבל גם שונה ואחרת.

1950. עוד תמונה מן האלבום: אני בין הילדים של גן הילדים, כולנו עטופים בכל מה שבא ליד, צוחקים באושר קסום, על ידינו גרביים במקום כפפות, אוחזים כדורי שלג. היה זה יום השלג הגדול שירד בכל הארץ כולה, לא היה עוד כיום הזה. קמנו בבוקר והנה כמו בחלום, מרבד שלג של נוגה לבן מכסה את הארץ. שלג שכמותו, כך סיפרו, ירד רק במולדתם של ההורים, בארץ הרחוקה רחוקה. ועכשיו פתאום השלג הזוהר הזה הגיע אלינו. לובֶן חלבי טהור ניגר על פני הארץ כולה כשהשכמנו לקום. המבוגרים בנו מיד בובות שלג, כפי שבנו בילדותם באירופה והשתתפו איתנו בחדווה ההיא.

פעם נוספת הטבע הדהים כששיטפון מים אדירים ירד מן הגלבוע ושטף את הקיבוץ כולו. כל הלילה ירדו הגשמים ועם בוקר גילינו להפתעתנו שמים מכסים את פני האדמה וזורמים סביבנו, מים חומים מסחף האדמה. לא העליתי בדעתי שיכול להיות דבר כזה. עד אז הייתי בטוחה שהמבול הוא רק סיפור של ספר התורה. ואם יש מבול – כי אז נועד להשמיד את הרעים. עד אז גם האמנתי שאלוהים יקיים את ההבטחה, ולא תבוא עוד רעה על פני הארץ.

זה קרה בחורף 1952-1951. בכל רחבי הארץ היו גשמי זעף שהציפו ופגעו בשכונות הערים ובעיקר במעברות, בבדונים ובפחונים ובאוהלים. כמובן שאז לא ידעתי על כך דבר. לא ידעתי שיש עולם מחוץ למקום הסגור והשמור בו גדלתי, שהיה טבור העולם.

אבל באדמה שהתרככה מהגשמים אפשר היה לחפור. אז גיליתי על־יד בית־הילדים, בשכבה תת־קרקעית אדמת טין רכה כחוֹמֵר. איזו הפתעה נהדרת. הייתי האדם הראשון שלָש בחומר והחומר נענה למגע ידי.

ואז מכת אַרְבֶּה. יום אחד הגיחה להקת ארבה וכיסתה את עין השמיים בענן אפור עטלפי שעָט עלינו כמו חיה רעה. עוד מכת טבע! שוב הפכו סיפורי התורה לממשות, אבל הפעם נגדנו. הסיפור המקראי השתבש. האדמה והשדות היו אפורים, מכוסים במפלצות הזעירות. הפעמון הגדול והנורא צלצל והזעיק מבוגרים, נשים וטף. כולנו הוזעקנו לשדות, להכות בפחים כדי להבריח משם את נחילי החגבים האינסופיים. חוסר האונים מול היצורים הנבזיים ששטפו אותנו בהמוניהם, טפח על פנינו, ולימד אותנו מי האדון כאן.

היה ברור שהמבול והארבה נפלו עלינו בטעות. זה לא הגיע לנו. במקרא המבול והארבה היו עונש על חטא. לא העליתי בדעתי שגם כאן, ביישוב ההרואי הזה, היו חטאים. הרי כאן שררו שוויון וצדק והגשימו את רצון אלוהים.

בערב, ההורים משכיבים את הילדים בבית־הילדים, בלינה משותפת של הילדים, והולכים משם והילדים נשארים לישון לבדם. אחרי שמונה בערב אסור היה להורים להישאר בבית־הילדים.

זיכרון של השכבה בגן: אמא יושבת ליד מיטתי ושרה לי שיר ערש מימי ילדותה שלה מאת שוברט – "לילה טוב, הירדמי, תערב לך שנתֵך"... אחר־כך עליה להיחפז ללכת, להשכיב את שאר ילדיה, ואני מנסה למשוך עוד את הרגע המתוק הקצר כל־כך – אל תלכי - - -

זיכרון אחר: אבא מכין אותי לשינה. אני בת חמש, מסתכלת ברעמת השיער שלו הבולטת לצדדים ובתמימות של ילדה אומרת – "יש לך אוזני חמור", והוא, בלי שמץ הומור, כועס עלי. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבא כעס עלי. דבר נדיר – לראות את אבא כועס.

אני זוכרת עצמי שוכבת ומתבוננת באבא אחר, שיושב ליד מיטת בנו ושר לו בקולו הערב והענוג שיר ערש. שעת ההשכבה של הילדים בקיבוץ מוארת באהבת אב, בשיר היפה העצוב, שכתב עמנואל הרוסי, שאיום מוסווה טמון בו:

שכב בני, שכב במנוחה, אל נא תבכה מרה.

על־ידך יושבת אמך, שומרת מכל רע.

מיילל בחוץ התן, ונושבת רוח שם.

... ביום עבד, בלילה ישמור, שם בגורן ישמור האב...

בוערת הגורן בתל־יוסף וגם בבית אלפא עולה עשן

אך אתה לבכות אל תוסף, נום שכב ויְשַן. לילה לילה אש,

תאכל חציר וקש, אסור אסור להתייאש, מחר נתחיל מחדש.

על מיטתי אמא לא שמרה. גם אבא לא.

בשנים מאוחרות הפכה מנגינת שיר הערש העממי הזה למנגינת שיר ערש לאלוהים בנגינת התפילה של יום כיפור בקיבוץ: "כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, כן אנחנו בידך חסד נוצֵר"... יש אומרים שמנגינת השיר הזה הולחנה בגטו טרזין. יש אומרים שמלכתחילה היתה זו נעימת שיר תפילה, שהחלוצים הסבו אותה לשיר של עמנואל הרוסי.

והיה עוד שיר ערש – "אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה, יביא לך מתנה".

אבא לא הביא מתנה.

והיה שיר ערש לכולנו – "נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת".

ועוד שיר ערש ששרו לנו, כנגד התנים החורצים לשון באפלה:

... אבא שם חורש שדותינו / נומה נומה בן. // למה זה יחרוש בלילה / ואותי לא יְיַשֵּן? / אדמתנו בני אין פנאי לה / נומה נומה בן. // יש דבר אורב באֵלם ותנים חורצים שוב שן / אבא אֵי מותח תלם / נומה נומה בן. // הן יחרוש בשדות המשק / למה לו אקדח וּסְטֶן?...

יש מעט תמונות באלבום של אז. כדי להצטלם הזמינו לאירוע המיוחד את מרים שַלוי, הצלמת של הקיבוץ. רק למרים שלוי היתה מצלמה. מצלמה גדולה, כבדה, מרובעת ושחורה שנשענה על חצובה.

הצטלמנו ביום שישי, כשבין כה וכה התלבשנו יפה לכבוד שבת. הצילום היה טקס חגיגי; עומדים בשורה בפוזה ישירה נוכח המצלמה. תמיד התביישתי להיישיר מבט.

בתמונות האלבום עומדת ילדה קטנה, ששׂערה הבהיר החלק ייקלע עם השנים לצמות דקות. ילדה עם צמות קלועות היא ילדה טובה.

לפעמים היא־אני ברחה אל חדר ההורים כשהמטפלת הכאיבה לה כשסרקה בכוח את שערה.

אחרי שכבר מלאו לי חמישים זיהתה אותי אשה שהכירה את אמא והכירה אותי כילדה קטנה בקיבוץ. "אני זוכרת אותך", היא אמרה, "את הילדה היפה והביישנית של לאה". הופתעתי עד מאוד.

אז לא חשבו שאפשר, ומותר, ואפילו רצוי והכרחי לומר לילדים מלות טובות, מילות של חן ושבח; על מה שהינך ועל איך שאתה נראה.

לא ידעתי איך אני נראית.

בעת שכתבתי דברים אלה חלמתי שמראים לי צילום וידאו שבו צולמתי בילדותי. בחלום אני כבת שמונה, לבושה שמלונת פרחונית בהירה, שערי החלק אסוף בסיכה בצד, אני־היא נעה באי־נוחות, נבוכה ומתביישת מול המצלמה. התעוררתי בשמחה, משום שהילדה היתה חמודה שכזו ולבי יצא אליה.

ככל שגדלתי הפריע לי שאמא לא מטופחת בהופעתה. כך הלכו אז. ובכל־זאת, אצל אמא חוסר הטעם בבגדיה השתלב עם גופה המסתרבל והולך, של אשה, כך אני מבינה היום, שלא חשה נאהבת.

פעם כשבאתי אל חדר ההורים, הייתי נבוכה ונבהלת לראות שם אשה בלתי־מוכרת, מתולתלת, שפתאום התברר שזו אמא שלי, שלראשונה ניסתה להתייפות וסִלסלה את שערותיה. הסלסול התרופף במהרה ולא שב עוד.

פעם אחת, אחרי הפצרותי ואחרי היסוסים משלה, אמא העזה והלכה אתי אל קֶטֶה, מחסנאית הבגדים שהיתה צנומה, קצוצת שיער, נזירית ורצינית פנים, כדי לבקש ממנה בגד יפה יותר בשבילי לשַבָּת. זה לא עזר. כעסתי על קטה. בחושים לא מפוענחים של ילדה, הרגשתי כבר אז שאמא חשה עצמה לא ראויה לבקש לעצמה, כמו גם עבורנו, ילדיה.

בראשית ימי הקיבוץ, כשהאמהות הצעירות והמטפלות לא הכירו שירים לילדים, קטה יעקבי תרגמה שירים מגרמנית, ולפעמים גם חיברה שירים בעצמה. קטה מתה מסרטן עוד בטרם מלאו לה ארבעים. חיים יעקבי, בעלה, היה בין היחידים בקיבוץ שאבא הרגיש תחושת קרבה כלפיו. אבא הכיר את חיים עוד מקבוצת ההכשרה רודגס, ואליו פנה כשהורי רצו להתקבל לטירת צבי. חיים היה מזכיר הקיבוץ בעת שהורי הגיעו לקיבוץ. חיים לא נישא בשנית וחי חיים מבורכים עד זקנה מופלגת כשהוא ממשיך בעבודתו החקלאית.

אני, שלא נפרדתי עד היום מהבובות של ילדַי שגדלו מכבר, לא זכורים לי צעצועים בילדותי; לא דובי פרווה ולא בובות, לנוֹחַם לי במיטה. רק בובה אחת אזכור מהימים ההם, בובה ענקית, כגודל גופי כמעט, שהביאה איתה רותי, בת דודתי, כשעלתה לארץ ושהתה איתנו זמן־מה. בובת הענק המופלאה ידעה לעצום ולפקוח עיניים, וגם ללכת ולדבר כשלחצו בכתפיה! היה זה פלא גדול.

כמו כולם, וכמו ילדים אחרים באותה תקופה, שיחקנו קלאס, ותופסת, וג'ולות ומקלות, חמש אבנים, סימני דרך ומחבואים. גם קפצנו חבל, ושיחקנו משחקי כדור. במיוחד אהבתי את משחק המחניים – לזרוק את הכדור בכל חדוות כוחי, בתנופת יד מתעגלת, חזקה ורחבה הרחק אל המחנה השני, ואז לחוש את עוצמתו, כשאני חוטפת את הכדור הנשלח אלי בחזרה, נהדף בחבטה אל החזה שלי ונתפש היטב, בתחושת ניצחון, בשתי זרועותי המקיפות אותו, אוחזות בו ומכילות אותו כאילו תמיד היה שלי.

גם חמש אבנים אהבתי לשחק – אהבתי את זריזות אצבעותי כשהעיניים עוקבות אחר האבנים הנזרקות למעלה, ובו בזמן לדייק בהנחת האבנים הקטנות במקומן וגם לקלוע אבנים במיומנות מפתיעה מבעד לגשר האצבעות, ואז בתנועת כף יד פתאומית ומהירה לאסוף בבת־אחת את כל האבנים. ועדיין האצבעות זוכרות.

צנע

התקופה ההיא היתה תקופת הצנע של תחליף חלב, תחליף ביצה, תחליף מרגרינה – אם כי לחם וריבה תמיד היו, וגם עוגות שמרים בקקאו לשבּת, וגם סוכר חום וממרח אגוזן.

אכלנו תחליפים. בבית־הילדים היה תחליף מטפלת.

בלילות אפילו זה לא.

כולם לבשו אותם בגדים פשוטים ונעליים גבוהות. תמיד נעליים גבוהות חומות. ביום חול ובשבת, זוג אחד, הכי פשוט שיש; נעלי עבודה גבוהות שרוכות בשרוכים. נעלי העבודה הגבוהות האלה, רק בשנות התשעים של המאה העשרים נהיו לנעליים אופנתיות.

בתוך נעלי הקיבוץ הגבוהות התפתחה ברגלי אֶגזמה חמורה. לא ידעו איך לטפל בזה. בין האצבעות פשׂתה דלקת מוגלתית. חודשים של אמבטיות ויוד כחול ותחבושות, עד שאיכשהו זה עבר.

אורי מספר שבקיץ לא היו סנדלים בגלל שהיו יקרים מדי, ובכלל, רוב הזמן הלכנו יחפים כדי לשמור על הנעליים מפני בליה, כפות הרגליים נהיו קשות כפרסת גמל, אך בהונות הרגליים היו פצועות ומלאות מוגלה. אנטיביוטיקה לא היתה וכשהצטברה מוגלה היו סוחטים אותה כמו בלחיצה על שפופרת משחת השיניים 'שנהב' שהיתה אז. הצלקות, אומר אורי, מצויות ברגליים עד היום.

על סוליות הנעליים הצמיד הסנדלר לכולנו פרסת ברזל מקושתת, כמו פרסת סוס, כדי שהסוליה לא תתבלה. פעם אחת התרופף ונפל מסמר מסוליית הנעל וקשת הברזל חתכה את רגלי. משום שלא טיפלו בחתך כראוי, לא תפרו או הידקו את קצות העור כדי שיתאחה, נותרה שם עד היום צלקת מוארכת, סגלגלה, כמו סוכרייה; צלקת של עור דקיק מאוד.

הצלקת שלי היא האומנת שלי, היא מזהה אותי. העור הדקיק מעל החתך ממשיך לספר לי מי אני.

והפצע ברגל חוזר בחלומות.

חלום כזה: אני רואה מישהו בחוץ זועק, זועק וצורח נואשות לעזרה, כמו חייל מלפני מאות שנים, לבוש דל, זועק בגלל כאבים ברגלו, מנסה להסיר מגף קרוע. כולם בורחים במקום לעזור. בסוף הוא מצליח לפתוח את המגף וריח צחנה עז בוקע ממנו.

מבתי הילדים זכורות לי שתי רפרודוקציות ממוסגרות, תלויות על הקיר. הן זכורות לי היטב משום שבמקומות רבים במהלך חיי פגשתי בהן מחדש, וגם בקיבוצים אחרים בבתי הילדים – תמונות שעוצמתן לא פגה. תמונה אחת היא תמונת מוזגת החלב של וֶרמֵר ההולנדי – תמונת האשה הפשוטה, שמבטה מרוכז כולו במלאכת הקודש של מזיגת החלב אל כד החרס. החלב הממשיך ונמזג ואור זהוב בוער על הלחם הפריך הניחוחי במקלעת נצרים, ועל הכחול־עמוק והצהוב העז של שׂמלתה. באופן כלשהו, היה בתמונה משהו שהתקשר במעומעם אפילו עם אמא, אולי משום השביס הלבן והלחם – באותו תצלום אהוב עלי, תצלום מנעוריה, כשהיא נראית במאפייה הקיבוצית, עוטה חלוק ומטפחת לבנה ואוחזת במגש גדול של כיכרות לקראת אפייה.

התמונה השנייה היא תמונת הילד, של מורילו הספרדי, כמדומה לי, ילד שלחייו אדומות כתפוחים, לבושו דל, והוא יושב ליד אדן החלון ומביט החוצה, כמו אל החיים שנבצרו ממנו, ודמעות על לחיו. תמיד הפער בין הילד העצוב, הבודד, ובין האֵם שופעת הטוב שבתמונה האחרת.

חדר אוכל שהוקם עבור הילדים שימש גם כמועדון. אנחנו, הילדים, לא אכלנו עם ההורים בחדר האוכל של הקיבוץ, אלא בארוחת הערב. והיינו חייבים לאכול הכול; זכור תזכור את הילדים הרעבים בהודו ובסין! אם לא סיימת – תשב עוד ועוד מול צלחת האוכל, או שיכריחו אותך לאכול. לימים שמעתי מדודתי אסתר שכך היה גם בילדותם בגרמניה, בתקופת השפל הכלכלי הגדול: הילדים חונכו שאסור לקום מהמשלחן אם לא סיימו כל מה שבצלחת, וכמובן שאסור לזרוק אוכל. עד היום.

במיוחד סבלתי מפודינג וניל, פודינג צהוב צמיג תקוע בגרון.

היא יושבת בפה מלא, לא מסוגלת לבלוע.

למזלנו, אפשר היה להשליך אוכל בסתר, כשהמטפלת לא ראתה, או יצאה לרגע, או להסתיר בכיסים, או להעביר ליושב לידך מה שלא אהבת והוא שמח לקבל.

לפעמים ברחתי הביתה. אמא כותבת בזיכרונותיה: "רותי באה אלי עם אוכל בפה, ואני גואלת אותה".

זיכרון על מטפלת שסטרה לי משום שאמרתי דבר לא יפה על ההורים. זיכרון אחר על מטפלת קפדנית במיוחד שהענישה ילדה שזרקה אוכל לרצפה: היא אספה במטאטא את האוכל ביחד עם הלכלוך מהרצפה, ואת כל זה היתה הילדה חייבת לאכול, שאם לא כן, תקבל עונש חמור יותר. הילדה החיוורת היתה צריכה לבחור איזה עונש היא מעדיפה, והיא צייתה לה ללא כל הגה. גם אנחנו שתקנו כולנו.

לחברות הקיבוץ לא היה מושג בטיפול בילדים. הן הגיעו לארץ כנערות צעירות. אחדות הביאו איתן את המושגים הפרוסיים החמורים והנוקשים של החינוך במרכז אירופה.

משנה לשנה התחלפו המטפלות, ועברנו ממבנה למבנה, בהתאם לגיל. המטפלות היו ממלאות משימתן בנחישות שקדנית. הן לא העניקו ביטחון ואהבה.

אורי מספר על מטפלת קשוחה שהִכתה בטוסיק ילדים שהרטיבו במיטה. ילד שנשך ילד אחר – היא קשרה לצווארו שרשרת ואת השרשרת קשרה למיטה, כמו כלב שנושך וצריך לקשור אותו. ופעם הרימה המטפלת את הילדים מעל ראשה, בגלל שסחבו סוכריות מחדר של אחת המשפחות, והראתה להם את מאהלי הבדואים מסביב לגדר כשהיא מכריזה: 'שם גרים הגנבים ולשם אשלח אתכם'. עד היום מקרקרת בטני בזוכרי את אותו איוּם, אורי מספר.

ההורים של הילדים ידעו? אבא ואמא ידעו? – אני שואלת.

אין לי מושג – הוא עונה.

אני יודעת שהיו גם מטפלות חֲנוּנוֹת ואמהיות. אני לא הכרתי אותן.

בשנים הראשונות של הקיבוץ ההבדלים בחינוך ובתרבות בין יוצאי גרמניה לבין עולי מזרח־אירופה היו ניכרים. לא פעם נגרמו חיכוכים סביב סגנון האוכל ונוסח התפילה. לאחר שנים מספר היו כל הבעיות הללו לנחלת־העבר. לימים הצטרפו לקיבוץ זוגות אחדים מהולנד, וקבוצת עולים מאנגליה שנמלטו אליה מגרמניה הנאצית ב'קינדר טרנספורט' בהיותם ילדים ובני נוער. גם שורדי שואה שמספר חקוק על זרועם הגיעו לקיבוץ.

בעיתון של הקיבוץ 'בטירה' – דפים לאינפורמציה פנימית ולביטוי חברים, נובמבר 1951, כתוב:

רפת – התחלנו לפני שבוע בחליבה מכנית ברפת, עבודת המכונה משביעה רצון. לול – התחלנו בהדגרת ביצי תרנגולי הודו ואווזים. ברצוננו להגיע ל־3000 אפרוחי הודו ומעל ל־1000 אפרוחי אווז. נגרייה – עוסקים כעת בהרחבת הנגרות להרחבת הלול האמריקאי הישן.

בהמשך מופיע פירוט עבודות הבנייה בבית־הכנסת, מכון לחשמל, מקווה, מרכזייה לחשמל. ואחריו:

פירוט האינוונטר החי: פרות 63, מבכירות 15, עגלות 42, פרים 1, עגלים 1, ס"ה ראשי בקר 122, עופות מטילות 3220, פרגיות ופרגים 7080, אווזים, תרנגולי הודו וכו' 1065, בהמות עבודה 4.

פירוט האינוונטר הדומם: מכוניות 2, טרקטורים 8, קומביינים 3, מכבשים 2, ממיין זרעים 1.

כשהלכנו אחר הצהריים מבית־הילדים אל מגורי ההורים הלכנו אל ה'חדר'. אני זוכרת במעורפל שמגוריהם של הורי הועברו מחדר לחדר בשנים המוקדמות, ולא מצאו מנוח, עד שהתמקמו בחדר בו מרוכזים עיקר זיכרונות הילדות המוקדמת שלי: סמוך למרפאה ולשׂדרה המערבית של גבול הקיבוץ.

הריהוט בחדר ההורים היה – מיטה, ארון, שולחן, כיסאות, שידה. אני זוכרת אהיל בד אדמדמם של מנורת קריאה, הבד הארגמני מכווץ, כמו חצאית בד, סביב מוט האהיל. במעומעם עולה בי גם זיכרון של וילאות בצבע קרם, עם הדפסים של פרחים חומים גדולים.

על הקיר היתה תלויה תמונה אחת שאמא אהבה, תמונת פסל של הפַּסל הצרפתי רודֵן: פני אשה מהורהרת מכונסת בעצמה, ממש כמותה. פסליו של רודן היו אחת מאהבותיו הגדולות של אבא. הוא אהב במיוחד את הפסל הגדול בו נראים נכבדי העיר קָלֶה כשהם מתווכחים ביניהם כשעליהם למסור את מפתח שַעַר עירם לכובש; הדרמה המאופקת, הלבטים המיוסרים, הדרת הכבוד של נכבדי העיר הגאים – כל אלה השתלבו עם דמותו של אבא. נדמה שפסליו של רודן היו אהבה משותפת של אבא ואמא.

הם דיברו ביניהם גרמנית, מעל ראשינו; שפה שלא הבנו ולא רצו שנלמד אותה, כדי שהעברית לבדה תהיה לחם חוקנו. לגרמנית היו תמיד הדים אפלים, ולמעשה נידו בקיבוץ את הגרמנית וההורים השתמשו בה רק כדי לומר בנוכחותנו מה שלא רצו שנבין. סלדתי מהשפה הגרמנית. אבל גרמנית היתה שפת אמם, ובשפה ההיא דיברו עם הוריהם בילדותם, והם המשיכו לדבר גרמנית עם הוריהם שבשנות שהותם הארוכות בארץ לא למדו את העברית. באורח כלשהו הגרמנית שאבא ואמא דיברו היתה בעלת גוון מרוכך ולא היתה בה הנוקשות הדוחה, הנוקבת והמאיימת של הגרמנית ששמעתי בסרטים למשל.

מן הגולה הביאו הורי מעט מן המעט, תזכורת לעולם האלגנטי הבלתי־מושג שהיה שם ואבד.

היתה להם מפת שולחן אחת, שהביאו מגרמניה, שהיו עליה הדפסי זהרורי זהב, אותם ניסיתי ללקט, אלא שלאט לאט דהו ונעלמו.

כשתמותו – המפה תהיה שלי – אמרה הילדה שהייתי.

היא לא הבינה מה שאמרה.

אמא הביאה איתה כרכים של ספרי גתה ושילר עטורים בקליגרפיה גותית מוזהבת, שהעלתה בדמיון ניחוח אגדות, טירות וציידים ביערות רחוקים, שבילים, שועלים, ואחו נרחב.

והיו גם ספרי תמונות של הכשרה לחקלאים – עם תמונות מרהיבות של פרות דשנות אדמדמות, סוסים אציליים, סייחים אדמדמים, גועים, צוהלים, בין תרנגולות צבעוניות מקרקרות מן הדפים. הכול בספרים האלה היה יפה ואמיתי יותר מהסוסים והתרנגולות והפרות שהיו בקיבוץ.

חדר ההורים היה בקצה הקיבוץ. חדרי ההורים היו בטור של ארבעה חדרי משפחות במבנה אחד נמוך ומוארך, שיש לו מרפסת קדמית משותפת. המקלחות המשותפות היו במרחק מאתיים מטר, והשירותים – סמוך לשׂדרה שגובלת בשדות, ומעבר לשדות – הערבים. ובחורף, בחושך, כשהעצים שם רחשו ברוח, היה מבהיל כל־כך ללכת לשם לבד.

כמנהג המקום, מנהג הערבים, נבנו הבתים הראשונים האלה מלִבני בוץ וקש, מחוּפים בטיח. בחדר ההורים היתה תמיד ג'ארת מים, גם זה כמנהג הערבים, ג'ארה של חרס פשוט שהמים בה צוננים תמיד.

מאחורי חדר ההורים היה דשא. בצידו היה מדרון אדמה, שבחורף היה בוצי וחלקלק. זיכרון עמום של מִשחקים מאחורי החדר של ההורים, כשהם ישנים את שנת הצהריים שלהם בשבת. מבעד האשנבים הנמוכים אפשר היה להציץ פנימה, לראות אם ההורים כבר התעוררו. פעם אחת יחידה, כשהצצתי, ראיתי אותם מתנשקים. זו היתה הפתעה. סוד. לא זכור לי שעוד אי־פעם מאז ראיתי אותם נוגעים נגיעה של אוהבים.

אולי בכל־זאת אהבו אי פעם זה את זו.

ארגז־ליפט של עץ בו הביאו את חפציהם מגרמניה שימש כמחסן מחוץ לחדר ההורים. סביבו השתרג וטיפס צמח הפסיפלורה, שאז לא ידענו את שמו. בגלל פרחיו הנהדרים, הכחולים־סגולים דמויי השעון, שעדיין מרטיטים את לבי כשאני פוגשת בהם באקראי בגינות זרים, קראנו לו שְעוֹנית. עוד צמח אהוב היה שם – שיח נמוך, אפרפר־כסוף וריחני, ריחו כעין הזעתר והלבנדר יחדיו. שיח רב־שנתי, שורד חמסינים וקרה, חסין שנים, והוא משמר מראה־ניחוח אהוב. לימים שתלתי אותו בגינתי.

בגינה הקטנטנה ליד הבית אבא גידל פרחי ציפורנים ורודים, ציפורני חתול צהובים, פרחי שמש שנפתחים לאור, דליות פסטליות, לוע ארי מתגבה, פרחי הגָלָרדיות הכתומות־אדמדמות ופרחי כובע־נזיר בכתום בוער קטיפתי. אז עדיין לא ידעתי מהי צורתו של כובע נזיר, וחשבתי ששמו של הפרח שייך לשמו של התל הקטן שבקצה השדות של הקיבוץ, הוא תל חוּנָזִיר, שהיה קרוב לגבול חלקות הערבים ולא הורשינו לטייל אליו.

סמוך לחדר ההורים היה בית־הכנסת. ומשם הלאה היתה הבריכה. בריכת השחייה היתה בריכה חפורה באדמה, שקרקעיתה בוץ, כמו ברכות הדגים, ללא דפנות וקרקעית של בטון. כמו שאר הילדים, השתכשכתי בבריכה מגיל כה צעיר ואיני זוכרת מתי למדתי לשחות. אבא הוא שלימד אותי לשחות. אני זוכרת אותו עם בגד ים שלם שחור, כמנהג הימים ההם, כמו בגד גוף של נשים, עם כתפיות. זיכרון בודד של להיות עם אבא. של אבא מלמד אותי.

קרקעית הבוץ של הבריכה היתה קרקע פורה לחלזונות נושאי בילהרציה, וילדים רבים מהקיבוץ נדבקו בטפיל, ונשלחו לבתי־חולים שונים בארץ לטיפולים שהתבררו כקשים ומכאיבים. חמישים ילדים קיבלו טיפול בבילהרציה בתל ליטינסקי, היום תל־השומר, טיפול חריף, ניסיוני. היה זה מסלול ייסורים של זריקות והקאות מדממות במשך שבועיים, וההורים לא באו לבקר. הם גם לא ידעו מה קורה שם. כי מי היה יכול אז לנסוע מרחקים כאלה? היו גם הורים שלא העלו בדעתם שחשוב לבקר ילדים חולים. הורים רבים חשבו שוועדות הבריאות והחינוך "יודעות" מה נכון לילדיהם, ושכחו מה שכל פרה וחתולה יודעות.

הייתי בין חמשת הילדים היחידים בקיבוץ שנתמזל מזלם לא להידבק. בימים שחיכינו לשובם של הילדים מבתי־החולים היינו משוטטים לעצמנו בשדות, בבטלה מענגת שנפלה עלינו פתאום, ולא תשוב עוד, מלקטים ואוכלים מהפרי הזעיר הירקרק של החֶלמית, היא החוביזה, פרי שנחבא בתוך עליו של פרח סגול צנוע, וגם מהפרי הקטן העגלגל של עץ השיזף, הוא עץ הסידריה הגדול – פירות שהציעו עצמם בשפע חינם כמו היו הַמָן במדבר.

ראשית קריאה; החיים כמיתוס

כשכלל לא עולה בדעתך שאפשר לסרב למלא קודים ברורים ומוגדרים מאוד שמצפים ממך – בבחינת "כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ" – כי אז קל מאד להסתגל, ואפילו להגיע להישגים, ואז מניחים לך, לא מתעניינים אמנם, אבל גם לא פולשים לתוכך, ונשאר מרחב פנימי של חופש דמיון. איש לא הפריע אפוא, ולא פלש לבועה שבתוכה המתנתי כגולם לקראת יום הבקעתו. מוקדם למדי התפתחה בי היכולת להתנתק לחלוטין מהסביבה האנושית הרוחשת. לא שומעת ולא מבחינה במתרחש. אבא אמר שאני חולמנית.

וכשיש לה ספר ביד – כבר היא במקום אחר; אלמלא כן, איך אפשר היה להתרכז ולהכין שיעורים כשמסביב המולה? ואיך הייתי משמרת את עיגול עצמי הנפרד מהכולם־ביחד־מסביב? הרי בבית־הילדים היינו ארבעה בחדר ובחדר ההורים היינו ארבעה ואחר־כך חמישה ילדים יחד. ואיך יכולתי להיות אני שהנני? ואיך הייתי בכלל אלמלא יכולת הריכוז הגמור, המנתק מהעולם. כל־כך מנתק עד שכל רחש, צליל או מגע, שפלשו אל עיגול הריכוז הפנימי – היו בהלת פתאום.

שגרת היום בבית־הילדים כללה מנוחת צהריים חובה, בהשגחת מטפלות חמורות סבר. אסור היה לדבר או לקרוא. אני, שלא יכולתי לישון בצהריים, ביליתי את השעות ההן בהתבוננות על השתרגויות עורקי המרצפות ועל מרבדי גרגרי הסיד שעל הקירות, שהפכו לעולמות הזויים מתפצלים וזורמים אלה באלה. הנה עין, הנה כנף, פנים, הבעות פנים, דמויות, מראות קליידוסקופיים והכול נוהר ונע. עולמות נבראו ונמוגו בדמדומי מבט. מתחת כסות השמיכה שהסתירה את מעשי, חרצתי בסיכת ראש קווי רישום על הקירות.

לדעת לקרוא – איזה מרחבים נפתחו לי. כל האפשרי היה שם.

סיפורים הם כמו השדות וכמו העצים וכמו הפרחים – מיטיבים להעניק ואינם תובעים דבר בתמורה.

אהבתי את הספרים והם אהבו אותי.

הספרים שהייתי כל־כך זקוקה להם היו מעטים מאוד. ולכן לעתים הייתי משועממת. אמא היתה מתפלאת: איך זה שדווקא את משועממת?

ייאמר לזכותה של אותה מטפלת קפדנית, עליה סיפרתי, שלמרות נוקשותה בענייני משמעת, ידעה גם להיטיב, כשיזמה למעננו הקראת סיפור בהמשכים לפני הארוחות. בשנים ההן לא היו ברדיו סיפורים־לילדים־בהמשכים, ולמי היה בכלל רדיו.

ברור שהיינו להוטים לשמוע את הסיפורים, והיא עצמה נהנתה להקריא ולספר ולשקוע בעצמה בעולם הסיפור שמתקיים תמיד במקום אחר. הקראת הסיפורים האלה הפכה לשעה של מרגוע. רכות בלתי־צפויה היתה נמסכת בפניה המלאים ומעדנת אותם.

ספריית הילדים היתה קטנה מאוד. מה שהזין את הדמיון היו סיפורי המקרא שבזכותם האמנו באמת ובתמים שאנחנו דור ראשון לגאולה בארץ חמדת אבות שבה תתגשמנה כל התקוות. והלוא הירדן אותו עברו בני ישראל כשנכנסו לארץ הוא הירדן המתפתל ממש לצידנו, בגבולו של הקיבוץ. הקיבוץ היה ההוכחה של הגשמת ההיסטוריה היהודית, כשחברו בו יחד עבודת הארץ, עבודת אלוהים וצדק צדק תרדוף. בחגים, שרובם חגי עונות השנה, קיבלה עבודת האדמה את ברכת אלוהים.

החיים היו מיתוס שהעניק לנו גיבורים – היו בר כוכבא ויהודה המכבי, וגיבורי מצדה, וטרומפלדור. היו גם חנה סנש ושרה אהרונסון, והנער והנערה שנתנו חייהם על מגש הכסף בשירו של אלתרמן. זה היה העולם.

האמנו בלב שלם ש"שנית מצדה לא תיפול".

הגיבורים האלה היו מיתוסים של ניצחון והתמסרות מוחלטת עד כיליון. כמו מיתוס חנה ושבעת בניה, שהקריבה בניה ואת עצמה על קידוש השם. כילדים לא פקפקנו בגדלות המעשה.

גם בקיבוץ של אז הילדות הוקרבה, מבלי דעת, למען האידיאל. ההורות של המבוגרים הוקרבה. רגשות היחיד הוקרבו. וגם כשיש מי שמכים על חטא על מה שהיה, את העבר אי־אפשר לשנות.

יתמות וילדות הוא צרוף שיש בו אנרגיה אטומית – כך כותבת נורית זרחי, שמספרת על ילדותה בקיבוץ בספרה האוטוביוגרפי 'משחקי בדידות'. את הקיבוץ היא מכנה "ארץ הכחשת האני".

הנה כך הגדירה לעצמה אחת הקבוצות של פועלים דתיים שהתארגנה כבר ב־1924 את המצע של חיי הקיבוץ: "כי האדם היחיד הבודד חדל אונים הוא לתקן את עצמו, ורק בקיבוץ, בסדר חיים המיוסד על הויתור וביטול האגואיזמוס, אפשר להשיג את המבוקש ביסוד היסודות של החיים". והם באמת האמינו בזה.

מי עוד היו גיבורי ילדותי? מיד עולות דמויות נוספות: אנה פרנק, האנוסים, וכמובן, רות המואבייה ופנלופה, הנשים הנאמנות, והילד ההולנדי שבאצבעו סתם את החור בסכר והציל את הכפר כולו מהצפת הים, זה היה הדגם של אז, המופת לחיים.

אף על פי שהיו אי־שם גם גיבורי עלילה מארצות רחוקות, מגלי עולם וחוקרי מדע נועזים, כמו ז'ול ורן או מאדם קירי.

כשהרהרתי בבגרותי בגיבורי ילדותי הלכו ונכתבו בי השורות האלה:

אָכֵן, לֹא גִּבּוֹרִים מְנוֹפְפֵי חַרְבוֹתֵיהֶם / דָּהֲרוּ בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה וְהָעֹלֶשׁ שֶׁל יַלְדוּתִי. / לֹא עֲלָמוֹת וַעֲלָמִים יְפֵי מַרְאֶה בִּטְרַקְלִינִים שֶׁל שַׁיִשׁ / טוֹפְפוּ בְּחֵן בִּמְחוֹזוֹתַי. // כִּי בִּשְׁבִילֵי מְכוֹרָתִי בֵּין חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטָה / וּבֵין רֶכֶס הַגִּלְבֹּעַ, שָׁם שָׁאוּל הַמֶּלֶך תָּם לִגְוֹעַ – / הִתְהַלְּכוּ צְנוּעֵי גְּבוּרָה, זוֹרְעִים בְּדִמְעָה. // הוֹי אַרְצִי מוֹלַדְתִּי – חֲלוּצִים שֶׁל הִתְמַסְּרוּת / רוֹמַנְטִיקָנִים שֶׁל מָוֶת וּגְאֻלָּה / עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף / עַל סִפָּהּ שֶׁל אֻמָּה / חַיֵּיהֶם יִקְצוֹרוּ.

היה בי כעס על שוויתרו אז על החיים האישיים למען העם, אבל גם הכרה שאי־אפשר היה אחרת באותם ימים, שהוקדשו לחזון שלא היה יפה ממנו, ושהיה טעם החיים ומקור תעצומות לנפש.

באחד הימים קראתי את השיר לאמא – והיא כבר בזקנתה – בטון שיש בו פתוס ואירוניה כאחד.

ופתאום נשבר קולי.

הקיבוץ היה עבורי מקום שבו הכול היה כביכול בסדר, אבל שום דבר לא היה בסדר, אלא שלא הכרנו מציאות אחרת. לתחושת היתמות והבדידות מצאתי הד בספרים על ילדים יתומים.

כל זה לפני שנופצו המיתוסים של הציונות. בטרם הקיבוץ היה למיתוס מנופץ. עמיה ליבליך מצטטת את מי שאמר שחלום הגדוּלה הוא "שורש הלענה של קורות הקיבוצים". היא גם מצטטת מישהו שאמר לפני שנים רבות מאוד בברלין לאחד מהמיעדים עצמם להיות חלוץ בקבוץ: "אתה הולך לישראל לקיבוץ ואתה חושב שהקיבוץ, טיפת מים מזוקקים, יכול לנקות פצע גדול של כל האנושות?". כנראה שרק מי שישב בברלין יכול היה להאמין שהקיבוץ הוא טיפת מים מזוקקים.

כשהייתי בת חמש־עשרה התווכחתי עם אורח שבא לקיבוץ, בעת שהמתנו יחד לאוטובוס היוצא מהקיבוץ. הוא טען שלקיבוץ כבר אין תפקיד, ושבעוד חמישים שנה לא יהיו עוד קיבוצים. לא האמנתי לו.

"את עוד תראי" – הוא אמר.

עכשיו, כשאני כותבת את כל זה, אני יודעת שאני מנסה לשמר זיכרון של עולם שאכן הולך ונעלם, ולשמר מתוכו את האמונה.

אני משמרת אמונה, אבל באופן אחר; האמונה האוטופית שניתן ליצור אדם מתוקן קיימת גם בבסיסה של הפסיכותרפיה שנהיתה לימים עיסוק חיי. ההבדל הוא כמובן שהדגש בפסיכותרפיה עבר מהחברה אל היחיד.

בגלל המחסור בספרים לבני גילי, שכה חסרו לי, שקעתי בגיל של ראשית קריאה בספרים היחידים שהיו להורי. היה שם ספרון דק, 'מסדה' – פואמה של המשורר יצחק למדן משנת 1927, ונודעה מאוד בזמנה, ונחשבה, לפי קורצוויל, ל"שירת הלב והמצפון הלאומי", על החלוצים הכורעים ביגונם הלאֵה. זה היה הספר של אבא. אולי קרא בו את גורלו שלו:

הַרְאִיתֶם? הַיּוֹם בְּעֶצֶם קְרָב, אֶחָד הִפִּיל עַצְמוֹ מֵרוּם הַחוֹמָה לַתְּהוֹם... נִלְאָה נְשׂא, עָיָף... גְּלוּי פָּנִים יִתְהַלֵּך הַיֵאוּשׁ בַּמַּחֲנֶה... וַאֲנִי גַם רְאִיתִיו מִתְחַמֵּק מִן הַמַּחֲנֶה. אֵין זֹאת כִּי גָמְלָה בּוֹ כְּבָר שְׁתִיקָה זֹאת נוֹרָאָה וַיִּתְחַמֵּק לְהַשִּׁיל פִּרְיָהּ לַתְּהוֹם".

את הספרון הנדיר הזה מצאתי בספרייתו של אבא, כשעבר למוסד סיעודי, ואספתי אותו לספרייתי. שירי מסדה מלוּוים באיורים דמויי תחריט של קווים לבנים על רקע שחור, של נחום גוטמן. איורים מופלאים חדורי אימה ולהט וכיסופים דתיים. אני קוראת שוב בשירי 'מסדה' ומבינה מה גדול היה הפער בין החזון למציאות, ואיך אמונה יוקדת עשויה להתהפך לייאוש.

בין מעט הספרים של אבא ואמא מצאתי עוד שלושה ספרים שהשפיעו עלי עמוקות. הייתי אז בת שמונה-תשע בסך הכול. קראתי כל מה שמצאתי. לאמא היתה קרבת־לב לספרים האלה. לא רק שלא עלה בדעתה שמוקדם מדי שאקרא ספרים אלה שמלאים בסבל העולם, אלא שהיתה גאה ואפילו שמחה על כך שאני קוראת ספרים שמקרבים אותי לעולמה, ומדברת איתה עליהם.

הספר האחד היה 'ספר האחים', על האחים צבי ואפרים גוּבֶר שנפלו שניהם במלחמת השחרור – מופת הקורבן, בטרם ייהרגו אחים רבים אחרים במלחמות ישראל שעוד יבואו. רבקה גובר ובעלה, שקיבלו את הדין כצו השעה, הקדישו את חייהם לעזרתם של עולי חבל־לכיש ובאו לגור איתם. רבקה גובר היתה אשה אמיצה. באחרית ימיה קפצה אל מותה מקומה עליונה בבית־אבות בו התגוררה.

הספר השני היה ספר ציורים של האמנית הגרמניה קֶטֶה קוֹלבִיץ, שחייתה בתחילת המאה העשרים. על הדף הראשון אמא כתבה הקדשה לאבא: "למאיר ליום הולדתך מאת לאה שלך". עוד עדות לקרבה שהיתה אי־פעם בין הורי.

קולביץ מתעדת את סבל העניים המרודים בגרמניה של לפני המלחמה הראשונה ואחריה. היא מתארת רעב, ייאוש, כאב אין אונים, קדרות מזעזעת של חיי עוני. אמהות וילדים רעבים, וזעקת שבר אילמת על מות ילדים. בברלין ראיתי את פסל האם האוחזת בחיקה ומקוננת על בנה המת, שהוא פסל הפיאֶטָה של קטה קולביץ, בו היא עצמה האם האוחזת בבנה שנהרג במלחמת העולם הראשונה.

ציורי מחאה אלה בתקופת השפל בגרמניה השתלבו עם המאוויים של הסוציאליזם ושל החלוצים העבריים – כך הבנתי מאוחר יותר – להקים חברה צודקת יותר, במקום אחר, למשל בארץ ישראל.

אל ציוריה של קולביץ חברו תמונות אוכלי הבולבוסין והכוֹרים קשי היום ברישומים של ון־גוך, וסיפורי אוסקר ווילד על מוכרת הגפרורים הקטנה שקופאת בקור, והנסיך המאושר כביכול שביקש מהציפור שתנקר את עיני היהלומים שלו, כדי לתת אותן לעניים המרודים שרוקקים דם כדי לרקום פאר לעשירי הארמונות.

והיה כמובן ספר השירים של רחל שליווה את אמא מאז עלומיה, ופניה היגעים החיוורים בפתחו, פנים של עצב ערטילאי. פני אהובה מיוסרת לבושה חולצה לבנה. פני הסבל שהתקדשו בדמותה הרומנטית. אז לא ידעתי את הפער בין היחס המעריץ של היישוב לשיריה, לבין נטישתה של רחל על־ידי אוהביה וחבריה בעת חוליה ומותה.

השכול והמצוקה של הספרים האלה היו ללא נשוא. לא היה נוחַם בספרים האלה, אלא אישור לעצב הכוסס שהוא החיים.

רבים משירי רחל אהבתי. אמא אהבה מאוד את השיר של רחל, שתמיד דומה היה עלי שהיא שרה בו על עצמה:

לֹא שַׁרְתִּי לָך אַרְצִי, / וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵך / בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה / בִּשְׁלַל קְרָבוֹת. / רַק עֵץ יָדַי נָטְעוּ / חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים, / רַק שְׁבִיל כָּבְשׁוּ רַגְלַי / עַל פְּנֵי שָׂדוֹת. / אָכֵן דַּלָּה מְאוֹד, / יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם, / אָכֵן דַּלָּה מְאוֹד / מִנְחַת בִּתֵּך. / רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל / בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר, / רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים / עֲלֵי עָנְיֵך.

והשיר שבו הזדהתה אמא עם המשוררת רחל, שהזדהתה עם רחל אמנו, והולחן על־ידי יהודה שרת:

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם / הֵן קוֹלָהּ בִּי רַן / רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן / רָחֵל אֵם הָאֵם // וְעַל כֵּן לִי הַבַּיִת צַר / וְהָעִיר זָרָה / כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ / לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר // וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז / בְּבִטְחָה כָּזֹאת / כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת / מִנִּי אָז מִנִּי אָז!

אורי, אחי הבכור, כמו ילדים אחרים באותה תקופה, נקרא על שם השיר של רחל, שאמא כה אהבה:

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן, / שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן. / לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט / בִּשְׁבִילֵי הַגָּן. / יֶלֶד. // קָטָן. / אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי! / רַך וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר. / רְסִיס נְהָרָה. / לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר / "אוּרִי!" – / אֶקְרָא!

למרות שאבא התעקש על השם אוּריאל, כשם המלאך, הכול קראו לו אורי. רק כשהוציא בגיל שש־עשרה תעודת זהות התברר לו מתעודת הלידה ששמו בישראל הוא אוריאל.

כשאורי נולד, כך אמא מספרת, אבא הנרגש כתב לעוללו מכתב נלהב ומלודרמטי.

את המכתב לא שמרו.

המשוררת רחל כותבת:

"תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּך הַקְּטַנָּה / לְהַצִּיב לִי יָד".

אני קראתי לבתי רחל.

רחל המשוררת, רחל אמנו – האשה האהובה, רחל חברת הילדות של אמא, ורחל חברת ילדות שלי; כל אלה היווּ יחד את השם הזה, שבו היו תמיד כחול השמיים וכחול הכנרת – כך דימיתי.

אמא הורישה לנו את האהבה לשירת רחל.

לילה, פחד

בחדר האוכל העומד במרכז הקיבוץ דולק אור, אבל בחוץ חשכה כבדה, יללת תנים, פחד אלוהים! כמו מקוללי־עד בארץ־גזירה השמיעו התנים קול נהי תמרורים. קולם המפוחד והזדוני שפך חמתו עלינו, דָחַס והֶעֱצים את אימת הלילה.

אבל צריך להגיע אל חדר ההורים שליד השדרה, ממש ליד הגדר. מה עושים? אני מתה מפחד, לא מעיזה לצעוד את מאה המטרים המפרידים בין הבית לבין חדר האוכל, מחכה לרחל, החברה שלי, לגיבורה שלא מפחדת, כדי שנלך ביחד. גם היא פחדה, כך תספר לי בבגרותנו, אבל כנראה קצת פחות. במשך הזמן למדתי ללכת בחשכה הזו לבדי, ותמיד בפליאה איך והיכן מתקיים בי הזיכרון של השביל שרגלי מכירות, כשאני הולכת בחשכה גמורה.

ובלילות התערבבו יללות התנים בקולות בכי תינוקות מבית התינוקות. ואני ילדה, לבדי בַּמיטה, לבדי בָּחדר, לבדי בָּעולם.

לילה אחד, מול בית־הילדים, ממרומי עץ גבוה, נשמעה צריחה קורעת. חתול ביצות נאחז כל הלילה בצמרת אילן וצווח. אמרו שהיה זה חתול שטיפס עד הצמרת ולא יכול לרדת. כמה נמשכה הזעקה הנוראה הזאת? ואיך ירד אחר־כך ונעלם?

בשוכבי בלילות שמעתי את הולם לבי המפוחד ולא ידעתי אם קול לבי הוא או קול צעדיו של האורב הבא מבחוץ.

בחוברת קטנה לספרות, במדף הספרים של ההורים, מצאתי אז את שירו התמציתי של אריה לודוויג שטראוס, שתיאר את פעימות לבי:

"מַה זֶּה קָם בָּאֹפֶל וְהָיָה?

הִתְעוֹרַרְתִּי. אֵיך עוֹד אֵרָדַם?

הֲקָרְאָה חַיָּה בְּקוֹל אָדָם

אִם אָדָם הוּא, כַּחַיָּה יִלֵּל?

...אִם זָעַק הַלֵּיל מִלֶּב חַיָּה?

כָּל הָאֹפֶל קָם בִּי וְהָיָה".

הערבים שמכרו את אדמותיהם בכסף מלא האמינו שהיהודים יברחו, בסופו של דבר, מפני הקדחת והחום, והאדמות יחזרו אליהם. ובינתיים הם גנבו מהשדות של הקיבוץ, עקרו את עצי המטעים והציתו אש בשדות הקיבוץ שהבשילו. כמעט כל שני וחמישי, שנה אחר שנה, בימי הקיץ הלוהטים ממילא, הפעמון הגדול צלצל בקולו המבשר רע, לרוץ ולכבות את השרפות.

ופעם אחת יצרו הערבים טבעת אש סביב הקיבוץ כולו. שנים רבות חשבתי שהזיתי את זיכרון האימה הזה, עד שהתחוור לי שאכן היה.

כשלמדנו בשיעור לספרות את 'הפעמונים' של טשרניחובסקי, שמספר על הַיידָמָקים שטובחים ביהודים, והמורה יצחק מאיר, שמשפחתו היתה ניצולת שואה, קרא בקולו הדרמטי:

אֶל רַעַם פַּעֲמוֹנִים – קוֹל קוֹרֵא לְדָם – בָּם־בָּם! בָּם־בָּם!

– שמעתי את קול הפעמון ההוא חורש הרע.

לכיבוי שרפות היה הפעמון מזעיק את כולם בצלצול מהיר ומאיים. בשאר הזמן, שימש הפעמון הקיבוצי לקריאת הציבור לארוחות ולאספת חברים בצלצול איטי. ליד הפעמון הזה היה נעמד 'חָמֵר', חמור הרים אפור, שקט, סבלני, נאמן וידידותי, שהיו מעמיסים עליו את כדי החלב מהרפת, והיה הולך יום יום, בטקס קבוע, ללא ליווי, מהרפת אל המטבח, ונעמד ליד פעמון האזעקה שהיה ליד פינת מחסן המכולת, שם אנשי המטבח פרקו את הכדים, ואז שב על עקביו אל הרפת.

אוקטובר 1998 – ימי חום לוהטים במיוחד. שורת שרפות פורצת בבת־אחת באותם ימים; הרי הכרמל, ואדי ערה, הרי נצרת, הרי ירושלים. מאות דונמים עולים באש. בתי יישוב נשרפים. יישובים מפונים. קצת הזנחה של מטיילים והרבה הצתות של ערבים. אחר־כך ירח עגול ולבן מיתַמֵם מעל ההר שהיה עשֵן כולו.

האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?

אפילו בִּתִי נזכרה אז בסיפורים שסיפרתי לה על טבעת האש ההיא סביב הקיבוץ. ואמא אמרה לי, תמיד את מזכירה את הפחד מהאש שהיתה אז.

זה לא היה פחד, זו היתה אימה, אני אומרת.

באחד מלילות אוקטובר ההם חלמתי ששותלים עצי זית בגינה שלי. אלה הזיתים עתיקי הימים, עתיקי הגזע, ששורדים את השרפות הגדולות, והם ממשיכים את החיים העיקשים ומתחדשים.

בקיבוץ היה מטע זיתים.

בנוסף לסכנת השרפות, תקופה מסוימת – קצרה למרבה המזל – שררה בקיבוץ חרדה חשדנית מפני מרגלים. לא ידעתי מה סיבתה. כל זר שהסתובב בשבילי המשק היה בחזקת חשוד.

זיכרון – אני בת תשע לערך, סמוך לבית־הילדים, איש רץ בלילה וצועק צעקה נוראה להזעיק את כולם. מה צעק?

שרפה? מחבלים? גנבים?

כל המשק קם על רגליו, היתה מהומה. מבוהלת, רצתי בפיג'מה אל חדר האוכל הקיבוצי שם היו המבוגרים, אולי באסיפת חברים שגרתית. ההורים לא היו שם.

האירוע הזה והפחד מפני מרגלים – היה או לא היה? אורי לא זוכר. האם הזיתי את כל זה?

בתי הילדים היו בנויים ליד השדרה הגדולה שבמרכז הקיבוץ, שמעבר לה היו בעלי־החיים והמשק. בתי ההורים היו הרחק מבתי הילדים.

מעבר לשדרה הגדולה, כך חששתי, יבוא בלילה הזר הנורא.

ביום היתה לנו מטפלת. בלילה אפילו זה לא.

בלילות הקיץ החמסיניים, ישַנו בחוץ, כי הבתים פלטו בלילות את החום אותו ספגו במהלך היום, והיה בלתי־אפשרי להישאר בהם בלילה. בלילות של בדידות מבוהלת, ללא נוכחות של הורים שומרים, כשהמיטות צמודות לקיר החיצוני של בתי הילדים, עטופות כּילות כנגד יתושים, ולא היה חוצץ בינינו ובין החושך האינסופי – הייתי צועקת בבכי – "שומרת לילה שומרת לילה..." – ולפעמים, לאחר זמן רב, היתה מגיעה שומרת הלילה התורנית, שהופקדה לבדה על כל בתי הילדים, כשבידה פנס.

מפליא שהיו ילדים שלא ידעו פחד. הם תפשו גחליליות והכניסו אותן לתוככי הכילה והיו להם לשעשוע.

אבל אני, בתוככי הכילה שלי היה רק אדון פחד.

איך יכלו להשאיר ילדים קטנים בלילה, לבדם, בחושך, ללא קירות בית מסביבם, ללא הורה, ללא מבוגר, ומרחוק קול התנים, קול יללה גלמוד, קול חורש רע וזומם אימה.

נחמה, אחותי, זוכרת את הלילות של שינה בכּילה בחוץ, כשהיא שומעת צעדים בשביל, מנסה לנחש איזה הורים באו לבקר את ילדיהם בערב, שהרי אותנו, ההורים, לא באו לבקר, ואת הקנאה בילדים שהוריהם באו לבקר עוד פעם לפני השינה. היא לא תרצה להיות שומרת לילה שמסתובבת בלילות בחושך ושומעת את התינוקות בוכים, כך אמרה לעצמה.

לילה אחד כשצעקתי בבכי מרוב פחד, שמעה אותי וניגשה אלי אחת הבנות הבוגרות של הקיבוץ שטיילה בלילה עם החבר שלה ושמעה את בכיי ובאה להרגיע אותי: כמה פשוט וקל להרגיע ולנחם במחווה אמהית, קול חם ורך ומגע יד.

ספק־זיכרון־ספק־הזיה מאותה תקופה: בלילה במיטה המכוסה כילה שצמודה לקיר בית־הילדים, השחלתי עצמי אל תוך ציפַּת השמיכה כדי להיכנס לתוכה ולהתעטף בתוכה, מִפּחד בלילות, אלא שאז הסתבר שהיו בה חורים־חורים. אולי אני עשיתי את החורים, וכמעט הייתי אשמה שהיו שם החורים שלא הגנו עלי מפני הלילה.

השמיכה מתבוננת בי. מי יצילני מרעב החורים בשמיכה. מי ידוג את המתכסים בשמיכות מעל ראשיהם. החורים היו חטא. כן, החיים היו רשת מלאה חורים, והחרדות המריאו כמו כבסים שכבר ניתקו מן החבל ומילאו את החלל. פחדתי מהצל של עצמי שהתמזג בצל של הברושים שעמדו כמו חיילים ליד בתי הילדים.

אבא כיסה את כל כולו בשמיכה כדי לברוח מהעולם. השמיכה שלי לא כיסתה. הלילות רבצו בחושך כמו חבל סביב הצוואר. האם הפחד הזה הוא כופר נפש? בעת שאני כותבת דברים אלה אני מקיצה משנתי והנה נפל משפט אל פי: "האהבה חורים חורים".

אחרי כמה עשרות שנים, הלינה המשותפת בוטלה, הילדים עברו ללון בבתי הוריהם, ובתי הילדים הישנים ששופצו משמשים עכשיו לאירוח כפרי, שנקרא: "גן בעדן". איזו אירוניה!

אוגוסט 2005. תערוכה בביתן הלנה רובינשטיין: הנושא – 'לינה משותפת – קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית'. בתערוכה 24 מיצבים של אמנים יוצאי קיבוץ. המוטיב החוזר הוא שכפול אנונימי של הפרט שאין לו פרטיות, היחיד שאין לו ייחוד, חוזר על עצמו כדגם אחיד של כולם יחד, לבושים אותו בגד, פועלים באופן מוכני, נתבעים לתפקוד פרודוקטיבי לאורו של חזון רווי פתוס. ועל הכול מרחפת יתמות ובדידות. במיצב של אדווה דרורי נראות בובות ילדים שעיניהן מכוסות ברצועה שחורה כדי שלא לראות מעבר לאידאולוגיה הקיבוצית, ולא לראות את העוול של החיים המתיימרים להיות יפים ובריאים. לכל אחד מהילדים שריטה מדממת במקום כלשהו בגופו.

במיצב של נעה רז-מלמד מופיעות בובות־ביצה 'נחום־תקום' שמייצגות את "הציווי לזקיפות קומה, שלא להיחשף בחולשה, והתביעה לפעילות מתמדת שמפתחת פתולוגיה של אי־היכולת לנוח, להיות, לשהות", כך כותבת בקטלוג טלי תמיר. אני מציינת כאן את מה שפוצע בי מחדש את הזיכרון, ואת מה שמאשש בי הבנה למה שהייתי ומה שאהיה.

אבל מה ששנק אותי בדמעות הוא המיצב של אפרת נתן, שכמוני גדלה בשנות החמישים בקיבוץ בעמק בית שאן ליד הירדן: הצופה בתערוכה נכנס אל חדר המְתָנָה ריק ומנוכר ומתוכו הוא מביט בחלון אל אפלה גמורה שבחדר השני. שם, במרכז החלל השחור, כמו צפה מיטה קטנה לבנה וריקה עטופה כּילה, כמו הכילות שעטפו את מיטות ילדותנו בלילות הפחד הגדולים. בדידות גמורה בחלל שחור אינסופי, בדידות גדולה כל־כך עד שהילד נמוג ואיננו. הצופה אינו יכול להיכנס אל הילד ולחבק אותו, כי החלון שהוא מביט בעדו הוא מחיצה דוממת, וכבר אין את מי לחבק. שהרי הילד איננו. אולי זה ההורה הקיבוצי שמתבונן בילדו מבעד מחיצת מרחק רגשי של האידאולוגיה. אולי זה הצופה שהוא אני, והוא כל אחד אחר שצופה אל ילדותו שלו וקצרה ידו מגשת. על הבדידות שהולידה את המיצב הזה אמרה אפרת נתן בתוכנית טלוויזיה: "אני לא בטוחה מי היה יותר אמא שלי, אמא שלי או החלל מסביבי".

עדה למפרט מתארת אחרי שנים רבות את החוויה שלה, הלינה המשותפת, כהלנת ילדים במכלאות רחוקות, עזובים לנפשם כמו שיות אובדות. והמחנך שמואל גולן כתב בתקופה הרחוקה ההיא: "עין פקוחה אחת מלווה אותם [את הילדים בקיבוץ] במעשיהם ורואה את התנהגותם... הילדים נצבים כבחלון ראווה – כל צעד וכל מעשה, כל פרט בהתנהגותם ידועים תמיד לכל, מעוררים בקורת, נידונים בשיחות ספונטניות ומכוונות, מפעילים מנגנון של תביעות... אין פינת חיים אחת סמויה מההשגחה החינוכית".

העין ראתה את המעשים. אף אחד לא ראה את פנימו של הילד. ובלילות שום עין לא התבוננה בילד הבלתי־נראה. הבלתי־קיים. הילד הנעדר במיטת הכּילה הריקה.

התערוכה הזו מחזירה אותי באחת אל הנטישה העצובה של אז. הילדה שהיתה צועקת בלילות "שומרת לילה שומרת לילה", וכותבת אתי עכשיו את השורות האלה, עדיין ממשיכה לצעוק אל אבא־אמא שלא באו, אל אבא־אמא שעכשיו כבר אינם כאן איתנו, והם במצב צבירה אחר, חפּים מסבלם ומטִרדות חייהם האישיים.

עכשיו, רק עכשיו, אפשר לדמות אותם פנויים אלי לגמרי. כאילו הייתי כל הזמן בתם האהובה.

אבל אז, בימים ההם, כשאבא ואמא כביכול היו, אבל בעצם לא היו, ניסיתי להפיג את פחדי מפני הערבים הגונבים בלילות, ומפני אימת המוות, כשאמרתי לעצמי –

"כשאהיה גדולה אכתוב ספרים!"

זכורה לי היטב ההתנסחות הברורה הזו.

מנין היתה בי הידיעה הוודאית הזו?

עד היום לא נגוזה בי אשליית האלמוות של המילה הכתובה, והדחף ליצור רצפת מילים מעל תהום רבה. עד היום, כשאני כותבת, כמו שחרזדה אני מאריכה במילים את קו החיים, כמו דוחה את הקץ; הרי טרם סיימתי לומר את מה שאני חייבת, לכן יעניקו לי אַרכּה... כבר אז כתבתי יומן, וגם התחלתי בניסיונות לשרבט שירים.

אחר־כך חדלתי, ורק בסוף שנות השלושים לחיי חזרתי לכתוב.

כי הכתיבה מחזיקה את העולם שלא ייפול.

אני כותבת עכשיו משום שחייבת הייתי להציל את הזיכרון של מה שהיה בחיי הורי ובחיי שלי; את מה שהיה, וגם את מה שלא ראוי היה שיהיה, ולהפוך אותם לחיים ראויים להיזכר.

אני מתבוננת שוב ושוב מתחת לקליפת הסיפור שסיפרתי לעצמי חזור וספֵּר, כדי למצוא מתחתיו ובתוכו את הזיכרון האמיתי.

פירורי הזיכרון נוטים לעלות פתאום ולחמוק כמו אצות נעות במים וכמו דגים. הזיכרון מתעתע, מטשטש, מדגיש את הזמן המתמשך, ומכווץ אותו להרף רגע.

אני רוצה לזכור את כל הפירורים כולם משום שהיו.

ומשום שהם שלי.

אל הכול הכרחי לגשת בלי משוא־פנים או סדרי עדיפויות.

אני לומדת להסכים לכל שהיה שָם.

בימים ההם לא היתה טלוויזיה. לפעמים בימי חג היו מקרינים סיפורים לילדים בפנס קסם, שכשמו אכן היה – רב קסם! רדיו היה בחדר ההורים. טלפונים לא. מעט העיתונים היו בחדר תרבות. אנחנו, הילדים, כמעט לא ידענו מה קורה בעולם. אף אחד לא סיפר לנו על מה שקורה מחוץ לקיבוץ. היינו כשמורת טבע מוקפת גדר. את הרע זיהינו רק עם העולם שקיים בחוץ, עם הערבים הגונבים ואורבים בשדות.

גדלנו בתוך עמק מוקף הרים, שהוא כעין חממה של תמימות, שביקשה לשמור עלינו, הילדים, מפני ידיעת המאורעות של מלחמות העולם, השואה ומלחמת השחרור. ההרים היו שומרי העמק מסביב.

בטיולים בשדות הקיבוץ היינו מגיעים עד לתעלות האנטי־טנקים הרחבות שנחפרו במלחמת השחרור, ושתמיד הזכירו לי את תעלות המים שסביב המבצרים של ימי־הביניים. התעלות הרחבות נותרו שם והמשיכו לחרוץ את השדות כמזכרת לטנקים שאולי באו ואולי לא באו ואולי עוד יבואו, והיו התראה והבטחה נאמנה שלא ינום ולא יישן שומר ישראל. התעלות חסמו את חירות ההליכה בשדות. את תחושת המרחבים. הן היו התראה וגבול: עד כאן! כי השדות באופק מוליכים עד ההרים ושם אורב הזאב. כלומר, הערבים.

כשהתפללו בבית־הכנסת – "בָּרוּך אַתָּה ה', הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים" – לא הבנתי למה בדיוק התכוונו.

היה איוּם נסתר מסביב, ולא ידעתי את פשרו.

בתקופת מלחמת סיני, שוב התגברו ההצקות שמעבר לגבול; פה ושם פגזים ואזעקות. הייתי הפחדנית הידועה שמגיעה ראשונה מכולם למקלט.

יששכר, הבן הבכור של הקיבוץ, חזר פצוע מקרב המיתְלֶה, והתקבל בתרועות שנועדו לגיבורים. והאימה נמשכה.

אבל המאיים היה גם עצם סגנון החיים המחמיר. היה זה רע שהתחפש לטוב כשהוא מרוּמָם לאור החזון הקיבוצי. ומשום שאי־אפשר היה להכיר ולראות אותו, זחל והתמקם בשולי החזה. המועקה חסרת הפשר צברה לתוכה גם את הסיפור המשפחתי. המועקה ידעה כבר אז וחשה משהו שאני לא הרשיתי לעצמי לחוש: את הצפוי ועומד כענן כבד מעל המשפחה הרעועה.

בכל פעם שניסיתי לשתף את אמא במצוקתי, אמרה לי כדרכה – "יהיה טוב". חשתי באוזלת־ידה. ל"יהיה טוב" ההוא היה ריח של הבטחת שווא, למרות שאמא, איכשהו, באמת התכוונה לזה. אפילו בזקנתה המשיכה לעודד את עצמה בסיסמת המנטרה הזו. ואולי היא עזרה כך בכל־זאת גם לי.

באמירה הכביכול־סתמית הזו, שיהיה טוב, היתה תקווה. היתה אופטימיות. האופטימיות שלא היתה לאבא אבל היתה לאמא כל חייה. רק בחודשים האחרונים לחייה, כשמחלתה וסִבלה דרדרו אותה לתלות סיעודית, רק אז איבדה את היכולת, שאז כבר הכרתי בה כיכולת מופלאה, לומר "יהיה טוב".

במקום "יהיה טוב" אמרה אז: "יהיה מה שיהיה".

באותם ימים ילדים לא הורשו לישון בחדר ההורים כדי להתגונן מפני הפחד. אי־אפשר ואף מגונה היה לבוא אל חדר ההורים בלילה. לילה אחד אורי בא מפוחד אל חדר ההורים ואמא החזירה אותו לבית־הילדים. ככה נהגו אז.

בבגרותנו שאלתי את אמא על אודות הדבר (הנורא) הזה. היא אמרה שלא היה לה אומץ להתעמת עם המטפלות שהיתה להן סמכות גמורה על הילדים. בכל־זאת, פעמים אחדות ההורים העזו לקחת אותי – אותנו – לחדרם. אולי רק בשבת? זכור ריח כסת הנוצות מהימים ההם, שאמא הביאה מגרמניה, והחום המועט, המגונן. למי בכלל היתה אז כסת נוצות? לנו, לילדים, היו שמיכות צמר גפן כבדות, שחייט שהוזמן במיוחד לקיבוץ תפר לנו מצמר הגפן של גידולי הכותנה.

באחד הלילות הבודדים, כשהורשיתי לישון בחדר ההורים, העירו אותי באמצע הלילה, והשכנה החזירה אותי לבית־הילדים. משהו קרה. משהו מאוד לא טוב שקשור לאבא. כששאלתי, גם בבגרותי, לא קיבלתי תשובה.

בארכיון הקיבוץ, בגיליון 'בטירה', 28.4.1950, מצאתי רשימה של אמא 'לשאלת שִכּון הילדים'. בניגוד למה שקיוויתי, שאמצא ברשימה הזאת דברים שאמא כתבה על הקושי לגדל ילדים בנפרד מהוריהם – שהרי היו לה אז כבר ארבעה ילדים ואני הייתי כבר בת שש – גיליתי שהיא כתבה רק על פתרונות טכניים למבנים מתאימים לילדים.

בגיליון אחר, ב־11.8.1950, אמא פונה אל החברים ומבקשת מהם שיתוף פעולה והתעניינות בחינוך הילדים כדי שלא כל הנטל ייפול על המטפלת: "הרי אבות לבנים כולכם! ולמה כל הנטל הכבד של חינוך בניכם מוטל על כתפי המטפלת, אשר אין ביכולתה לפתור ולבצע את כל מה שהכרחי לילדיכם, כשהיא לבדה וללא סיוע. למה זה הנכם שותקים למצב זה עידן ועידנים, וכי באמת לא אכפת לכם איך יגדלו ילדינו? הלא זהו הנכס היקר מכל!! האם באמת חינוך הילדים ענינם של חברים בודדים הוא? וכי די בכך לבחור וועדה מסוימת, ואין זה מענין אותך יותר כיצד תבצע את תפקידה? פעם אחת הצבעת ובזה את שלך עשית? ולמה לא קמת ודרשת קֳבל עדה כי אין להמשיך במצב זה יותר?! או פֶּן יש בכם עומדים כבר על הסף כמסתכלים מבחוץ, ולא רב המרחק מן היאוש בכל אשר יצרתם?" בהמשך הרשימה אמא מציעה "שיתוף פעולה בין ההורים והמטפלת, כדי שלא תעמוד בודדה בעבודתה. מאמץ עליון להתגבר על הענינים האישיים והחכוכים, שמירת יחס של כבוד והתאזרות למאמץ משותף על מנת למצוא את הדרך לפעולה וגם הצלחה". למרות שאמא כותבת בסוף הרשימה "סילחו נא לי אם קראתי את הדברים בשמם, אם כי דבר זה אינו מקובל. טובת העניין דורשת זאת, השתיקה לעתים מסוכנת יותר מאשר מלה גלויה" – בכל־זאת דבריה מעורפלים ורומזים ואינה מעיזה לומר דברים מפורשים בגלוי. באותה תקופה אמא עבדה כמטפלת. היא כנראה כתבה על קשייה כמטפלת. אבל על איזה ייאוש היא מדברת?

צבי גבעון, אביהם של התאומים שמעון ולוי, הִרבה לכתוב בעלון הקיבוצי בענייני חינוך. ב־1955 הוא כותב על הצורך בהקפדה על זמני כיבוי אורות בבתי הילדים: "ידע הילד ויֵדעו ההורים, במקרה של אי משמעת, שלא נהגו בסדר. אל נא נשאיר את העניין של שכיבת הילדים לשקול דעת של ההורים. בחיים הקבוציים שלנו, שהם החיים המאורגנים ביותר בכל השטחים, אין להזניח דבר פעוט זה. סידור לא מוצלח, אפילו מקרה של טעות בהחלטת הוועדה הוא יותר טוב מהפקרות".

על הדברים החשובים באמת לא כתבו.

הייתי בת שש כשיהודית מרצ'ינובסקי, בת העשר, אחותה של דינה בת כיתתי, נעלמה לזמן ממושך כי היתה בבתי־חולים ולא ידענו למה. יהודית עם התלתלים שחורים והפנים החיוורות שבה לקיבוץ ונכנסה לכיתות בית־הספר לומר שלום בשובה. חשבנו שזה סימן שהבריאה. ולא ספרו לנו שבאה להיפרד מאיתנו. היא מתה מסרטן הדם. גם היא, כמו אחרים, נקברה מבלי שהורשינו לדעת.

כשיהודית נפטרה במאי 1950, כתב מאיר אור, שהיה ממייסדי הקיבוץ ואיש יודע כְּתוֹב: "ביום הרביעי, ביום שניתלו המאורות, כבה מאור חייה של יהודית, בשעה שתיים אחר הצהריים נרדמה ולא התעוררה עוד. כך בשקט, תוך כדי שנתה, הוציאה את נשמתה. אתמול הובלנוה למנוחת עולמים. על אדמתנו גדלה ואל אדמתנו שבה... במעמקי נפשנו האמנו שיתרחש הנס והדבר הבלתי אפשרי בעיני הרופאים ייהפך לאפשרי. התפללנו – אלוהים, האם נבצר ממך לעשות את שאין הרופאים יכולים לעשות? הלא רבים הנפלאות שנעשו לעינינו, אולי נזכה ויתרחש גם הנס הזה. אבל לא זכינו".

בארכיון הקיבוץ, בעלון הקיבוצי מאותם ימים, אני מוצאת רשימות של בני כיתתה של יהודית שכותבים על מותה. יזרעאלה בת כיתתה כותבת: "עתה אנו תשעה ילדים בכיתה ד'. היינו עשרה אבל יהודית נלקחה בלי עת. יותר לא אראה את פניה היפות, את צמותיה השחורות. יחד אתנו גדלה, הוריה היו לנו כחברים גדולים. עוד אזכור את טוב לבה, את ענוותה. היא היתה חברתנו. יחד אתנו ישנה, אכלה, למדה, רקדה, שמחה. לא אשכח אותה לעולם".

ואברהם בן כיתתה כותב: "היית מאד טובה לכולנו אך ה' לא רצה פועלך. את שכבת שלושה חודשים. חולה שכבת ולא ידעו מה יש לך. רק אחד, ה' ידע. וכך כפי הנראה רצה. החלה אותך במחלתך. ואחרי כן נלחמת בכוחות נואשים, נלחמת יחד עם כל שאר האנשים שרצו בהחלמתך. אבל עוד לא הגיעה עת רצון מלפני ה'. עוד לא מצאו תרופה למחלה זו. אחרי שכָּלו כוחותיך לקחך ה' אל גנו – גן עדן. אך זה עוד לא הסוף, עוד יש תקוה. יבוא משיח בן דוד ויגאל אותך ואת כל המתים יקים לתחיה. ואז, אם ירצה ה', יהיה טוב לכולנו, אמן".

אחרי שנים מספר המשפחה שלה עזבה. גם דינה בת כיתתי, אחותה, מתה מסרטן. עוד אחות מתה. איך הוריה עמדו בדבר הנורא הזה.

בזמן שישבתי בארכיון הקיבוץ ומצאתי את החומרים הכתובים האלה על מותה של יהודית, הוצגה בתל אביב תערוכה של ציורי קיבוץ ששמה – 'תערוכה תמימה, מן המבט התמים אל התמימות שבמוות'. את התערוכה לא ראיתי. אבל שמה ניסח עבורי את התמימות שהפכה להיות מלאת פחדי מוות. תמימות, כך אני חושבת, אינה מכינה אותך לחיים ולמוות הצפון בהם. מותה של יהודית ממחלה ממארת, ביחד עם טביעתו של גיורא הקטן בבריכה, והתאבדותו של בן־צבי – כל אלה היו בעיני הילדה שהייתי – רק מקרה, טעות, ושלא כדרך הטבע. זה לא היה צריך לקרות, הרי חיים חדשים התחילו עכשיו בעמק, שכבר נגאל מביצות ומקדחת. כמעט גאולה אמורה היתה לבוא לעולם.

על חברי הקיבוץ שנהרגו בעימותים עם הערבים עוד קודם לידתי לא ידעתי. המוות שאין מדברים אודותיו עם ילדים, הפך לפחד כמעט מתמיד, והרע, בכל עוצמתו, פרץ אל תוך חיים שנִדמו – רק נדמו – כחממה, ולא היה מי שיסוכך מפניו.

יום אחד קראתי בחוברת לנוער, אודות נער בתל אביב, שרב עם חברו ונעץ לו סכין בלב עד מוות. ימים רבים הסתובבתי בהרגשה שתקעו לי סכין בלב. מאז קשה לי לראות סכין חדה, סתם כך, מונחת.

עולה בי עכשיו מנגינה אלגית ששרו אז. ימים אחדים מתנגנת לפתחי מנגינת הקינה הזו, ללא מילים, כמו משהו חשוב שמבקש להבקיע ובו בזמן מסרב לעצמו – ולאט לאט משוחזרות המילים של יעקב אורלנד:

אשיר לך שיר עתיק נושן, אשיר לך זמר על שושן. היֹה היו לפני שנים שני שושנים, שני שושנים, היה זה כבר רחוק היו, אחד לבן שני אדום... כה לבלבו עד באה יד, יד שקטפה שושן אחד, ואין יודע עד היום – את הלבן או האדום. ורק יודעים, כי הנותר ליבו נשבר, ליבו נשבר...

לא ידעתי מי השושן הנקטף ולבו של מי נשבר, ובמי מדובר.

בתחושה עמומה ידעתי שבי מדובר.

תודעת המוות הֶחריפה בילדה שהייתי את תודעת הקיום החד־פעמי.

היתה זו תודעה מפעימה, מבהילה וחגיגית, של עצם קיומי. כבר אז הבקיעה בי השאלה הנוקבת –

"איך זה שאני אני?" – איך זה שאני דווקא אני? –

שאלה נטולת מענה, שגם עכשיו מסחררת אותי אל קצות תהום.

כבר אז היו התדהמה והפליאה – איך זה שהחיים החד־פעמיים מתקיימים דרכי? הרי לעולם לא אכיר את החיים אלא דרך עיני, ואיך זה שהחיים בחרו להיראות דרכי, ואיך יהיה האני של העולם, כשכבר לא אהיה?

לעתיד לבוא צמחה מכאן המחויבות העצומה כלפי עצם החיים שנובעים מהמסתורין הזה.

בימים ההם החיים היו רציניים כל־כך. פֵיות לא באו לעזרתי. לא הכרתי את הפן המופלא של הדמיון המשנה את העולם במטה קסם, את הכוח הכל־יכול של הדמיון הזורה אבק כוכבים. לעומת זה, שלטו בי בדידות ועזובה. מישהי אמרה לי פעם – "זה נשמע כאילו רק האבק ליווה אותך, כמו בשיר של דליה רביקוביץ".

"נכון" – אמרתי – "רק שבשיר זה נשמע יפה".

האם הפחד הוא צידו האחר של הכעס? לא זכור לי שכעסתי על מישהו, גם לא שכעסו עלי. סיגלתי לעצמי, מבלי דעת, אווריריות של רואה ואינה נראית. גם אחרי שנים, כשהייתי באה לבקר בקיבוץ, מבלי משים מצאתי עצמי שוב בתוך המעטה השקוף. לפעמים הפליא אותי שבכלל רואים ומזהים אותי, ניגשים ואומרים שלום.

האם בכיתי? שרו לנו את שיר הילדים של מרים ילן שטקליס – "אמא אמרה לדני / ילדי הוא גיבור ונבון / ילדי לא יבכה אף פעם, כְּפֶתי קָטוֹן. // אינני בוכה אף פעם / גיבור אני לא בכיין! / אך למה זה, אמא, למה / בוכות הדמעות מעצמן?"

אני שכחתי לבכות. מה טעם לבכות כשאין מי שיקשיב. נשכח הבכי שבכיתי בינקותי מכל עלֶה שנע ברוח. הבכי הנשכח הזה חזר אלי והציף אותי בבגרותי. אחרי שנים רבות, כשהכול כבר היה אחרת, הלכתי פעם לאסטרולוג, והדבר היחיד הנכון שאמר, היה שיש לי כשרון גדול לבכות. אם מישהו יקבל אי־פעם פרס או קנס על קלות הבכי – תהא זו אני.

ובכל־זאת

ובכל־זאת הילדות היתה שחר חרישי. קודם לימים שהערבים היו בעינינו נציגי הזדון, שמורה אתי תמונה פסטורלית של אחו ירוק נרחב מלא כלניות צבעוניות מעבר לגדר הקיבוץ, כשחברתי רחל ואני עמדנו שם, ילדות בנות חמש לערך, וילד ערבי קטן, רועה צאן אביו, הושיט לרחל מעבר לגדר זר כלניות.

וזכורים עצי התמר עמוסי אשכולות פרי כתומים־צהובים, עצי הפלפלון שעליהם העדינים רוכנים בנדיבות בהמוני אשכולות זעירים אדמדמים, הברושים שעומדים זקופים־תמיד בשיירה על משמרתם ליד בתי הילדים, והאזדרכת שפרחיה הסגולים פרושים כמניפה מבושמת. גם היתה פריחת הג'קרנדה, ההיביסקוס והבוגנוויליה. ופריחת הרימון שכתבו עליו שנתן ריחו מים המלח עד יריחו, ולא שמנו לב שאין לו ריח כלל, והיה גם החרוב שפריו הקשה, היבש והנזירי נושא בו מתיקות של דבש, זה החרוב שסיפרו בשבחו, שרבי שמעון בר יוחאי הסתפק בקב של חרובים מערב שבת עד ערב שבת.

במרכז הקיבוץ ניצבה חורשת הפיקוסים שענפיהם שולחים שורשי אוויר וזרועותיהם ושורשיהם משתרגים זה בזה, היכָלות לציפורים שרוחשות קולות לעת ערביים. הציפורים חגות מעל החורשה, מתכנסות לתוכה, נפרשות החוצה כמניפה ושבות ונבלעות בחורשה, כנרגשות לספר זו לזו את עלילות היום. כשאני עוברת, העצים מְסיבּים לאיטם את אלף עיניהם להביט בי, מנידים עלעליהם, מברכים אותי בדממה. לעתים ציפור יחידה שולחת קריאה חטופה, הבטחה תלויה ועומדת לעתיד לבוא.

וכמובן שהיה שם עץ הסידריה הגדול, שהיה נטוע שם ועומד כמו היה ציר החיים בין שמיים וארץ.

תחושות של חום ורוך ואהבה מרפרפות הרחק הרחק בשולי הזיכרון אי־שם בשנים ראשונות. אחר־כך אבדו. מהילדות הקדומה ביותר זכורה אהבה עמוקה מאוד לאמא, שמשום־מה נעלמה ובהדרגה התחלפה בשנות בית־הספר העממי לביקורת והתנגדות כלפיה. האם זה היה אחרי שעזבה אותנו ונסעה ללמוד?

ואבא? היתה תחושה עמומה של רגש טוב, חם ואוהב מאבא, מבעד לסגירות הגדולה שלו. אבל מגע גופני מחבק ומנשק אבד מן הזיכרון. לא זכורות לי ידיים גדולות שאוחזות ומרימות אותי, לא זכורה לי יד שאוחזת בידי, גם לא חיק חם ובטוח. כלום.

העור נותר רעב למגע.

לפעמים כשאני רואה איש הולך עם ילדו הקטן ואוחז בידו, לבי נרעד.

תמונה באלבום: אני עדיין בת שלוש, שׂערי בהיר, לבושה שמלת תשבץ עם צווארון תחרה, מחייכת במבוכה אל המצלמה. אבא כורע ברך לצידי: גבר צעיר, יפה תואר, מהורהר, חרישי. איש כלבבי. השיח שאחרַי הוא עֵדִי: זה הזיכרון היחידי – זו הפעם – אבא אוחז בידי.

בקיבוץ שהיה הראשון ליישובי העמק, הייתי במחזור שלישי של ילדי הקיבוץ, השניה במשפחה בת חמישה ילדים, ובת ראשונה מבין שלוש בנות. כלומר, בכורת הבנות.

כשכתבתי דברים אלה נזכרתי לפתע בשיר שסבתא חוה, אמה של אמי, היתה שרה לי, שיר בגרמנית שמתחיל ככה: "רותיליין גייט אליין, אין די וויטה וועלט היניין...", שיר שאז לא הבנתי ממנו מילה, פרט למילה "אליין" שפירושה "לבד". ביקשתי מאמא שתתרגם לי אותו, והנה הוא לפניכם: "רותי הקטנה הולכת לבדה / אל העולם הרחב / כמה שהמקל והכובע הולמים אותה! רוחה אמיצה / מצב רוחה מרומם!" סוף סוף אני יודעת מהו השיר שנלחש באוזני, כדי שאצא לדרך ברוח אמיצה. במקור לא מדובר על רותי הקטנה, כמובן, אלא על הנס הקטן. הנס הקטן במקל וכובע, כמו השוטה בקלפי הטארוט, השוטה החכם שיוצא לבדו למסע אל גורלו הלא נודע.

לאורי, אחי הבכור, שכשהיה קטן היה עגלגל וקראו לו אורי כדורי, שרו את אותו שיר באותה מנגינת השיר ששרו לי, אלא שבמקום רותיליין, שרו אוריליין: "אוריליין הקטן... הוא טיפס על העץ, אפרוחים חיפש, אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו, הוא טיפס על העץ, אפרוחים חיפש". עדיין יש חילוקי־דעות ביני ובין אורי מי שר לנו את השיר הזה; סבתא גרטה או סבתא חוה. אבל מה זה משנה? ועדיין אני מכנה אותו אוריליין.

ההורים העריכו מאוד הצלחה לימודית. אורי, אחי הבכור, היה שובב ולא התעניין בלימודים. גם כשגדל, לימודים לא היו בראש מעייניו. "לידיעתך" – אומר לי אורי – "לא בזבזתי זמני לריק מחוץ לכיתה, אלא התאמנתי במה שאהבתי ונעשיתי אלוף בגולות ופינג־פונג. וחוץ מזה הצטיינתי בשחמט".

היינו שונים. ההצלחה הלימודית העניקה לי את ההערכה של המבוגרים, שהייתי כה זקוקה לה. אבל ההערכה גם חייבה אותי לאחריות ובגרות בטרם עת, ואמא, בגלל בדידותה בקיבוץ, שיתפה אותי בקשייה. הייתי צריכה לדעת על סבך חייה ולהבין אותה.

אורי ואני. פנינו דומים ולשנינו עיניים כחולות. באלבום הראשון של המשפחה הזמן מתכווץ ונפתח כמו מניפה. תמונות רבות של שנינו יחד. שנינו כמעט באותו גובה אף כי אורי הוא הבכור; תמיד יהיה שנה ורבע מבוגר ממני.

הנה אנחנו בתמונה אהובה במיוחד: אורי ורותי, צמד חמד, כמעט תאומים, אח ואחות בני חמש או שש, יושבים חבוקים על שקי עפר של המקלטים. שנינו מחייכים, מסתירים קרבת־לב במבוכה ביישנית, כמו זוג אוהבים מראשית הימים. ימינוֹ על כתפי, בשמאלי זר נרקיסים. אורי במכנסיים ארוכות וכתפיות, ואני בחולצה בהירה וסרט לבן בשׂערי. ניחוח הנרקיסים עדיין עולה מהתמונה.

הגרב שלי מסתירה את הצלקת שלא מגלידה. לבשנו בגדים קצרים: האם היה אז קיץ? כך או כך, התמונה מצולמת בשחור לבן מרַכּך גוונים.

היתה בינינו ברית אחים. פעם אחת קראתי לאורי כשפחדתי מאיומי האלימות של ילד חוץ שהיה בכיתתי, ואורי הזהיר אותו שאם ייגע בי יהיה לו עסק איתו. הייתי גאה שאחי הגדול מגן עלי. שיש לי אח גדול שאפשר לסמוך עליו.

גם היום.

לא העליתי בדעתי לפנות לאבא בעניין כזה. ובכלל.

בתצלום משפחתי עם אבא ואמא יחד; אמא יושבת ובחיקה התינוקת החדשה – פנינה. פנינה נולדה כשהייתי בת שנתיים. היא נקראה על שם פנינה גלסנר, מקיבוץ עין הנצי"ב הסמוך, שחבריו היו חברי קבוצת 'אמונים', קבוצת ההכשרה הראשונה שהורי השתייכו אליה. פנינה גלסנר היתה חברה של אמא ונפטרה בלידתה.

למרות שתמונות האלבום מזהות את קיומן הממשי, שתי אחיותי הצעירות, פנינה ונחמה, קיימות בזיכרון הילדות שלי רק ברפרוף. אין לנו זיכרונות משותפים. כמה הפסדנו – אני חושבת היום – שלא היה לנו זו את זו. פנינה, שהרבה מהילדות נמחק מזיכרונה, זוכרת רק את העדר הקשר. הזיכרון הכמעט יחיד שלי מפנינה בילדותי הוא שרקמתי לה חולצה לטקס הבת־מצווה, כמנהג אותם ימים, ומשום שאמא לא ידעה לרקום, אני זו שרקמתי לה. וזיכרון מעורפל של אבא מספר בהטעמה רכה את סיפור הילדים המחורז 'ויהי ערב' של פניה ברגשטיין לפנינה אחותי הקטנה. זה הסיפור שקסמו וקסם תמונותיו לא פג, וגם לילדַי הקראתי אותו, על הילדה שנכנסה ללול התרנגולות בלילה, והעירה את התרנגולות הנבהלות – ו"אבא בא ושאל – מי זה תן או שועל... לא שועל לא תנה, זו בתי הקטנה..." וכך הלאה עד הסוף הטוב והמפויס, שעבורי הוא לב־לבו של הסיפור, שבו אבא שלי נשזר באבא של הילדה: "וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח".

שנתיים אחר־כך נולדה נחמה. השם נחמה ניתן לה על שמה של נחמה ליבוביץ, אחותו של ישעיהו ליבוביץ, שאמא למדה אצלה תנ"ך בסמינר למורות בבית צעירות מזרחי בירושלים, עם עלייתה לארץ, ואמא העריצה אותה. ומלבד זאת – היתה אז בַּצורת בעמק בית שאן וביום הלידה של נחמה ירד הגשם המיוחל. הגשם היה נחמה. אמא ציפתה לנחמה. נחמה אחותי הקטנה והמתולתלת, שהיתה עיקשת, נחרצת ובעלת רצון משלה, הרשתה לעצמה לבכות ולבכות. ההורים שלא ידעו איך להיענות לה נהגו להוציא אותה מהחדר; שתבכה בחוץ. אז מה אם חושך בחוץ? אבל נחמה השיגה מה שלא היה לי – הרשות למחות ולכעוס.

לנחמה גם היתה דרך משלה לברוא עולם. היא היתה ממציאה ושרה לעצמה שירים של מה שרצתה שיהיה: "אבא שלי הוא הכי בעולם, אבא שלי הוא הכי בעולם, אורי שלי הוא הכי בעולם, רותי שלי היא הכי בעולם, פנינה שלי היא הכי בעולם..." היא חיפשה אז את קרבתי, ואני אפילו לא חשתי בזה.

כשנולדו שתי אחיותי אחרַי, ההורים כבר היו מותשים. האם היו בי רגשי קנאה כלפי המתחרות החדשות, על תשומת־הלב, המוגבלת בין כה וכה, של ההורים? לא זכורה לי קנאת אחיות. לעומת זאת הייתי מקנאה בילדות אחרות שנחשבו יותר, וגם קיבלו בגד שבת נאה יותר, בגלל שגם הוריהן נחשבו יותר; כמו החצאיות בכחול־מלחים עז מרהיב ופסי עיטור לבנים באִמרותיהן. קינאתי בילדים שקיבלו מתנות מהורים וקרובי משפחה, ובמיוחד קינאתי בילדים אחרים שהיו להם מערכות משפחתיות מלוכדות ואוהבות – כך חשבתי.

המעברה

בראשית שנות החמישים, הוקמו בארץ מעברות רבות לקליטת עולים. בשנים 1951-1950 – הייתי אז בת שש-שבע – במשך שנתיים אמא השקיעה עצמה בעבודה טיפולית־סוציאלית באנשי המעברה שהוקמה ליד בית שאן, עבור עולים מארצות המזרח. היא היתה שם אחות, מטפלת, מדריכה, מורה ומה לא. מהמעברה היתה חוזרת בשעות אחר הצהריים המאוחרות. שניים מילדי המעברה, אורי ושושנה, אח ואחות יתומים מאם, שאהבו אותה באסירות תודה עמוקה על עזרתה להם, ראו בה את האם האבודה שלהם. לאמא היה יחס מיוחד אליהם, במיוחד כלפי שושנה שהיתה בת תשע. אמא דאגה להם לאוכל ולביגוד לפני כל האחרים. היא סידרה להם הבראה בחיפה, ונסעה איתם לחיפה. שושנה שהתייתמה מאמה בהיותה בת שנתיים היתה קוטפת בשביל אמא פרחים מהשדות כל בוקר. כשאמא עזבה את המעברה שושנה ביקשה ממנה שתיקח אותה לקיבוץ ותהיה לה לאמא. כשאמא הסבירה לה שזה בלתי־אפשרי, שושנה הרגישה שהיא מתייתמת מחדש. כך שושנה סיפרה לנו אחרי שנים רבות.

אורי ושושנה, ילדי המעברה, חיפשו ומצאו קשר אל אמא לאחר שנים. הם תמיד ראו בה נשמה טובה שעוזרת לאנשים אחרים, המשיכו לשמור לה אמונים והזמינו אותה לאירועי המשפחה שלהם. הם באו ללוויה שלה ובכו על קברה. לימים התנצל בפנינו האח – "סליחה שלקחנו לכם אז את אמא שלכם". הוא לא ידע שלא בו היתה האשמה.

פעם־פעמיים באתי אתה לראות את המעברה. מול האוהלים, העוני, הסחבות, האבטלה, הילדים הבוהים בעיניים כהות גדולות, יכולתי להבין עד כמה בני מזל היינו, ילדי הקיבוץ, שיש לנו הכול. יכולתי גם לראות שאמא הרגישה שהיתה חשובה ומועילה ומוערכת שם, לעומת התחושה שלה בקיבוץ.

אמא כתבה 'יומן מעברה', יומן שתפח ונשמר אצלה במשך שנים. היא קיוותה שאי־מי ימצא עניין ביומן הזה, שהוא יומן תעודה, אבל לא נמצא לו אז גואל. בשולי הטקסט המודפס, היא הוסיפה בכתב־יד: "השנה בה עבדתי במעברה היתה החשובה בשנות חיי. זה היה מפנה, כי גיליתי שיש לי כוחות של יכולת ארגונית ויכולת לנהל ולאלתר, יצירתיות, אחריות, יש לי קשר טוב עם אנשים, מעורבות נפשית, יחסי אנוש מצוינים ומנהיגות, ומצאתי תמיד דרכים לעזור. שם גיליתי את עצמי". וביומנה לעת זקנתה, שנכתב בעבורנו, אמא כותבת על עבודתה במעברה: "אלו היו שנות חיי היפות והמאושרות ביותר בתקופת הקיבוץ. שם הייתי החובשת, העובדת הסוציאלית, המדריכה. הייתי האמא של המעברה. אנשים פנו אלי בכול, בשאלות, בסכסוכי משפחה, מחלות ומה לא". האם היתה זו שנה או שנתיים?

היומן מתאר את אורח החיים של עולי המזרח, את קשיי ההסתגלות והקליטה, את המאמץ הגדול של העובדים להתגבר על תנאי המחסור שהכבידו על תושבי המעברה. מבעד לשורותיו ניתן לחוש בשכנוע פנימי עמוק בחשיבות המפעל הזה, וגם ביקורת על ההתנהלות הממסדית־פוליטית. בפתח היומן אמא כותבת:

"אלו דברים שלא רצו לשמוע בשנות החמישים, כאשר עסקו בסחר נפשות, ברכישת קולות בוחרים מאנשים שלא הבינו מה משמעות בחירתם והצבעתם. על המפעל האדיר של קיבוץ גלויות האפילו מגמות פוליטיות קטנוניות. ברדיפה אחר קולות לא השכילו לראות את בני האדם שבאו מעולם אחר".

אולי לכן היא בחרה שלא לחשוף פרטים מזהים והשתמשה בשמות מקומות ואנשים בדויים. אפילו את שם המעברה ומקומה היא הסוותה. אורי ושושנה לא מוזכרים ביומן. אפילו מתוך השמות הבדויים לא זיהיתי את סיפורם, אלא ברמז.

מיומן המעברה:

היום היה בתכניתי לנסוע עם שני ילדים לקופת חולים. ילדה אחת עיוורת למחצה, בת שתים עשרה, התעוורה בהיותה בת שלש. ילדה ערנית. ברצונה ללמוד בבית־הספר כמו כל הילדים... כמה אני שמחה, הרופא קבע שאפשר לרפאה... הילד השני מלא פצעים. היה צורך להראות אותו לרופא עור. משפחה חדשה, כורדים. בביתם עוני, לכלוך, זוהמה. אני רגילה להסתובב ביניהם, לבוא במגע עם לכלוך רב, אך באישה קשה לי לנגוע. היא סרבה לשלוח את הילד לרופא. הם מפחדים מפני כל טפול שאני מציעה להם. לקחתיה אל בעלה ודברתי איתו. הוא אינו מסכים: 'עפולה לא טוב'. ברוך השם שיש לי מליצי יושר בין תושבי המעברה ולא הצטרכתי לדבר הרבה – הם דברו בעדי: 'לאה טוב. לאה אומרת לך עפולה, אז לך עפולה'. מופיע זקן. דוקא ממנו לא פללתי לשמוע דברי שבח... סוף סוף שוכנע אבי הילד. רחצתיו, הלבשתיו, הלבשתי את האם ונסענו... האם הבוכה נרגעה. 'הנה', היא אומרת לילדה, 'הנה אמא לאה!' זה שכר עמלי. כן, הייתי רוצה להיות לכם לאם, ילדים עזובים. רב הצורך באמהות מתמסרות לכם, ומה קצרה ידי מלהושיע!... יש גם ימים קשים. לפעמים נדמה שכל המאמצים עולים בתוהו. האנשים כפויי טובה. כאשר מראים להם אצבע הם דורשים את כל היד. אפשר להבינם. מטפלים בילדיהם, למה לא יטפלו גם בהם? למה זה יבינו שבגדים ישנם ונעלים אינן? לך וספר להם על המצב הכלכלי בארץ! הנה פרסי עולה חדש, הוא ומשפחתו בלויים.

... יום התשלום. הנה איש מחכה. פניו מביעות התרגשות, עיניו נוצצות. הוא יקבל כסף לידו, אולי זו לו הפעם הראשונה שהוא מחזיק סכום כסף כזה בידו. כמו שחרור עבדים – הרהרתי. כך הרגישו בודאי הכושים אחרי שחרורם.

... גם אני, כמו רבים מאתנו, התנגדתי לתת את זכות הבחירה לעולה החדש. אנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב אין להם יכולת הערכה מינימלית בהבדלים פוליטיים בין המפלגות השונות. הרי הם נתונים להשפעת התעמולה המקומית, ובחירתם אינה משקפת את יחס הכוחות האמיתי... ביום הבחירות אני עוברת על יד צריף הקלפי. על ידי עוברת אשה תימניה. בידיה תעודותיה. אני מסתכלת בהן בהסח דעת. אך יש בה משהו שאינו נותן להסיר את מבטי מעליה. קומתה זקופה, ראשה מורם, בגאוה היא ניגשת לקלפי. בדרך קצרה זו בין צריף לצריף הביעה באופן סמלי את דרכם של המונים נחשלים אלה לחרות ולחופש.4

כשאמא סיימה את שליחותה במעברה שלידנו, קלט הקיבוץ ילדים ממעברה ליד הרצליה, שפונו בגלל שיטפונות, ואמא היתה אחראית לקליטתם.

להיות חלוצים: אמא

בשנת 1933 פיטרה הממשלה הנאצית החדשה את היהודים ממשרות ציבוריות, ב־1935 נאסרה תפוצתו של העיתון היהודי המרכזי בגרמניה. יש לזכור כי בין השנים 1935-1933, התקופה של שרפת הספרים וחוקי הגזע של נירנברג, כבר עזבו את גרמניה שמונים אלף יהודים. היתר נשארו במקומותיהם מתוך אי־רצון או אי־יכולת לעזוב. כמעט כל היהודים האמידים ניצלו והתיישבו באנגליה, אמריקה או שווייץ, כי בארצות ההן הכסף תמיד התקבל בברכה. גם שלטונות המנדט הבריטי חילקו אשרות כניסה במשורה, והן ניתנו בקלות רק לבעלי רכוש תמורת סכום נכבד. הוריה של אמא לא היו מבין העשירים ולא יכלו לקנות את הצלתם בכסף.

מה שהיה ברור לכול, שנכתב במפורש ב'מיין קאמפף', ספרו של היטלר, ונאמר מעל כל במה פוליטית, היה נסתר מיהודי גרמניה במחצית השנייה של שנות השלושים. ההתקדמות האטית והסודית, שיוצרת בכל פעם נורמליזציה לרגע ומאפשרת הַסְכּנה עם הגזירות החדשות עד יעבור זעם, השקיטה את אלו שרצו יותר מכול בשלוות השגרה. ויקטור קלמפרר, פרוטסטנט גרמני בעיני עצמו ויהודי בעיני המשטר הנאצי, תיעד בדקדקנות את מהלך חייו בדרזדן משנת 1933 ועד תום המלחמה. הוא זיהה מיד שהמגלומניה של היטלר תהרוס את המשטר הנאצי; מעט יותר זמן נדרש לו כדי להבין שהיטלר מתעתד להכחיד את היהודים האירופאים.

עם עליית היטלר לשלטון ב־1933 החלו תהלוכות לפידים, חרם על חנויות יהודים והאנטישמיות הפכה למדיניות רשמית. אלה שלא גורשו מבתי־הספר הגרמניים נאלצו להשלים עם כל מיני השפלות: חבריהם לכיתה הופיעו לבית־הספר במדים של 'נוער היטלר', התווסף מקצוע חדש, תורת הגזע, והחברות בין יהודים ללא יהודים נפסקה. אני קוראת בספרו של עמוס אילון 'רקוויאם גרמני' על אֵימי התקופה ההיא ונחרדת נוכח הרוע והאלימות שהופגנו כבר אז כנגד היהודים, ותוהה אם הורַי והוריהם ידעו על מה שמתרחש, ולאשורו, סביבם.

אמא כתבה: "מי שגדל בגרמניה, אפילו בראשית תקופתו של היטלר, לא יכול היה להבין. עבורם גרמניה היתה סמל התרבות. ויהדות גרמניה שאפה להזדהות עם ערכיה התרבותיים של אומה זאת, ולא ראו ולא הבינו את הכתובת על הקיר. אפילו כששמעתי בנעורי בגרמניה את חברי תנועת הנוער הנאצית שרים – 'כאשר דם היהודים יותז מסכינינו נשמח' – לא העליתי על הדעת שאכן קרוב היום והגרמנים הצעירים יבצעו בלהיטות את משימתם".

אמא, שנולדה וגדלה בדרזדן בגרמניה, הצטרפה לתנועת נוער יהודית דתית – 'ברית הנוער', שם שרו את הלהיט האחרון – "באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל, זוהי ארצי ושדותיה, זוהי ארץ ישראל". כששרו – "שם בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות" – קיוותה שבקרוב תוכל לעלות לארץ.

היא קראה ספר על שבתאי צבי, קראה את מנדלי מוכר ספרים בגרמנית, את ספרו של הרצל – 'אלטנוילנד' ואת תורת העבודה של א.ד. גורדון שאת ספרו הביאה אתה לארץ. היא ציירה בעיני רוחה את חיי היהודים במזרח אירופה, את החיים בגיטאות משוללי הזכויות, ואת הגעגועים לציון.

ב־1937 נשלחו על־ידי 'עליית הנוער'5 בירושלים, בהנהגת הנרייטה סאלד, מספר סרטיפיקטים עבור צעירות מגרמניה שמיועדות ל'בית צעירות מזרחי' בירושלים. בדחף חלוצי אמא עמלה לשכנע את הוריה שיאפשרו לה לעלות לארץ "כדי לייבש את ביצות החולה".

קשה להאמין, אבל ב־1937 לא הבינו הוריה של אמא את הדחיפות של הצלת בתם בעלייתה לארץ, והתעקשו שתישאר איתם ויחכו יחד לאשרה לארגנטינה שקיוו לה. אפילו ניסו לפתות אותה להישאר בהבטחה של קניית אופניים שכל־כך רצתה ועד אז סירבו לקנות לה. בסופו של דבר הוריה לא עמדו בלחץ והשלימו עם נסיעתה, לא לפני קונסוליום משפחתי של ארבע משפחות רוטנשטרייך, דודיה שבעיר.

היא עלתה לרכבת עם שתי חברותיה, שאחת מהן היא רחל, חברת הילדות, שהקשר איתה נמשך כל חייה, עליה נרחיב בהמשך; שלוש נערות מהעיר דרזדן שנתמזל מזלן ונבחרו כמתאימות לעלות לארץ בסרטיפיקטים האלה, ולעשות דרכן לבד לארץ ישראל. אמיל אביה, שאולי לבו ניבא לו שלעולם לא יראנה עוד, התעלף בבית הנתיבות.

ברכבת ראה את הנערות עיתונאי של עיתון יידיש. הוא כתב בעיתון: "שלוש ילדות קטנות נוסעות לבדן לפלשתינה". הוריה שלחו לה לארץ את קטע העיתון. "ממש נעלבנו" – אומרת אמא – "הרי הרגשנו עצמנו גדולות".

באוגוסט 1937, בהיותה בת חמש־עשרה, הנערות הפליגו מנמל קונסטנצה, עיר נמל ברומניה השוכנת על חוף הים השחור, על האונייה 'תאופיל גוטיה', והצטרפו לעוד שמונה בנות בדרכן מגרמניה לבית צעירות מזרחי בירושלים.

תאופיל גוטיה – איזה שם מתנגן – היה משורר צרפתי, רומנטיקון, מהמאה התשע־עשרה, שדגל באמנות לשמה, ובודלר אמר עליו שהוא הקוסם המושלם של הספרות הצרפתית. את כל זה אמא לא ידעה, כמובן. כשאני מספרת לה, היא אומרת שאולי זה לא מקרה. והיא מתכוונת לאהבת השירה שלה ולאהבת השירה שלי.

בבואה לארץ הוחלף שמה משרלוטה ללאה. כתבתי על בואה של אמא לארץ:

אָמְרוּ לָהּ / שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְלִיף שֵׁם, וַאֲפִלּוּ הֶכְרֵחִי, בְּשָׁעָה / טוֹבָה, בְּאֶרֶץ חֲדָשָׁה, בְּנַעֲלַיִם גְּבֹהוֹת, לַעֲבֹד / בְּטוּרִיָּה וְלָשִׁיר. מִי שֶׁחָשַׁב כָּך / קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת. // שַׁרְלוֹטָה נַעֲרָה אַמִּיצָה, הִפְקִידָה אֶת שְׁמָהּ / בַּחֲנוּת הָאֲרִיגִים שֶׁל אָבִיהָ, בֵּין מֶשִׁי בְּרוֹקָד וְתַחֲרָה / בְּקֻפְסַת פִּתּוּחֵי עֵץ אֱגוֹז, לְמִשְׁמֶרֶת. / (מִי יָכֹל אָז לָדַעַת מַה שֶּׁעָתִיד לִקְרוֹת) // וּבָאָה אֶל אֶרֶץ שְׁמָמָה צְהֻבָּה / וְעֵמֶק הָרִים וְאֹהֶל תַּנִּים – / עֲבוֹדָה עִבְרִית – קֹר הַלֵּילוֹת / וְחֹם הַיָּמִים / הוֹ אֶרֶץ שָׁמִיר וָשַׁיִת, / אֶרֶץ נֹעַר עָזוּב לתִפְאֶרֶת".

אמא המשיכה כל חייה לזכור את ההתרגשות הגדולה של כל הלילה על סיפון האניה לקראת זריחת השמש מעל הכרמל וההר המואר בקרני האור הראשונות.

תמונה מאז – תמונת הבנות הצעירות שזה עתה ירדו מהאונייה, בשמלות פרחוניות, טובלות רגליהן בים, בשמחה שובבה, הגלים המתנפצים מלפּפים את רגליהן והן מרימות את החצאית מעל לברכיים, ללא מבוכה, כשחיילים אנגליים מביטים בהן.

כשהגיעו ל'בית צעירות מזרחי', פנימייה תיכונית לבנות דתיות בירושלים, התאכזבה – "ממש פנסיונַט! והרי רצינו לייבש את ביצות החולה!". ברוב התמונות של אז הנערות נראות מלאות שמחת נעורים – הן עובדות במטבח, בגינה, מתחפשות בפורים לערביות, וצוחקות במשובה. תמונותיה מאותה תקופה נשמרו באלבום שעטיפת עץ הזית שלו מעוטרת איור של גמל, מסממני הרומנטיקה המזרחית. הכיתוב שאמא הוסיפה לתמונות נכתב כנראה מאוחר בהרבה, לפי הנימה האירונית־צינית, שנולדה מכאב ואכזבה, ומניתוץ התמימות החלוצית:

– "על האונייה פוגשים ילדה צברית, בעינינו אחד מפלאי העולם!"

– "פוגשים את דוד, מדריך התנועה מדרזדן; מצאנו את דוד עובד בסמטה בירושלים כסנדלר, והדבר היה כמובן ביותר בעינינו".

– "ערבי מוליך גמל. גמל בכיכר ירושלים! איזה אקזוטיות!!"

– "המפגש עם סניף בני עקיבא הירושלמי היה מאכזב. הבנות שבאו ל'פעולה', היו מלובשות כמו בורגניות ולא במדי תנועה".

מזיכרונותיה מאותה תקופה: איך הבנות ארגנו לעצמן קופה משותפת, ובכסף המעט שהיה להן רכשו עותק משומש של שקספיר וקראו בו ביחד. זיכרון אחר – מרדנותה! כשהגישו חמאה תוצרת חוץ, לחמה בלהט להחליף אותה במרגרינה תוצרת הארץ, העיקר תוצרת הארץ!

אחרי ששים שנים אמא חוזרת אל ירושלים של אז, והיא כותבת:

הָעִיר שֶׁהָיְתָה שֶׁלִּי / כְּבַיִת רִאשׁוֹן / הָעִיר שֶׁאֵרְחָה אֶת תֹּם נְעוּרַי / חַלּוֹנָהּ קָרְעָה לִרְוָחָה / הָעִיר בָּהּ בִּקַּשְׁתִּי / לְהַכּוֹת שָׁרָשַׁי / לְאֵי־שָׁם צְעָדַי כִּוְּנָה // אָשׁוּב אֵלֶיהָ כְּאֶל מְכוֹרָה / כִּמְקוֹר הֲוָיָה חֲסוּיָה / אֲשׁוֹטֵט בִּשְׁבִילֶיהָ / בָּרְחוֹב כָּל אִישׁ זָר / כְּמַכָּר לִי / אָהוּב מִשֶּׁכְּבָר.

כשסיימה את לימודי התיכון של בית צעירות מזרחי, הבטיחה לה נחמה ליבוביץ, מורתה, מקום בבית־המדרש למורות, שם היא לימדה. אבל עליה היה למצוא מקום מגורים ולהשתכר למחייתה. היתה באמא תמימות שכזאת, שאפילו לא עלה בדעתה לשאול מי יממן את לימודיה.

כל מה שהיה לה היתה מזוודת הבגדים האחת שהביאה איתה מגרמניה. את סכו"ם הכסף שקיבלה מהוריה כחלק מהנדוניה שלה תרמה למגבית 'כופר הישוב', למען יישוב הארץ. עשרים המרקים שהביאה איתה כבר אזלו. היא מצאה עבודה, להשגיח על ילדה, בת עולים, וללמד אותה עברית תמורת ארוחה אחת חמה. אחר־כך מצאה עבודה כעוזרת בית, שתפקידה כלל הכנת ארוחה לנערה, תלמידת תיכון, כשהיא עצמה רעבה. אמא זוכרת איך היתה מכינה כוס קקאו לילדה, ובבואה לחדרה, היתה מתחלקת בכוס לֶבֶּן עם חברתה לחדר.

הסיפור הזה נגע ללבי. נזכרתי בו אחרי שנים רבות, בבגרותנו, כשהתלוויתי פעם אל אמא לביקור אצל ידידים. כשנשאלה מה תרצה לשתות והציעו לה לבחור בין תה, קפה או קקאו, היא השתהתה לרגע ואז אורוּ עיניה ובביישנות של ילדה שלא מעיזה לבקש מה שהיא רוצה, אבל עכשיו מציעים לה אותו סוף סוף, אמרה בקול מתנצל: "קקאו, אם אפשר".

אמא, שהיתה אז נערה צעירה, היתה זקוקה לעבודה בשעות אחר הצהריים כדי ללמוד בבוקר ולא מצאה. הציעו לה לעבוד כעוזרת לגננת. לא עלה בדעתה שאפשר לעבוד בבוקר וללמוד בערב. היא היתה נערה מבית בורגני אמיד באירופה, שלא היה לה מושג מה הם החיים כאן, ואף אחד לא הדריך אותה. לא לפני בואה לארץ ולא בהיותה בארץ. רק זכור לה שנאמר לה אז: "או קיבוץ או עוזרת בית – גם זו חלוציות!"

באין נפש חיה שיכלה לעמוד לצידה, ארזה את חפציה והצטרפה לפלוגת העבודה 'אמונים', אליה הצטרפו זה מכבר שאר הבנות במחזור שלה. גם רחל חברתה הצטרפה לפלוגת העבודה הזו שפעלה כמסגרת חברתית של קיבוץ, ואנשי הפלוגה המתינו שיוקצה להם מקום לעלייה על הקרקע. פלוגת העבודה 'אמונים' התמקמה על חולותיה של נחלת יהודה, משם הלכו לקטוף תפוזים בפרדסים של ראשון לציון. אמא מספרת שחזרה למחנה מאושרת אחרי עשר שעות עבודה, ושלושים גרוש, שכר עבודה בידיה, שכר כמעט כפול משכרם של הבחורים, עודרי הגומות בפרדסים של ראשון.

היא הפכה לפועלת מבוקשת. היא גם עבדה ככובסת אצל האיכרות. בדוד מוצב על מדורת עצים הרתיחה את הכביסה. הילדה בבית בו עבדה קראה לה 'ווּאוֹש פְרָאוּ' (בגרמנית – אשה כובסת) ואמא, החלוצה הגאה, מאוד נעלבה.

אנשי 'אמונים' עבדו גם כפלוגות עבודה במקומות שונים בארץ. הבנים עבדו בכרמים והבנות בישלו, ניקו, כיבסו, ואמא יצאה ללוש את הלחם של האיכרות, לכבס ולגהץ במגהץ פחמים. בעת הבציר אפתה עבור מאה איש ליום בטבונים של האיכרים. באחד מבתי האיכרים מצאה תנ"ך עם מפרשים. בתום יום עבודה של עשר שעות ניסתה בייאוש לעיין בספר ירמיהו, ולענות על שאלוני פרשת השבוע של נחמה ליבוביץ, שנשלחו בחינם לכל דורש בדואר.

אמא כותבת בזיכרונותיה: "מה הקשר בין הגנרל רומל ותנור־אפייה־טאבוּן? בימי מלחמת העולם השנייה הייתי חברה בפלוגת עבודה, שהיתה מורכבת מבוגרי עליית הנוער. המחנה שלנו היה ממוקם בחולות נחלת יהודה, מקום בו שָהינו באופן זמני עד שיגיע תורנו לעלות על הקרקע. גרנו באוהלים בליפטים ויש שגרו בצריף ישן שרכש הגזבר שלנו מן הצבא הבריטי, שמו היה בפי כל 'צריף הפשפשים'. ודי לחכימא ברמיזא. התפרנסנו מעבודות חוץ כגון קטיף תפוזים (מהלך שעתיים הלוך וחזור), כביסת יד אצל איכרי הסביבה (שנראו בעינינו בורגנים אמידים), בבתי חרושת בסביבה ובכל עבודה מזדמנת כדי לפרנס עצמנו. בישלתי על פרימוס, גיהצתי במגהץ פחמים, יצאתי לקטיף הדרים, לפעמים למעלה משעה הליכה ברגל, יום אחד אפילו שלחו אותי לחרוש במחרשת עץ, דוגמת המחרשה הערבית – הייתי גאה ששלחו אותי לעבודות הכי קשות. אחרי שעברתי את המסלול המקובל של כל חברה חדשה של ניקוי מחראות, כביסת בגדי העבודה המטולאים של החברים וכוח עזר במטבח, זכיתי בהעלאה במעמד. באו אלי ואמרו לי: הגנרל רומל עומד בשערי הארץ. בקרוב יצטרכו כל החברים להתגייס. גם את אריה האופה יגייסו. מהיום והלאה את מתחילה לעבוד במאפייה ולהשתלם אצל אריה באפיית לחם".

בתמונה מהימים ההם אמא עומדת ליד צריף המאפייה בסינר לבן ומטפחת לבנה לראשה. באמונה תמימה היא מישירה מבט אל המצלמה. מניפה בגאווה מגש אוֹפים, כמו סל ביכּוּרים. בפרק היד, כך רואים בתצלום, תחבושת קטנה. מתחתיה פצע העתיד.

תקופת המעבר של ההכשרה בנחלת יהודה, בטרם העלייה לקרקע, התארכה מעבר לזמנה. בכורח המציאות חזרו קבוצות חברים בפעם השנייה והשלישית לעבוד בבת שלמה ובכפר חסידים. על התקופה הזו סיפר לנו מרדכי ליכטנהאור.

את מרדכי הכרתי לראשונה ב־2002, כשישבנו שבעה על מותו של אבא. מרדכי הציג עצמו כחבר של אבא מאז עלייתם לארץ. מפליא שלא ידעתי על קיומו. אבא השתקן, כמה מעט ידעתי על חייו. הקשר בין אבא ומרדכי היה כנראה רופף מאוד אבל היה. אורי הכיר את מרדכי. הוא סיפר לי שמרדכי בא לבקר את אבא ולטייל איתו בעת חוליו האחרון.

מרדכי גדל בכפר קטן בגרמניה, בני משפחתו היו חקלאים וכך היה אחד האנשים הבודדים שהגיעו להכשרה ולקיבוץ מתוך היכרות מוקדמת של מגע עם אדמה, בעלי־חיים ועבודת כפיים. מרדכי היה איש ממוצע קומה, נעים הליכות ודברן בלתי־נלאה. דבריו מתובלים הומור ואירוניה עצמית, ובתקופה שהכרתי אותו היה עסוק בשכתוב חוזר של זיכרונותיו. תיאור חיי משפחתו בכפר הוא תיאור צבעוני, חושני, שוקק חיים ומגלה הרמוניה של יהודים עם שכניהם ועם הטבע בתקופה הטרום היטלראית. תיאורו את החיים החלוציים בארץ מבקש לכלול כל פיסת אינפורמציה מהעבר החלוצי שלו, לבל תיכחד מהזיכרון ההיסטורי, כשהוא מרמז על האמת ההיסטורית הבלעדית שבידיו, כולל האמת על עוולות שנעשו בתקופה ההרואית ההיא, ועל סודות נסתרים מחיי האנשים בהכשרה הקיבוצית ובפלוגת העבודה, כולל סילוקם של אנשים שכשלו ברף הגבוה מדי של נורמות החיים הדתיים. מרדכי עזב את חיי הקיבוץ משום הביקורת שהיתה לו על סגנון החיים הקיבוציים והקים משפחה וביסס לעצמו חיים מהוגנים ומכובדים.

מרדכי ליכטנהאור, שנפטר ב־2008, והרשה לי לצטט מזיכרונותיו, כותב על אותם ימים: "מאיר, מרכֵּז פלוגת העבודה בבת שלמה, הריץ גלויה לקבוצה: 'שילחו מיד בחורה שתבשל לנו ארוחות, שתביא עמה כמה סירי בשול. אני מתקשה לספק אוכל לחברים. אנו אוכלים אוכל יבש בלבד. אנא מנעו חרפת רעב מחבריכם'. מזכירות הקבוצה התכנסה וישבה על המדוכה את מי לשלוח. הפור נפל על לאה שאת חכמת הבישול למדה בבית צעירות מזרחי. היא נסעה לבת שלמה עמוסת סירים לשיפור תזונתם של חברי הפלוגה. היא בישלה תבשילים טעימים, זה היה הישג לה ולמרכז הפלוגה, והכל התפתח מעבר למצופה. החברים אכלו אוכל מזין ומשביע ובמקביל התפתחה האימרה 'האהבה עוברת דרך הקיבה'. כי התרקמה בינתיים ידידות אמיצה בין מאיר המרכֵּז של הרעבים בעבר ולמבשלת המוכשרת, שמרוב אושר הרגישו ברקיע השביעי". גם רחל לבני, חברתה של אמא, העידה לפנינו ברבות הימים, ששמעה מאמא שהיה זה קשר רומנטי.

הגרסה של אמא אחרת. היו עוד שחיזרו אחריה והיא היתה מאוהבת בבחור אחר, אבל הרגישה לא ראויה לו. לא העזתי לשאול אותה מדוע הרגישה לא ראויה. במחברת מאותם ימים, שמצאתי אחרי מותה, כתובים בגרמנית שירים עצובים של געגועים אליו. לא ידענו מי האיש.

במחברת מאז היא כותבת:

1941. "כאשר אני מתגעגעת לטוהר אני חושבת עליך. כשיש בי דחף לדבר גדול אני רואה אותך לפָנַי. אתה בשבילי הכל. לא הייתי ראויה לאהבה טהורה בעינַי. ליעקב – אסור לי להתאהב בך יותר. היֵה אתה לי אח. אני אהיה לך אחות".

בדף ללא תאריך, מצאתי שיר שלה שקרוי 'זכרון נעורים' ובו היא מתארת הליכה לילית של זוג אוהבים אל הגורן מחוץ למחנה:

רַק אַתָּה וַאֲנִי / בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ / וְנֵבֶל דָּוִד... בְּיַד עֲדִינָה / הָפַכְתָּ / חֶרְמֵשׁ יָרֵחַ / לְנַדְנֵדָה בִּשְׁנַיִם / יַחַד חָלַמְנוּ / עַד אוֹר הַבֹּקֶר... מִבְּלִי שֶׁהֵעַזְּנוּ לוֹמַר אַהֲבָה.

על הנֵבל היא כותבת באותה תקופה:

19.11.1941: "אני כמו נבל דומם. המיתרים מתעוררים לאט לאט ואז הנבל מתעורר, צליל ואלף צלילים. זה צליל עדין, צליל לא שקט, שהכל מהדהד בו. זה מעין צליל עמוק אבל קצר, ואף אחד לא חש בו. רק הנבל עצמו, כי הוא לבדו".

ב־1959, בשנה שהתגרשה, כמעט כעבור עשרים שנים, היא ממשיכה לדבר אליו ביומנה: "ליעקב – גורל אפלולי לקח אותך איתו. הטמעת עצמך עמוק בתוך נשמתי. לעולם לא תיעלם משם. לא היה לי הכוח ואומץ ללכת את הדרך הקשה ולהאבק באפלה. אבל מה היה באפלה? כבר אז הבנתי שהיא בתוכי, ולא יָכֹלתי לכנות זאת בשם".

להיות חלוצים: אבא

גם אבא יועד להוראה. הוא היה תלמיד מוצלח וקפץ כיתה. הוא נשלח מאלבינג, עיר מגורי משפחתו לווירצבורג ללמוד בסמינר יהודי למורים. ב־1936, כשהיה בן שבע־עשרה, כשהתברר שתוך ימים אחדים יש להשתמש בסרטיפיקטים שעליית־הנער השיגה, נקטעו לימודיו והוא נשלח בבהילות לארץ. הוא לא הספיק להיפרד מהוריו משום שהמרחק בין וירצבורג לאלבינג הוא כאלף קילומטרים. אשה מהקהילה היהודית הלכה איתו לקנות לו ציוד לנסיעה, והוא נסע לארץ עם בני נוער אחרים.

חזון העלייה לארץ של אבא החל הרבה קודם־לכן. כשהיה בן ארבע־עשרה, צייר אבא את ה'מזרח' שלו. ה'מזרח' היה טקסט מצויר שיהודי אירופה תלו על קיר המזרח, לציין את הכיוון של ציוֹן שאליה התכוונו בעת התפילה. מה'מזרח' של אבא זרחו כיסופיו לציון.

"אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶך" – כתב אבא ב'מזרח' שצייר בנעוריו, באירופה הנוכרייה, בטֶרם. במזרח של אבא שמש כתומה זורחת בָּאופק, על סיפָּה של דרך דקלים, ובתוככי השמש אבא כתב באותיות שחורות: 'מזרח'.

"אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶך" – כל שנה בקריאת ההפטרה של יום כיפורים קוראים את הנבואה הזו של ישעיהו הנביא, כאילו שהטקסט נבקע והפסוק זורח מתוכו כמו אור השחר. הפסוק הזה עובר מדור לדור ואינו כלֶה.

אבא צייר את ה'מזרח' באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, על־פי בול מנדטורי מפלשתינה שבו מצויר מגדל דוד בירושלים. שהרי ה'מזרח', שהוגים אותו בהברה אשכנזית, במלעיל, בהטעמת ההברה הלפני־אחרונה של המילה, ביטא את הגעגוע לירושלים. לעתים כתבו עליו את הפסוק "אִם אֶשְׁכָּחֵך יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי". זה ה'מזרח' שיהודה הלוי קונן עליו – "לִבִּי בַּמִּזְרָח וַאֲנִי בְּסוֹף מַעֲרָב", המזרח שהוא ראשי תיבות של – "מצד זה רוח חיים". זה ה'מזרח' שאודותיו שרו אז, כמו היום בהמנון 'התקוה' – "ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה". זה ה'מזרח' שעל שמו נקראה תנועת 'המזרחי'.

בתצלום ישן של אותה תקופה בגרמניה אני רואה את אבא, צעיר בורגני נעים הופעה, חובש בֶּרט, לובש ז'קט, צעיף, שולי המעיל נעים קלות ברוח, המכנסיים קצרים ונפגשים עם גרביים שמתארכים עד הברך, בנוסח הימים ההם. פניו המהורהרות ניבטות אל עדשת המצלמה, שכבר צופנת בה את געגועי הוריו אל הבן הנוסע, ואת געגועיו שלו אל המולדת הנעזבת שתהפוך פניה ותהיה מקוללת.

אבא לא יציב עוד רגלו עליה.

את 'המזרח' התמים אבא הביא איתו לארץ, ותלה על קיר ביתו. הייתי מתבוננת בתמונת ה'מזרח', מהלכת בשדרת דקליו, בַּשְביל שאינו חדל, ומפללת בלחש: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶך".

השמש זרחה ואבא שקע.

בסיפור 'בדמי ימיה' של עגנון, תרצה מביאה לזגג את ה'מזרח' שמצאה בבית הוריה, "כי נשברה הזכוכית וזהב המסגרת שָף, וחוט השני אשר קשרה אמי עליה השלום כדי לתלות אותו על הקיר נקרע". אצל הזגג היא פוגשת את עקביה מזל, אהוב נעוריה של אמה. הוא מביט במשפט שכתוב ב'מזרח': "אשרי האיש שלא ישכחך", ומוריד ראשו, והיא נתאדמה ועיניה מלאו דמעות. כיסופי אהבת אלוהים וארץ ישראל של ה'מזרח' התמזגו עם כיסופי אהבתה הבלתי־אפשרית לעקביה.

ועוד על ה'מזרח' אצל עגנון: בסיפור של עגנון 'מזל־דגים' הנער העני והכשרוני מצייר 'מזרח', ובסיפור 'אגדת הסופר' כשרפאל, שהיה סופר־סת"ם, מביט ב'מזרח' שעל הקיר ורואה בו כתוב "אשרי איש שלא ישכחך", הוא נרתע מלגשת אל אשתו ואת ערגתו הרוחנית הוא משקע בכתיבת ספר התורה. בסיפור 'עגונות' מספר עגנון על בחור צעיר שהיה יושב בבית־המדרש ומתעסק בציור של 'מזרח' ש"היה מעשה ידיים להתפאר וכשנשתקע הבחור בציורו עמד לפניו פתאום זקן אחד ומשכו בגלימתו ולחש באזניו בוא ונעלה לירושלים". כאילו היה זה הזקן שמשך בגלימתו של אבא ולחש באוזניו לעלות לארץ ישראל.

ה'מזרח' של אבא הוא חוט השני בינו לביני.

שיר שכתבתי בבגרותי על ה'מזרח' של אבא פורסם בעתון 'דָבָר'. אשה מקיבוץ חילוני בעמק יזרעאל הגיבה לשיר במכתב למערכת. היא כתבה כמה צר לה שאין בידיה שום מזכרת מהיהדות, כמו 'המזרח' של אבא, שהרי הוריה, כמו רוב בוני הארץ, זנחו ושללו כל מה שקשור ליהדות הגולה.

בין העולים לארץ יחד עם אבא היה מרדכי ליכטנהאור. כמו אבא, גם מרדכי עזב בבהילות את בית הוריו שגרו בכפר סמוך לווירצבורג, בן שש־עשרה, כדי לנסוע באותה קבוצת נוער ובאותה רכבת מווירצבורג למרסיי בצרפת ומשם באונייה לארץ. מרדכי כותב בזיכרונותיו: "השקשוק המונוטוני של גלגלי הרכבת העצים את עיני, הרדים נפש יגעה. רק טבעי היה להרדם, כדי לאגור כוחות חדשים, לאחר מתח הפרידה וצפונות העתיד שלא ניתנו לניחוש. במבט מהחלון דמתה הרכבת בעלת מפרקים רבים לנחש ארוך, שרדף אחר ראש נושם ונושף שפולט קיטור סמיך. אלפי צעירים הצטופפו בתאי הרכבת, שרקמו כמוני את חלום העתיד. הכל התרחש ללא הכנה נפשית, ולפתע הפכתי אדון לגורלי, כאילו הגיע הנער עם פלומה על לחייו במטה קסם לפִרקו. אחרי נסיעת לילה ושעות יום, עצרו גלגלי הרכבת במבואותיה של עיר החוף הצרפתית מרסיי, כשמרחוק נצפתה העיר הארופאית האחרונה, ובכיוון הנגדי קרץ ים תיכון של תכלת ברוגע. הרכבת רק עצרה וכבר נפתחו דלתיה, וים של חלוצים פרץ כפקעת אנושית צפופה מכל עבר, שנהרו מכל עבר כעדר ללא רועה, אל עבר הנמל הנושק לים התיכון. בניגוד לאותה אוירה מתלהמת המתינה האניה, שׂבֵעַת שיוט ושָנים, לנוסעיה הנלהבים, והתנדנדה ברוח חופים חרישית בשלווה. הנהירה לנמל יצרה רושם שכל אִחור טומן בחובו איזה הפסד בלתי מוגדר ולא ברור. רצון מדריכי הקבוצות לארגן ברציף את צאן מרעיתם לעליה מסודרת לאוניה נכשל, כי כוח ההמון בשנות הנעורים כפה מציאות בלתי נשלטת, לטפס במעלה מדרגות האניה שקלטה לראשונה בחייה כמות בני אדם שמִלאו מעל ומעבר את כושר קליטתה. הנסיון להשליט סדר בערבוביה האנושית שנוצרה מכוח האינרציה של ההמון, אבל נסיונם עלה בתוהו. הדבר הראשון היה למצוא מקום להניח את הראש ואת הצרור הדל. היו הורים שהצליחו לשכור קבינה לילדיהם, כדי לשים את ראשם לשנת לילה במקום מסודר, אבל הרוב נאלץ להתמקם לפי הוראת המדריכים בתחתית האניה על הרצפה, שאולי לפני ימים עוד העבירה בקר וצאן והיו בה פשפשים... למוסד המארגן לתנועה הציונית לא היתה כל שהות לארגן עליה מסודרת כבימים שלוים, בגלל סגירת שערי הארץ בפני עלית היהודים... כך נוצר כורח בל יגונה לזרז ולארגן עליה שנפלה על המוסד הציוני, ועל החלוצים ביום בהיר. מזון כמעט לא היה. האניה שקיבולה הרגיל היה שמונה מאות נוסעים קלטה כ־3000 איש... ביום בילינו באפס מעשה בספון, השתזפנו בשמש הקופחת ונשמנו מלוא הריאות אויר ים. יום אחד נערכו ככרות לחם עם קערות פרי שחור ועגול על השלחנות. התנפלנו על הפרי כמוצאי שלל רב כי חשבנו שאלה שזיפים. איזו אכזבה, בנגיסה ראשונה הומחש שאלו זיתים מרירים וירקתי אותם שלא להקיא. אגב, לא עבר זמן רב עד שהזית השחור והירוק התחבבו עלינו והפכו בקיבוץ למעדן. האניה עצרה בדרכה באלכסנדריה. הגענו לארץ ב־8.9.1936. הסִפון התמלא מפה לפה, לחוות את הרגע המרגש של נגיעת האניה בחוף מבטחים של ארץ מובטחת. לפתע פרצה קריאה אדירה – 'ארצנו'! (unserland) – לאט הפציע השחר של יום גדול, כשנגד עינינו רבץ עדיין צלו השחור של הר הכרמל, עם חלוף ערפילי הבוקר, התפרסה בפנינו עיר הנמל חיפה בכל הדרה וחלום העליה הפך למציאות חיה. נציגי הקיבוצים והמושבים באו לקבל את פני העולים הצעירים, שהיו תגבורת נכבדה להתישבות העובדת".

מהאונייה נלקחו ארבעים הצעירים, שבקבוצתם אבא נסע, אל מלון בכרמל. שָם המתינו בצפיפות חונקת שלושה שבועות, כי בהכשרה של קיבוץ רודגֶס שעל־יד פתח תקוה – לשם היו מיועדים להגיע ואמנם הועברו אחר־כך – היתה מגיפת טיפוס.

המרד הערבי פרץ ב־1936, ובעל המלון עצמו נרצח זמן קצר לפני בואם. הם השתהו במלון בתקופת החגים ובראש השנה אבא היה החזן שעבר לפני התיבה. חבריו זכרו את תפילתו וסיפרו לנו אודותיה חמישים ושבע שנים אחר־כך, כשבאו לנחם אותנו כשישבנו שבעה אחרי מותו. אהבנו אותו – אמרו לנו.

קיבוץ רודגס שליד פתח תקוה נקרא כשם העיירה הגרמנית רודגס, שהיוותה את ערשׂ התנועה הקיבוצית הדתית. קיבוץ רודגס נוסד ב־1929 על־ידי חלוצים דתיים שבאו מגרמניה והכשירו עצמם קודם־לכן לחיי חקלאות בגרמניה בחוות ההכשרה גרינגסהוף שליד העיירה רודגס. הם קראו לעצמם ברית חלוצים דתית (בח"ד). צעירי עליית הנוער, שאבא ומרדכי נמנו עימם, הגיעו לרודגס בפתח תקוה, הועברו למבנה מגורים שיועד להם, עבדו חצי יום ולמדו חצי יום. קבוצה זו הפכה אחר־כך לקבוצת 'אמונים' שעברה לנחלת יהודה ליד ראשון לציון.

מרדכי מתאר את אבא הצעיר מאותם ימים כאדם אינטליגנטי, בעל השכלה רחבה, חולמני, תמים, מופנם ומלנכולי. "אבל מי לא היה אז מלנכולי" – אומר מרדכי – "היה אז כל־כך קשה". אבא עבד בגננות ואהב את עבודתו. זו היתה תקופה טובה של אבא.

מאותה תקופה נשמר דף שאבא כתב לעלון הפנימי של פלוגת העבודה. הכותרת היא – 'בזכות תפילת הרבים':

"... כולה עלמא לא פליגא [כל העולם אינו חולק על כך] שהתפילה בצבור מבחינת ההלכה בכלל ובהתחשב עם המסגרת הדתית שלנו בפרט, תופשת בשבילנו מקום חשוב ומשמשת לנו אבן בוחן בדרך הגשמתנו. כאן ישנה רק שאלה מעשית, במקרה זה דבר ממנהגי אבותינו שמימי נעורינו התרגלנו לו דורש מאתנו מרץ מיוחד והתאמצות יתר... מתוקה שנת העובד ומי שיש לו אפשרות לישון עד שבע אינו רוצה לקום בגלל התפילה בחמש וחצי... כך עברו עלינו כמעט ארבעה חדשים אשר בהם התפשרנו עם המציאות הרעה הזאת... עד שקמו בינינו כמה חברים ואמרו שעל אף הנסיונות המרים עלינו לנסות ולהשתדל בכל כוחנו, ואם גם השתדלויותינו נדונות לכשלון אנחנו מוכרחים לנסות.

"כך התחלנו לפני כמה שבועות והצלחנו, בעזרת השומר שהעיר את החברים לתפילה המשותפת ובדרך כלל המניין התקיים, אבל עדיין לא יצרנו את המוסד הקבוע שמניין צריך לשמש אצלנו. המניין עוד אינו דבר מובן מאליו. רק אם יהיה לנו אפשרות להשפיע על חוג יותר גדול של חברים שיתחייבו להשתתף כל בוקר, רק אז השגנו השג בר קיימא.

"כיום אמנם השחרית בצבור אינה אצלנו תפילה בשותפות במלוא מובן המילה. מבחינת המקום הרי עשרת הבחורים מתפללים ביחד, אבל אין הם מרגישים כעדה מתפללת. אחד כבר גמר את ה'שמונה עשרה', זה אומר 'קריאת שמע', ושלישי מתחיל רק ב'ברוך שאמר'. ורוב החברים מרגישים שבתפילה כזאת לא יצאנו ידי חובתנו... לצערי אני קובע אם כן שהמניין שלנו עדיין לא מושרש אצלנו כמוסד קבוע והוא אינו ראוי לשמו, אינו ממלא את התפקיד של התפילה המשותפת. אסור לנו להסתפק בזה מה שהשגנו עד כה, אל ננוח עד אשר יצרנו שחרית יפה ומתוקנת".

מעולם קודם לא פגשתי את הביטוי "עֵדה מתפללת". עדה מתפללת, כך אני מרגישה, מעצימה את שייכות האחווה האנושית בריטואל המשותף של התפילה ומעצימה את התפילה. האם אבא הוא שניסח כך את משמעות תפילת היחד? מרגש אותי לפגוש את המאוויים של אבא להיות "עדה מתפללת", שהם גם המאוויים שלי שמכוּונים לאחווה של אדם ואל. אני מזהה את המקום הבודד בתוכו שהוליד בו מאוויים אלה למצוא אחוות־עדה בין אנשים שבסופו של דבר גלה מתוכם.

אני מזהה את המקום הזה בתוכי.

לימים, מצאתי את הביטוי "עדה מתפללת" אצל הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוויג, מחבר 'כוכב הגאולה' שחי בראשית המאה העשרים.

אני מהרהרת בחשיבות אחוות היחד של העדה והתפילה יחד לצעירים הבודדים האלה, שגלו מארצם ומשפחתם. ובאיזו נמרצות אבא נלחם למען התפילה! מעולם לא הכרתי באבא את הפן הדבק באמונה, וגם לא את הפן הנאבק למען דבר־מה. אבא כותב בעברית היפהפייה שלו: "אל ננוח עד אשר יצרנו שחרית יפה ומתוקנת". לימים אקרא לספר שירַי בשם 'שחרית'.

באחרית ימיו, אני מספרת לאבא שנשמר הדף הזה, והוא בתנועת הביטול האופיינית שלו, מפטיר: "פעם התעניינתי בזה".

בעבודת "שורשים" של אחד מנכדיו, אמיר, הבן הבכור של נחמה, מצאתי ציטוט מדבריו של אבא: "ראינו עצמנו ניצולים מגורל לא ידוע בגרמניה. גם ראינו עצמנו כהולכים לקראת תפקיד גדול, לפי המילים של השיר – אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה. תוכניתנו היתה להקים קיבוץ חדש, לעלות על קרקע וליישב יישוב חדש. רוחנו לא נפלה, כמאמר חז"ל – אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורים". במבט לאחור יגיד שאהב לעבוד בטרקטור, במכבש ובקומביין.

לאבא היה קשר לאדמה. בשנות החמישים, בכל פעם שירד גשם בנגב, נהגו לגייס טרקטורים מכל הארץ כדי לחרוש מייד את השדות ולזרוע. יום אחד, אחרי הגשם, כשאבא הוזעק לחרוש בנגב, בעודו חורש, שמע רעש גדול, וראה איך שיטפונות מים אדירים ממלאים אפיק נחל מולו. אז הוא הבין, כך אמר לאורי, את הפסוק: "שׁוּבָה יְהוָה אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב." – את המשאלה ששיבת ציון תהיה אדירת ממדים כמי השיטפון שממלאים לפתע את הוואדי.

במשך הזמן עלו בו פקפוקים בקשר לקיבוץ, על זה שכולם מקבלים שווה, שעה שבאמת לא נותנים שווה. בזקנתו אמר לי: "מה שהרס אותנו זה שבאנו מגרמניה בגיל שש־עשרה ונתנו לנו (כחלוצים) לחפור תעלות לצינורות באדמה. זה הרס את הראש והזיכרון". הוא לא מימש עצמו בקיבוץ.

כשאבא נשאר חלוץ היתה זו אכזבה בשביל הוריו. סבא שהתאכזב מבנו יחידו שבחר בייעוד של חלוץ ולא בלימודים אקדמיים, שיכלו להקנות מקצוע מכובד, לא שם לב שבסופו של דבר אפילו את ייעוד החלוציות בנו לא הצליח להגשים.

איזו אירוניה היא, שאבא, מקס־מאיר, שבארץ ישראל נותר לו השם מאיר בלבד, הביא מאבותיו הזעיר־בורגניים, העירוניים, מגרמניה, שם משפחה – נויפלד – שתרגומו – שדה חדש. שֵם, שכמו נועד למי שבחר בחיי חלוץ עובד אדמה, שפתח במולדת דף חדש, שדה חדש, ודווקא הוא לא באמת התאים לעבוד בשדה, לא במקרה למד בסמינר למורים בגרמניה. ואמנם עניינו האינטלקטואלי־הגותי של אבא היה בתחום מחשבת ישראל. ספרייתו היתה מלאה בספרים כאלה. ובכל־זאת, תמיד נדמה היה לי שהתפתחותו הרוחנית נעצרה אפשהו בגיל עשרים. כשאמא נישאה לאבא, היא חשבה שהיא חוברת ל'ייחוס', כיוון שהיה בן רב ודוקטור. היא התאכזבה במהרה גם מאבא וגם מהוריו.

לימודים בסמינר

בעקבות עבודתה במעברה אמא רצתה אז ללמוד עבודה סוציאלית, אבל היא נשלחה על־ידי הקיבוץ ב־1952 ללמוד הוראה, בהתאם לצורך של הקיבוץ להכשיר מורה לילדי הקיבוץ. נתמזל אז מזלה ובמקום להמשיך להיות ממלאת תפקידים שוליים מתחלפים היא רכשה מקצוע מכובד.

ההוראה איששה את ערכה בקיבוץ ואת ערך המשפחה. באותם ימים בקיבוץ ההוראה היתה המקצוע האינטלקטואלי־רוחני היחיד האפשרי. ההוראה היתה קרש הצלה לאמא, וגם היתה הבסיס להתפרנס ממנו מאוחר יותר כשעזבנו את הקיבוץ.

מכל מקום, הלימודים היו בשבילה הגשמת מאוויים ישנים ללמוד בסמינר – מאוויים שלא התממשו כשעלתה ארצה. כך אמא למדה במחזור הראשון של הסמינר למורות בגבעת ושינגטון בקיבוץ יבנה, בהנהלת דב רַפֶּל, לימים – פרופ' דב רפל. דב רפל היה נשוי לפאולה, ילידת דרזדן, שלמדה עם אמא בבית־הספר העממי ולאחר־מכן בבית־צעירות מזרחי בירושלים. כשאמא התחילה את לימודיה בסמינר כבר היתה בת שלושים, מבוגרת מרוב הנערות הצעירות שבאו לסמינר ללמוד, והתייחסה ללימודים ברצינות רבה, כיוון שראתה בהם הגשמת מאווייה. כשכבר מלאו לה שמונים, דב רפל זכר אותה ואמר שהיתה תלמידתו האהובה. מתקופת לימודיה נותר בספרייתה ספרון דק של דב רפל, 'בין ישראל לעמים', אותו למדו בסמינר, והוא מלא קווי הדגשה והערות שוליים של אמא, עדות לשקדנותה.

הייתי המומה ונבגדת כששמעתי מהמטפלת על החלטת הקיבוץ לשלוח את אמא ללימודים בסמינר למורות. הרי אמא אמרה שעוד מעט תסיים את תפקידה במעברה ותהיה סוף סוף שוב אתנו. הרי מהמעברה חזרה בשעות אחר הצהריים המאוחרות מדי, ומדוע שמעתי על ההחלטה הזו מהמטפלת ולא מאמא? גם על ההריון החדש, בשובה משנתיים של לימודים, התבשרתי מהמטפלת. אמא כבר היתה אז בהריון מתקדם של בֶּני אחינו הצעיר.

קיבוץ יבנה בדרום הארץ היה מרחק חצי יום נסיעה באוטובוס ורק אחת לשבועיים אמא באה הביתה לשבּת. אבא ניאות אז לקחת על עצמו את הטיפול בארבעת הילדים, ובהתחלה סוכם שפעם בשבועיים יבוא עם הילדים לשבּת לבית הוריו בתל אביב, להיפגש שם עם אמא. מהר מאוד זה פסק.

אנחנו שילמנו את המחיר. איש לא נתן דעתו למשמעות הדבר – אֵם נוסעת ועוזבת את ילדיה ורואה אותם רק אחת לשבועיים בשבת. להשאיר ארבעה ילדים בני ארבע עד תשע, ללא אם, עם אב מנותק.

היינו יתומים.

שבועיים תמימים בין ביקור לביקור ייחלתי שהזמן יעבור, והזמן, עיקש ואילם כאבן אטומה, עמד במקומו ולא זז. הימים, ועוד יותר הלילות, היו בחזקת נצח. בבקרים ציפיתי שיבוא כבר הערב ובערב ייחלתי לבוא הבוקר. הבדידות והפחדים התעצמו. לא היתה בחיי תקופה קשה מזו.

אחת לשבועיים, בימי שישי בבוקר, הייתי מקיצה, אפופה שמחה, רוקדת על המיטה, ומזמרת במנגינה שהמצאתי לעצמי – "היום אמא שלי תבוא! היום אמא שלי תבוא!"

באותה תקופה אבא הלך ושקע לתוככי חידלון.

זיכרון מאותה תקופה: אבא שוכב במיטתו, מכוסה שמיכה, וארבעה ילדים קטנים משחקים בשקט על הרצפה, משתדלים לא להרעיש, ולא להפריע לו. רוב הזמן הוא שכב בבגדיו מכוסה שמיכה. לא היה שֵם לדבר הזה. האם גם הוא הרגיש עצמו נטוש כשאמא נסעה ללימודיה?

בתקופה שאמא לא היתה בקיבוץ, לילה אחד של מועקה ואימה, רצתי מבית־הילדים לחדר ההורים. אבא שכב במיטה וקרא. הוא לא התנגד שאשאר שם, אבל המשיך לקרוא עטוף בשמיכתו. הוא לא ראה אותי. אחרי שעה קלה חזרתי אל בית־הילדים.

רק אחרי שמלאו לו חמישים שנה, מספר לי אורי לראשונה איך בבוקרי יום ראשון, אחת לשבועיים, כשאמא השכימה לנסוע מהקיבוץ, היה רץ, ילד קטן, לבדו, אחרי האוטובוס, בתקוות שווא נואשת לאחוז בשוליה...

הכול צף באחת ועולה ומציף אותי. אני מתייפחת.

מי זה הילד הקטן שרץ שם לבדו? הוא? אני?

אבל אז, בילדותנו, לא דיברנו על כל זה.

למה לא היינו זה לזו יותר, יחד, כמו שיכול היה להיות?

אמא לא זוכרת שאורי היה רץ אחרי האוטובוס.

היא לא ראתה. היא לא היתה שם.

האם היינו קיימים עבורה? בעיני רוחי אני רואה אותה נמלטת מהקיבוץ, מילדיה ומאבא, כלל לא חושבת עלינו. לא מתגעגעת ולא עולה בדעתה מה אנחנו מרגישים.

אלמלא כן, ודאי היינו מרגישים את אהבתה מרחוק.

בימים ההם לא היה טלפון. האם לא יכלה לכתוב לנו? מעולם לא הבנתי איך יכלה לעזוב אותנו. כשסוף־סוף הרשיתי לעצמי, ביני לבין עצמי, לכעוס עליה בגלל זה, הבנתי תמיד גם את הצורך הנואש שלה לברוח מהייאוש המשפחתי שסגר עליה.

אורי אמר שהיו לנו הורים אבל הם לא היו בשבילנו.

לימים, אורי כתב לעצמו על אותו אירוע: "מה עוללתְ לי. מה עוללת לנו. מה עוללת לעצמך..."

ההעדר של אמא אבל גם ההעדר של אבא.

העדר שליווה את מרבית חיי.

ג'ויס מקדוגל, אומרת שילד שאחד מהוריו נעדר עלול להפוך בסופו של דבר ל"פקק בתהום פעורה". ומה כששניהם נעדרים?

במרחב הפרום של אין־אמא ואין־אבא הסתובבה ילדה עם שיער חלק, שביל בצד, וסיכה אוחזת היטב את השיער המסורק בצד השני. ילדה נחמדה שאינה מבקשת דבר.

הייתי ילדה טובה. ילדה טובה היא ילדה שקטה, חרוצה, צייתנית, שהמבוגרים אומרים עליה – איזה ילדה טובה ונחמדה. ילדה טובה לא מתווכחת, לא מתנגדת, לא מסרבת, לא צועקת, לא כועסת, לא שונאת, לא רבה עם אף אחד, לא אומרת את דעתה, לא בוכה, לא מדברת. לא.

הסופרת מרי רובינסון אמרה בראיון שאם היו מציירים פרוטרט ריאליסטי של אטלס שמחזיק את העולם על כתפיו, זאת היתה ילדה טובה שמחזיקה את כל זה.

אז התפתחו קושי לנשום וכאבי בטן שמקורם לא היה ברור. נלקחתי לרופא בגלל התלונות האלה. פעם אפילו נלקחתי לבית־חולים לכמעט־ניתוח. אחר־כך הבינו שאין כאן גורם רפואי.

כאבי הבטן לא עזרו. אף אחד לא הבין שבאמת כואב לי משהו. גם אני לא. בקיבוץ של שנות החמישים לא ידעו שאם הנפש לא מקבלת רשות לחיות היא צוברת תאוצה הרסנית. עובדה: התעלמו מהדיכאון של אבא שגם אני לא ידעתי אז על קיומו. התעלמו גם מסבלם של אחרים.

אחרי שנים רבות ראיתי יום אחד בשולי הדרך מעל ערמת גרוטאות בובה עירומה נטולת זרוע. משהו משך אותי אליה. חייבת הייתי לצלם אותה עוד ועוד. מהצילומים עשיתי תמונת טריפטיכון, תמונה משולשת של הבובה העירומה לבדה, נטושה בין הגרוטאות, שׂערה פרוע, רגליה וזרועה האחת מונפות לכל עבר.

מי היא?

אמא הפסיקה את לימודיה בגלל מצבו של אבא וחזרה הביתה. אחר־כך אישרו לה השלמת לימודים בחינוך מיוחד והיא נהיתה מורה בקיבוץ. בתקופה הזו אמא קיבלה על עצמה הכנת חגיגות חג, ארגון ריקודים ותהלוכות חג שלא היה לה מושג בהם. בחגיגות האלה הרגשתי אי־נוחות. חשתי בה משהו שהיום אני מזהה כהעמדת פנים של מי שאינה בטוחה שהיא באמת היא, שהיא במקום הנכון שלה, ומשַווה לעצמה שמחה שאינה שלה.

התביישתי בהורי, רק היום אני מודה בזה בפני עצמי. היתה הרגשה עמומה של אי־התאמה, של העדר השתלבות חברתית. ואולי רק אני הרגשתי בזה, במשהו הזה שהם ניסו להסוות. הילכתי כמותם בין הטיפות. בגיליונות 'הארץ שלנו לילדים' של אז היה סיפור מאוּיר בהמשכים על אפרים חד־עין, ילד שרואה הכול, מעבר למה שאחרים רואים, כשכל פרק מסתיים באמירה: "ואני צריך לשתוק".

אבא ומשפחתו

הוריו של אבא, שבינתיים עלו מגרמניה לארץ, גרו הרחק בתל אביב, ורק לעתים נדירות ראינו אותם. לרוב הילדים בקיבוץ לא היו אז סבא וסבתא. ילדים בקיבוץ קינאו בנו שיש לנו סבא וסבתא. לא ידעתי שקינאו בנו. למעשה לא באמת היו לנו סבא וסבתא. כי סבא וסבתא, הוריו של אבא, באו לקיבוץ לעתים רחוקות ולא היטיבו לדבר עברית, וגם לא ידעו ליצור איתנו קשר. כך שכמו כולם אז, גדלתי בהרגשה של אין סבא וסבתא. אחת מוותיקות הקיבוץ אמרה, אחרי שנים רבות, שילדי הקיבוץ נהיו לאנשים קשוחים משום שגדלו בלי ידיים של סבא וסבתא.

באלבום יש תמונה אחת של סבא אתנו בקיבוץ; גבוה, חמור סבר, שפם קטנטן, מבטו הוזה למרחקים. עומד זקוף כמו ברוש ביום סגריר. לבוש חליפה ומעונב, והוא אוחז בשתי ידיו את אורי ורותי – ילדים קטנים, בני שלוש-ארבע.

מי בקיבוץ לבש חליפה ועניבה? לא אז ולא היום.

משפחה מורחבת לא היתה. לא ידענו שיש דבר כזה. אחות אמו של אבא, טַנטֶה (דודה) הֶרטָה, ודודים ובני דודים של אמא נספו בשואה. לא סיפרו לנו. לא דיברו על זה. ככלות הכול, הורי והוריהם של הורי היו מאלו שנחשבו בני־מזל כי ניצלו בזמן. על מה היה להתלונן?

גם בשנים שיבואו, הורי לא ידברו על רגשותיהם על השואה.

אבא יסרב כל חייו לדרוך על אדמת גרמניה שבה גדל. הוא גם סירב בעיקשות לדבר על עברו. אבל מאסתר אחותו, דודתי, שמעתי את סיפור המשפחה. אני שאלתי והיא סיפרה.

סבא וסבתא, הוריו של אבא, הגיעו לארץ מאלבינג (כיום אלבלונג), שבה גדלו ילדיהם, אבא ואסתר אחותו. אבא נולד ב־16.11.1919. אסתר אחותו נולדה שנתיים אחריו. סבא, הרב ד"ר יצחק נויפלד, היה הרב האחרון של הקהילה הקטנה.

בבית התפוצות ניסיתי לאתר פרטים על קהילת היהודים באלבינג שבפרוסיה המזרחית, ולא מצאתי עיר שכזו, עד שהתברר לי שכיום היא קרויה אלבלונג או אלבלג ומצויה בשטח פולין.6

מאחר שסבא היה הרב של הקהילה היהודית והוא כתב את תולדותיה, לכן יש לנו מידע על הקהילה הזו, ויש לנו יחס קרוב אליה, כעיר מוצאנו. מסוף המאה השמונה־עשרה ועד 1938 היתה קיימת קהילה יהודית באלבינג. הקהילה היהודית השפיעה על חיי החברה באלבינג במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בעיקר בהתפתחות הליברלית ובחינוך הדור החדש. עד עלות הנאצים לשלטון היו באלבינג כ־500 יהודים, הרבה מהם סוחרים עשירים, רופאים ועורכי דין. בסוף מלחמת העולם השנייה העיר אלבינג הופצצה על־ידי הרוסים ומה שנותר זה בית־הדואר ובית־הספר. הרחוב בו התגוררה משפחתו של אבא לא קיים עוד. במקום שבו עמד בית־הכנסת שנשרף בליל הבדולח יש עכשיו מגרש משחקים. גם בית־הקברות היהודי איננו עוד. אחרי ליל הבדולח לא הרשו ליהודים לעבור למקום אחר בגרמניה, אלא לעזוב לחוץ לארץ. כל רכוש הקהילה עבר לידי העיר אלבינג. עד סוף 1940 אלבינג היתה 'נקיה מיהודים' (Judenrein). ליהודי אלבינג לא היתה אפשרות לחזור אחרי המלחמה, היות ואלבינג הפכה לעיר פולנית. כיום האוכלוסייה היא פולנית. מה שנשאר ממסורת יהודי אלבינג ב־2001 הוא לוח זיכרון המוצב במקום בו היה בית־הקברות היהודי. על הלוח כתוב, בעברית ובפולנית: "לזכר יהודי אלבינג, בית־הקברות 1945-1812". כמה מצבות שבורות נמצאות במחסן של משרד הייעור של אלבינג ב־Vogelsange.

בארכיון של קהילות ישראל באוניברסיטה בירושלים מצוי חומר רב של רשומות הקהילה במאה הזאת. חומר זה נערך לספר שסבא כתב על קהילת אלבינג, לפי בקשת עיריית אלבלונג ויוצאי קהילת אלבינג. הספר מצוי בבית התפוצות ובספריית האוניברסיטאות בארץ. פרטים על הקהילה היהודית באלבינג כתב סבא באנציקלופדיה יודאיקה, וניתן למוצאם גם באנציקלופדיה היהודית הווירטואלית (באנגלית).

העיתונאי לך סלודוביק כתב על כך ב־2009: "הרב האחרון של הקהילה, ד"ר זיגברט נויפלד, כתב את תיאור ההיסטוריה של הקהילה ב־150 השנים עד שנת 1933. הוא סיים את כתיבתו בתקווה לזמנים טובים יותר בהם ניתן יהיה לבנות בית־כנסת חדש לרגל יובל ה־700 לעיר אלבינג. כאשר ד"ר נויפלד סיים את כתיבת עבודתו, בינואר 1933, הוא לא ידע, עדיין, שסוף הקהילה מתקרב. כאשר חגגו את 700 השנה לעיר אלבינג כלל לא הזכירו את הקהילה היהודית ושנה אחר־כך הציתו את בית־הכנסת והשמידו אותו".

משפחת נויפלד הגיעה מפולין לברלין, בערך באמצע המאה השמונה־עשרה. אז הותר ליהודים לשוב ולגור בברלין.7 אבא, ששמו מאיר, היה דור שלישי לשושלת של שמות שחוזרים על עצמם: מאיר – יצחק – מאיר – יצחק. אורי מספר שראה בבית־הקברות בווארשה מצבה עם השם 'ר' יצחק מאיר נאיפלד'. ובבוצאץ, עירו של עגנון בגליציה, מצא מצבה של 'מאיר בן יצחק נאיפלד'. גם על המצבה של סבא רבא שלנו בברלין כתוב 'ר' מאיר בן יצחק נאיפלד'. השילוב הזה מתגלגל לאורך הדורות במשפחת נאיפלד שהפכה בגרמניה לנויפלד.

תמונתו המצוירת של מאיר, סב־סבו של אבא (נפטר בפוזנן, 1852), נתונה במסגרת אובלית חומה כהה ישנה ותלויה בבית אחותו של אבא, היא אסתר דודתי. על גב התמונה כתוב בדיו ישן ומעוטר, בכתיבה קליגרפית – "צורת איש חי ורב פעלים ת"ח וחרוץ מופלא ומיטיב לאומללים יומם ולילה בל ינוח היית משכיל לדל ומליץ לנכה רוח, הרב הצדיק המפורסם לשם ותהילה, מאיר נייפלד זצ"ל". בתמונה הוא נראה בלבוש יהודי חרדי, עם פיאות ארוכות, בנוסח יהודי המזרח. בניו, שעברו לברלין, כבר היו לבושים בנוסח המשכילים שהתדמו בלבושם לתושבי גרמניה.

נכדו של מאיר נייפלד נקרא מקס מאיר נויפלד. הוא היה אביו של סבא שלי וסבו של אבי, כלומר סבא־רבא שלי. סבי נקרא זיגברט יצחק, ואבי נקרא על שם סבו, מקס מאיר. מקובל אז היה לקרוא ליהודי בשם אזרחי ובנוסף לו בשם יהודי שבו נקרא לתורה. הוריו של אבא קראו לו מקס. אנחנו הכרנו את שמו היהודי – מאיר.

מאה וחמישים שנים לערך חייתה המשפחה בברלין. באמצע המאה התשע־עשרה היה למשפחה בנק פרטי בברלין שהקים וניהל חיים נויפלד, אחיו של זליג יצחק פנחס, שהיה אח סבו של סבא. כמעט מחצית מכל הבנקים הפרטיים נחשבו אז כנתונים בידיים יהודיות. שמו של חיים נויפלד לא מופיע, משום־מה באילן־היוחסין של המשפחה. אף על פי שהיתה זו תקופת האמנציפציה, היהודים נהגו לכתוב את ראשי־התיבות של שמם באותיות לועזיות כדי לא לחשוף את יהדותם. בגלל ראשי־התיבות של שמו: C.N. – הגויים כינו את חיים בשם קריסטיאן נויפלד. "ילדיו לא היו כל־כך מוכשרים" – כך מספרת דודה אסתר – "והבנק פשט את הרגל".

סבתא־רבתה שלי, היא סבתא פאולה, אמו של סבא יצחק, סבא שלי, היתה הצעירה מבין שש בנות שנולדו למרים8 ואברהם בן־צבי הכהן, שהיה סוחר בפוזנן. במשפחתנו נשמר המקל עם ידית הכסף שלו. את המקל נתנו לו בנותיו במלאת לו תשעים שנה. הוא חי תשעים ושמונה שנים (1911-1813), אבל מקובל לספר שחי תשעים ותשע שנים. על המקל כתוב – "22 בטבת 5663 לבריאת העולם". את המקל הזה נתנה דודה אסתר לבן דוד שני שלה במלאות לו תשעים ושבע שנים.

בנות טרם יכלו אז ללמוד בגימנסיה, ופאולה למדה באופן פרטי. היא עבדה אצל אביה כדי לממן לעצמה את לימודיה, משום שאביה, כפי הנראה, לא ראה את חשיבותם של לימודים לנערה בימים ההם. היא נישאה, כנראה נישואי שידוך, בגיל מאוחר – בת שלושים – למקס מאיר נויפלד, שעבד בהתחלה כפקיד בבנק המשפחתי, ואחרי שהבנק פשט את הרגל נהיה פקיד הקהילה היהודית בברלין. הוא נפטר ב־1916, בהיותו בן ששים ושלוש, ממחלת כליות. אחרי שהתאלמנה, פאולה, אמו של סבא, חיתה עם בנה וכלתה, סבא וסבתא שלי, שנים רבות. היא היתה ממייסדות ארגון הנשים היהודיות בברלין, ועסקה בעבודה סוציאלית התנדבותית בבתי תינוקות ובעזרה לכלות. ארגון זה סייע בעיקר ליהודים עניים שהגיעו לברלין ממזרח אירופה. היתה לה תבונת כפיים מיוחדת למלאכת יד, סריגה ורקמה. אסתר נכדתה ואני ואחיותי ירשנו ממנה את הכשרונות האלה.

סבא יצחק

יצחק־זיגברט (1971-1891), סבי, נולד בברלין כשאמו פאולה היתה בת שלושים ושמונה. הוא היה בן יחיד, ולדברי דודה אסתר, "הוא היה לה כמו משיח". קראו לו זיגברט, לדברי אסתר, כי השם מזכיר את השם זיגפריד, גיבור המיתוס הגרמני 'טבעת הניבלונגים', שווגנר כתב לה את מחזור האופרות המפורסם שלו. מתן שם לועזי היה ביטוי לרצונם של היהודים בגרמניה לשייך עצמם לתרבות הגרמנית אותה העריצו, ולהיות חלק ממנה. אפילו ילדים שנולדו בארצות הברית ליהודים ממוצא גרמני קיבלו שמות גרמניים, לעתים קרובות של גיבורים וגיבורות ממחזות של גתה ושילר. והלוא אנחנו יודעים שכל זה היה לשווא.

אביו של סבא יצחק נפטר כשסבא היה בן עשרים וארבע. פאולה, אמו, היתה הדומיננטית במשפחה. בתמונות רואים אשה מרשימה. אחרי שהתאלמנה, לבשה בגדים כהים כל שארית חייה כמנהג אותם ימים. לא נהוג היה אז שאלמנה תינשא שנית. היא חינכה את בנה ללימודים. אסתר מספרת שכל־כך היה שקוע בלימודים שעד גיל שמונה־עשרה לא ידע שאמו עסקה בעבודה סוציאלית. היא היתה אשה חכמה ומשכילה, היא ידעה בעל־פה שירים של גתה ושילר, וסייעה לאבא שלי בילדותו בשיעורי הבית. נשים שבאו להתייעץ עם סבא, הרב של הקהילה, העדיפו פעמים רבות להתייעץ איתה.

היתה זו משפחה דתית, לא חרדית, "דתית מהלב", כלשונה של דודה אסתר. יצחק למד בבית־מדרש גבוה למדעי היהדות ורבנות בברלין בהנהלת הרב ליאו בק. שם הוסמך לרבנות.9

בביקור שלי בברלין ביולי 2005, צילמתיי נרגשתי את הבניין הזה שבו למד: בית־המדרש של ליאו בק, ברחוב טוכולסקי 5, כלומר טוכולסקי־שטרסה 5. טוכולסקי היה עיתונאי יהודי שהשתמד, אבל בסוף חייו כתב: "אמר פעם יהודי אחד, אני גאה להיות יהודי. גם לולא הייתי יהודי עדיין הייתי יהודי. ולכן מוטב שאתגאה מלכתחילה".10 האולם הראשי במוזיאון יד ושם מציג את אמרתו: "ארץ אינה ניכרת רק במעשיה – אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת ולהסכין עמו".

סבא יצחק למד גם לימודי היסטוריה ופילוסופיה לדוקטורט באוניברסיטת פרייבורג. השילוב של לימודי דוקטורט באוניברסיטה גרמנית יחד עם הסמכה לרבנות היה שילוב לא מקובל ביהדות האורתודוקסית.

סבא שמר את אילן־היוחסין המשפחתי שלנו, שהולך ומשתלשל עד המאה השש־עשרה, ומגיע אל רבי אליהו מחלם. אילן־היוחסין הועבר מדור לדור וסבא שמר עליו מכל משמר. בפתחו של ספר העיון הראשון שלי, 'מסע אל העצמי', שעוסק בסמלי האלכימיה, כתבתי:

"יהיה ספר זה מוקדש לרבי אליהו הבעל שם, מהעיר חלם, מהמאה השש־עשרה, שאליו מתייחסת שושלת משפחתי מצד אבי – שהתברר לי שהוא הראשון שמיוחס לו המעשה האלכימי של בריאת גולם; וכן לר' יעקב עמדן (בנו של החכם צבי, צאצא של ר' אליהו מחלם) מהמאה השמונה־עשרה, שבאחת מאגרותיו גילה עניין רב באלכימיה ובקיומם של כתבים אלכימיים יהודיים, והביע דעתו שרצוי לשלב לימודי תורה ואלכימיה".

סבא היה גאה בייחוס האבות. באילן המשפחה (ראו נספח) מופיעים רבנים, שכיום אני יודעת שהיו חשובים וידועים בדורם בקהילות היהודים באירופה, ומחברי ספרים תורניים ואגרות שהינן אבן שואבת לחקר תלאות יהדות ארופה מהמאה השבע־עשרה ואילך.

ביניהם ר' יעקב עמדן או עמדין (על שם העיר בגרמניה שבה כיהן כרב: Emden, 1776-1697). עמדן פתח לעצמו בית־דפוס פרטי, שבו הדפיס ופרסם את כתביו. הוא כתב מעל ארבעים חיבורים. היה מהראשונים שכתב אוטוביוגרפיה ('מגילת ספר'), שנכתבה בעברית ולא פורסמה בחייו.11 חשיבות היסטורית נודעת לאוטוביוגרפיה זו אשר בה תיאר את הפולמוס הגדול שלו סביב השבתאות שהסעיר את עולם היהדות בזמנו. עמדן היה רב מאוד קפדן ולחם בתקיפות בכל מה שראה בו סטייה שבתאית. כתב ספרי ביאורים לספר הזהר ומתח ביקורת על הזהר, מחשש שהוא הבסיס הקבלי של תורת השבתאות. הוא היה מהראשונים שאמרו שר' שמעון בר יוחאי לא כתב את ספר הזוהר. בחיבורו האוטוביוגרפי מתאר עמדן גם עניינים אינטימיים, מתשוקות נעורים ועד בעיות כוח גברא. הוא רומז שאת אשתו השנייה לא אהב כאת הראשונה, שממותה לא התאושש. בעצם ההחלטה לכתוב אוטוביוגרפיה, והחשיפה הרבה והפרטנית שיש בה של מחלותיו ושל חיי המין שלו היתה תעוזה רבה ופריצה אל מעבר למקובל בתרבות היהודית באותה תקופה. בספר זה הוא מתאר גם את התעסקותו בלימודי מדעים, מדע המדינה, ולימוד שפות והיסטוריה, ויש חוקרים המחשיבים אותו בשל כך כאחד ממבשרי ההשכלה בקרב יהדות גרמניה. יחסו ללימודי החול הללו היה מסויג. הוא התיר לעסוק בהם על־מנת להשתוות לרמת ידיעותיהם של המלומדים הלא יהודים, אך עם זאת יצא בחריפות כנגד לימודי הפילוסופיה כי ראה ביחסם הביקורתי לעיקרי הדת איום על האמונה המסורתית. בכתביו באה לידי ביטוי מגמה נוספת האופיינית לתנועת ההשכלה, והיא הקריאה לסובלנות בין בני הדתות השונות: הנצרות, היהדות והאסלאם, והדגשת המקור המשותף שלהן.

עמדן היה אינדיבידואליסט ולא קונבנציונלי. הוא גילה עניין באלכימיה ונתן היתר לנשים להצטרף למניין. רוב שנותיו סירב לכהן ברבנות ואת מיטב עתותיו הקדיש למחקריו ולחיבוריו, שהוציאו לו מוניטין כאחד מגדולי החכמים בדורו. עמדן נקרא גם יעב"ץ (יעקב בן־צבי): אביו היה הרב צבי הירש אשכנזי, דמות חשובה ביותר בעולם התורני היהודי, שנודע בכינויו 'החכם צבי'. הוא כיהן כרב בקהילות אלטונה, המבורג ואמסטרדם. ספרו 'שו"ת חכם צבי' נפוץ מאד בישיבות. דיוקן של החכם צבי (1718-1658) שצויר בשנת 1700 ומשהו, נמצא במוזיאון היהודי בלונדון. עמדן כותב בספרו האוטוביוגרפי על נסיבות הציור הזה שצויר כשביקר בלונדון עם אביו (שהרי לא היה נהוג ביהדות לצייר פורטרטים), אחרי שעזב את משרתו באמסטרדם ולפני שחזר לפולין. עמדן כתב בסִפרו 'מגילת ספר' גם על תולדות אביו שגם הוא נלחם בשבתאים, וכתב עליו: "לא הניח כמותו בתורה, ביראה ובמידות, בייחוד בשנאת בצע ואהבת צדק...רחמן ואב לאביונים, וקשה כברזל נגד קשי־עורף, מפניהם לא ייחת".

לימים שמעתי גם רבים אחרים שמתגאים בשייכותם המשפחתית לחכם צבי, כמו משפחת הרב לָאוֹ. ומה פלא בכך, לחכם צבי היו חמישה־עשר ילדים, מהם השתלשלה משפחה ענפה. משפחתנו שלנו היא צאצא לר' נתן שהיה בנו של החכם צבי ואחיו של יעקב עמדן.

סידור תפילה מיוחד שעמדן ערך ופירש נחשב עד עצם היום הזה כספר מופת בין שומרי מצוות ומסורת. הסידור הזה נקרא בשם 'בית יעקב' ויש בו גם התייחסות לאביו החכם צבי. עותק של הסידור 'בית יעקב' התגלגל לידי אורי אחי,12 והוא מרופט מאוד.

מהמוזיקאי עודד אסף, שגם הוא צאצא של החכם צבי, קיבלתי חלק מהאינפורמציה. כך נודע לי שמשפחת לוורבוים הענפה גם היא ענף ממשפחת החכם צבי. אסף מספר לי פרטים פיקנטיים על אופיים המרדני אינדיבידואליסטי של החכם צבי ור' עמדן ושיגיונותיהם. הסיפורים האלה מעוררים בי עניין ועוד יותר גאוות שייכות ותחושת קרבה אנושית, אפשר אף לומר קרבת נפש. פתאום האנשים האלה שהיו ידועים בתואריהם הנכבדים מתגלים כאנשים בשר ודם, עם חולשות, ולא צדיקים לכאורה. גם האומץ לאינדיבידואליות חריגה מעורר בי שמחה ואפילו התפעלות. בנוסף לכך, העניין של יעקב עמדן באלכימיה מלהיב אותי ומעורר בי תחושה שמתקיים בינינו קשר נשמות שמעבר לזמן ולמקום.

החכם צבי, שהוא גם צאצא רחוק של רש"י (!), הוא בנו של ר' יעקב אשכנזי, ונכדו של ר' אפרים הכהן (1678-1616), מחכמי ליטא, פוסק נודע, מופלג בתורה, שייסד ישיבות בוילנה ובפראג. בסוף ימיו הוזמן רבי אפרים לשמש כרב הקהילה האשכנזית בירושלים, אולם עקב פטירתו לא זכה להיכנס לתפקיד זה. חיבורו היחיד שהודפס הוא 'שער אפרים' – שו"ת בסדר ה'שולחן ערוך'. שאר חיבוריו נותרו בכתב יד. בספרו 'שער אפרים' טען שהוא עצמו צאצא לאהרון הכהן, אחיו של משה רבנו, ושהיה למשפחה אילן יוחסין המפרט יחוס זה, אלא שאבד.13 אפרים הכהן היה נשוי לרחל, נינתו של אליהו בעל השם מחלם.

השושלת המשפחתית הזו מדגימה בצורה מרתקת את סיפור הנדודים של היהודים; כמו החכם צבי שנולד במורביה, וקיבל את התואר "חכם" לאחר שהיה רב בסלוניקי ובלגרד, שהיה רב בקהילות רבות, כולל אמסטרדם ומת בלבוב; כמו סיפורו של אפרים הכהן,14 סבו של החכם צבי, שנולד בווילנה וברח לעיר פראג עקב פשיטת הקוזקים לוילנה ואחר כך שב לוילנה וכיהן גם בעיר אוֹבן; וכמובן הסיפור יוצא הדופן של יוסף הירש, סבה של סבתא גרטה, אמו של אבא, שנדד מגרמניה לאמריקה ולאחר שמצא זהב באלסקה חזר לגרמניה.

נינתו של החכם צבי, לאה דרייזל בת משה, חיברה את 'תחינת עת רצון' ואת התחינה 'שערי תשובה'. נדיר למצוא אזכור היסטורי לאשה בתקופה ההיא, וגם שושלת המשפחה שלנו עוסקת בגברים בלבד, עד שלפתע צצה לאה דרייזל ממקורות נידחים וזכתה להכרה.

השושלת המשפחתית מוליכה עד ר' אליהו ה'בעל שם', מהעיר חֶלְם במזרח פולין, שחי במאה השש־עשרה (1583-1516). יש אומרים שהעיר היתה קרויה 'חלם' כי האנשים בחלם "ראו בחלומות". שמה של העיר חלם, הנֶהֱגה בפי התושבים 'חולם', מתחרז יפה מאוד עם המילה 'גולם'. הפולקלור היהודי מייחס לחכמי חלם שם של טיפשים, כלומר גלמים, שהשלומיאליות שלהם מעוררת צחוק.

אולם טרם נוצר הפולקלור הזה, חי בחלם ר' אליהו בר' אהרון יהודה, ה'בעל שם', כלומר איש בעל שם של עושה נפלאות,15 שיצא לו שם של חסיד ופרוש וסיפרו עליו שעשה נפלאות בכוח הקבלה המעשית ובכוח השם המפורש. הוא ריפא חולים וגירש כוחות דיבוק באמצעות שמות וסגולות. סיפרו שביום הזיכרון למותו היה מופיע מלאך ומשאיר אות על קברו. עד לפני השואה נהגו יהודי חלם לעלות לקברו להתפלל לנסים ולהדליק נרות. לר' אליהו מחלם מיוחסת לראשונה, עוד מלפני המהר"ל מפראג, אגדת בריאת הגולם בעזרת השם המפורש.

ממש באותה תקופה, התברר לי בעת שחקרתי את תולדות האלכימיה, עסק האלכימאי הנודע פרצלסוס בניסיונות אלכימיים־מאגיים לייצר יצור חי בתנאי מעבדה, וראיציה על ניסיונות השיבוט המדעיים בני זמננו. הוא טען שהצליח לברוא את היצור שלו, והוא כינה אותו הומונוקולוס. חוקרי האלכימיה זיהו את האגדה על פרצלסוס בורא ההומונוקולוס עם האגדה היהודית על בריאת הגולם. ודאי שאין זה מקרה שפרצלסוס חי בתקופה שחי אליהו הבעל־שם מחלם.

אגדת הגולם של ר' אליהו שונה מאגדת הגולם שמיוחסת למהר"ל מפראג: ר' אליהו מחלם עשה גולם מחוֹמֶר שעל מצחו כתב 'אמת' ואז הגולם קם לתחייה וביצע עבודות עבור הרב. כשהבחין הרב שהמשרת גָדַל כל־כך, עד סכנה שבכוחו להשמיד את העולם, וראה שלא יוכל עוד להגיע אל מצחו ולמחוק את האות אלף, אז עלתה בדעתו תחבולה לצוות על הגולם משרתו לחלוץ לו את נעליו, כדי שכאשר יתכופף הגולם יוכל הרב למחוק את האות א' ממצחו, ומה'אמת' יישאר רק 'מת'. וכך היה. אבל כשמחק ר' אליהו את האות א' ממצחו, חזר הגולם והפך לחוֹמֶר ונפל בכל כובד משקלו על הרב שישב על הספסל ומחץ אותו,16 בגירסה אחרת, רק שרט אותו. צאצאיו הידועים של ר' אליהו מחלם, הלוא הם החכם צבי ויעקב עמדין, דנו במשמעויות התאולוגיות וההלכתיות של הגולם.

אבל את כל זה סבא לא סיפר לנו, ואולי אפילו לא ידע על כך דבר. כלל לא ידענו מי הם האנשים הרשומים באילן־היוחסין המשפחתי ולא הבנו על מה סבא גאה ולמה הוא שומר את אילן־היוחסין של המשפחה. לימים יספר לי רפי, בן דודי, שהיה הנכד המקורב ביותר לסבא, והוא אף ממשיך את דרכו האמונית, משמש כחזן ונושא דרשות בקהילתו, שסבא יצחק היה גאה מאוד בייחוס ל"חכם צבי". אבל על ר' אליהו מחלם רפי מעולם לא שמע מפי סבא.

ב־1996, עשרים וחמש שנים אחרי מותו של סבא, נסעתי לפראג. קודם לנסיעתי חיפשתי חומרים על סיפור 'הגולם', שמיוחס למהר"ל מפראג, ומצאתי בספרו של גרשם שלום17 את סיפור הגולם. שם לראשונה פגשתי בסיפור על ר' אליהו מחלם, על אישיותו החשובה ועל סיפור הגולם שיצר, ואת ההתייחסות לרבנים ר' יעקב עמדין ולחכם צבי, צאצאיו הידועים. שלום סבור שמקור אגדת הגולם בר' אליהו מחלם אלא שמאוחר יותר העדיפו לתלות את אגדת הגולם באילן גדול ממנו, שחי ממש באותה תקופה.

צירוף מקרים מופלא היה זה, שיום קודם־לכן ביקרתי אצל דודה אסתר ועיינתי באילן־היוחסין של המשפחה. כך קרה שכשקראתי בספרו של שלום על ר' אליהו הבעל שם מחלם, הבנתי לפתע שאני קוראת על שורש משפחתי שלי. קראתי מרותקת ונפשי צימחה כנפיים.

נרגשת, סיפרתי את תגלית הייחוס שלנו לאורי. אורי חייך ואמר – "אז אנחנו חלמאים".

אמרתי – "אל תצחק. הייחוס הזה חשוב".

ואורי אמר – "ועד עכשיו לא ידעת שיש לנו ייחוס?"

"כן" – אמרתי – "ייחוס של אבינו שבשמיים".

ואורי המשיך – "אני מתכוון לייחוס של עצמנו, בנינו אותו בכוחות עצמנו".

כשאני מבקרת את אבא, כשהוא כבר במחלתו, ושוכב במיטה ימים רבים, אני מספרת לו על הביקור שלי בפראג ועל הגילוי שלי את הייחוס שלנו לר' אליהו הבעל שם מחלם. אני שואלת – "הייתָ בפראג?"

– "אני הייתי רק במיטה שלי" – הוא עונה.

– "אתה יודע שיש בפראג בית־כנסת עתיק חשוב, ה'אלטנוישול'?"

– "למה זה מעסיק אותך?"

– "זה חשוב. אנחנו ממשפחה יהודית דתית".

– "נה, איך את נאחזת באוצרות כאלה!"

והסב ראשו אל הקיר.

אף כי אסתר אמרה שהיהדות של סבא היתה "יהדות מהלב", לא הכרתי אותו בתפילתו. הכרתי את ההיבט הנוקשה שלו ולא את ההיבט הרוחני הדתי. לכן לא הבנתי ולא אהבתי את גאוות הייחוס שלו. פירשתי אותה כרדיפת כבוד. והנה, לימים, מצאתי עצמי מחפשת את אותו ייחוס עצמו להיאחז בו כשורש של ערך שמאשר אותי. מורשת היהדות הרבנית היתה לי יד שנשלחה אלי, לטעת בי בימים יבואו זיקה עמוקה לרגש הדתי והמסורת היהודית.

אבל בנוסף לכך הייתי צריכה לדלג על אבא שמעד, והותיר בי חלל של הֶעדר, כדי למצוא את אבות אבותי, שממתינים מאחרי גבו, והד נשמתם ממשיך לחיות בי, וכדי למצוא את אבינו שבשמיים.

ואלה השתקפו אלי באילן־היוחסין של סבא.

עם כל זה, לא נסתר מעיני, שמעֵבר לשורש האמיתי שאני מחפשת, תואר הרבנות של אבותי שימש לי היטב גם לקישוט. במה נבדלתי אפוא מסבא, שאמרו עליו שחיפש ייחוס? אף כי אולי גם הוא חיפש באילן־היוחסין המשפחתי את השורש האמיתי של נשמתו. לימים שמעתי אומרים מפי הרב פנחס פלאי הכהן, שאנשים שמחים למצוא שהיה להם סבא שהיה רב, אבל חשוב יותר שהנכד שלהם יישאר יהודי.

במלחמת העולם הראשונה סבא היה חייל בחזית המערבית, אחר־כך חלה וכשהחלים מונה לקצין־רב צבאי, והיה אחד ממאה חמישים רבנים יהודים ששרתו אז כרבנים צבאיים. בתצלום מאז הוא במדי קצין בצבא הגרמני, ועמידתו זקופה ורשמית. אני מתבוננת בפניו: תווי המשפחה העוברים מדור לדור, ורואה את חוסר הביטחון המוסווה בהבעת פניו המרוחקת ומכובדת.

הוא נשלח לשרת כרב צבאי לחזית המזרחית ושם התוודע ליהדות החסידית, היהדות החיה שלא הכיר קודם. הוא מאוד הושפע והתלהב, כפי שאסתר אומרת: "זה היה בשבילו כמו התגלות. הוא היה יֶקה כזה, אבל הוא הבין את היהדות".

אחר־כך נודע לי שבאותה תקופה מרטין בובר ליקט סיפורים חסידיים והביא לתודעה היהודית והגרמנית כאחת את החסידות ככוח חיוני, חזק ואמיתי יותר מהאורתודוקסיה. האם סבא קרא את בובר? מכל מקום, הסיפור הזה על סבא הפתיע אותי, הנשמה היתרה האפשרית שנגעה בו אז לא הותירה בו סימנים לימים יבואו. אבל מה בכלל אני יודעת על האיש הסגור הזה, מלבד הסקיצה החפוזה הזו שאסתר מציירת לי.

אסתר היתה קרובה לאביה והוא סיפר לה את מה שהיא מספרת לי: ב־3.7.1904 נפטר תאודור הרצל,18 חוזה המדינה. סבא, שהיה אז בן שלוש־עשרה, שמע לראשונה על הציונות. הרצל נקבר בווינה ובברלין, עשו לו לוויה סמלית והרחוב היהודי נסער. משפט בייליס, משפט עלילת דם ברוסיה, ב־1911, שבו בפעם הראשונה זיכו יהודי מעלילת דם, הרשים את סבא כמו שמשפט דרייפוס שקדם לו תרם לחיזוק תודעתו הציונית של הרצל. היו אלה שני משפטים של עלילת שווא, כשבסופו של דבר הוכחה חפותם של היהודים.

לפני המלחמה הראשונה סבא שירת כרב בברלין. במלחמת העולם הראשונה שירת בתפקיד רב בדרגת קצין והיה צריך לאכול במגורי קצינים, אבל האוכל לא היה כשר. לכן סידרו לו השלטונות שיאכל אצל משפחה יהודית, שהתפרנסה יפה מההסדר הזה. כל יום נתנו לו מרק עוף. יום אחד ביקש ירק, והאשה אמרה לו – "ירק נותנים לפָּרות". באותה תקופה אכלו בעיקר בשר, אטריות ותפוחי־אדמה ומעט מאד ירקות ופירות, כי טרם ידעו שהם חשובים לתזונה.

אחרי המלחמה סבא שירת כרב בבּריזֶן, שם הכיר את מרגריטה האריס, היא סבתא שלי, סבתא גרטה. את ספרו, מחקר הדוקטורט שלו על יהדות העיר הָאלֶה בימי־הביניים, הוא הקדיש להוריו, ועל גוף הספר, בכתב־ידו, הוא מקדיש אותו לארוסתו מרגריטה.

סבא היה רב בבריזן שלוש שנים אחרי נישואיו לגרטה. אחרי שאבא נולד, הם עברו לאינסטרבורג, שם כיהן כרב חמש שנים (1925-1920). סיבת המעבר היא שאחרי מלחמת העולם הראשונה עברה בריזן לפולין, ולכן אזרחיה שרצו להישאר בגרמניה נאלצו לעבור לעיר אחרת ולמכור את נכסיהם במחיר זעום, ולמעשה כך הם איבדו את רכושם. לכן סבא וסבתא עברו מבריזן לאינסטרבורג, ושם אסתר נולדה. זו היתה תקופת השפל הכלכלי הגדול בגרמניה, כשהכסף איבד לגמרי את ערכו, ולא היה ממה לחיות. לכן סבא היה נותן הרצאות ומלמד תמורת מצרכי מזון. אחרי חמש שנים עברו לאלבינג, כי שם היתה קהילה יהודית גדולה יותר, והם הציעו לסבא את משׂרת רב הקהילה.

באלבינג סבא היה רב הקהילה וראש הקהילה. בית הכנסת היה בבניין הקהילה שהיה בן שלוש קומות. הוא לימד שיעורי דת לילדי הקהילה היהודית שלמדו בבית־ספר נוצרי אבל אחרי הצהריים למדו אצלו. בקיץ ארגן טיולים לילדים היהודיים. הוא חיתן, ניהל לוויות ובריתות, גם נתן הרצאות בקהילות אחרות כמו טיבינגן ופרנקפורט שעל הנהר אודר, וערך מחקרים היסטוריים על קהילות יהודי מזרח גרמניה, ויטנברג וטוּסין, וטוּרינגן־זָקסֶן בימי־הביניים. בשבתות סבא היה החזן ונושא הדרשה בבית הכנסת. הוא היה בעל קול ערב ובתפילת נעילה הוא היה החזן שליח הציבור. הקול הערב של שליח הציבור המתפלל עבר בירושה אל אבא, ואל אורי, ואל רפי, בן דודי.

סבא היה רב אורתודוקסי וליברלי כאחד. קהילתו באלבינג נקראה קהילת 'יהודים נאורים', משום שהיו הולכים לעבוד בשבת אחרי התפילה. כאן באה לביטוי הליברליות של סבא.

זמן קצר לפני ליל הבדולח סבא עבר ניתוח בעין בגלל קרע ברשתית. הניתוח כָּשל ומאז סבא ראה כל חייו רק בעין אחת.

אסתר מספרת: "כשאבא שלכם היה ילד הוא היה ביקורתי כלפי אביו הבורגני והדרשות שלו; סבא לא סבל את זה ויצא נגדו. היה ביניהם קשר גרוע, ואביו לא סמך עליו. אני פישרתי ביניהם" – אומרת אסתר.

"לאן נעלמה הביקורתיות המרדנית הזו של אבא?" אני שואלת את אסתר, "הלוא אני מעולם לא הכרתי את אבא כאדם ביקורתי שיוצא כנגד מישהו". אסתר מושכת בכתפיה.

אבא אמר – "כשהייתי ילד נחשבתי גאון. אחר־כך היתה אכזבה. בכיתה ב' קפצתי ל־ג', את יודעת, היהודים היו צריכים להיות טובים יותר. הידיעות של אבא שלי היו חלשות, הוא לא היה באמת משכיל".

– "לא הערכת אותו?"

– "לא היה הרבה מה להעריך. אסתר מתוך רומנטיקה מוצאת בו דברים טובים. זו סתם רגשנות. אסתר צעירה ממני בשנתיים ועלתה לארץ יותר מאוחר, ועל־ידי זה הרוויחה יותר את אבא בתפקיד אבא".

אבל אבא שלי, מסתבר – כך אסתר מספרת – היה ילד שובב מאוד, ואפילו מרדן, חצוף ומלא חיים. הברכיים היו מלאות פצעים מרוב מעשי שובבות עם החברים ביער. בתצלומים מילדותם רואים שמץ חיוך בפיו. מי היה מאמין?

המשפחה חיתה חיים בורגניים שכללו את הנאות החיים – סבתא שחתה ושיחקה טניס, והם היו שטים יחד בסירת משוטים, וכל קיץ היו נוסעים למקום קיִט. סבא אהב לטייל ולנסוע. היו הולכים ביער ואוספים פירות יער. סבא היה קונה ממתקים ומחלק לילדים במהלך הטיול – "אלו היו ימים מאושרים" אומרת אסתר. זאב לקויר, בספרו 'דור אקסודוס', אומר שמדהים לגלות שהתמונה המצטיירת של יוצאי גרמניה בזיכרונות על גרמניה הפרה־נאצית, היא של חיים מאושרים ולעתים אפילו אידיליים. מכל־מקום, את הזיכרונות היפים האלה אבא מעולם לא סיפר, שהרי תמיד סירב לענות לשאלותי. תמיד אמר שאין לזה שום חשיבות. ולא זו בלבד שהיה אדם סגור, הוא גם לא החשיב את חייו.

אסתר אומרת שסבא היה רב טוב ומסור לאנשי קהילתו. "הוא היה פסיכולוג", היא אומרת, "אנשים באו להתייעץ איתו". היה מקרה בקהילה היהודית באלבינג, שאדם נשפט למאסר על הצתת חנותו כדי לזכות בכספי הביטוח. למעשה בנו הצית את החנות והאב לקח עליו את האשמה. סבא נהג לבקר את האיש בכלאו שהיה בעיר אחרת, וכשהאיש השתחרר, סבא בא לבית־הסוהר ברכב ששׂכר לצורך העניין, לקח איתו את האיש קודם כול אל בית המשפחה שלהם, משפחת הרב, כדי להרים כוסית ולברך ברכת פדיון שבויים. האיש פרץ בבכי. אחרי שנים רבות, בחגיגת בר־המצווה של רפי, בנה של אסתר, שהתקיימה בתל אביב, מצאו בין המתנות מתנה מאדם בעל שֵם לא מוכר. סבא זיהה שהיה זה בנו של אותו איש, שכנראה הביא מתנה מתוך הכרת תודה.

אחרי שעלה לארץ, סבא היה מקבל מכתבים מאנשי הקהילה שהיגרו לארצות שונות והמשיך להתכתב איתם.

ב־1933 היטלר עלה לשלטון. במאי 1933 התחוללה שרפת הספרים בברלין; שרפו כחמישים אלף ספרים אשר נכתבו בעיקר על־ידי יהודים, סוציאליסטים, ואינטלקטואלים.

ב־1935 חוקקו את חוקי נירנברג אשר העניקו את הלגליזציה לאנטישמיות הביולוגית־גזענית. חוקים אלה שללו את זכויות האזרח מכל מי שלא היה "בעל דם גרמני". אחרי חקיקת חוקי הגזע בנירנברג, סבא הבין את האסון שבעליית היטלר לשלטון והוא הלך מבית לבית כדי לשכנע את אנשי קהילתו לשלוח את ילדיהם לאמריקה או פלשתינה.

אבא ואסתר היו חברים במסגרת של תנועת נוער 'מכבי צעיר', והיו בהכשרה לחלוציות. נהוג היה אז שבקיץ הצעירים היהודים יצאו למחנה הכשרה לחקלאות לקראת עלייתם לארץ.

סבא וסבתא הגיעו לביקור בפלשתינה ב־1937, כדי לראות את הארץ וכדי לבקר את אבא שממנו לא הספיקו להיפרד כשעלה לארץ. סבתא רצתה להישאר בארץ ואילו סבא נרתע מהארץ השוממה וגם ראה את תפקידו לטפל בבני עדתו ולשדל אותם לברוח מגרמניה ולשלח את ילדיהם מגרמניה. הם חזרו לגרמניה. לפי גרסה אחרת סבא היה פסימי ורצה לצאת מגרמניה, אבל היה לו חוזה עם הקהילה לכל החיים. הוא רצה להשתחרר מהחוזה והקהילה סירבה לתת לו פיצויים, לכן נשאר זמן רב מדי. למעשה באלבינג לא הרגישו כל־כך את היחס השלילי ליהודים. יתירה מזו, כל שנה היה נערך טקס אזכרה לחללי מלחמת העולם הראשונה של אזרחי אלבינג. כל שנה היה נושא את הנאום המרכזי אחד מראשי הקבוצות הדתיות בעיר, קתולים, פרוטסטנטים ושאר הכיתות, כולל היהודים. שנה לפני עליית היטלר לשלטון סבא נשא את הנאום הראשי ורבות דובר בו בעיר.

בליל הבדולח, בין ה־9 ל־10 בנובמבר 1938, הגרמנים שרפו והרסו יותר מאלף בתי־כנסת בגרמניה, ניפצו את חלונות־הראווה של היהודים, היכו בהם, תלשו את פאותיהם, עצרו ושלחו למחנות רכוז יותר משלושים אלף גברים יהודים ואסרו אותם. הכינוי האירוני 'ליל הבדולח' ניתן על שום ששברי הזכוכית נצצו כבדולח. כמעט 400 שנה קודם לליל הבדולח המליץ מרטין לותר, בספרו 'על היהודים ושקריהם', להעלות באש את בתי־הכנסת של היהודים לכבוד האלוהים. הנאצים מימשו את המלצתו זו.

בליל הבדולח, בהכוונה מלמעלה, שרפו באלבינג את בית־הכנסת בנוכחות ראש העיר ושלושה פקידי גסטאפו. אבל, קודם־לכן, הוציאו אנשי ה־אס.אס. מבית־הכנסת ובית הקהילה את כל הרכוש וכלי הקודש. ב־2 בלילה הגיעו מכבי האש למנוע מהאש להתפשט לבתים הסמוכים. אחר־כך יצאו לנפץ את שמשות חנויות היהודים ובזזו אותן. כל הגברים מגיל חמש־עשרה ועד שבעים נעצרו.

סבתא פאולה (סבתא־רבּתה שלי) ובנה וכלתה, שהם סבא וסבתא שלי, שנותרו באלבינג – ראו מחלון ביתם את בית־הכנסת באלבינג עולה בלהבות. סבתא פאולה שהיתה כבר בת שמונים ושש, וזכרה את פרעות הפולנים ביהודים בעבר, הגיבה בהתקף צעקות בהלה. ליל הבדולח היה לסבתי, סבתא גרטה, טראומה עד סוף ימיה. היא הרבתה לספר שוב ושוב לבתה אסתר על אותו לילה. אסתר דודתי, שעלתה לארץ תשעה ימים לפני ליל הבדולח, ושמעה את הסיפור מאמה, גם היא תשוב ותספר לי בזקנתה, שוב ושוב, על אירועי ליל הבדולח כאילו היא עצמה היתה שם. וגם אני אשוב ואשמע, שוב ושוב.

בליל הבדולח עצרו את כל הגברים היהודים באלבינג ושלחו אותם לדכאו. חלקם הועברו ל־Stum וחלקם ל־Theresienstadt. הגסטאפו הבטיח לשחרר את היהודים שיוותרו על רכושם. כך הצליחו חלק מבעלי הרכוש לעזוב אל העיר החופשית דאנציג שמשם היה קל יותר לברוח. גם סבא נעצר על־ידי הגרמנים, למשך חודש שלם. למזלו, לא נשלח לדכאו אלא שוחרר אחרי חודש, משום שאז הגרמנים עדיין כיבדו את תפקידו כרב הקהילה וראו בו "איש קדוש", כך מספרת אסתר. אבל כשסבא יצא מהכלא היה אדם שבור.

בעקבות ליל הבדולח, סבתא גרטה הנמרצת השתדלה והצליחה להשיג בברלין שני סרטיפיקטים מהאחרונים שנועדו לרבנים. ממשלת המנדט חילקה אז ארבעים סרטיפיקטים אחרונים לרבנים בגרמניה.

הם עלו לארץ בפברואר 1939. ב־1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. סבא היה בן ארבעים ושמונה וסבתא בת ארבעים וארבע. "כבר אז הם היו אנשים זקנים" – אומרת אסתר.

כשסבא וסבתא עלו לארץ, סבתא פאולה היתה בת שמונים ושש, וסירבה לעלות לארץ. "עץ זקן אי־אפשר לשתול במקום אחר" – היא אמרה. היא העדיפה להשאר בבית־אבות בברלין, שהיא עצמה יזמה את הקמתו כבית תינוקות במקורו, ונפטרה שם ב־1941, בהיותה בת שמונים ותשע, בטרם נלקחו יהודי ברלין להשמדה. קרובת משפחה כתבה לסבא שבשנה האחרונה "היא כבר לא כל־כך הבינה את העולם".

בבית־הקברות של היהודים במזרח ברלין שנקרא וָייסֶנזֶה, קבורים סבתא פאולה ובעלה מאיר בן יצחק נויפלד. אולי גם דורות קודמים של המשפחה קבורים שם. בכניסה לבית־הקברות ניצב שלט – "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנהּ" (קהלת יב ז). ובגרמנית כתוב – "מוקדש לאלו שמתו ולחיים שצריכים למלא את מבוקשם של המתים". וייסנזה, בית־הקברות היהודי הגדול ביותר במערב אירופה, שלא נפגע במלחמה, יכול ללמד את המבקרים בו על גדולתה של קהילת יהודי ברלין בעבר. באזור הנראה כיער מפוזרים קברים רבים של אנשים שהיו ממובילי אנשי הרוח והכלכלה של גרמניה. לטייל שם כמוהו כלטייל בספר הזיכרונות של התרבות היהודית הגרמנית שלפני המלחמה.19 יורם קניוק מספר על איש זקן אחד שאמר לו שגרמניה היא בית־הקברות של הגעגוע הכי גדול שהיה ליהודים אי פעם.

בקיץ 2005 ביקרתי בבית־הקברות היהודי וָייסֶנְזֶה, כדי לעלות לקברם של סבא רבּה וסבתא רבּתה שלנו, פאולה (פאולינה שרה) ומאיר נויפלד, שאת פניהם אני מכירה מתצלום שניהם יחד שתלוי בביתה של דודה אסתר. במשרדי המחשב של בית־הקברות קיבלתי את תעודות הקבורה של שניהם, ביחד עם מפת בית־הקברות בה סומן מקום קבורתם.

בית־הקברות ענקי. הלכתי דרך ארוכה לבדי בין יערות העצים, שביניהם המצבות, בדִממת הַשֶקֵט ומנוחת עולמים. מסביבי ציפורים מרננות וניחוח צח של צמחייה ירוקה לחה ושופעת. המצבות ישנות ובית־הקברות יפהפה. לסייר שם הרי זה כמו מסע בנבכי עבר עתיק, ובחיי קהילה שהיתה ואיננה עוד. בדרכי אני רואה חלקת ענק מיוחדת שהוקצתה להמוני חללי מלחמת העולם הראשונה, היהודים שלחמו במסירות נפש למען גרמניה, ונרעדת בחלחלה למחשבה על קורבן השווא של חייהם.

בהמשך, בקצה בית־הקברות, אמור להיות הקבר המשותף שחיפשתי. החיפוש התמשך מפני שהשורות לא סומנו והשבילים ומצבות רבות כוסו זה מכבר בצמחי קיסוס. כשכבר התייאשתי מלסרוק את השורות, צצה לפני במפתיע המצבה, ניצבת על עומדה שלווה ודוממת, ממתינה לי. הנחתי עליה אבן קטנה שהבאתי אתי מארץ ישראל, ואמרתי 'קדיש' ו'אל מלא רחמים', בשמי ובשם כולנו ובשם אבא.

חוט סמוי מוליך אותנו אל אלה שהיו ואינם. חוט דורות סמוי אבל קיים. קיים יותר מהעדרם של היהודים בעיר הזו. בעת הביקור בברלין אני מהרהרת שברלין היתה העץ שעליו הגרמנים צלבו את גוף היהודים, אבל גם את נשמתם שלהם עצמם.

בביקור בברלין, כמו בערים אחרות באירופה, העיר מחיה לנגד עיני איכויות אירופיות אריסטוקרטיות של העבר הממאן להיכחד. ארכיטקטורה של העבר, המתנכרת לבנייה המודרנית והפוסט־מודרנית נטולות הנשמה, שמתכחשות לגעגועים ליופי של העתיק. אלמלא ברחו הורי מאירופה בטרם המלחמה – הלוא ברחובות כאלה הייתי מהלכת כיום. אני מדמה את תמונות הורֵי הורי והוריהם, שעודם ניבטים מתצלומים חומים ישנים, עומדים בהדרת כבוד זעיר־בורגנית, לבושי פראק ומגבעות, והנשים בשמלות תחרה ומלמלה, ארוכות ורכוסות היטב. גם כובע אופנתי לראשן ומחלפות שערן הכבדות אסופות וחושפות צוואר מוארך ועיניים חומות. אני מדמה אותם מהלכים בסמטאות העתיקות השמורות היטב של ערי אירופה. אבל המשיכה אל אירופה, כערש התרבות ומולדת הורי, נמהלת בהסתייגות מפני תרמית היופי. "המוות הוא רב־אומן מגרמניה, עיניו כחולות" – כתב פאול צלאן בשירו הידוע 'פוגת המוות'.

אורי מספר: "בקיץ 2003 יצאתי למסע שורשים של משפחתנו בגרמניה. אדוה אשתי הצטרפה אלי ובמשך שבועיים נסענו במכוניתו של אגון, קולגה שלי, גרמני שניהל משך שנים עד פרישתו את מחלקת הנוער של פרנקפורט וטיפל כמוני בחילופי משלחות נוער. הוא הזמין אותנו והתגייס כולו למשימה. ביקרנו בדרזדן, עיר הולדתה של אמא, ומצאנו את קברה של סבתא רבּתה שלנו, שפרינצה רוטנשטרייך. משם נסענו לאלבינג, עיר ילדותו של אבא, ולבסוף הגענו לברלין ופקדנו את קבריהם של סבא רבה וסבתא רבּתה שלנו מצד אבא.

הביקור באלבינג, שנקראת היום אלבלונג, היה מיוחד ומרגש. לאחר נסיעה של שלושה ימים, מרחק 1500 ק"מ מפרנקפורט, הגענו לאלבינג, שהיא עיר גרמנית בפרוסיה המזרחית באזור שנכבש על־ידי הרוסים והועבר לפולנים בתום מלחמת העולם השנייה. האזור כולו פוּנה מיושביו הגרמנים אשר נשלחו ברכבות ומשאיות לגרמניה. באלבינג גרים כיום 165,000 נפש, כולם פולנים. הגענו לעיר בשעה חמש אחר הצהריים. הגענו למרכז העיר וחיפשנו משרד אינפורמציה לתיירים. משרד כזה לא מצאנו אך נהג מונית הפנה אותנו לבית־מלון. 'שם יודעים' – כך אמר – 'להסביר לתיירים על העיר'. מלון זה שימש בעבר כמרכז הגסטפו ולפני־כן כעיריית אלבינג. נכנסנו למלון ואת פנינו קידמה פקידה צעירה פולנייה בת שלושים שדיברה קצת אנגלית וקצת גרמנית. היא שאלה אותי מה אני מחפש, והשבתי לה שאת מקומו של בית־הכנסת אשר נשרף בליל הבדולח. היא הצביעה מבעד לחלון והראתה על מגרש כדורסל שבו שיחקו נערים – 'שם עמד בית־הכנסת'. ואז שאלה 'למה אתה מתעניין?' השבתי לה כי סבי היה רב בית־הכנסת והקהילה היהודית באותה תקופה. היא נראתה נרגשת ושאלה: 'ד"ר נויפלד?' היינו המומים. מה לפקידת קבלה פולנית צעירה ולשמו של סבא? כיצד ידוע שמו אחרי 65 שנה מאז חוסלה הקהילה? הפקידה ראתה את הפתעתנו והציעה לנו להמתין בלובי עד שיגיע מישהו 'שיודע הכל' על ההיסטוריה של היהודים בעיר. כעבור 10 דקות הגיע האיש ולאחר שיחה חטופה עם הפקידה ניגש אלי ושאל 'האתה הוא הנכד של ד"ר רבינר נויפלד?' השבתי בחיוב והוא לחץ את ידי בהתרגשות רבה ואמר: 'זה פשוט לא יאומן, בדיוק עכשיו אני כותב לעיתון המקומי את הסיפור של סבא שלך'. שאלתי מה מקורותיו והוא הראה לי את החוברת שהעתק שלה היה גם בידי. מסתבר שארגון בוגרות הגימנסיה של דודה אסתר הדפיס את המחקר של סבא והספר הכתוב בגרמנית הגיע לידיו של המורה, המשמש גם כמדריך תיירים, וגם לידי הבישוף של המחוז ושניהם עסוקים בסיפורה של הקהילה היהודית עקב חגיגות השישים לניצחון הרוסים ובעלות־הברית על גרמניה.

אחר־כך סבבנו ברגל ברובע העתיק הסמוך למלון וזיהינו את בית־ספרה של דודה אסתר ואת מגדל הפעמונים, מגדל השעון של שער העיר מהמאה השלוש־עשרה אותו המליצה לנו אסתר לראות, ואת כל הרחובות בהם התהלך אבא.

שנה לפני־כן, במסגרת מסע לפולין, היינו אמורים לעבור באלבלונג – לשעבר אלבינג – אך המסע לא תוכנן נכון ולא נותר זמן להיכנס לעיר. הסיפור נודע לאגון לורנץ, הקולגה שלי מפרנקפורט, והוא יזם את מסע השורשים שהביא אותי הפעם לאלבינג ולמפגש המפתיע והמרגש עם האנשים שידעו והעריכו את פועלו של סבא. מה נסתרות דרכי ההשגחה".

בעקבות הביקור הזה, אורי שלח לאותו מורה, לך סלודוביק, פרטים ותמונות על סבא וסבתא, והוא כתב מאמר לעיתון המקומי על קהילת יהודי אלבינג שפורסם ב־2009, במלאת שבעים שנים לליל הבדולח. המאמר כתוב בטון ענייני ויבש. נכזבנו לראות שאין בו שמץ כאב וצער על גורל היהודים ואין בו נימת חרטה.

עם עלייתם ארצה, התגוררו סבא וסבתא לתקופה קצרה עם אבא בקבוצת ההכשרה החלוצית של קבוצת 'אמונים' ב'נחלת יהודה' ליד ראשון לציון. מרדכי ליכטנהאור, שהיה באותה הכשרה חלוצית והיה חבר של אבא מאז היכרותם בעלייה לארץ דרך עליית הנוער, כותב בזיכרונותיו: "ד"ר נויפלד היה מאד אינטליגנטי ובעל ידע רחב, ואנחנו חטאנו כלפיו, כי לגלגנו על שמו – נויפלד – שדה חדש, ואמרנו שהוא רב של שדות ואחו ולא רב של עיר של ממש. בגלל שהיינו רעבים, כי היה מעט אוכל בקבוצת 'אמונים', הוא היה אומר שיש לנו זמירות במקום אוכל. נכון, למדנותו של רב 'יקי' נפלה ברמה מזו של חכם מזרח ארופאי, אבל מעבר ללימודי הקודש שלמדו בסמינר למורים בברלין, הרב נויפלד היה בעל השכלה אוניברסיטאית, ובקיא בהוויות עולם. במקרה שלנו הרב לא מצא את מקומו בקבוצה".

החלוצים הצעירים יצאו לעבודות במושבי הסביבה. סבא לא היה מסוגל לבצע עבודה פיזית. סבתא עבדה במחסן הבגדים. אסתר מספרת שסבא היה אומלל בקבוצת 'אמונים': "הוא שהיה 'משהו' נהיה כלום כלום כלום". בליל הסדר הוא היה מדגיש את הפסוק: "אילו הוציאנו ממצרים ולא הביאנו לארץ הבחירה – דיינו".

סבא אמר שהוא לא יכול להיקבר בחולות, והם עברו לתל אביב וחיו שם בדירה זעירה בת שני חדרים ששכרו בדמי מפתח ברחוב עין חרוד 14, במרכז תל אביב, סמוך למקום שעומד בו היום דיזנגוף סנטר. בגלל מצבם הכלכלי הדחוק הם השכירו מיטה בחדר שבו גרה אסתר בתם לעולה חדשה. סבא התעניין במוצאה וגילה שהיא קרובת משפחה של מרדכי ליכטנהאור, וכך מרדכי גילה בארץ קרובת משפחה שלא ידע שניצלה מהשואה.

אבל בתל אביב, ובארץ בכלל, סבא לא מצא עבודה כרב. למרות שהוא היה יהודי אורתודוקסי בכל הלכות הדת שלו, בזרם האורתודוקסי שהיה אז בארץ לא הכירו בהסמכתו בבית־מדרש של ליאו־בק שנחשב רב ליברלי. כך פרנסתו, כבודו ועמדתו החברתית של סבא, אבדו עם עלייתו לארץ. אסתר אומרת: "אתם לא יכולים להבין מה היה אז. כשהרבנות לא הכירה בסבא כרב הוא הרגיש שעשו ממנו סמרטוט והיה ממורמר". כדי להתקיים סבא נתן שיעורי עברית והרצאות על יהדות גרמניה שכבר לא היתה קיימת, למעשה לא היה להם מספיק כדי להתקיים וחיו במצוקה כלכלית. הקיבוץ וגם אסתר תמכו בהם כספית. מאז שאני זוכרת את סבא וסבתא, הם נראו, התלבשו והתנהגו כזקנים, מה גם שבגדיהם היו בסגנון המעמד האמיד האירופי, השונה כל־כך מהלבוש הפשוט בקיבוץ.

ובכל־זאת, עם הזמן, אחרי שעברו לתל אביב, סבא נהיה פעיל בארגון בני ברית של תל אביב, ארגון שהוא עצמו עמד בראשו באלבינג בגרמניה, וחש מחדש בעל ערך. העלייה של יוצאי גרמניה (1939-1933), שנקראה העלייה החמישית, כללה חלוצים חסרי־כול אך גם בני מעמד בינוני ואנשי אקדמיה ומשכילים. הם חיזקו את תשתית התרבות, החברה והכלכלה בארץ. אבא נהג לומר כי בלי הפולנים לא היה ניתן להקים את המדינה, אך בלי היקים לא ניתן היה לבנות אותה. כיום מכירים בחשיבות תרומתם הגדולה ליישוב בארץ; בחריצות, במשמעת העצמית ובאיכות הביצוע. אבל אז הם היו מזולזלים כיֶקים קפדניים ומתבדלים. רבים מהם התקשו לקבל את הפרימיטיביות והחיים הקשים של הארץ לעומת מעמדם המכובד הבורגני בגרמניה. הם ראו עצמם עליונים על פני שאר יושבי הארץ שאין להם את האינטלקט, ההשכלה והתשתית התרבותית שהיתה להם. הם יצרו לעצמם שמורות טבע של יקים, עם מנהגיהם והשפה הגרמנית ולרבים מהם היתה התנגדות ללמוד את השפה העברית. שמורת־טבע כזו היתה 'בן־יהודה שטראסה', כפי שכינו אותו היקים בתל אביב. אסתר דודתי היתה תופרת העלית של אצולה זו, שביניהם היתה גם יוליה נוימן, אשתו של אריך נוימן, תלמידו החשוב של יונג, שייסד בארץ את האגודה לפסיכולוגיה יונגיאנית. לימים אשתייך לאגודתם. אסתר היתה 'התופרת' של יוליה, שהיתה אנליטיקאית בעצמה וגם כירולוגית מיומנת (קוראת בכף היד).

למרות שבגרמניה הנאצית ערכם החברתי, שהיה מבוסס על התרבות הגרמנית, הפך עפר ואפר ויחד איתו נרמסו חייהם, היקים בארץ נצרו את ערכם התרבותי הייחודי הזה, ואת נימוסיהם, שרוממו אותם על פני תושבי וילידי הארץ. הם לא ניסו להתכחש לערכי התרבות האלה כדי להסתגל. אדרבה, דומה שנכסי תרבות רוחניים אלה, שכללו את אהבת הספרות, הפילוסופיה והמוסיקה, שימרו את נפשם. בעתיד לבוא ערכים אלה שאבא ואמא הנחילו לי שימרו גם את נפשי ורוממו את רוחי ונהייתי גאה במוצאי היקי.

אחרי מלחמת העולם השנייה, פנו אל סבא פליטי שואה שנשארו בגרמניה, וביקשו שיכהן עבורם כרב, והוא נאות. לנו נדמה היה שהתעלם מהשואה וביקרנו אותו על כך. אבל לא כך היה; הוא התלבט קשות לפני שקיבל את המשרה. "אתם לא יכולתם להבין את החזרה לעבוד בגרמניה", אומרת אסתר, "חייתם בקיבוץ 'על הירח', אבל החזרה לעבודה בגרמניה היתה בשבילו ממש הצלה. הוא זכה שוב לקיום, לערך עצמי וכבוד, והוא שיקם את עצמו. מאוחר יותר קיבל גם פיצויים מגרמניה. עם זאת, סבא וסבתא המשיכו כל השנים לחיות בצניעות בדירה הקטנטנה שלהם, בדמי מפתח, עד שעברו לעת זקנתם לבית־האבות של יוצאי מרכז אירופה, ברמת חן.

נורית גוברין, במאמר בחוברת 'מאזניים', סייעה לי להבין את סבא, כשתיארה כיצד היקים שהגיעו לארץ כל הזמן חיו בהרגשה שחל כאן איזה שיבוש שעתיד לִתקוֹן, שהדברים איכשהו יחזרו למסלולם הנכון ושחייהם המסודרים יינתנו להם בחזרה. לדבריה, רבים מהם לא היו אסירי תודה על הבית והמקלט שנתנה להם הארץ. כן, זה היה הסיפור של סבא. ובאמת בחייו של סבא התגשמו המאוויים האלה לתיקון העוול.

בשנים 1956-1951 כיהן סבא כרב ראשי של שטוטגרט ומדינת באדן-וירטמברג בשנים 1953-1951. חלק מהזמן כיהן בכל אזור מרכז גרמניה. אחר־כך חזר ארצה וכל שנה נסע לחודשים אחדים בקיץ ובתקופת החגים לגרמניה, לכהן כרב וחזן. כשהיו שבים לארץ סבתא היתה מביאה לנו חולצות תחרה לבנה. זה היה חגיגי כל־כך. ניחוח מארץ הזויה. והרי היינו אז בקיבוץ בשנות הצנע.

לסבא היה סגנון כתיבה יפה ופרסמו את דבריו בעיתונים דוברי גרמנית, גם בארצות אחרות, על ההיסטוריה של יהודי גרמניה, על אנשים ומקומות. הוא נתן הרצאות על ההיסטוריה של יהדות ימי־הביניים. יש לציין שהמומחיות של סבא היתה ספציפית בהיסטוריה של יהדות אירופה מימי־הביניים ועד העת החדשה וכן היתה לו 'מומחיות עומק' ב'משפחולוגיה': הוא זכר בעל־פה עשרות, ואולי מאות, אילנות יוחסין של הרבה משפחות שחיו במרכז אירופה במאות האחרונות. זה שופך אור על אילן־היוחסין של משפחתנו שהוא, כמובן, תוצר של סבא. רדיו טיביגן היה מזמין אצלו דרשות ליום כיפור. הוא הקליט את הדרשות בקול ישראל והם שלחו אותן לגרמניה. סבא גם השתתף בכתיבת ערכים רבים באנציקלופדיה יודאיקה, והוא ראה בכתיבה באנציקלופדיה את מה שישַמר את זיכרו לדורות הבאים.

פעם, כשדודה אסתר קראה מאמר שכתבתי במוסף הספרים של 'הארץ', היא הנהנה בראשה בשביעות רצון ואמרה בהטעמה: "גברת! את כותבת!!! אם סבא יצחק היה קורא את המאמר שלך הוא היה מרוצה!"

כשהייתי בגרמניה, בביקור מרגש בבתי־כנסת ששוקמו, בבית־הכנסת של רש"י ובבית־הקברות היהודי העתיק ביותר בארופה, בעיר ווֹרמס, היא ורמייזה של קהילות אשכנז – שמצבותיו המכוסות שרכים, קיסוסים ירוקי־עד והוד קדומים, מעידות על חיים עשירי רוח של דורות עברו – לראשונה הכרתי, מתוך הכרת תודה, שההשתתפות של סבא בשירות הקהילה היהודית בגרמניה היתה מעשה ערכי של שיקום הקהילה, ולא נועדה רק למען עצמו, כפי שחשבתי עד אז.

באותו ביקור בגרמניה, הגענו לפרייבורג, שבה סבא למד היסטוריה באוניבסיטה. שם, ברחבה גדולה מרוצפת אבנים, ליד קתדרלה גדולה, עמדתי והאזנתי לקונצרט של מוסיקה דתית של היידן בכנסייה, ומבעד לגשם קיץ דקיק ראיתי בעיני רוחי את סבא וסבתא, לבושים חליפות מחויטות, סבתא בחיוך טוב וחנון, וסבא, גבוה ממנה, כמו נאחז בה, כשהם הולכים שם יד ביד, אַנגָזֶ'ה, כפי שהם מצולמים באחת מערי גרמניה בשנות החמישים, שייכים זה לזו יותר ממה ששיערתי, ושייכים למקום ההוא כפי שלא השתייכו לשום מקום אחר.

אורי מספר: "לסבא נודע שהורדתי את הכיפה כשהייתי בצבא קבע. הוא היה אז בבית־אבות ברמת־חן ואמר שהוא מצטער צער רב שאני לא חובש כיפה. תדע לך – אמר לי – אף אחד לא שומר תרי"ג מצוות. אתה לא דתי עכשיו, אבל דע לך כלל – כל יהודי צריך שיהיה לו שולחן ערוך משלו. תחליט ותשמור מה אתה שומר. בבחינת 'הציבי לָך ציונים'. אחר־כך אתה תמיד יכול להוסיף".

ואורי מוסיף ואומר – "הצטערתי שכשחזרתי לחבוש כיפה ולשמור מצוות הוא כבר לא היה".

למרות שבימי חייו היו בי ריחוק ותרעומת כלפי סבא, שנים אחדות לאחר מותו, אני חולמת במפתיע, שאני חווה כאב גדול על מותו: בחלומי סבא יוצא מביתו עם עוד אנשים לבדוק את הסידור הישן של סבתא שנמצא אצלי. הוא אומר שכשיחזור ישכב וימות כי הגיע זמנו. אני לא ניגשת לפרידה אחרונה. משום־מה בחלום לא היה צורך בכך. הוא יוצא לדרך, קטן וכחוש, עם כמה אנשים. אחרי כמה צעדים הוא מתמוטט ונופל מת. אני רואה, נופלת, כורעת על ברכי ובוכה בכאב שאיני יודעת את מקורו.

החלום הזה, ביחד עם ספוריה של דודה אסתר, עוררו בי קרבת לב ורצון לאמץ אל לבי את האיש הסגור הזה שמעודי לא הכרתי.

כשאבא נפטר מצאנו במגירתו רצועה ארוכה של עיטור כסף, עבודת מחשבת, ולא ידענו מה הדבר הזה, עד שאסתר הסבירה לנו שזו עטרת הכסף של הטלית של סבא, שעברה אחרי מותו לאבא. אבל אבא הצפין אותה במגירה ומעולם לא חיבר אותה לטלית שלו, אולי כמחאה כנגד אביו וכנגד סממני הכבוד שאביו החשיב. או אולי משום שהיה צנוע או שראה עצמו לא ראוי.

אורי, שהוא היחיד מכולנו שנשאר שומר מצוות, שמח לרשת את עטרת הכסף של סבא כמורשת אבות, ביחד עם גביע הקידוש ותיבת האתרוג מכסף של סבא. פנינה, אחותי, שירשה מדודה אסתר את ידי הפלא שלה ולמדה ממנה את רזי התפירה, תיקנה והתקינה ותפרה את עטרת הכסף לטלית של אורי, ואני שבאה בחגים לבית־הכנסת של אורי, מתבוננת מלמעלה מעזרת הנשים בעטרת הכסף של אבותי שבטלית של אורי ולבי נרגש ומתרחב.

אחרי מותו של אבא מצאנו אצלו גם את סידור התפילה של סבא, ובעמודים הראשונים של הסידור מצאנו בכתב־ידו האסתטי ומסוגנן של סבא רשימה מפורטת של תאריכי לידה – שלו ושל אשתו גרטה, של ילדיו מאיר ואסתר, של כל הנכדים שלו, כלומר אנחנו, חמשת הילדים, ושני בניה של אסתר. ואפילו התאריך של לילך, נינתו הראשונה, בתו של אורי. בסוף הרשימה הוסיף אבא בכתב־ידו את תאריכי מותם של סבא וסבתא.

ארבעים שנה אחרי מותו של סבא, מצאנו במפתיע במגירה נידחת, תיק קטיפה ובו טלית ישנה ותפילין ישנים ומתפוררים, בני תשעים שנה, שראשי התיבות של סבא חקוקים בהם. לפי רקמת אותיות עבריות שמסמנות את התאריך היהודי, 1918, היו אלה הטלית ותפילין שסבא קיבל לחתונתו. ליד הטלית היתה סיכת כסף שנועדה לאחוז יחד את שולי הטלית, וחקוקים בה מגן דוד ובתוכו 'ציון' – מצידה האחד, ומנורה ו'ישראל' – מצידה השני; סיכת געגועי דורות רבים. סיכת געגועינו.

אורי לקח את הטלית הישנה של סבא להתפלל בה. עכשיו יש לאורי שתי טליתות: הטלית של אורי המעוטרת בעטרת הכסף של סבא והטלית הישנה של סבא.

סבתא גרטה

יוסף הירש, סבה של גרטה, ההרפתקן היחיד במשפחה השמרנית הזו, נסע לאמריקה ב־1852, והצטרף לקבוצת צעירים שיצאו לאלסקה לחפש זהב. כשחזר אחרי חמש שנים היה שמו ג'וזף האריס, ובכסף שהביא משם בנה בית־מלון קטן בעיר בריזֶן בפולין של היום. המחשבה על ג'וזף האריס מדליקה אותי. הייתי רוצה להכיר אותו. את ספרי על אלכימיית הנפש הקדשתי, בין השאר, גם לזכרו, שהרי כמו האלכימאים חיפש את הזהב הנסתר.

גרטה־מרגריטה (1977-1896) נקראה על שם סבתה מצד אביה, שהיתה אשתו של ג'וזף האריס. במחזורי תפילת החגים שלה, משנת 1910, רשום שמה גרטרוד. לאלכסנדר, בנו של ג'וזף האריס, אביה של גרטה, היה בית־מסחר לסדקית ולכובעים של נשים בבריזן, "עם חצי גן ירק על הכובע" – כמו שאומרת דודה אסתר. אמה של סבתא גרטה, ארנסטינה לֶבֶק (איזה שם יפה!), אשה יפה וסמכותית, חלתה בסרטן השד ומתה בהיותה בת ארבעים וחמש, כשגרטה היתה בת שלוש־עשרה. האב לקח אם־בית שתגדל את שתי בנותיו, גרטה והרטה, ולבסוף נישא לה. אלכסנדר האריס היה גבר נאה. אני מתבוננת בתמונתו ורואה את הדמיון לפניה של גרטה בתו ולפניו של אבא שלי, נכדו.

בתעודת־הזהות של אבא, עשרים שנה אחרי שכבר נפטרה, אני מוצאת ששם אמו רשום בשמה העברי – טובה. למרות ששמה העברי היה מרגלית. האם היה זה ניסיון גמלוני לתרגם את שמה מרגריטה לשם דומה בעברית? גרטה היתה נמרצת ופתוחה, עם כשרון לקשרים אישיים והרבה חברות. אביה רצה לתת לבנותיו חינוך, כי לא היתה להן אמא. כמנהג הימים ההם, הבנות למדו בגימנסיה ובפנסיון של בנות עשירים בהנובר, שסבתא קראה לו "הפנסיונַט". הן למדו מוסיקה, שפות ותיאטרון ואיך להתנהג בעולם הגדול.

ליד מיטתי ניצבת תמונתה של סבתא גרטה מאותם ימים בפנסיון, שתמיד היתה גאה לספר אודותיו, צעירה נאה ובטוחה בעצמה, בשמלת קפלים רכוסה וצווארון תחרה, פניה הרחבות מקרינות טוב לב וסמכות, שׂערה אסוף במקלעת סביב ראשה, גופה מלא, יושבת במרכז התמונה וחברותיה סביבה, מביטה אלי.

אני דומה לה.

ליד סבתא יושבת מיני, צעירה דקת־גו בעלת פנים קטנות, עגולות, ילדותיות וביישניות. היא נראית ככוכב לכת של סבתא שיושבת בנוכחות מלאה במרכז התמונה. מיני היתה מעיירה קטנה ליד בריזן, והוריה שלחו אותה ללמוד בבריזן. היא היתה חברתה של סבתא לכל אורך חייה ועד זקנתן בארץ. אסתר דודתי קראה לה טַנטֶה מיני, כלומר דודה מיני. היא היתה אשה לבבית ונדיבה. בעלה מרטין היה רופא שיניים והיה חבר טוב של סבא יצחק. אחרי מות סבתא המשיכה אסתר לבקר אותה בבית־האבות בו נותרה מיני לבדה אחרי שהתאלמנה.

סביב התמונה של סבתא וחברותיה שיבצתי יחד תמונות נוספות של נשים מהמשפחה שהיתה. התמונות הישנות החומות היו שמורות במזוודה בבוידם של אסתר. אפילו אסתר כבר לא זכרה מי היו הנשים היפות האלה, שהדמיון המשפחתי מערב אותן זו בזו, לבושות באלגנטיות של אותם ימים, מביטות נִכחן, בזקיפות קומה, לכולן אותו אף אדנותי אריסטוקרטי, חן כבוש וגאה, ושיער שופע נאסף בזרימה רכה אל הקדקד. מבטן נשמר עבורי מעבר למאה ההיא. אני מתבוננת בתמונת השבט הנשי הזאת, באהבה נכמרת. מי מלבדי נושא את זכרן. את התמונה הזאת, אני מהרהרת, אוריש לבתי. לשאת הלאה את הזיכרון הזה.

אחרי שנה בפנסיון בהנובר, סבתא גרטה, שהיתה אז נערה צעירה, עברה לברלין ועבדה שם בבנק, אבל לא ישירות עם לקוחות. כי לא היה אז נהוג שאשה תעבוד עם קהל. אביה שהבחין בכישוריה, אמר – אם כך, את יכולה לעבוד גם בבית־המסחר שלי!

והיא חזרה לבריזן, שם פגשה במי שעתיד להיות בעלה, הוא סבי, והם נישאו ב־1918. כאשת רב באלבינג סבתא גרטה היתה פעילה בארגון נשים כללי וייצגה בו את היהודים, וכמו חמותה, סבתא פאולה, גם היא היתה פעילה בעזרה סוציאלית. בתצלומים מאלבינג בגרמניה, סבתא נראית מבוגרת מגילה, בשל סגנון הלבוש המיושן, פניה עגלגלות וחיוך תמידי של טוב ונועם נסוך על פניה. יש בה נוכחות איתנה ונשיות רכה כאחת. משהו זע בתוכי לקראתה. אני מזהה בה משהו מפני שלי.

בארץ סבתא טיפלה בחולים. היא למדה לתת זריקות. אסתר אומרת שאנשים ניצלו אותה. לא היה לה כוח והיא לא היתה בריאה.

מה עלה בגורלה של הֶרטָה, אחותה הבכורה של גרטה? היא רצתה להינשא לאיש שאהבה אבל אמה החורגת סירבה שתינשא לו, כי היה יהודי ממזרח גרמניה, 'אוסטיודן'. ואז חיתנו אותה עם איש בשם ברנר שהתגלה כאדם לא נאמן ולא הגון. הוא הכניס את משפחתו לחובות גדולים שאכלו את כל כספי הנדוניה של הרטה. סבא וסבתא עזרו לה בכיסוי החובות. בסופו של דבר התגרשה ממנו. הרטה חיתה בברלין. סבא וסבתא רצו שתעלה איתם לארץ והיא סירבה כי קיוותה להגר לארצות הברית. היא לא הספיקה לברוח, ונספתה בשואה. למעשה, נעלמו עקבותיה ורק בשנים האחרונות, מצאו בארכיון 'יד ושם' פרטים על המשלוח בו נאספה. כשאותרו הפרטים על ה'משלוח' בו דודתה הרטה נשלחה, בעת השואה, ביקשה אסתר שעל מצבתה שלה יכתבו בבוא היום גם את שמה של דודה הרטה, כיוון שאין לה שום מצבת זיכרון.

מה סבא וסבתא הרגישו כשהשאירו אחריהם בגרמניה את הרטה ואת סבתא פאולה כשהם עצמם ברחו מהאסון הממשמש ובא?

בעת זקנתו הכבויה, כשאני שואלת את אבא אודות הרטה, הוא פוטר אותי בקוצר־רוח מזלזל – "היא היתה עוזרת בית באיזה מקום, ובכלל גרה בעיר רחוקה ולא היה לנו קשר איתה". אני נפגעת מההתנשאות המזלזלת בדודתו, אחות אמו: הסנוביות של אביו שכל־כך פגעה בו נטמעה גם בו. אסתר טוענת שלא כך היה, ושהיה קשר קרוב מאוד בין שתי האחיות. להרטה היתה בת אחת, אווה. כדי להינצל מהשואה שלחו אותה לשבדיה אל קרובי משפחה. היא סבלה שם מבעיות נפשיות ואושפזה במוסד. בתחילת שנות החמישים סבא נסע לשבדיה לראות אותה והיא לא זיהתה אותו. היא נפטרה צעירה. סבא התייעץ עם אסתר, האם לספר לסבתא גרטה על מותה של אווה, ואסתר שאלה – האם סבתא שואלת מדי פעם אם הגיע דבר דואר אודותיה או ממנה? וסבא אמר שסבתא לא שואלת. אסתר הציעה לו שלא יספר לה כדי שלא להעלות בה מחדש את הצער. ואמנם עד סוף ימיה סבתא לא ידעה על מותה של אווה. גם אבא לא ידע דבר על גורלה. אבא ואווה, בני דודים, שניהם בני דור שבעקבות השואה נעקרו בגיל ההתבגרות מביתם אל ארץ זרה, ושילמו בנפשם.

אני זוכרת את דירתם הקטנה של סבא וסבתא שהיתה במרכז תל אביב; את מעט רהיטי העץ האירופיים, הכבדים המגולפים להפליא, קופסת המגבעות של סבא, כלי החרסינה, הסרוויס לקפה ועוגה, המעוטרים בזהב וכחול. במיוחד אהבתי את קערות החרסינה הלבנה, שהן כמו מקלעת מחוררת, מעוטרות בציורי פרחים ופירות. את כל אלה הביאו איתם מגרמניה. כשמצאתי בחנות קטנה, קערה יפהפייה שכזו, תוצרת באוואריה, רכשתי אותה, כמובן. אז מה אם יש בה סדק כמעט סמוי. הרי ככה הם החיים.

אני זוכרת את סבתא, מתרוצצת בשמחה לקראת בואי, מגישה קפה ועוגה, קושרת אתי שיחה באנגלית, לזכר הימים שלמדה ב'פֶּנסיונַט' לצעירות ממשפחות טובות, משוחחת אתי על דא ועל הא. את הקפה והתה היו ממתיקים בקוביות סוכר קטנות, שהיו אוחזים במַלקֵט כסף, לזכר הימים האלגנטיים בעיר הרחוקה. סבא היה יושב לידה, קירח וממושקף, מרוחק, קצר־רוח וממהר להסתלק אל החדר השני.

כשהייתי נערה והתארחתי בביתם הייתי ישנה במרפסת, שמבעדה שמעתי שיחות אנשים מהמרפסת הסמוכה ומהרחוב מתחתי – דיבור בקול נמוך, ממתיק סוד, ויכוח קולני, צחקוק מתחנחן, רכילות נלהבת. איך הם יודעים לחיות ככה סתם חיים רגילים בעולם, חשבתי לעצמי, לעולם לא אדע לחיות ככה כמו כולם.

רגליה נפוחות הוורידים של סבתא היו עטופות תחבושות אלסטיות, והיו לה ידיים וזרועות עגלגלות ורכות מאוד, ככה זה אצל סבתות, חשבתי. אני זוכרת את הריח של דירתם בתל אביב. ריח כסת נוצות מעורב בריח קומפוט תפוחי עץ, ריח ארונות עתיקים וריח תרופות. עשרות שנים לאחר־מכן, בחדר בית־מלון קטן, בגרמניה, שב אלי הריח היקר המוכר הזה. תמיד יש תחושה שיש עוד ריח בתוך הריח, כמו עקבותיו המסתוריים של משהו שנמוג מהזיכרון ורק ריחו שׂרד – רגעים שכאלה מעלים תחושה מוזרה של זמנים שהתכווצו לנקודה אחת שמעבר לזמן, נקודה שבה הטעם, הריח והמראות חיים את חיי התמיד שלהם.

כמו הילדה שהייתי, שליקטה פירורי זהב ממפת השלחן שאמא הביאה מגרמניה, ככה אני מנסה עכשיו ללקט פירורי זיכרון, כאילו שהם הזהב האבוד.

במחברת חלומות ישנה שלי מ־1975 אני מוצאת חלום:

סבתא מספרת לי על קרוב משפחה דתי שלא ידעתי על קיומו, שעכשיו בא לארץ עם משפחתו. אני כועסת על שלא ידעתי על קיומו, כי בעצם הוא חלק מהמשפחה שהתעלמו כליל מקיומו. אני שמחה עליו ועל משפחתו שהגיעו, אבל גם פגועה משום שהעלימו ממני את דבר קיומו.

כמובן ששכחתי לגמרי את החלום הזה. בחלום יש כעס על הנטייה להעלים ולהסתיר דברים. נטייה של המשפחה ושלי. אבל מופיע גם הרצון החדש "להביא לארץ", כלומר להביא לתודעה את מה שהוסתר עד כה. זה הדחף שמכאן ואילך הניע אותי במשך השנים לדובב ולתחקר את הורי ואת דודה אסתר, לרשום מפיהם כל פיסת אינפורמציה שזכרו, לבקש שיכתבו מה שזכרו, לזכור ולהזכיר. וכל זה כדי לא להעלים ממני את חלק חיי שלי, כולל החלק הדתי של נשמת המשפחה, שחייב "לעלות לארץ" מן השכחה.

כשסבתא נפטרה ב־1977, ביקשתי את סידור התפילה הקטן שלה. גם קיבלתי ממנה סיכת זהב שלה, משובצת צדף ופנינה. מדמי הירושה שקיבלתי מסבתא מימנתי את לימודי הנהיגה שלי.

זמן קצר אחרי מותה חלמתי שלפני מותה סבתא גרטה נותנת לי מתנה, כירושה, קופסה עם שעונים. אחד מהם עם רצועת כסף. היא גם נותנת לי שעון זהב שיש בו גם שרשרת ואבנים יקרות, וגם ספה עמוקה בסגנון הישן, ספה שהיא ארון עם מכסה ובתוכו אריג אדום בגוונים שונים, שאפשר לעשות ממנו כריות לספה, ואת הספה הזאת אני מכניסה לביתי.

בחלומותי היו פיסות קטנות של ירושה רבת ערך מסבא וסבתא. כך קיבלתי מהם מה שלא נתנו בחייהם. כאילו אמרו לי – חשבנו עלייך, את חשובה לנו.

מי היו אבות אבותי, ואבותיהם, ואבות אבותיהם, שכבר אין מי שישא את זיכרונם, ושמם אינו רשום עוד בשום מקום, כמו נכתב על מים ורוח. עץ החיים שולח סינפסות אל העבר הרחוק, ומתפצל ויונק, מבלי דעת, מכל האבות והאמהות, שאני הנשאית שלהם.

1999. אבא בבית־אבות סיעודי. ומלאו לו שמונים. אני שואלת לאיזה גיל הגיעו הוריו, והוא עונה – "לגיל שמונים ואחת, אבל בנסיבות שונות. סבא נפטר משבץ מוחי וסבתא יכלה להמשיך לחיות אילו רצתה". "למה אתה מתכוון?" – אני שואלת. והוא אומר – "היא לקחה כדורים ומתה. בפעם הראשונה לא הצליחה, אבל בפעם השנייה הצליחה. היא סבלה מבדידות אחרי מותו של סבא. אילו הייתי יכול, הייתי גם אני אוסף כדורים כדי למות".

אני המומה. הרי לא ידעתי. לא ידענו. "לא ידעתי שלא סיפרו לכם" – אומר אבא. כמובן שהוא ידע. גם הוא שיתף פעולה עם השתיקה והכיסוי. הרי במשפחות טובות לא קורים דברים כאלה. ובוודאי שלא מדברים עליהם. אבל עכשיו, כשאבא נע לסירוגין בין צלילות וערפול, הכול דולף החוצה כמבלי משים.

השיחה הזו מתרחשת כעשרים שנה אחרי מותה של סבתא ולא קל לי לשמוע את הסיפור הזה. אני נזכרת שדודה אסתר סיפרה שלסבתא היו עליות וירידות במצבי־הרוח בעשר השנים האחרונות, עד שסבא אמר שהיא כמו נערה מתבגרת, וגם שהיה לה קשה אחרי מותו של סבא. שנים אחר כך אסתר תספר לי שסבתא השאירה לה מכתב: "נגמרו לי העצבים, אני לא יכולה יותר". ואני חושבת על מה שמטאטאים מתחת לשטיח. האשמה והבושה של המשפחה. והצורך להגן ולהסתיר. ולעומת זה החקרנות המתמדת שלי בכל הנוגע לעבר המשפחתי – מה באמת היה שם?

אחר־כך צער על האומללות של סבתא, והבנה למצוקת בדידותה לעת זקנה, בלי האיש שהיה משענתה שנים כה רבות. ואחר־כך אפילו כבוד לאומץ שלה. אחר־כך רגש אשמה קטן, כי כשסבא נפטר אמרתי לעצמי שארבֶּה לבקר אותה, וכמובן לא עמדתי בזה. אחר־כך אני נזכרת שיום לפני מותה, חלמתי חלום שהפליא והטריד אותי – שהיא קוראת לי לבוא אליה, לעזור לה. לא ברור לאן, אולי לבית־חולים. איך החלום 'ידע' מה שלא ידעתי? לא ידעתי שהיתה בבית־חולים. החלום ידע מה שקורה ויקרה.

שנים אחדות אחרי שסבתא נפטרה חלמתי חלום מטלטל ומעורר יראה, שבו היא מספרת לי איך יצאה מהעולם; בחלומי היא שמה מטפחת לכיסוי ראש, מכוונת עצמה לסבא, שנפטר שנים אחדות קודם־לכן, מדליקה נרות ומברכת עליהן, עומדת מול החלון ואומרת: "ריבונו של עולם במה זכיתי", ויוצאת מהעולם, דרך החלון.

אחרי השיחה עם אבא נזכרתי בחלום הזה, ולראשונה הבנתי מדוע נחלם: החלום החידתי הזה הופך את ההתאבדות למעשה של בחירה חיובית, לבחירה מודעת ומקודשת במוות, לטקס דתי־מיסטי של הסתלקות מהעולם דרך חלון הנצח, שהיה בעבורה חלון מפלט מהעולם. הלוא רק אנשי מעלה זוכים ביכולת לבחור ברגע המוות. אני מבינה שהיה בחלום הזה תיקון רוחני למותה. נראה שהאמירה – "ריבונו של עולם במה זכיתי" – מעניקה משמעות של זכייה וזכות הן לחייה והן למותה. אולי זו הצוואה הרוחנית שלה; המתנה שלה שהועברה לי בחלום. הלוואי ובבוא יומי אוכל לומר כמותה: "ריבונו של עולם, במה זכיתי".

סידור התפילה הקטן של סבתי עליה השלום, שכתוב עברית וגרמנית, נקרא 'תפילות ותחנונים'. הוא מונח מאז ליד מיטתי, מעוטף בד דהוי, והדפים כבר תלושים רופפים וחוּמים מיושֶן.

כמובן שסבא וסבתא, הורי אבא, היו עיוורים לחסרונות של התרבות ה'יקית' שלהם – נוקשות, דוגמטיות וסגירות רגשית – מה שהיה נכון בעיקר לגבי סבא. הוא היה גבוה וזקוף כמו מטֶה ישר. סבתא גרטה, לעומת זאת, היתה עגלגלה, רחבה, קרסוליה נפוחים, מלאת חיים ומרץ, חייכנית וחמה. אבל כמה מעט הייתי איתה. כמה שהחמצנו.

אבא אמר על הוריו שסבא היה תמיד חמוּר־סֵבר וסבתא היתה לבבית וסלחנית. אסתר הוסיפה, שסבתא היתה טמפרמנטית וחמה. אסתר מספרת שסבתא היתה עם עודף מרץ ושופעת חיים, וסבא היה מיושב מאוד בדעתו, קפדן ומאוד נוקשה, ושתמיד היו ביניהם ויכוחים. כשאסתר שאלה אותו – איך זה שהתחתן עם אשה כל־כך מנוגדת לו, הוא ענה שכל הבחורות היו משעממות והיא מצאה חן בעיניו דווקא משום שהיתה מלאת חיים.

אבא היה שילוב של שניהם; סגור ונוקשה כלפי חוץ, וחם ורגיש בתוכו. אולי גם בבטני התרוצצו התאומים האלה.

דודה אסתר

כיוון שלאמא כמעט לא היה קשר עם אחותה, הרי שדודה אסתר, אחותו של אבא, היתה למעשה דודתי האחת והיחידה. דודה אסתר היתה לנו מוסד משפחתי.

בתמונות רבות בילדותם הרחוקה אבא ואסתר, אחותו הקטנה, מצולמים יחד. תמונה ועוד תמונה בצבעי הצילום החומים־עמוקים והאציליים של פעם. בתמונה אהובה עלי במיוחד אבא ואסתר בני שש ושמונה לערך, ילד וילדה ממשפחה טובה, שערם החלק מסורק למשעי. שניהם יפי פנים, חולמניים, עומדים יחד בתצלום החום. חיוכם מרמז על קרבת לב. ראשה מורכן אליו וימינו על כתפה. אסתר ענוגה כאיילה ופני אבא רכות כתפוחים. לחולצתו צווארון מלחים כמנהג אותם ימים. ילד וילדה תמימים, ביישנים, עדינים. משום־מה אני מדמה יונה חרישית מרחפת מעל התמונה.

בתמונה הזאת, שצולמה בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, אבא כמעט נער. מתוך מבטו התמים כבר נרמז זיק של מרדנות בעיניו הבוטחות בעתיד, מי היה מאמין שפעם היה ילד מתוק שכזה. הנה כאן, בתמונה הזאת, שניהם יחד, אח ואחות, חמדת לבם של אבא ואמא שלהם, הרי הם סבא יצחק וסבתא גרטה, כשעדיין האמינו או רצו להאמין שהעולם שלהם.

אילו קפץ הזמן לאחור, אילו רק אפשר היה להתחיל הכול מההתחלה.

התמונה הזו היתה אהובה כנראה גם על אבא. היא היתה ממוסגרת ומונחת ליד מיטתו. כעת היא ליד מיטתי.

האם אבא ואַת הייתם חברים? – אסתר לא עונה לשאלתי. וכמו כדי להסביר מדוע היא ואחיה לא היו בקשר חברי, כפי שנדמה מהתמונות הרבות בהן הם מצולמים יחדיו, היא אומרת שהיתה הפליה ביחס אליה, ודווקא את אבא ולא אותה ההורים טיפחו; הוא למד טניס ופסנתר ואותה הזניחו. וזאת בניגוד למה שאמא שלנו חשבה, שהעדיפו את אסתר.

כשהיתה ילדה – כך אסתר מספרת – הוריה כינו אותה "דוּמָלֶ'ה", כלומר, טיפשונת, ופעם שכנה אמרה לאמה – "למה את מכנה אותה טיפשונת? היא לא!". את אבא שלחו ללמוד בסמינר, והיו הורים ששלחו אז את בנותיהם ללמוד בתיכון בברלין, ואותה הוריה לא שלחו. אבל בבגרותה, היא אומרת, סבא העריך אותה והתייעץ איתה. סבתא היתה מתרעמת על כך שהוא מתייעץ עם בתו ולא איתה.

באלבינג כמעט שלא חשו אנטישמיות. אדרבה, אסתר הרגישה שהבנות בכיתה כיבדו אותה ורצו בחברתה כי היתה "בתו של הכומר היהודי". אסתר, שלמדה בגימנסיה לבנות, מספרת שבשנת 1934 מורה אחת אמרה לה בפני כל הכיתה שהיא מזרעו של יהודה הבוגד שהסגיר את ישו. אסתר בכתה והבנות מכיתתה באו אחר־כך לצדד בה. למחרת, אותה מורה נשאה נאום אנטישמי בפני כל הכיתה ואמרה – "מי שמתנגד לדעותי – שיקום, ואראה מי האויב שלי". אחרי דומייה קלה קמה אחת הבנות, ואחריה קמו כל שאר הבנות. למחרת קראה המנהלת לאסתר ואמרה לה שפיטרה את המורה. "דבר כזה לא היה יכול לקרות בשנים מאוחרות יותר", אומרת אסתר.

אחרי שפורסמו ב־1935 חוקי הגזע, המורה המחנך, שהיה כומר פרוטסטנטי, קרא לאסתר, היהודיה היחידה בכיתה, ואמר לה שהחל מהשנה הבאה ילמדו את חוקי הגזע, והוא לא מציע לה להישאר בבית־הספר, כדי שלא תסבול מיחס עוין. אסתר הכירה לו תודה על יחסו האוהד. דומה שלא הבינה שבין כה וכה החוק החדש אסר מעתה על יהודים ללמוד בבית־ספר. היא עברה להמבורג ולמדה שם במשך חצי שנה עברית ותנ"ך ונושאים נוספים שהיו במסגרת לימודי בנות כהכנה לעלייה לארץ. היא התגוררה במשפחה יהודית ותמורת האירוח שימשה כעוזרת במשפחה.

אסתר מספרת: "החיים היו אז אחרים לגמרי מאשר היום. החינוך היה חינוך מוקפד, פרוסי. בכלל לא דיברו. תארי לך שעד גיל חמש־עשרה לא ידעתי מנין באים תינוקות. היה לנו מורה לטבע שהסביר בעדינות. כך הבנתי. על רגשות בכלל לא דיברו. הייתי סגורה מאוד. וכשעברתי להמבורג, לבדי, והייתי במשפחה שהתייחסה אלי כאל עוזרת, בכלל קפאתי. אולי משם האיפוק הרגשי".

מעולם לא ראינו את אסתר בוכה.

כשהגיעו סרטיפיקטים לעלייה לארץ עבור נוער, אסתר העדיפה שלא לעלות לארץ כדי להישאר ולסייע להוריה, כי אמה עברה ניתוח בבטן ואביה עבר ניתוח בעין. כשאסתר עלתה לארץ ב־1938 דרך עלית הנוער, היא למדה ועבדה שנתיים בכפר הנוער כפר־חסידים שרק הוקם אז, וגם לימדה שם תפירה. כשסבא וסבתא עברו לתל אביב וסבא עבר התקף לב, היא הוזעקה לסייע להם, והתגוררה איתם, בדירה קטנה של שני חדרים בדמי מפתח.

היא עבדה כתופרת בית ובתקופת הצנע הצטיינה ביכלתה להפוך בגדים ישנים לבגדים חדשים ואופנתיים, וכך רכשה לעצמה קליינטורה גדולה. בנוסף לכך הצטרפה ל'הגנה' ועברה אימוני שדה ושימוש בנשק.

לאחר נישואיה התגוררה גם היא בדירת שני חדרים בדמי מפתח, עם בעלה, חמותה ושני הילדים שנולדו להם. שמה המקורי הוא אֶרנָה רוּת, וקראו לה בארץ בשם אחר – אסתר. מה המקור המשפחתי של השם רות שהוענק גם לי? ומדוע אסתר לא שמרה לעצמה את השם רות? – דודה אסתר לא יודעת לענות לשאלתי. השם המשותף הזה הוא קוד סמוי שמחבר בינינו.

אמא, שכדרכה הרגישה תמיד מקופחת, חשה שאסתר וילדיה היו חשובים בעיני הוריו של אבא יותר מאתנו, ילדיהם של אבא ושלה. היתה בה גם תרעומת כלפי סבא וסבתא על שבביקוריהם הספורים בקיבוץ היו מביאים מתנה סמלית קטנטנה בלבד. למעשה גם הם חיו אז בצמצום גדול. כך היו אז החיים בארץ. אבל בנוסף לכך אמא חשבה שגם קָמצו את ידם.

לאסתר היה הסבר אחר: היא נשארה בגרמניה עוד שנתיים אחרי שאבא עלה לארץ, כדי לעזור להוריה, ובתל אביב גרה סמוך אליהם וסייעה להם ללא הרף משך כל חייהם. לכן ברור שנוצרה קרבת לב שונה בינה לבינם, לעומת הקשר עם בנם החלוץ שהיה רחוק בקיבוץ בקצה העמק, ושכדי להגיע אליו צריך היה לנסוע חצי יום לפחות באוטובוסים. ילדיה של אסתר חיו בקרבה ממשית לסבא וסבתא, והקשר שנוצר איתם היה יומיומי וממשי.

צילום באלבום: אורי ואני, בני ארבע-חמש, מצולמים עם דודה אסתר, יושבים בסירה על הירקון. אני, עם צעפלאך – צמות דקיקות – בסרטים לבנים. אסתר ארוכת פנים, חובשת כובע לבן רחב שוליים. גם אורי ואני, משני צידיה, חובשים כובע. התצלומים של אז, בשחור־לבן, מחמיצים את עיניה הכחולות, וגם את העיניים הכחולות שלי ושל אורי. כך הפלגנו עם הדודה היפה שלנו בספינת הירקון לצלם את העתיד.

היינו עכברי כפר קטנים שבאו אל העיר הגדולה. טיפסנו במדרגות הצרות של רחוב גורדון 32, אל הדירה הקטנה, מלוּוים ניחוח עירוני צונן, לחות ומלח ים, באים לבקר את דודה אסתר שתופרת את עונות השנה, עם הנימוס היֶקי ועיני הציפורים הכחולות שלה. באנו לעיר הגדולה לאכול עוגת תפוחים עם "שלָאגזָאנֶה", קצפת שאין כמותה, בכלי כסף ופורצלן פרחוני.

אמרו שאני דומה לאסתר. כילדה, תמיד שמחתי כשחשבו שאנחנו אם ובת, בגלל דמיון מבנה הפנים המוארך, עצמות הלחיים הגבוהות, העיניים התכולות והשיער הבהיר. בבגרותי דָמיתי לה עוד יותר. לא התביישתי כשקראו לי 'שיקסה', כלומר גוֹיה, הרי הייתי דומה לדודה אסתר היפה והאלגנטית. וגם חשבתי – אילו הייתי נולדת וחיה בגרמניה, אפשר שבזכות מראה השיקסה שלי הייתי ניצלת. ברבות הימים אפילו היתה בי גאווה משונה על כך.

אסתר הכירה את לוטר נוירט, בעלה לעתיד, בחוג של יוצאי אירופה בתל אביב. סבא לא היה מרוצה שבחיר לבה היה איש שאינו שומר מצוות, אבל הבין שאין טעם להתנגד, מה גם שאסתר היתה כבר בת עשרים ושבע, גיל מבוגר לאשה להינשא בימים ההם. אסתר מספרת:

כשלוטר בא לאבי לבקש את ידי, אבא שאל אותו אם הוא מוכן לשמור שבת וכשרות. לוטר השיב שאינו יכול להתחייב לזה. אבי חשב קצת, ואחר־כך אמר: "אם אסרב, אני מניח שבכל זאת תתחתנו, אז כדאי שאגיד כן".

כשדודה אסתר התחתנה, ימים אחדים לפני שנולדה אחותי נחמה, היתה לחתונתה, בעיני, אותה חשיבות כמו לנישואי מלכת אנגליה. החתונה התקיימה בבית־הכנסת של יוצאי גרמניה, 'אחוד שיבת ציון', ברחוב בן־יהודה בתל אביב, שסבא היה מאנשי קהילתו.

אורי מספר: "אני הגעתי לחתונה של אסתר ולוטר עם אבא באוטובוס משוריין. הייתי ילד בן שש ובית־שאן דרכה עברנו היתה עיר ערבית עוינת. התפעמתי מאד מההדר והנכבדוּת של הרב החזן ונכבדי קהילת 'איחוד שיבת ציון' שחבשו צילינדרים גבוהים כמנהג אותם ימים. למחרת החתונה חמקתי לחוף פרישמן, שם היו מכונות הימורים וביליארד. איש אחד הרחיק אותי בחביבות ואמר לי שזה לא מקום לילד דתי וקטן כל־כך. כשפניתי משם לחוף הים ראיתי את האונייה אלטלנה נטויה על צידה ומעלה עשן. כעסתי מאוד על הערבים הרעים, לא ידעתי אז שידם של יהודים היתה בדבר".

אסתר, שמעידה על עצמה ש"ירשה את הטמפרמנט" של אמא שלה, מצאה לה בן זוג שקט, בעלה, לוטר, שעלה לארץ מאוסטריה, בגינוני נימוס אירופיים, אדיב ומופנם, זקוף־גו ותמיד מחייך אלינו, עם מטפחת לצווארו, ותמיד לצידה. לוטר היה מראשוני מדריכי התיירים בארץ, הוא עבד כמדריך תיירים עד גיל שמונים וחמש. כשהורי נפרדו לוטר שימש כמגשר ביניהם.

אסתר המשיכה באורח חיים דתי, ולוטר, שבא מבית מתבולל, למד לעשות קידוש בליל שבת ולברך את הילדים. אסתר לא היתה מהמקפידים. היא אמרה: "לריבונו של עולם יש כל־כך הרבה דאגות שאין לו זמן בשביל דברים קטנים כאלה, כמו אִם אשה לובשת מכנסיים, או לא".

בתמונות נעוריה היא יפה ואצילית כמו גרטה גרבו, אבל שלא כמו גרטה גרבו, פניה של אסתר שפעו חום ועיניה זהרו. על גב תמונתה היפה שהעניקה בעלומיה ללוטר היא כותבת את המשפט משיר השירים: "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". כשמלאו לה שבעים שנה, אמר לה לוטר־יוסף בעלה שהיא היפה בנשים. בחתונת הזהב שלהם, הוא מכנה אותה – "אשת חיל שלי", והיא אומרת לו – "תודה שהחזקת מעמד אתי".

אחרי מותו של לוטר, בגיל תשעים ושתיים, אורי ספד לו: "לו ידעת איזה כבוד הבאת לי בקרב ילדי הקיבוץ כאשר הגעת עם מכוניתך האדומה בעלת הניקלים המבריקים לביקור משפחתי עם דודה אסתר. החזה הקטן שלי התנפח מגאווה, שהרי עד אז לא נראתה מכונית כזו בקיבוץ. היה לך הומור מיוחד במינו. כשיצאת מהמכונית חיבקת ונישקת אותי ואני לתומי שאלתי איפה הכיפה שלך. מבלי להתבלבל ענית לי בחיוך כי העיגול במרכז ראשך, הקרחת המבריקה, היא הכיפה שלך. היום אני יודע כי תמיד היתה כיפת שמיים מעל ראשך. ילדי הקיבוץ הכירו אותך כ'דוד יוסף' שהיה מחלק סוכריות לכל הילדים – מצרך שהיה נדיר מאוד בקיבוץ של אותם ימים".

אסתר היתה תופרת חרוצה. חדר השינה שלהם שימש גם כחדר תפירה. אמו של לוטר גרה איתם באותה דירה ולימים רכשו עבורה דירת חדר סמוכה. אסתר טיפלה באמו של לוטר ובהוריה המזדקנים. "אני זו שטיפלתי בכול", אומרת לי אסתר. כשנחשפו הקשיים של אבא שלי בקיבוץ קראו לה לשיחה לקיבוץ ולא להוריו של אבא. היא היתה זו שמצאה לאבא טיפול נאות אחרי שיצא מהקיבוץ. בנוסף לכך אימצה את שכנתה האלמנה ובנה כקרובי משפחה לכל דבר.

כשהמשפחה שלנו התפרקה, אסתר פתחה את ביתה לפנינו, בנדיבות ובאהבה אמהית. היא היתה לנו אם מיטיבה כל חייה. אהבתי אותה אהבה עמוקה השמורה לאם אמיתית.

וכל השנים לא ידענו שבארוחות ליל שבת המשפחתיות, היתה מוסיפה תמיד בעת ברכת המזון גם ברכה עבורנו –

"הרֲחמָן הוא יברך את ילדי נויפלד".

דודה אסתר, שראתה את כאבנו והיתה לאם חלופית עבורנו, נטרה לאמא וכל ימיה לא סלחה לה על שבפירוק המשפחה פגעה בנו, הילדים. למרות זאת, היא עודדה אותנו לשפר את יחסינו עם אמא בתקופות הנתק הקשות.

כשילדיה גדלו, אסתר החלה סוף־סוף להשקיע בעצמה, למדה פיסול במכון אבני אצל רודי להמן, שטרנשוס ואחרים. למדה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, והתגלתה כפסלת מוכשרת. לוטר בעלה עזר לה בשיוף פסלי הפוליאסטר שיצקה. פסליה הוצגו דרך קבע בגלריה חיפאית, נמכרו ומצויים באוספים רבים.

פסליה הפיגורטיביים־אבסטרקטיים של אסתר עוסקים בדמויות אדם, נשים בעיקר, במצבי חיים של אהבה, אמהוּת, שמחה ויגון. רובם פסלים מופנמים, שחוּחים פנימה; כך גידלו נשים בעולם היהודי להיות – להצניע לכת כש"כבודה של בת מלך פנימה". לפסליה איכות נשית, רכה, זורמת. הפסל שלה 'מגילת האדם' שבו דמות אדם מוטמעת במגילה, נועד להביע את הרעיון שלכל אדם יש את סיפורו האישי שמגולם בסיפור הכתוב על מגילת קלף. כשאסתר ביקשה שאכתוב שיר לתערוכת הפסלים שלה, כתבתי עבורה על הפסל הזה:

וְהָאָדָם יִהְיֶה גְּלִיל סֵפֶר / חַיָּיו, תַּכְרִיכָיו, כִּמְגִלָּה לִקְרֹא / בָּהּ פֵּשֶׁר יָמָיו /

הַמִּתְגּוֹלְלִים נִפְרָשִׂים / מִיּוֹם לֵדָתוֹ / עַד יְקִיצָתוֹ, קִצּוֹ, / כִּמְגִלַּת אַחֲרִית.

אבל הפסל האחרון שיצרה, שבעיני הוא המשובח מכל פסליה, בהיותה בת שבעים ושמונה, הוא אחר לגמרי מכל מה שיצרה עד כה: פסל 'המנצח' שמנצח על תזמורת, בתנועת ידיים מונפות כלפי מעלה, השרביט ביד, הגו מוטה לאחור, פניו למרומים, קשוב להשראה רחוקה, ידיו אל התזמורת, בתנועת שליטה פתוחה לעולם. איזו עמדה מנצחת! איזו יכולת לחוות כך את החיוניות והאנרגיה של המנצח על תזמורת החיים! כאן היתה בשלוּת הנפש שהניפה אל־על את הרוח בערוב יום.

במלאת לה שמונים ושמונה יזמה אסתר תערוכה רטרוספקטיבית של פסליה בגלריה מכובדת בחיפה.

אסתר האריכה ימים. אחרי שלוטר נפטר עברה לדיור מוגן, השתתפה שם בפעילויות של ברידג' ומשחקי שח, והמשיכה להיות עבורנו הדודה האהובה. כשמלאו לה שמונים ושבע אמרה לי שהיא עכשיו מרשה לעצמה "להתפנק", מה שכל חייה לא הרשתה לעצמה, כמי שגדלה בחינוך פרוסי. תמיד היתה עושה דברים ולא סתם יושבת לה, כי "לא לעשות" זה "לגנוב זמן מאלוהים". ולהתפנק משמעו לדאוג לעצמה, לעשות מה שטוב לה, ולנוח סתם כך מבלי "לעשות".

והיא פנתה אלי – אז כבר היו מאחורי כמה וכמה ספרים שהוצאתי לאור – ואמרה: "ואַת, אל תחשבי שאת צריכה להיות מי יודע מה. תעשי עכשיו מה שטוב בשבילך, כמו שאמא שלי אמרה – 'אף אחד לא יציב לך מצבה מזהב'".

איך אסביר לה שמה שטוב לי זה לכתוב?

אבל אולי העבירה לי את מה שאמה שמעה מאמה, ונשים העבירו זו לזו, מדור לדור, מה שכפתה עליהן החברה – ש"נשים לא צריכות להיות מי יודע מה". כלומר, לא להיות מה שנועדו להיות באמת מתוקף כשרונותיהן, אלא להיות מה שהמשפחה והחברה רוצה שתהיינה: רעיות ואמהות.

בגיל שמונים ושמונה היא תפרה לעצמה תחפושת פורים, של האשה בסגול, עם כובע סגול מותאם, למסיבת פורים של בית־האבות. בגיל שמונים ותשע היא התחפשה בפורים לצ'רלי צ'פלין וזכתה במקום הראשון בתחרות התחפושות. בקיץ 2011 חגגנו במלאת לה תשעים.

כשדיברנו על המוות הצפוי לבוא מתישהו, אמרה: "אני שלמה עם עצמי, עשיתי בחיי את הדברים הנכונים".

אסתר עונה לכל שאלותי, ודומה שהיא שמחה להתעניינותי ומעוניינת לספר שוב ושוב אותם סיפורים על המשפחה, אבל את הצורך שלי לכתוב על העבר היא פוטרת כלאחר־יד: "אה, אַת נוסטלגית!".

להיות פליטים־מהגרים

אבא נולד בבריזן בשנת 1919, אמא בדרזדן בשנת 1922. חייהם החלו עם הקמת רפובליקת ויימר שהוקמה בגרמניה ב־1919, עם תום מלחמת העולם הראשונה. גרמניה היתה אז מוכה כלכלית ומוראלית. היהודים שתמכו בהתלהבות במאמץ המלחמתי והתגייסו בהמוניהם לצבא הגרמני – הואשמו במפלה ונחשבו חלק ממזימה בולשביקית כלל־עולמית לקעקע את הציווילזציה המערבית. קארל קראוס20 כתב: "[הגרמנים] ישכחו שהפסידו במלחמה, ישכחו שהתחילו בה, ישכחו שניהלו אותה, מסיבה זו היא לא תסתיים".

עם זאת נפתחו אז בפני יהודי גרמניה אפשרויות חדשות לכהן במשרות ממשלתיות ואוניברסיטאיות. היתה זו תקופה של פריחה ספרותית, תרבותית, רוחנית ומדעית של יהודי גרמניה. ובו בזמן התרבו נישואי תערובת, וגילויי אנטישמיות קשים הלכו והחריפו.

המשורר יהודה עמיחי, שגדל בווירצבורג בגרמניה, שם למד אבא בסמינר לפני עלייתו לארץ, אמר פעם שכל מסע המאה העשרים הכבד והבעייתי הונח על כתפיהם של ילידי שנות העשרים, שהיו צעירים אך בוגרים דיים לחוות את עליית הנאציזם והקומוניזם ומלחמת העולם השנייה.

אכן, זנב הדרקון שרבץ בתחילת המאה החבולה הזאת – אחז את הורי וטלטל אותם.

באוקטובר 2006 רות אלמוג כותבת במוסף 'הארץ' על ביקור שלה בווירצבורג בעקבות אביה ועל תחושת קרבה ליהודה עמיחי. היא כותבת: "אולי התמצה הדמיון בין אבי לבין עמיחי באופן שבו דיברו עברית, במבטא היֶקי, שכה קשה להיפרד ממנו. גם אני דיברתי כך כשהייתי קטנה, אבל הלעג שבו זיכה אותי המבטא הזה בכל מקום, והבוז שרחשו אז בארץ ליֶקים התמימים וישרי הדרך, מחק אותו מלשוני. וגם דימיתי תמיד שאנחנו בעצם קרובי משפחה, ושאני אפילו יכולה להוכיח זאת. אמנם רחוקים־רחוקים, אך קרובי משפחה באותו אופן שבו תיאר זאת אבי כשהיה אומר: 'זה רק שהסבתות שלנו תלו כביסה על אותו החבל'". היא גם מספרת שבווירצבורג אמור להיפתח מוזיאון שייקרא 'שלום אירופה', והוא ייוחד להצגת היהדות על כל פניה, ומטרתו ללמד את המבקר בו על חיי היהודים, מנהגיהם, ספריהם הקדושים, חגיהם וכיוצא באלה.

כתבתי לרות אלמוג:

"גם אני הרגשתי קרבת לב מוזרה לעמיחי על שבא מווירצבורג. אבא שלי ז"ל גדל בעיירה קטנה, אלבינג, שכבר אין בה זכר היום ליהדות שהיתה. אין בה נפש יהודית. סבא היה הרב של הקהילה. סבא וסבתא הצליחו לעלות לארץ בדרכונים האחרונים שהיו עבור רבנים ב־1939. אבא למד בווירצבורג בסמינר למורים בשנתיים האחרונות לפני עלייתו לארץ משם בחופזה ב־1936, בהיותו בן שבע־עשרה בטרם ייסגרו שערי הארץ. בעלייתו לארץ נקטעו לימודיו ועתידו הרוחני. הוא בא לארץ עתיר שאיפות חלוציות, הגיע לקיבוץ, אבל כוחו לא עמד לו ורוחו נשברה.

קראתי מה שכתבת על ווירצבורג, כאילו היה זה מחוז אבותי מימים ימימה ופתאום בכיתי מאוד בלי דעת למה".

רות ענתה לי:

"מכתבך עורר בי התרגשות גדולה ובכיתי, כשם שאת בכית, וכל־כך בכיתי שלא הייתי מסוגלת לקרוא אותו לאחי, כי קולי נשבר. ואני מבינה מדוע. הנעדר רודף אותנו כל חיינו, יום יום ואולי אפילו שעה שעה, והוא מעצב אותנו. כיום, אחרי כל־כך הרבה שנים, כבר עברתי את השבעים, אני מרגישה זאת יותר מתמיד. גם את אבי הכריעה הארץ הזאת. הוא הושפל ובֻּזָה ולבו לא עמד בזה.

תודה רבה שכתבת לי. חששתי שלא יהיה לזה שום הד".

מסע החניכה של הורי היה אל ארץ לא נושבת, ארץ שממה וקדחת, בדידות ועוני. אמא צלחה את ים המצוקה. אבא לא. לימים יאמר לי – "הייתי מלא אשליות".

שנים רבות יעברו עד שאבין שהורי החלוצים לא היו אלא מתבגרים שנעזבו לנפשם בארץ תלאובות. ושהחזרה המיוחלת מהגלות אף היא היתה גלות. שנים עברו עד שהבנתי כמה קשה להיות מתבגר עקור, פליט. בציורי החלוצים של יוסל ברגנר אפשר לראות מבעד לתפאורת החלוצים את היותם פליטים. וברגנר מוסיף שהחלוצים הם שחקנים שהשתתפו בהצגת מחזה, ומישהו החליף את התפאורה מאחוריהם והם לא הרגישו. ז'אן אֲמֶרי, יהודי למחצה, שעבר על בשרו את השואה והוא אולי ההוגה הנוקב ביותר העוסק בשואה ובגורלו של קורבן השואה, כותב: "נותרה לי רק שושלת אבות, אבל אבותי היו פרשים עצובים בני בלי ארץ... אחר־כך עוד שללו מהם את זכותם למולדת, ואני נאלצתי לקחת עמי את רוחות הרפאים שלהם לגלוּת". ומוסיף: "אין מולדת חדשה. המולדת היא הארץ שבה עברו עליך ימי ילדותך ונעוריך. מי שאיבד אותה נשאר אדם אבוד... ולבסוף, הפכה שפת האם שלנו לאויבתנו ממש כמי שדיברו בה סביבנו". ובמקום אחר בספר הוא כותב: "אובדן המולדת של האיש שגורש מהרייך השלישי; האיש הזה הזדקן, ובפרק זמן שכבר התארך בינתיים לכמה עשרות שנים, נאלץ ללמוד שהפצע שפערו בבשרו אינו מגליד בנקוף הימים, אלא מחלה ממארת היא, המחמירה עם השנים".

האם זה מה שהורי חשו?

אחרים לפָנַי כבר היטיבו ממני להבין ולנסח, וכל זה כדי שעכשיו, בעת הכתיבה, אני עצמי, באורח מסתורי כלשהו, אוכל להתבונן, ובו בזמן להיות הבעלים של הקול המספר. לקראת סיום הכתיבה של הספר הזה חלמתי שמישהי קוראת את כתב־היד ואומרת לי שהקריאה בו היא כמו הליכה זיגזָגית בשביל שעולה בגבעה ויורד למישור ושוב עולה ויורד. בחלום ידעתי שדבריה הם אישור לאופן שבו הספר כתוב.

בחלום חוזר בחיי הבוגרים אני מהלכת בגבעות ועמקים, לבדי. אני פליטה, ידי בידה של בתי הקטנה, ובידי השנייה סיר לבישול. סיפרתי לאמא את החלום והיא שאלה בתמיהה – איך הגיע אליך החלום שלי?

כמו שיהודה עמיחי כתב: "הֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְעָה בִּי".

איך אפשר להגר בלי להגר מעצמך. אולי זה העניין. איך לתת אמון בעולם שיושיט לך יד ושלא תלך לאיבוד.

פתאום בהלה כזאת של ילדה שנשארת לבדה ומי יבוא לעזרתה.

תמיד הפחד הזה ללכת לאיבוד. וחלומות כאלה.

גם אני כמותה בת מהגרים, ומי לא בארץ הזאת, בכדור הארץ הזה שמסתובב ללא הרף כדי למצוא את מולדתו, כשהשעון המתקתק של פנים כדור הארץ מונה את פסיעותינו.

אמא כתבה עבורנו ביומן שלה: "אני הייתי פליטה בת פליטים. הוריכם גם הם בני פליטים. אתם הדור הראשון שנולד כאן לבני הארץ הזו. מי ייתן שתישארו כאן כל חייכם".

באירוע ספרותי שהתקיים אחרי מות הורי דיברתי על מצוקתם כמהגרים. המשורר חיים גורי עלה אחרַי על הבמה ואמר לי, "ומה היתה הברירה, להישאר בגרמניה ולהישרף במחנות?"

נאלמתי דום.

לא העליתי בדעתי שגם הערבים שברחו מן העמק אל מעֵבר להרים היו פליטים. כל שידעתי הוא שלנו היתה זכות אבות.

אמא ומשפחתה

אמא נולדה ב־19.6.1922, בעיר דרזדן שבגרמניה להוריה אמיל ואווה רוטנשטרייך. באותה שנה כתב רילקה, המשורר הגרמני המופלא, את הסונטות על אורפאוס. סונטות אלה היו יצירתו הגדולה האחרונה. באותה שנה, חבר הלאומים מעביר את המנדט על ארץ ישראל לבריטניה, ואליעזר בן־יהודה, מחיֵה השפה העברית, נפטר. שנה קודם נרצח ביפו הסופר והמנהיג הרוחני יוסף חיים ברנר, על־ידי כנופיית ערבים, ובגרמניה נבחר היטלר כראש המפלגה הנציונל־סוציאליסטית. בשנים 1923-1919, שנות ההיפֶּר־אינפלציה, היתה האנטישמיות בגרמניה פרועה יותר מאשר ב־1933, השנה בה היטלר עלה לשלטון. ב־24.6.1922, חמישה ימים אחרי שאמא נולדה, נרצח שר החוץ היהודי של גרמניה, וולתר רתנאו. היה זה רצח פוליטי על רקע אנטישמי.

אמיל, אביה של אמא, הוא סבא אמיל שמעולם לא הכרתי, הגיע מהקיסרות האוסטרו־הונגרית21 בה שרת כחייל במלחמת העולם הראשונה, אל דרזדן, שם התגוררו כבר ארבעת אחיו, ונישא לאוה שמוצאה מבוקובינה. הוא הצטרף לאֶחיו קרל ומקס, לעסקי אלטע־זאכען, והפך לימים סוחר בדים סיטונאי אמיד. הבית היה ממעמד בורגני, היו בו קריסטלים וכלי חרסינה יפים, אומנת גידלה את הבנות ואמא אהבה אותה מאוד. אמא זוכרת שיעורי בלט, על כך מעידות תמונותיה מאז; ילדה קטנה בבגדי בלט בתנועת מחול. היא זוכרת גם משחקי מלחמה עם בני הדודים, טיול בגן העירוני הגדול המלכותי, טיולים ביערות בסביבה, שם אהבה "להתבודד, לחפש את אלוהים". היא זוכרת שַיִט באגמים, החלקה על קרח, ואת יופיו של חג המולד כשכל הגגות מכוסים בלובן מבהיק ובחלונות העצים נוצצים בקישוטיהם, מעוררי־קנאה.

כשנולדה קראו לה שרלוטה, על שם שפרינצה, אמו של אמיל, שמתה חודשים אחדים לפני שנולדה. שפרינצה היתה שם שכיח בגליציה באזור המזרחי, אזור העיר קולומיאה, הנמצאת היום באוקראינה, שם חיתה אמו של אמיל, ושם גדל אמיל. כאשר אמא נולדה המירו את השם שפרינצה בשרלוטה, שם גרמני ידוע בעל צליל דומה, כשם אהובתו של גתה. שהרי היהודים ראו בהערצתם את גתה הסופר, המשורר, המחזאי, הוגה הדעות והמדען, שהיה עמוד התווך של הספרות הגרמנית, כרטיס כניסה לתרבות הגרמנית.

אבל בילדותה הכול כינו את אמא בשם אורזל, קיצור השם אורסולה שפירושו – דובה. רק כשנכנסה לכיתה א' התברר לה, לתדהמתה, ששמה שרלוטה.

ביומנה אמא כותבת: "כשאמי היתה בת תשעים אמרה לי: 'נתנו לך שם על שם אמו של אבא. שנאתי אותה'". אמא שיערה שמשום כך אמה היתה זו שכינתה אותה אורזל, כי לא רצתה בשמה של חמותה.

אמא היתה הבת השנייה. ראשונה נולדה אחותה יטי. אמה סיפרה לה שאביה התאכזב כשנולדה כי רצה בן אחרי הבת. אבל אמא חשבה שהיא זו שהתאכזבה, כי ציפתה שאם תלד לו בן יאהב אותה בעלה. אולי בגלל זה, אמרה אמא, רציתי להיות בן והייתי משחקת עם הבנים.

מיומנה: "פעמים אינספור אמי סיפרה לי – כשנולדת היית מכוערת כמו קוף, כל הזמן צרחת. אבא לא רצה להסתכל עלייך"

אמא לא אהבה את אמה כבר בילדותה; היא סיפרה שפעם כשביקרה עם אביה בבית של אנשים שמעה שהקריאו ברכה שכתובה בכרטיס ברכה ליום האם ותהתה: היא לא ידעה שככה מרגישים כלפי אם.

היא מתארת את אמה כאשה מניפולטיבית, שהשליטה את רצונה בעורמה ובסכסכנות, כשהיא מנצלת את נקודות־התורפה החלשות של האדם. היו מריבות קשות בין ההורים. פעם אחת אביה צעק לבנות לקרוא לשכנים "כדי שלא יקרה כאן אסון". היא היתה צובטת ומכה את בנותיה, מצליפה באצבעותיהן במקל דק, בעיקר את יטי, אחותה הגדולה של אמא, ולעתים גם את אמי. אבל היא גם שיחקה איתן, דאגה, ותפרה להן שמלות. היא היטיבה לטפל בהן כשהיו חולות, היתה עקרת בית מעולה, המזווה היה מלא מעדני בית שרקחה, ואהבה לארח. היא נהגה לקחת את הבנות למסע מדידות בגדים בחנויות, כדי לאתר את הדוגמאות הרצויות לה, ובעקבות מדידות השווא, שהבנות היו מתביישות בהן, היתה תופרת להן בעצמה. לעומת זאת, כשהיה צורך בעזרתה בחנות הבדים המשפחתית, ותפקידה היה לתפור לקונים מהבדים שקנו בחנות, תפרה כראות עיניה ולא כפי שביקשו. האם היה זה חוש מציאות משובש וקפריזי, או מניפולציה מתוחכמת כדי שיִפטרו אותה מכורח העבודה?

כשהבנות בגרו, הן סירבו שאימן תתפור את בגדיהן. פעם אחת אביהן התערב לטובתן במאבק הזה, וחטף את השמלה של יטי וזרק אותה לתנור. אמא מספרת שהיו לאמה מנהגי ניקיון מוזרים, כמו לכסות את רצפות הפרקט ואת שֵיש המטבח בעיתונים, כדי לא ללכלך את השיש.

הכירולוגית הקוראת לאמא בכף ידה אומרת לה: היתה לך אמא רעה אבל נולדת באהבה. ביומנה אמא כתבה על אמה:

"לא יכולתי לאהוב אותה. חשבתי שמשהו לא בסדר אתי. ככל שהציקה לי התמרדתי נגדה. היו לנו לא מעט עימותים. יום אחד אמרה לי: אני מאחלת לך שילדייך יעשו לך מה שעשית לי. קללה זו רבצה עלי והיו שנים בהן התקיימה ועוד איך! אני קיבלתי הרבה אהבה מצד אבי שהרעיף עלי אהבה כאב וכאם גם יחד. מה גדול חטאה של אמי שרצתה רצופות לפגוע גם באהבה זו, לפגוע בדמות הטובה היחידה שנצרתי בלבי".

ובכל־זאת, אומרת אמא על עצמה, שלא הבינה בילדותה כמה היה רע לה בבית הוריה. כשרצתה כל־כך לעלות לארץ, שמעה את המדריכים בתנועת הנוער מדברים על הצורך של אמא לצאת מבית שכזה.

כשאמא כתבה עבורנו על ילדותה, משום־מה העדיפה לכתוב בגוף שלישי: "כשאורזל היתה ילדה קטנה נודע לה על יהדותה כשילדי השכנים כינו אותה ואת אחותה בלהט של ריב בתוך משחקי ילדים בחצר – יהודים מלוכלכים. הן לא הבינו את משמעות הדברים. אבל הן חשו שהכוונה היתה לקלל אותן, להעליב אותן עלבון נוראי. יד ביד עלו במדרגות הבית אל דירתם, בוכות מרוב עלבון. ההורים לא היו בבית. שכנה פתחה להן את הדלת, הכניסה אותן אל ביתה, כיבדה אותן במשקה קקאו חם, ואמרה, 'אל תתרגשו, קורה שילדים רבים'. בערב שאלה את אביה, ואז אביה הסביר לה שהם יהודים, אלא שרצוי לא לדבר על יהדותם. מאז ליוותה אותה תחושה מוזרה ומטרידה; היא ידעה שהיא שונה. היא המשיכה לשחק עם הילדים, אבל היתה לה תחושה של זרות וחוסר שייכות. היא חשה דחויה הן על־ידי אמה והן בשל יהדותה.

"הוריה היו יהודים מתבוללים והיא למדה בבית־ספר נוצרי, ודווקא שם למדה על משמעות היהדות מחמש חברותיה היהודיות, שחשבו שאינה יהודייה, כשיום אחד הודיעה לה חברה אחת שהוריה לא מרשים לה לשבת על־ידה משום שהיא אוכלת נקניק בחמאה, וחברה אחרת אמרה לה שהוריה לא מרשים לה לשחק איתה כי היא כותבת בשבת. גם ברחוב דאגו לכך שתהיה מודעת ליהדותה – בדרכה אל בית־הספר קראו אחריה אנשים אותם לא הכירה 'יוּדֶה'. מנין הם יודעים שאני יהודייה, תהתה, רבים מבין הגרמנים הם כהי עיניים ושיער כמוני.

"היא ביקשה מאמה לא לתת לה עוד כריכים של נקניק בחמאה, ומאביה ביקשה רשות לא לכתוב בשבת, וגם הלכה זמן־מה ל'חדר' של בנות, ללמוד יהדות ועברית כדי להיות כמו חברותיה היהודיות אותן הכירה בבית־הספר הנוצרי. אחת מהן היתה רוזל־רחל איתה התיידדה בכיתה א'. את רוזל היא הביאה איתה אל ביתה. רוזל, חברתה החדשה של אורזל, שהיתה בעלת שיער שחור מתולתל, שאלה אותה: 'מה אתם, יהודים או נוצרים?' אורזל שזכרה את אזהרות אביה [שלא לדבר על יהדותם] לא רצתה לענות. 'הגידי אַת' – ביקשה. 'קודם את'. לבסוף רוזל נתרצתה. 'אנחנו יהודים', אמרה. 'גם אנחנו', קראה אורזל בשמחה וברגש הקלה. אותו יום נשארה רוזל בביתה של אורזל שעות רבות. הוריה של רוזל חיפשו אותה בדאגה הולכת וגוברת, וכשחזרה הביתה קיבלה מכות נמרצות. אך אלה רק הידקו את הקשר שנוצר באותו יום בין הבנות".

רוזל ואורזל נהיו לחברות קרובות מאוד. ובית הוריה של רוזל היה לאמא בית שני. רוזל־רחל מספרת לי: "באמצע שנת הלימודים של כיתה א', יום אחד באמצע השיעור נכנס המנהל עם תלמידה חדשה. היא לבשה מעיל פרווה לבן, שערותיה שחורות בתסרוקת פוני וחבשה כובע ברט אדום. מאותו יום, בשנת 1928, היה גורלנו משותף ודרכינו לא נפרדו עד לאותו רגע שבחורים נכנסו לחיינו, או נגיד, ירדו לחיינו. לאה גרה בכיכר דיפוֹלדיסוַלדֶר, בקצה הרחוב שבו גרתי אני. הכיכר היתה מוקפת בתים עתיקים בנויים באבן אפורה ובמרכזה מגדל גבוה עם שעון. בדרך־כלל עברתי מן הבית שלי דרך הכיכר וצעקתי את שמה. חיכיתי לה מתחת לגזוזטרה, עליה עמדה וצווחה: 'עוד רגע!'. לא פעם ולא פעמיים, איחרנו בגללה לבית־הספר. מביתה רצנו דרך אחד הרחובות ולפעמים פגשנו שם את יוסף קופלר ז"ל, שלמד איתנו בבית־הספר, אבל לא שמנו לב אליו, כי היה צעיר מאתנו. בקיבוץ כבר שמנו לב אליו, כי היה יפה תואר. הוא נפל בשיירת הל"ה בדרך לגוש עציון.

"לאחֵר לבית־הספר בגרמניה זה חלק של סרט זוועה. אתה נכנס לבניין שקט לחלוטין, ללא נפש חיה במסדרונות הארוכים לאינסוף, רק שתי יהודיות קטנות החוששות לדפוק בדלת. הלכנו ביחד לאותו בית־ספר, ביחד ל'חדר', כן, היה דבר כזה בעירנו עבור בנות, גם אליו הגענו תמיד בריצה ובאיחור. ביחד הלכנו לברית הנוער של צעירי מזרחי וביחד אספנו כסף עבור 'תורה ועבודה'.

"אהבתי לבוא לביתה של לאה, כי דירתם היתה מפוארת בהשוואה לבית שבו אנחנו גרנו. למשפחת רוטנשטרייך היתה דירה גדולה ומרווחת בה היה מקום למשחקים שדורשים מרחב. במטבח הגדול, למשל, ערכנו מרוצי־מכשולים בין רגלי השולחנות. בחדר השינה היה חדר הארונות מלא בגדים מעניינים, הצגנו לפני המראָה מחזות פרי דמיוננו, בהתאם למלבושים שגילינו באותו חדר. בתקרת הסלון היו ציורי ערבסקות, בסלון היה ארון ספרים גדול ובו ספרים רבים, ביניהם כתבי גתה ושילר, בפינה היה שולחן קטן שמוטבע בו לוח שח, על קיר הסלון תמונה שבה אמיל, אביה של לאה, מִסגר שטרי כסף מתקופת השפל הכלכלי של שנות העשרים, ובכניסה לדירה המרווחת היו כיסאות מקלעת נצרים. בקצה הכיכר, קרוב לבית שלי, היתה בזמנו מערכת עיתון יומי – 'חדשות דרזדן'. אני ולאה היינו בה אורחות־שנורריות קבועות. קיבלנו שם בחינם נייר, בריסטולים וניירות צבעוניים בכמויות לא מבוטלות ועשינו מהם אלבומים ומחברות וכל מיני יצירות. ילדותנו בדרזדן, עד בואה של הסוּפה, היתה טובה".

ואמא מוסיפה: "חיי וחייה, כל אחד מעגל שלם, שני מעגלים משלימים זה את זה. קראו לנו התאומות. יחד שיחקנו כל הימים לפני המראה הגדולה בחדר השינה. היינו פיה טובה וגם נסיכה".

אמא, שבילדותה חלמה שתהיה לה אמא אחרת, וראתה בביתה יחסים משפחתיים עגומים, ראתה בביתה של רחל אם חמה ואוהבת ובעל־אב שהיה ידידם של ילדיו. לעומת משפחתה הבורגנית של אמא, היה זה בית דל אמצעים אבל עשיר ברגש ורוח. אמא זכרה בהערצה את משה, אביה של רחל, שהיה אוטודידקט, איש בעל שאר־רוח, שציטט את הרמב"ם ושפינוזה, וחזר ושָנָה: "מי שיודע שאינו יודע – יודע". רחל מספרת שהיא זוכרת עצמה כיהודייה גאה. כבר בגיל ארבע כששאלו אותה מה אביה עושה, ענתה – "אבא שלי יהודי".

כמו אמיל, אביה של אמא, משה עסק בסחר טקסטיל. גם הוא היה "אוסטיודן", והיה אדם דתי, ובשבת הלך לבית־הכנסת עם אבנט משי למותניו, שהבדיל בין רוחניות לגשמיות. בגרמניה קיצר את פאותיו ו"בלע את התרבות הגרמנית". אמה גידלה את הילדים ודיברה יידיש. רחל זוכרת ילדות מאושרת.

ה'חדר' שבו למדו היה אופייני לחדר המתואר בסיפורי הספרים ממזרח אירופה. רהיטים ישנים, צפיפות, ומלמד צולע שרָדָה בבנות במקלו. יום אחד ניסה להרים את מקלו על אמא. היא התחמקה והוא רדף אחריה בין הספסלים. מאז חדלה לבקר בחדר. היא שבה לחדר כשהגיע רב צעיר ומעניין. לרב הזה, קוניסברגר שמו, היתה השפעה רבה על הבנות. הן הקפידו בקיום מצוות ודינים בהשפעתו, אך כשפנו אליו הבנות בדבר דין שידע שקשה יהיה להן לקיים, ביקש, "אל תשאלו. מוטב כך. כל זמן שאינכן יודעות, אינכן עוברות עברה ביודעין". חכם היה, אומרת אמא. בחדר למדו חומש, תפילה ודינים. יום אחד אמר לאורזל־שרלוטה, היא אמי, "את קוראת כמו גוֹיה". פגיעה זו גרמה לכך שהחליטה להראות לו שהוא טועה. היא התאמנה בפענוח האותיות העבריות, למדה, שיננה, ולא עבר זמן רב ונהיתה אחת התלמידות המצטיינות בחדר. אמא כתבה: "הדודה ברטה נהגה לקרוא בספר 'צאינה וראינה' ביידיש22 ונתנה לי לקרוא. איכשהו הצלחתי, כי למדתי בחדר וידעתי לקרוא אותיות עבריות, כך עליתי בדרגה בעיניה בזכות קריאתי. היא לא ידעה ש'שברתי את השיניים' בעת קריאתי".

שומרי המסורת שבדרזדן הלכו לבית־הכנסת שלהם, ה'סינגוגה', בו ניגנו בעוגב, והתייחסו בהתנשאות ובזלזול אל ה'אוסטיודן', יהודי מזרח אירופה, שבתי־הכנסת שלהם היו 'שטיבל'. גם יהודי מזרח אירופה לא היו מאוחדים ביותר. הם הקימו בתי תפילה רבים בעיר, וכינו אלה את אלה בכינויי גנאי, כמו 'פוניה גנב', או 'גליצינר'.

קשה לתאר היום, אומרת אמא, איזו התנשאות הפגינו יהודי גרמניה כלפי יהודי ה'אוסטיודן', שבאו ממזרח אירופה; היהודים הגרמנים היו עשירים, משכילים, סנובים. הם זלזלו באוסטיודן העניים לבושי הקפוטה הנחותים והתבוננו בהם בעיני הגרמנים עצמם, שראו בהם יצורים דוחים. עמוס אילון כותב על כך בספרו 'רקוויאם גרמני':

לדבריו, הרתיעה שחשו יהודים ילידי גרמניה למראה יהודי המזרח, ה'אוסטיודן', שיקפה פחד מתמיד שמא יזוהו עמם. הבאים זה מקרוב הביכו את המתבוללים בכך שהזכירו להם את אבותיהם. רבים התפרנסו כרוכלים, ובכך אישרו את הסטריאוטיפ הנודע לשימצה של [האנטישמי] טרייטשקה על 'יהודונים מוכרי מכנסיים'. נמצא אישור, כביכול, למיתוס על יהודי המזרח כפרימיטיביים וחסרי נימוסים. סבא אמיל, אביה של אמי, לא היה "מוכר מכנסיים" אלא סוחר בדים אמיד, ובוודאי שלא גידל פיאות ולא חבש שטריימל.

בתחושת הזלזול הזו אמא נתקלה גם בנישואיה.

חיבה של ממש לא נוצרה אף פעם בין הוריו של אבא לבין אמא שהרגישה שלא באמת קיבלו אותה. הזלזול המסוים של סבא וסבתא כלפי בנם יחידם חבַר למבט המתנשא שלהם כלפי אמא, שמוצאה 'אוסטיוּדֶן' – ממזרח אירופה – כי אביה מוצאו מגליציה המזרחית, ואמה מבוקובינה-רומניה. לעומת הוריה, הם היו היֶקים המכובדים. סבא עצמו שכח, כפי הנראה, שמשפחתו שלו מקורה ממזרח אירופה. סבא רבה שלו, מאיר מפוזנאן שבמזרח אירופה, ממשיך לצפות בנו מהתמונה בכותלי ביתה של אסתר והוא עדיין לבוש בגדי יהודי מסורתי.

אמא אמרה שרק אחרי שסבא יצחק ראה את תצלום סבה – שהוא לבוש כמותו חליפה אירופית, ולא בבגדי יהודי עם גלימה ופאות מן השטעטל – הִתרצה.

"תתנחמי" – אמרתי לאמא – "גם ישעיהו ליבוביץ סיפר שהורי אשתו סירבו בתחילה שבתם תינשא לו משום שהיה 'אוסטיודן'".

אבל גם בזקנתה, בבית־האבות, כשנשאלה מנין היא, אמא חשה את המבט המתנשא של שאר הדיירות כלפיה, על שום שהיא 'אוסטיודן'.

משפחת אמא היו מתבוללים אך שומרי מסורת, היו אירועים משפחתיים, בהם התכנסו ושמעו בגרמופון בנוסטלגיה גדולה שירים ביידיש, ורק בחגים הלכו לבית־הכנסת. כילדה הכירה את בית־הכנסת כמקום מפגש חברתי להפגנת בגדים וכובעים ולא כמקום קדוש, כשרוב המתפללים לא הבינו את התפילה העברית. היא זוכרת שבעת תפילת 'מזכיר נשמות', לאלו שלא התמצאו, היה כתוב בשולי התפילה, ביידיש – "הִיר וִוינט" – כלומר, כאן בוכים.

מילדותה שמורות לאמא תמונות בהן היא נראית בלבוש אריסטוקרטי ואלגנטי, אבל בנעוריה היא מצולמת בבגדים פשוטים, נטולי חן, שלא מחמיאים לגזרתה, משום שהיתה חברה בתנועת נוער שדגלה בפשטות גם בלבוש. אמא סיפרה: "קראתי בלהיטות ספרות גרמנית קלאסית והאמנתי ברוח הנאצלת של העם הגרמני. למרות המריבות בבית ולמרות האיבה הנאצית שהלכה וצמחה – לקחנו לעצמנו מהחיים מה שהיה. אבא אהב אותי מאוד, היו לי ה'חדר', החברות, תנועת הנוער והבית של רחל והייתי אני".

"וזה מה שלא היית בקיבוץ. בקיבוץ לא היית אַת", אני אומרת.

אמא מופתעת. העיניים הירוקות־חומות בורקות להרף רגע, היא מנידה בראשה ואומרת לאיטה: "כן, זה מה שהיה".

ב־1933 הנאצים עלו לשלטון ובבית־הספר החלו להתעלל ביהודים. ב־1937 אמא ורחל עלו לארץ ביחד עם עוד בנות במסגרת עליית הנוער. הן הגיעו אל 'בית צעירות מזרחי' בירושלים.

ביומניה מאז, רחל כותבת: "19.8.1938. אורזל [שמה המקורי של אמא] אמרה לי שבעזרת השיחות שהיו לנו היא גיבשה לעצמה עמדה חיובית על הקיבוץ. לפני זה היא היתה נגד, כי היא לא סוציאליסטית. אורזל היא השואלת שאלות על משמעות החיים, על אלוהים וכגון אלה – למרות שהיא בעד החיים בקיבוץ, עדיין לא ברור לה איך בדיוק לתת משמעות לחיים. לאורזל יש הרבה שכל והצלחה בנאומיה, כי היא מתפללת לאלוהים ברצינות".

במלאת לאמא שבעים, רחל לבני, היא חברתה רוזל מאז, כותבת לה, כשהיא מתייחסת לתקופת לימודיהן בבית צעירות מזרחי בירושלים: "כשאני מסתכלת ביומנים שלי, רואה אני כמה קנאה עוררה בי לאה בהצלחותיה בחברה, בארגון עניינים, אפילו פעם ארגנה מרד ממשי נגד ממסד ההדרכה במוסד, כי טענה שנמאס לנו מן המדריכות, הגיע הזמן שיהיה לנו מדריך גבר!".

בהמשך רחל כותבת: "במכתבים של אבי באותן שנים, אין מכתב שלאה לא נזכרת בו. הוא מתאר באותם מכתבים ראשונים את הציפיה למכתבים מאתנו, מארץ הקודש, איך הוא ברחוב מצפה לדוור, ואיך הוא שולח אחד הילדים לבית של הוריה של לאה, בית רוטנשטרייך, לשאול אם הגיע כבר משהו מלאה, איך אמיל, אביה של לאה, מופיע תיכף ומיד כשיש מכתב מלאה, ואיך אבי ואביה רצים זה לקראת זה, ומנופפים במכתבים שבידיהם, ואיך אבי ואמיל קוראים, ביחד, בדמעות, את מה שכתבו בנותיהן האהובות! אני חושבת שלהורינו היו יחסים טובים ביניהם בזכות ידידותנו".

ואני רושמת לעצמי הערת שוליים – היכן היו האמהות?

שישים שנה אחרי עלייתן לארץ, רוזל־רחל לרר, שהיתה לרחל לבני, מצליחה לאתר את אחת־עשרה ה'בנות' שעלו לארץ יחד במסגרת עליית הנוער, ולארגן פגישת מחזור. רחל פונה לארכיון הציוני שבירושלים ומקבלת חומר רקע על אותה תקופה של אז. בחוברת שהיא מוציאה לקראת המפגש, היא מצטטת התכתבות בין אנשי עליית הנוער בארץ ובברלין, שארגנו את הבאתן של אחת־עשרה בנות דתיות כשהתפנה מקום בבית צעירות בירושלים. מירושלים נשלחה בקשה להביא בנות ובברלין בחרו בנות מתאימות ממחנה ההכשרה ואישרו עבורן סרטיפיקטים. היא מספרת על התכתבות מפורטת שמדווחת על נסיעתן והגעתן, פרטי הטיפול בבעיות קטנות שצצו בדרך ובארץ, כמו אובדן מזוודות וקלקול מטען בדרך, וגם מעקב אחר שלומן, בריאותן, צורכיהן והשתלבותן בארץ.

רחל מסכמת: "אנחנו, קבוצה קטנה של אחת־עשרה בנות, ניצלנו מתופת אירופה הודות לראיית הנולד של אנשים טובים ומסורים. היינו תמימים ולא ידענו ממה ניצלנו, ושפשוט היה לנו מזל. מתוך חליפת מכתבים זו מתגלה לנו כמה עמוקה היתה הדאגה לגורל של כל אחת ואחת מאתנו. כל פרט שיכול היה להיות לבעיה טופל, החל בעיסוק בחפצים האישיים ועד דאגה לבריאותנו. כולנו השתלבנו במרקם החברה שנוצרה כאן. מי בקיבוץ, מי בבית, ומי בעבודה מחוץ לבית. הקמנו משפחות, כולנו פה בארץ. ואם ישאלו אותנו היום, כשמלאו מאה שנה לציונות, אם אנחנו ציוניות, נצביע על חיינו, חיינו שהם ציונות הלכה למעשה".

מההתכתבות של אמי עם אביה לא נותר דבר. רחל לרר, לעומתה, שמרה על מכתבי אביה בארגז. אבל רק לעת זקנתה, אחרי שכבר מלאו לה שמונים, תרגמה לעברית את אלה מביניהם שלא כורסמו על־ידי העכברים במחסן, והדפיסה אותם. המכתבים מרגשים מאוד. בתוך הדרמה של געגועי אב־בת נשזרת במכתבים דרמה שנייה, והיא היחסים המרובעים בין אמא וחברתה רחל שנמצאות בארץ בבית צעירות ואחר־כך בהכשרה, ובין האבות: משה – אביה של רחל, ואמיל – אביה של אמא. ממכתביו של משה לבתו רחל אפשר להבין את הספקות והקשיים שלה, וסביר להניח שגם של אמא ושאר הבנות שחיו לבדן בארץ זרה, בבית צעירות ואחר־כך בתקופת ההכשרה. הוא כותב לה: "את צריכה להיות סבלנית. את נסעת לארץ עם אידיאל, ואני קינאתי בך, והלא לא תהיי מוּגת־לב למרוד במחשבתך. לפנייך גדולות, לא רק בשבילך ובשבילנו, אלא בשביל עמנו, אשר במשך 2000 שנה חיכה לזמן שאת תהיי ראויה לחיות בו. לכן, אם לא הכל יפה כמו שתיארת לעצמך, כמו שחלמת, הרימי ראש". ובמכתב אחר: "ולשם מה את שם? כך את שואלת? אני אשיב לך תשובות. ראשית כל, לבנות את עתידך, ושנית, לבנות את הארץ, שזה אתגר קדוש! גם אם זה קשה לך, אלפי אנשים בגלות מקנאים בך, למרות הקשיים שיש לכם שם, ורוצים להיות שם".

מאוחר יותר שומעים ממכתבו על יחסי הבנות: "על יחסייך עם אורזל [היא לאה, אמי] – מאוד התאכזבתי, חשבתי שהידידות ביניכן לעולם לא תעורער. אני רואה שטעיתי, ואת לא כותבת את ההסבר להתרחקות הזו. לפני שלוש שנים שוחחתי עם רוטנשטרייך על ידידותכן והוא אמר אז שרק גבר יפריד ביניכן. אולי הוא צדק?"

הוא צדק. רחל, כמו אמא, עברה מ'בית צעירות מזרחי' להכשרה של קבוצת 'אמונים'. שם פגשה בצבי לבני והם נישאו ועזבו את ההכשרה אל כפר חסידים ומשם למושב הזורעים.

כשחל איסור לקנות בחנויות של יהודים, וכיוון שאנשי אס.אס. עמדו ליד חנויות היהודים כדי למנוע מסחר, הועברה הסחורה מחנות הבדים של אמיל לביתם. אמיל רכש רכב עם נהג גרמני צעיר ונסע לכפרים בסביבה למכור את תוצרתו. אחר־כך ניסה ללמוד זגגות, כדי לקבל בזכות היותו 'בעל מלאכה' את הסרטיפיקט לארץ, אבל לשווא. הוא ניסה להשיג כניסה לארגנטינה לחוות החקלאיות של פיק"א, אבל נדחה כי לא היו לו בנים שיוכלו לעבוד בחווה. אחרי ליל הבדולח הוצא עם משפחתו מדירתו המרווחת והם הועברו לדירת גג באחת הסמטאות.

הוריה של אמא היו ממזרח אירופה ולא היתה להם אזרחות גרמנית. הם הגיעו לגרמניה מהקיסרות האוסטרו־הונגרית שכבר חדלה להתקיים ולכן בדרכון שלהם היה כתוב – נטולי אזרחות, וזה בסופו של דבר מה שהציל אותם. כשהנאצים החלו לגרש יהודים, אמיל ומשפחתו נשארו בגרמניה כי לא היה לאן לגרש אותם, לעומת שאר אחיו שהיתה להם אזרחות פולנית23 ולכן גורשו לפולין.

ובינתיים הוצא צו שעל כל יהודי להתייצב פעמיים בשבוע לעבודת חפירה. "לעבודה חקלאית בארגנטינה לא נמצא כשיר. עבור הגרמנים כל יהודי היה כשיר לעבודה", אומרת אמא. בתמונה באלבום סבי אמיל עומד בין גברים אחרים וחופר. מאוחר יותר ניסה יחד עם חבר לגנוב את הגבול לצ'כיה, כדי לקחת אחר־כך גם את משפחתו, אבל נתפש והובא למחנה הריכוז דכאו.

משה לרר, אביה של רחל, כותב אז לרחל:

... מה קרה לאמיל רוטנשטרייך, אין לנו מלים להביע את כאבינו, הלוואי שאלוהים ייתן שיחזור בשלום ובריא הביתה. אני מתאר לעצמי מה עובר על אורזל [היא אמי], האם רוטנשטרייך עצמו כתב לאורזל? עמדי לצידה והסיחי את דעתה מהצרות... האם אורזל מאד עצובה?

משה ומשפחתו, שהיו בעלי אזרחות פולנית, גורשו בהמשך הזמן לפולין. במכתבים האוהבים ומכמירי הלב שלו אל בתו, הוא מתחנן שתענה למכתביו, ותספר על חייה, ומתרעם שאינה מבינה כמה חשוב להם לשמוע ממנה. הקורא במכתבים המפצירים של משה יודע בכאב מה שאיש לא יכול היה לדעת אז: את הסוף הבלתי־נמנע של שואת יהדות אירופה, ושגעגועיו לבתו הם חסרי תכלית, וכשיחדלו מכתביו להגיע, פירוש הדבר יהיה היספותו עם אשתו וילדיו ב־1941.

לימים אמרה רחל כי הגשמת חלום העלייה הקהתה את חושיה והיא לא הרבתה לחשוב על גורל משפחתה באירופה. מאוחר יותר החלו ייסורי המצפון; היא רואה היום מהמכתבים כמה לא היתה קשובה לצרות שלהם. ההיסטוריון זאב לקויר, שכתב על הדור של יוצאי גרמניה שברחו טרם השואה, מספר ששמע עדות כזו מצעירים רבים, שהיו עסוקים אז בהקלטותם בארץ ולא התייחסו למכתבי הוריהם.

ובינתיים שוחרר אמיל מדכאו ב־1939 בזכות השתדלותה של סבתא חוה בביקורים תכופים של שוחד אצל קציני האס.אס., והודות לכך שהשיגה אשרת כניסה לבוליביה בעזרת הרמן אחיה שחי בארגנטינה. עניין תמוה זה של השחרור ממחנה ריכוז התבאר לי כשחיפשתי מה נכתב אודות התקופה ההיא, ומצאתי שאחרי ליל הבדולח נכלאו במחנות ריכוז כשלושים וחמישה אלף גברים יהודים, לא כדי להשמיד אותם אלא בכוונה מפורשת לזרז את ההגירה מגרמניה. רוב היהודים שנעצרו אז במחנות גורשו מגרמניה משום שמשפחותיהם המבוהלות עשו כל מאמץ אפשרי כדי להשיג להם אשרה או יציאה בלתי־לגלית מגרמניה. סיפרו שאמיל חזר הביתה אחרי שלושה חודשים במצב איום ונורא. כשדפק בדלת, אווה אשתו לא הכירה אותו.

סבא אמיל, סבתא אווה־חוה, ויטי בתם, אחותה היחידה של אמא, היגרו לבוליביה. אחרי שנים אמיל ואווה־חוה התגרשו, ואווה עלתה לארץ.

דרזדן

דרזדן, שעל הנהר אלבה, שנחשבה העיר האלגנטית והיפה בגרמניה, היתה מרכז של אמנות, תרבות והומניזם עבור אנשי הרוח בגרמניה, והיתה עיר מפוארת בארכיטקטורה בסגנון הבארוק. היא נקראה 'פירנצה על האלבה'. האלבה הוא הגדול בנהרות הנשפכים לים בגרמניה. פלגיו הקטנים מבתרים את ההרים ויוצרים נוף יפה הנקרא בלשון הגזמה שווייץ הסאכסונית. מדרום לגבעות אלו יושבת העיר דרזדן, בירת סאכסוניה. מאז ייסודה של העיר במאה השלוש־עשרה היו בה יהודים, ובכל מאות השנים הללו הם סבלו מרדיפות וגזירות. יהודי דרזדן כונו בזלזול 'הוֹפיוּדן' – יהודי חצר. ביחס לשאר ערי גרמניה היו בדרזדן מעט יהודים. ב־1933 היו בה רק 6000 יהודים. על אריחי מייסן שמופקים מחרסינה ידועה ביופיה בעיר מייסן שליד דרזדן, ציווה היטלר לחקוק: "כשאני נאבק ביהודים אני משרת את אלוהים".

בשנת 1905 נוסדה בדרזדן תנועת ציור אקספרסיוניסטית שנקראה 'הגשר' – צייריה נקראו כך על שם הגשרים שבדרזדן, וכדי ליצור גשר בין החיים והאמנות, שקראה לחיים פנימיים, טבע וחיים יחד, אמנות וחיים יחד. בציוריהם של ציירי 'הגשר' צבעים חריפים, גולמיים. בביקור בתערוכת האקספרסיוניזם הגרמני בברלין ב־2005, אני מתבוננת בתחושת אי־שקט בציורים האלה, שכמו ציורים אקספרסיוניסטיים אחרים בגרמניה של בין שתי המלחמות, מבעבעת בהם יצריות בוטה, באדום ובשחור ובקווים שחורים, חדים ואכזריים, הטומנים בחובּם, את האלימות של מלחמת העולם הראשונה והשנייה ואת השואה הצפויה שנצטברה שם, כבר אז, כחשרת עננים.

בליל הבדולח נשרף כליל בית־הכנסת של דרזדן, שהיה בית־הכנסת הגדול ביותר בגרמניה. ארבע מכוניות כיבוי אש הגיעו אז למקום כדי לכבות את השרפה, אבל אנשי האס.אס. לא נתנו להם לגשת.

משה לרר, אביה של רחל, כותב לה על כך, כשהוא בפולין אליה גורש:

ינואר 1939. מדרזדן לא קבלתי מאף אחד ידיעה. רק שמעתי שהדירה שלנו חתומה על ידי המשטרה. איפה נמצא רוטנשטרייך? האם יש לאורזל ידיעה? לפני שבוע פגשתי את מר פנר. הוא סיפר לי מה שמע מדרזדן. אומרים שהיה איום ונורא, ושמר פשמן נורה, כי לא נתן לשדוד את הטמפל [בית־הכנסת, הסינגוגה], ובכלל, מן הטמפל לא נשאר כלום, רק המקום בו עמד. את בית־המדרש שדדו לחלוטין. מה עוד אכתוב לך? העיקר אנו בריאים.

בבית־הכנסת היה מגן דוד מזהב. הגרמנים חשבו שהוא מזהב טהור ולקחו אותו ושמרו אותו בבית מכבי האש. אחד מאנשי מכבי האש ראה שהגרמנים רצו להתיך את מגן הדוד, והוא, או שחשב שיש בו קדושה, או שסתם חמד את מגן הדוד המוזהב, הסתיר אותו במעילו, ועל אופניו לקח אותו והחביא אותו במרתף של חמיו. במרתף ההוא הסתתרה המשפחה שלו כשהאמריקאים הפציצו את דרזדן. הם ניצלו, והאמינו שמגן הדוד מזהב הוא ששמר עליהם וביתם לא הופצץ. לכן הם החזירו אותו לקהילה היהודית אחרי המלחמה. מבית־הכנסת הגדול שנשרף בליל הבדולח נותר אפוא רק מגן דוד מוזהב, אוד מוצל מאש.

בדרזדן היו ערב המלחמה כששת אלפים יהודים. לפחות חצי מהם הצילו עצמם על־ידי הגירה. כשלושת אלפים נספו. בחודש שאורי אחי נולד, בנובמבר 1942, גורשו 279 היהודים האחרונים של דרזדן אל מחנות ההשמדה. כשנה אחרי שנולדתי, ב־13 בפברואר 1945, החריבו הפצצות אנגלו־אמריקאיות את מרכז דרזדן בשלושה ימים של אש תופת: 2,600 טונות של חומרי נפץ ופצצות תבערה. היתה זו אחת הפעולות השנויות במחלוקת של בעלות־הברית במלחמת העולם השנייה. המלחמה כבר עמדה להסתיים. רבים בגרמניה רואים בהפצצת דרזדן פעולת נקם על הפצצת לונדון. דרזדן היתה מלאה פליטים. בהפצצות ובשרפות שהן גרמו נהרגו כארבעים אלף איש ובסך הכול כל נפגעי המלחמה מדרזדן מנו כמאה ועשרים אלף איש. 34 ק"מ מהמרכז העתיק של העיר היו לעיי חורבות. יהודים לא נפגעו, כי רובם, פרט לבודדים, כבר ברחו או גורשו ממנה.

בתמונה שצולמה זמן קצר לאחר ההפצצה, נראה פסל המסמל את "הטוב", של הפָּסל אוגוסט שרייטמולר, שמשקיף אל המרחבים ההרוסים של העיר. כפות הידיים המזמינות והראש המוטה קדימה נראים כהערה סרקסטית במיוחד על ה"טוב" בעולם לנוכח ממדים כאלה של הרס וחורבן.

הסופר האמריקאי קורט וונגוט כתב את ספרו 'בית מטבחיים חמש', על שם מקום שבתו בשבי הגרמנים בבית־המטבחיים בדרזדן, שבו שהה בזמן ההפצצה וניצל. לדבריו, ההפצצה על דרזדן לא נחשבה להפצצה חשובה באמריקה. אמריקאים רבים לא ידעו עד כמה היתה זו הפצצה נוראה יותר מהפצצת הירושימה. בספרו האוטוביוגרפי (1991) הוא כתב שההפגזה בדרזדן עיצבה אותו כאדם וכאדם כותב.

ראש העיר דרזדן, ולטר ויידאואר, כתב מאמר לכבוד יום השנה הראשון להפצצה שהחריבה את דרזדן. הוא האשים את בעלות־הברית ולא התייחס לאשמה המוסרית של גרמניה במלחמה. בעיני הגרמנים הפצצת דרזדן הפכה ברבות השנים לסמל הסבל של העם הגרמני מהמלחמה, עד כדי כך שהיו שהעמידו אותה כנגד אושוויץ.

ארבעים וחמש שנים עמדה דרזדן שבמזרח גרמניה בהריסותיה. עיר הרוסה מעֵבר למסך הברזל. לא היה עוד אל מה לחזור. ולא היה אפשר בכלל לחזור. יש הטוענים שהשלטון הקומוניסטי השאיר את העיר חרבה כעדות להרס הנורא שהמיט השלטון הנאצי על גרמניה.

ב־9.11.1989 נפלה חומת ברלין. חמישים ואחת שנים בדיוק אחרי ליל הבדולח, שחל ב־9.11.1938. כשנפל מסך הברזל, והוסרה החומה שהפרידה בין שני חלקי ברלין, דרזדן נעשתה נגישה. ועדיין אמא חששה לשוב לשם ולראות את כל שאינו עוד. ובכל־זאת שבה וביקרה שם.

כשאמא ביקרה בדרזדן אחרי נפילת החומה עדיין לא שוקמה העיר. מבתי הקהילה היהודית לא נותר כמעט דבר. "עכשיו", אמא מספרת, "הכול אחרת; במקום מבנים שהופצצו יש בתים אפורים זרים. המבנים הגדולים והנפלאים של העבר הרוסים. השכונה והבית בה גרה משפחתי נמחו מעל פני האדמה. נותרו גדות האלבה והנהרות. צמרמורת עוברת בגופי כשאני רואה את הספסלים בטיילת הצופה אל האלבה, ה'ברילֶה טרסֶה', שעליהם היה כתוב בימים ההם – 'הישיבה לכלבים ויהודים אסורה'. אני עדיין לא מעיזה לשבת עליהם. אני יושבת בקפה, מתבוננת במלצרית הבלונדינית ואומרת לה בלבי – 'עכשיו את משרתת אותי'. אני מתבוננת ברחבה הגדולה שבה מתאסף קהל גדול לחוג טקס קונפירמציה של ילָדוֹת והתמונה מתחלפת לה בדמיוני בקהל יהודים המובלים למשלוח. אני פונה אל העיר ולוחשת לעצמי – 'את כבר לא העיר שלי. העיר שלי היא בארץ אחרת'."

אמא לא היתה סנטימנטלית. היא לא דיברה בגעגועים על דרזדן וגם לא ביקשה לנסוע ולבקר מחדש בתחנות היסוד של חייה בארץ: בית צעירות מזרחי בירושלים, נחלת יהודה, בת שלמה. היא חיתה בהווה לקראת העתיד. ובכל־זאת אמא רצתה אז לקבל מהעיר שגירשה את משפחתה הזמנה לביקור. היא רצתה שנבוא איתה לשם, כל ילדיה.

היא לא קיבלה את ההזמנה שרצתה לקבל מדרזדן.

אני עצמי לא רציתי אז לבקר בעיר. סירבתי להמציא לי שורשים בעיר הזאת, כמו גם בעיר מגורי הורי אבי, שהשייכות אליהן היתה זמנית ושאולה. סירבתי להמציא נוסטלגיה למקום שאינו ראוי. משפחות אמא ואבא ניסו לנכּס לעצמם זהות וערך עצמי בארץ התרבות של גתה ושילר שהם העריצו, והיא קמה עליהם להורגם.

המסאי החשוב ז'אן אַמֶרי אומר דברים חריפים על געגועי הגולים היהודיים למולדת האירופית, שמאז ומעולם דחתה אותם. לדבריו, הם ניכסו לעצמם שלא כדין את הגעגועים המסורתיים, והיתה זו תרמית רגשית של מסעות הביתה עם תעודות מזויפות ושושלות יוחסין גנובות. זו היתה הטרגדיה הכפולה של געגועים לבית שלא באמת היה שלהם.

1995. אני רואה בטלוויזיה סרט המתעד את ביקורו של השר ד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל, בדרזדן, העיר בה נולד, בהיותו בן שמונים וחמש, שנים אחדות לאחר נפילת חומת ברלין. בסרט ששמו 'הבית החסר' מתועד סימון של מקום בו היה בית יהודים שנמחה כליל, והוא מטפורה לבית החסר, שאבד ליהודי גרמניה. והוא הבית שחסר להורי, שחסר לנו, שחסר לי. יוסף בורג, שבשנים שקדמו לשואה עסק בחילוץ ובהצלת יהודים מציפורני הגסטאפו, עומד שם בבית־כנסת קטן, עם קומץ אנשים שחיים שם היום, ואומר קדיש לזכר נספי השואה. במערבולת רגשות אני קולטת שהקדיש הזה מיועד גם לבני משפחת אמא שלא הכרתי, שנספו בשואה. פתאום אני שם, ובוכה, ויודעת שילדי כבר לא ישאו ולא ישמרו את הזיכרון הזה, ושאולי אני הדור האחרון שנושא את הזיכרון המשפחתי.

כשבורג, מאחרוני הנפילים, נפטר ב־1999, בן תשעים ואחת, מילותיו האחרונות לבנו היו: "אני מאד מודאג: מי ידאג לעם היהודי?".

בינואר 1998 נתקלתי בגיליון 'מסע אחר', בגלוית מסע, בה פונה אשה אל הקוראים בשאלה האם יוכלו לסייע לה לזהות מיהי הציירת רוזאלבה קריירה, שחיתה במאה השמונה־עשרה ודיוקנאות שציירה מצויות בגלריה המרכזית של דרזדן? דיוקן הציירת מושך את לבי. אור נושר משׂערה הכסוף־אפרפר על בגד הקטיפה הכחול שלה. כחול ים הוא צבע הכובע. יופיים של הכסוף והכחול מסיח לרגע את המבט מפניה העגלגלות, חסוכות החן: אשה צרת שפתיים, מבטה החכם חף אשליות, מצמצמת עיניה, כמו כדי להתגונן מפולשנות חקרנית, מסתגרת בקיומה האנונימי. שאלתי את אמא אם הכירה את הציירת. לא. אמא זוכרת רק את המדונה המצוירת בכנסייה הגדולה. הציור הזה היה לי קצה חוט שמשך את סקרנותי להתחקות אחרי מה שידוע על העיר הזאת, ועדיין לא רציתי לבקר בה.

בהספדו לאמא אורי אחי אמר: "ב־1996 יצאתי כחבר משלחת המועצה הציבורית לחילופי צעירים ונוער לדרזדן. כשעלינו ל'ברילֶה טרסֶה' סיפרתי לחברי את סיפורה של אמא וביקשתי שיצלמו אותי חובש כיפה ויושב על הספסלים הארורים ההם. כשהבאתי את התמונות לאמא, זלגו דמעות על לחייה. עד יומה האחרון הזכירה אמא לכל צאצאיה והסובבים אותה כמה חשוב קיומה של המדינה".

רק ב־2005, חצי שנה אחרי שאמא נפטרה, הרגשתי שהגיע הזמן לבקר בדרזדן. בדרך לדרזדן קראתי בדפים שכתבתי לעצמי את קורות חייה של אמא מילדותה ונעוריה. לקחתי אתי גם תמונות אחדות של אמא שצולמו בדרזדן עם אחותה ואמה ואביה וחבריה. הכנתי עצמי. הגענו לעיר. הסתובבתי לבדי ולא עם הקבוצה כדי לפגוש לבדי את העיר שהיתה פעם כל־כך מפוארת והוחרבה, העיר שאמא כל־כך התאכזבה למצוא אותה הרוסה ללא הזיכרונות היפים שהיו בה. עכשיו העיר כבר משוקמת – עיר מלכות מעטירה עם ארמונותיה, מבצריה, הקתדרלה שלה, ושאר המבנים המפוארים מאוד, הבארוקיים. הכול שוחזר. רק הצבע השחור של רוב הקירות מעיד על השרפה הגדולה של העיר בעקבות ההפצצה שהיתה. בארמון המוזיאון אוצרות גדולים של יצירות אמנות שנשמרו: רמברנדט, ואן־אייק, רובנס, וקאנאלטו, שצייר בתמונות ענק ריאליסטיות את העיר דרזדן וחיי היום יום שלה. פתאם הבנתי מנין אמא הכירה אמנות. ומדוע היתה קונה לי גלויות של ציורי אמנים, בילדותי, כשלא היה לה גרוש, בתקופת הצנע, ובכל־זאת רצתה להנחיל לי, הבכורה בבנותיה, את אהבת האמנות.

כתבתי ביומן שלי: "אני מסתובבת בעיר ביום ובלילה. רואה אותה – את העיר האפורה והכבדה, קמה לתחייה בלילה, כעוף החול, מוארת כולה באור יקרות שמכסה על כתמיה. כמו לכלוכית העיר הופכת בחצות לנסיכה. עם אור היום החדש תשוב להיות לכלוכית, כי ביום רואים את הצבע השחור שעל הקירות ועל האבנים המקוריות שהשחירו בשרפה והשתמשו בהן עכשיו לשחזור המבנים. וכך העיר שקמה מאֶפרה משמרת בה את הצלקת השחורה לדיראון עולם.

"העיר מרשימה. ליד כנסיית האם הקדושה המשתקמת, שנחשבת יצירת מופת ארכיטקטונית, באמצע מגרש ריק למחצה, ניצב שלט 'רחוב היהודים', שאינו מוליך לרחוב כלשהו ומהווה עדות למקומה של השכונה היהודית בימי־הביניים, בלב לבה של העיר. משם אני פונה לכיוון נהר האלבה. אני מהלכת על הטיילת לאורך האלבה, ה'בְּרִילֶה טֶרָסֶה', שעליה היה כתוב שאסור ליהודים וכלבים לשבת. מתברר לי עכשיו שכבר במאה השמונה־עשרה היה כאן שלט כזה! בתקופת ההשכלה הוא הוּרַד, והושם מחדש עם עליית הנאצים. עוד ב־1946, שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, עמד השלט על מכונו עד שמישהו הסב את תשומת־לבם של השלטונות. עכשיו הטיילת רוחשת עליצות של יום ראשון. מוכרי גלידה ולהטוטנים משמחים את הקהל, ושחקנים במסכות מציגים דמויות מן העבר. כמו אורי, בביקורו בדרזדן, גם אני יושבת על הספסל בטיילת ברילֶה, שאסור היה ליהודים וכלבים לשבת עליו, ומבקשת שיצלמו אותי.

"מהטיילת ניבט האלבה הזורם למרגלותי, עם גשר הקשתות והגדה ממול בה רוחצים אנשים. הכול מואר ושמח, אבל אני חשה רגשות מעורבים של דחייה ומשיכה. אני רוצה לספר לאמא שאני כאן. אני בטוחה שהיתה שמחה לשמוע. אבל אין כבר למי לספר. ואולי כן, כשהיא כבר בהוויה משלה בחלל היקומי. לא חשבתי שהמפגש הזה עם שורשיה ייגע בי כל־כך. הדמעות מציפות אותי. אני מביטה בעיר בעיניים של אמא שהיתה ילדה והסתובבה כאן. ובעיניים של אמא כאשה מזדקנת שמביטה ממרחק חייה בעיר שהכזיבה ואומרת לעיר שהיא כבר לא שלה".

למחרת ביקרנו בבית־הכנסת החדש שנבנה במקום שעמד בית־הכנסת הישן שנשרף בליל הבדולח. פגשנו שם כומר אנגליקני־פרוטסטנטי, מחסידי אומות העולם, נמוך קומה וצנוע, כבן שבעים וחמש, ריימן שמו, שבא להנחות אותנו לבית־הכנסת, כשהוא חובש כיפה שחורה. ריימן סיפר לנו את סיפורו:

בתקופה של אחרי המלחמה הוא נאבק למען הצבת לוח זיכרון ליהודים. הוא השתדל לשמור על מסכת יחסים טובה עם הקהילה הקטנה עוד בתקופת השלטון הקומוניסטי במזרח גרמניה. בזמן הסובייטים שררה אנטישמיות חזקה ואנשים השתדלו לברוח. היו אז כ־60 יהודים, ולכן איש לא חשב שצריך לבנות בית־כנסת חדש. ב־1950 הפכו בלית ברירה, את בית הטוהרה בבית־הקברות לבית־כנסת לשעת חירום. אחרי נפילת החומות הגיעו יהודים מברית המועצות והקהילה גדלה. בית־הכנסת בבית־הקברות היה קטן מדי. ריימן מספר שאמר שמגיע ליהודים לקבל בחזרה מה שלקחו מהם בכוח. הוא כתב לראש העיר ואמר שזה לא מוצדק שבונים כנסייה שנחרבה במלחמה ולא בונים בית־כנסת שנשרף עוד לפני המלחמה. היתה הסכמה לבנות אבל לא היה כסף. הכומר ארגן פנייה למוסדות ולתורמים ואנשים פרטיים תרמו וכן השתתפו עיריית דרזדן ומדינת סאכסוניה. הכומר סיפר על ה'מגן־דוד' של בית־הכנסת הישן שבליל הבדולח נלקח על־ידי כבאי שהחביא אותו במרתף ביתו בזמן המלחמה במקום לתת אותו לאנשי האס. אס. שרצו להתיך אותו. אני הוספתי מה ששמעתי מאמא, שהאיש ובני ביתו ניצלו מההפצצות על דרזדן והאמינו בלב שלם שה'מגן דוד' שהיה טמון במרתף ביתם הוא שהציל אותם ולכן השיבו אותו לקהילה היהודית. גם סיפרתי מה ששמעתי מאמא – שהיו נוצרים שראו את שריפת בית־הכנסת ואמרו שאלוהים מתנגד לשריפת בתי תפילה והוא ינקום בהם: "האש ששורפת בית אלוהים, אפילו שהוא בית אלוהים של יהודים, תחזור ותשרוף אותנו".

הכומר אמר: "הם צדקו".

בית־הכנסת החדש הוא מבנה המתנשא לגובה של ששה־עשר מטרים, עשוי בקווים ישרים, מבנה ארכיטקטוני יפהפה, שהארכיטקטים הנוצרים שבנו אותו זכו על בנייתו בפרס אירופי חשוב. דגם מגן דוד, שהוא מוטיב מרכזי בסיפור בית־הכנסת הזה, הוא המוטיב המרכזי בעיטור בית־הכנסת. הארון מכוסה בקווים משולבים של שתי וערב שיוצרים דגם מגן־דוד שוב שוב. גם על הקירות יש עיטורי מגן דוד. ה'מגן דוד' המוזהב, ששׂרד את המלחמה ושובץ מחדש בפתח בית־הכנסת הישן, מסמל את נצח ישראל. בתוך בית־הכנסת תלוי לאורך הקירות אריג עשוי מחוטי מתכת זהובה, שמסמל את יריעות אוהל המשכן. מול הארון ניצבת מנורה הדולקת תמיד שנתרמה על־ידי הקהילות הנוצריות שבעיר כסמל ומחויבות של הנוצרים ליהודים.

סיפרתי לאנשי הקבוצה שהיו אתי על חייה של אמא בדרזדן, על משפחתה, עליית הנאצים, תלאות המשפחה עד שברחו, ואת סיפור שיבתה המאוכזבת אל דרזדן, סיפרתי גם את הסיפור של אורי כשהוא יושב בהתרסה עם כיפה לראשו על הספסלים ההם. שמחתי בשביל אמא שהסיפור שלה חשוב לאנשים אחרים, ולו לרגע. אחר־כך סיפרתי על מכתבי משה לרר, אבא של רחל לרר, שכתב לבתו שעלתה לארץ ישראל, וגם הקראתי קטעים מתוכם. הסיפור שלה הפך לסיפורו של דור פליטים־מגורשים.

כתבתי ביומן שלי: "הרגע הזה שבו סיפורה של אמא נהיה נחלת הכלל, פדה לרגע את חייה מהאנונימיות הנשכחת כי הזיכרון מעניק משמעות לחיים שהיו ואבדו. אבל בו בזמן גם איבדתי משהו מהפרטיות האינטימית שביני לביני, ביני לסיפור חיי וסיפור חייה. לכן התרחקתי אחר־כך כדי להיות עם עצמי ללא אנשים סביב, כדי לחוש מחדש את קרבת הדם הסמיכה ביני לאמא. נזכרתי בקטע האחרון של הסרט 'כאוס' של האחים טביאני, שבו הבן המבוגר שב אל בית אמו הישן, בתחושה שהיא קוראת לו כדי לספר לו ולאפשר לו לחוות את זיכרון הילדות שלה. מתוככי הזיכרון הזה של מראות ילדותה הוא שואב כוח. היא גם אומרת לו שישתדל לראות את העולם בעיניים של אלה שכבר אינם, והחיים יהיו אז בעיניו יפים יותר ומקודשים. כך אני מרגישה עכשיו: שנקראתי להתחבר אל עברה של אמא, כדי להתחבר אל שורשי שלי, כדי להתחבר ולהיפרד מחדש, בהתפייסות מחודשת. כן, זה קורה. ואפילו, כמה מוזר, עד כדי התפייסות עם השפה הגרמנית. אני יושבת לבדי בשדה התעופה. ולפתע, לראשונה אני מתגעגעת אל אמא שכבר תשעה חודשים איננה. ושוב דמעות. עכשיו היא התרחקה מספיק כדי שהשם אמא יהיה קיים לעצמו, מעבר לזיכרונות של מי שהיתה אמא שלי; האמא החסרה משחר הילדות, אמא ששנים כה רבות לא יכולתי לאהוב, ושתמיד היתה כל־כך גאה בי".

בלילה חלמתי עליה. כל משך החלום ידעתי שאמא, שבחלום היא צעירה ובריאה, עומדת למות, ובכיתי ללא הרף. לילה אחר־כך חלמתי על כנס ענקי בדרזדן, משתתפים בו בני משפחה, חברים ותלמידים שלי. זמן־מה לאחר־מכן חלמתי שאני מספרת לאמא שאני כותבת על חייה ואני מרגישה שאני כותבת על עצמי, כשאני מעורבת בחייה ללא הבחנה ביני לבינה. בחלום היא שמחה למשמע דברי. אבל כשהתעוררתי חשבתי: מה בעצם נכון באי־ההפרדה הזאת בינינו? סיפור חייה הפך לי תחליף לאמא שלא היתה. יותר מדי חייתי את חייה.

כתבתי לרחל לבני, חברת הילדות של אמא, שהיתה אז כבר בת שמונים ושלוש, על הביקור בדרזדן, והיא השיבה לי: "דרזדן היתה עבורי רק מעטפה יפה בה חייתי את חיי כיהודייה, בתוך הקהילייה היהודית, בתוך ברית הנוער של צעירי מזרחי, ב'חדר', ב'בר־כוכבא' ובמשפחתי. המגע שלי עם הגויים היה כורח שאין מנוס ממנו. זה היה מגע חולף, ירד ממני כטיפות גשם ממטרייה. חיינו בין הגויים כאילו לא היו קיימים. אם שמעתי מלות גנאי, אם ראיתי שלטים מבזים, זה פשוט לא נגע לי. זה היה כאילו חלק של להיות יהודי... מאז ומתמיד ידעתי שזה לא הבית שלנו, יבוא יום ואעלה ארצה. ובקשר לבית־הכנסת החדש: כל הכבוד לאדם הזה, מר ריימן, אבל כשלעצמי, אני לא רואה שום רבותא ולא צורך להילחם כדי לבנות בית־כנסת בגרמניה. מה שהיה היה, ומי שרוצה דווקא לחיות בין הגויים ולהתפלל, שיבנה לו בית־כנסת בכוחות עצמו".

סבתא חוה

אוה־חוה סבתי, אם אמי, היתה בתם של ברנדה וישראל פליישר (פלייש פירושו בשר) שהיה שוחט, בעל איטליז, שהיה לו גם עניין במיסטיקה, שמוצאו מעיירה ליד טשרנוביץ, בבוקובינה, באזור דובר גרמנית. אוה (1985-1894) היתה אחת משמונה ילדים: רבקה, הרמן, מאיר, מארי (נפטרה בגיל צעיר), שרה, בטי ויעקב. האחות הבכירה, רבקה, היתה מבוגרת ממנה בעשרים שנה. אוה היתה בין הצעירים ביותר. היא היתה קטנת קומה, כמדומני שלא יותר ממטר וחצי. מה שאני יודעת אודותיה שמעתי מאמא: בנות לא למדו אז וכילדה היא קינאה באחיה שלמדו. היתה עומדת ליד החלון ומקשיבה ללימודים. לפעמים המורה הרשה לה להיכנס. תפקידה היה להביא להם ארוחה לבית־הספר. פעם, מרוב קנאה, שמה להם בתוך האוכל גללי עזים.

במלחמת העולם הראשונה באו פורעים ואז היהודים השחירו את פני הנשים באפר, החביאו אותן במרתפים ובהרים. את אוה שלחו, עם ילדי אחותה, לגרמניה. היא היתה אז בת עשרים ושלוש, והיתה צריכה לפרנס עצמה ואת ילדי אחיותיה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא תפרה כפתורים למעילי המלחמה הכבדים. בהיותה בבוקובינה הוריה לא הרשו לה להינשא לגבר שאהבה, כי לא היה מקובל שבת תינשא לפני אחיותיה הבוגרות ממנה. בגרמניה נישאה לאמיל רוטנשטרייך נישואי שידוך כמנהג הימים ההם.

תחושת הקיפוח שליוותה אותה בילדותה ונעוריה נמשכה גם בנישואיה. בדרכים משונות ועקלקלות חיפשה את אהבתו של בעלה, אבל גם הרבתה להציק לו וזלזלה בו. היא האשימה אותו שחילק את כספו לאֶחיו שכנראה היו נזקקים. היא טענה שהכול נתן לבני משפחתו האחרים.

מסיפורי אמא, אשר איבה קשה בת עשרות שנים כלפי אמה צובעת את זיכרונה, מצטיירת סבתא חוה כאשה לא אוהבת ולא אהובה, שניסתה לסכסך בין בתה לבין בעלה אמיל, כנראה מתוך קנאה. אוה כנראה לא השלימה עם האהבה שבעלה העניק לבתה – ואמא הרי היתה הבת המועדפת שלו – וניסתה לחבל בה.

היא היתה אשה אינטליגנטית ביסודה. למרות שלא למדה בבית־ספר ידעה קרוא וכתוב, קראה המון וציטטה הרבה מהספרות הקלסית. היא קראה את גתה ושילר, שהרי זה היה אז הסימן להשכלה ותרבות. היא שיחקה שח, ובאירועים משפחתיים ידעה לחרוז חרוזים. בשל עליונותה עליו בתחומים אלה היא זלזלה בבעלה שכל עניינו היה במסחר. היא זו שדרבנה את אמא להישגים בלימודים. לאביה, אמיל, לא היו הלימודים של הבנות חשובים כל־כך.

שנים אחדות אחרי גירושיה, בגיל שישים לערך, עלתה סבתא חוה לארץ מבוליביה, לשם הגיעה עם סבא בבריחתם מגרמניה.

בבואה לארץ, גוצה שחורת שיער ומתולתלת, לבושה שמלות דקיקות, דוברת יידיש וגרמנית, היתה חסרת ישע. בהתחלה התגוררה אתנו בקיבוץ. היא היתה תופרת, אבל השמלונות שתפרה לי לא העידו על מיומנות יתירה. בקיבוץ רצו לשלב אותה בתפירה במחסן; אבל היא תפרה הפוך מההוראות, כך אמא מספרת, וזאת למרות שכל חייה סבתא חוה תפרה את שׂמלותיה שלה. גם בזקנתה סבתא תפרה לעצמה את שמלותיה.

היא היתה כמעט זקנה בעיניים שלי אז. מנקודת המבט הקיבוצי לא יכלה להביא תועלת ולהשתלב, גם לא יכלה ללמוד את העברית הקשה והזרה לה. לא היתה לה שפה לדבר איתנו. אחרי זמן קצר עברה לגור בדירת חדר בקרית ים ומשם עברה לדירת חדר וחצי ברמת גן, שם התגוררה עד סוף ימיה.

למה בכלל עלתה לארץ? אמא סיפרה שברגע שראתה את אמה יורדת מהאונייה בבואה לארץ, ידעה שזו טעות. ואמנם בואה של סבתא לארץ העלה מחדש את המתח הישן הבלתי־פתור בינה לבין אמא. ביום חגיגת הבת־מצווה שלי בקיבוץ, אמא יצאה מהבית בדרכה למדשאה הגדולה, שם התקיים האירוע החגיגי, לבושה שמלה מבד שיפון מעודן בכחול כהה שסבתא תפרה לה. ואז גם סבתא הגיעה, לבושה שמלה שתפרה לעצמה מאותו בד. אמא נתקפה חימה נוראה על אמה, עד שסבתא החליפה לעצמה את שמלתה לאחרת.

בפעם אחרת, כשכבר גרנו ביישוב ליד חיפה, סבתא באה לבקר, בלי להודיע מראש, מביאה איתה את עוגת הגבינה שהיתה מכינה תמיד, שטעמה הנימוח, המתובל בצימוקים, עדיין שמור בפי, אותה עוגה שהיו אופים אז בסיר־פלא עגול על פתילייה. לנגד עיני הנדהמות אמא סירבה להכניס אותה הביתה, סילקה בחרי־אף את אמה הזקנה, שהגיעה בנסיעה ארוכה של שלושה אוטובוסים. סבתא חזרה לביתה.

הזעם העכור של אמא היה מפחיד ולא העזתי לפצות פה. לא היה לי מושג למה גרשה את סבתא ולא העזתי לשאול.

לימים התברר לי שאמא האשימה את אמה שגרמה לכך שדוד הרמן מארגנטינה הפסיק לשלוח לה את התמיכה הכספית. הדוד הרמן העשיר, אחיה של סבתא חוה, הוא זה ששלח את הסרטיפיקטים שאפשרו להוריה ואחותה של אמא להימלט מגרמניה לבוליביה, ומאז שהתגרשו הורי ויצאנו מהקיבוץ היה שולח לאמא מדי חודש תמיכה כספית. והרי התמיכה הזו נטעה באמא אומץ לעזוב את הקיבוץ, ולצאת ממנו לבדה עם הילדים.

הדוד הרמן הבטיח לאמא שתקבל את התמיכה הזו כל חייה, והיא (ואנחנו) היתה זקוקה לזה. לפי גרסתה של אמא, סבתא חוה כתבה לו שהיא זקוקה לכסף יותר מאמא, והוא האמין לה.

ביומנה כתבה אמא: "את השנאה לאמי חשתי לפעמים בצורה של תחושה חדה. כשקראתי את 'החטא ועונשו', האשה הזאת שעוררה את חמת הסופר, הנחש הזאת שנרצחה, היא אמי קסנטיפה – אמרתי לעצמי, ונבהלתי מהמחשבה הזאת, אבל המחשבה באה מאליה".

אמא כתבה עליה שהיתה סדיסטית, שנהנתה לדבר על סבל של אנשים ושבכל פגישה אמה היתה נותנת לה "מכה מתחת לחגורה". סבתא חוה מצטיירת לי כאשה נכת רגש, שבהעדר חוש טבעי לחיים, פיתחה לעצמה תחבולות של משיכה בחוטים מאחרי הקלעים, עיוורת למניפולטיביות השקופה שלה. היא קינאה והתחרתה בבתה, היא אמי, על אהבת בעלה, ולא השיגה את האהבה שרצתה בה. לא מבעלה ולא מבתה.

משהו אפל וקשה ורע היה ביחסים של אמא וסבתא חוה, אימה. שתיהן היו קורבן ליחסים ביניהן שהיו רווּיי חשדנות ואיבה. מי הרע ומי הטוב בסיפור הזה לא יכולתי לדעת. אבל לא יכולתי לקשר בין סבתא חוה, הזקנה הבודדה הגוצה, עם המשקפים עבי הזכוכית, שהדיפה ריחות זקנה, שכל־כך שמחה בבואי, לבין סיפוריה של אמא על אמה המתעללת.

סבתא טרחה והשיגה מעיריית ברלין הזמנה לביקור בעיר, כיוון שהתגוררה שם שנים אחדות, משנת 1915, אצל הדוד העשיר הרמן, עד נישואיה לאמיל שבגללם עברה לדרזדן. סבתא כבר היתה זקנה ולכן ההזמנה כללה גם הזמנה למלווה. אמא הצטרפה ללוות אותה. כשאמא חזרה היא אמרה שהנסיעה היתה איומה. וסבתא הפיצה שמועה שאמא ניסתה לדחוף אותה מהמדרגות.

נותרו עוד מקומות של עוול, חטא ועליבות שנשארו כפקעת עכורה.

מפני כבודם של החיים ושל המתים אי־אפשר לכתוב הכול.

בספר 'האוהל האדום' כותבת אניטה דיאמנט שככל שהבת יודעת יותר על פרטי הפרטים של חיי אמה בלי שאלו ירתיעו אותה או יטעו בה מורך לב – כך היא חזקה יותר. היא אף מרחיקה לכת כשהיא כותבת שלזכור הוא מעשה של קדוּשה.

ואף על פי כן, אני אומרת לעצמי, יש דברים שאין להם תקנה אלא בשכחה.

ובכל־זאת, מבעד לכעס, לשנאה, ולתפיסתה את אמה כאשה זדונית, מעלילה עלילות בחשאי ובגלוי, ואפילו 'מכשפה', אמא יודעת לזהות שהיתה כאן אומללות. אמה היתה היפוכונדרית, מעוררת יחס אליה באמצעות מחלות, כשאי־אפשר לדעת אם עשתה זאת ביודעין או לא. היא עירבה דמיון ומציאות. אמא אף פעם לא ידעה אם אפשר לסמוך על סיפוריה. כושר הפנטזיה שלה שימש אותה, באחרית ימיה, לכתיבת סיפורים מסוג הרומן הרומנטי. עשרות שנים היא חיתה לבדה בדירתה הדלה, וסיפרה לעצמה סיפורים אותם העלתה על הכתב. אולי הכשרון המשפחתי כבר היה שם, מבויש וחבוי.

בסוף ימיה הראתה לאמא את הסיפורים. אמא לא התפעלה, וסבתא חוה קרעה את הסיפורים והשליכה אותם. מאוויים לכתיבה עברו אפוא מדור לדור.

קשה לי לשמוע את הסיפורים של אמא על אמה. האוּמנם כך היה?

איזו אמהות משובשת נפלה עלינו מדור לדור. מי יצילנו.

סבתא חוה שהכרתי נותרה בארץ נטע זר, בודדה, ללא ידיעת השפה, מתקשה לתקשר איתנו, בלתי־שייכת לשום איש ולשום דבר. היא לא עבדה. היא התקיימה מפיצויים מגרמניה ומקצבּה של אחיה הרמן שהיגר מבוקובינה לברלין עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ושם התעשר. אחר־כך הצליח להגר לארגנטינה ולהעביר לשם את רכושו הרב, וכל השנים סייע לסבתא, אחותו, ומהקִצבה שלו היא התקיימה.

באחרית ימיה אמא כתבה: "ועדיין הדרך לפני, עד שאוכל לסלוח לה ולעקור את השנאה מלבי. לראות את הכל כטרגדיה גדולה שהגיעה לסופה". לזכותה של סבתא חוה, מציינת אמא, שמנסה איכשהו להתפייס עם זכרה, שכשיטי בתה התגרשה, היא שמה את בתה רותי, בהיותה בת שנתיים וחצי, בבית־יתומים, ואז סבתא חוה והוציאה אותה מבית־היתומים, טיפלה בה וגידלה אותה חמש שנים בבוליביה, עד שסבתא עלתה לארץ. שנים אחדות אחר־כך גם רותי עלתה לארץ. לרותי יש זיכרונות חמים מסבתא חוה שהיתה בשבילה תחליף אם. ביתה של סבתא היה ביתה של רותי לכל דבר. את החופשות שקיבלה מהפנימייה שהיתה בה בארץ בילתה אצל סבתא. כשרותי נישאה, סבתא חוה היתה הבייביסיטר של ילדיה והיא היתה הסבתא היחידה של ילדיה, ובאה עד דימונה לעזור לה, בתקופה שרותי ובעלה גרו שם. בכל החגים סבתא היתה אצל רותי. "עד היום", אומרת רותי, "אני מתגעגעת לשבתות שסבתא לא הרשתה לי לקום מהמיטה, קיבלתי את הארוחה על מגש וזה כלל ביצה רכה, חמאה וריבה".

גם לאורי יש זיכרונות טובים מסבתא. אורי מספר: "אני ביקרתי הרבה אצל סבתא ברמת־גן והרגשתי שם בבית. בתקופת שירותי הצבאי ישנתי אצלה כמה פעמים ואני זוכר את הלחמניות בחמאה וגם דייסת סולת".

סבתא חוה התנדבה לארגון 'יעל' בבתי־חולים. מזקנתה נותרו צילומים רבים שלה כמשתתפת בפעילויות של מועדון זקנים ברמת־גן. אבל רוב הזמן היתה לבדה. לבדה מאוד. כל שבוע נסעה מרמת־גן אל שוק הכרמל, באוטובוס, וקנתה עוף אותו בישלה לעצמה למרק על הפתילייה.

מה העניק טעם לחייה? מה אִפשר לה בריאות ואריכות ימים?

אני מהרהרת בבדידותה כבר באותם ימים רחוקים בגרמניה, כשנישאה לאיש שגם ארבעת אחיו התגוררו באותה עיר והיא היתה יחידה שם מכל משפחתה. אולי משום הזלזול של אמא לאמה, היתה לאמא ידיעה מעטה על משפחת אמה. אמא טענה שאמה לא סיפרה דבר על משפחתה. היא לא ידעה את שם אמה של אמה, כלומר של סבתה שלה, גם לא ידעה כמה אחים היו לה. את המידע על בני המשפחה של סבתא קיבלתי מעדנה, בת של בת־דודה של אמא, שאיתרה אותנו ממש בזמן שכתבתי את תולדות המשפחה שלנו, למען רישום מלא של עץ המשפחה של משפחת פליישר, משפחתה של סבתא חוה.

חוץ מדוד הרמן, אחיה של סבתא, אמא הכירה את דודה ברטה, אחותה של סבתא, שנישאה בברלין וגרה שם עם בעלה בווילה גדולה. דודה ברטה עלתה לארץ חסרת כול וגרה בירושלים. כשאמא היתה בירושלים בבית צעירות מזרחי, לבדה בארץ, ברטה לא ביקרה אותה. אמא קיבלה את כתובתה ופעם אחת באה לבקר אותה. ברטה עבדה במסעדה קטנטונת שהיתה שלה. המטבח היה קטנטן וצר ובו בישלה. בעלה כבר לא היה בחיים. גם אחרי הביקור הזה דודה ברטה לא ביקרה את אחייניתה. מאוחר יותר אמא שמעה ממכתבי אמה שבמלחמת השחרור ברטה נהרגה מפגיעת כדור.

לא אהבתי את ריח הזִקנה העבש של דירתה הקטנה של סבתא חוה, שם חיתה בצמצום, תולה את בגדיה לייבוש בחדר האמבטיה שתמיד הדיף ריח לחות. מבשלת לעצמה עוף במרק, תמיד אותו עוף במרק. והשיש מכוסה עיתונים. היא קראה לי רותיליין, מתנפלת עלי בחיבוק ענקי, כאילו הייתי משוש לבבה, מכבדת אותי בקוביית שוקולד זול שריחו ישן ומעופש, תמיד אותו שוקולד, ואחר־כך, בין כה אי־אפשר לדבר. היא בגרמנית ובעברית רצוצה, משובשת, ואני בעברית.

כמעט בלתי־אפשרי לי לזהות את דמות הזִקנה שלה עם תצלום פניה הצעירות והנאות בגרמניה, בהיותה אשת סוחר בורגני אמיד, לבושה שמלה אלגנטית, זקופה, מביטה בגאווה, בנשיות חתולית המודעת לערכה, בחיוך מפתה חמקמק, או עם תצלום בו היא מהלכת עטופה מעיל פרווה, צווארון פרווה וכובע פרווה שמעניקים מסתורין לפניה, בחורף האירופי.

היא נפטרה בת תשעים ושתיים. לפי גרסה אחרת, בת תשעים וחמש. עד אחרית ימיה, עדיין עם תלתליה השחורים, שרק מעט שערות שיבה זרקו בהם. כשנתיים לפני מותה אמא אשפזה אותה בבית־אבות סיעודי, כיוון ששברה את רגלה ונזקקה לטיפול שוטף. כשביקרתי אותה, ביקשה שאעזור לה לעשות סדר בניירת שלה שהיתה שמורה בתיק קטן שלקחה איתה לכל מקום, חוששת מפני מי שירמה אותה וייקח ממנה את המעט שיש לה. כשגמרתי לסדר ביקשה שאסדר שוב. עיניה כבר כהו, והיא ביקשה שאעשה סדר בתוהו שהשתרר, כשחוסר האונים והשכחה מאפילים על הסדר ופשרו, וכל סדר שנוצר היה בעיניה אי־סדר שצריך לסדר מחדש, סדר שלעולם שוב לא תבין. המרוץ התזזיתי אחר הסדר בארנק היה כמרוץ של חתול אחר זנבו.

אחר־כך ברחה – פשוטו כמשמעו – מן המוסד המזעזע בתת־התנאים שבו חיו דייריו, בעזרת אורי ואדווה אשתו שלא יכלו לשאת את החרפה והסרחון במוסד, והסיעו אותה חזרה אל דירתה. היא שבה אל דירתה הזעירה, לחיות בה, לבדה, את מה שעוד נותר. אחרי מותה דמותה שבה אלי שוב ושוב בחלומותי, תובעת ממני שאטפל בה.

מרכושה הדל שנותר, חוץ ממכונת תפירה ישנה לא נמצא דבר בעל ערך, ולוּ למשמרת זיכרון. נותר שולחן, שמתחת לכיסוי הזכוכית שלו המון תמונות משפחתיות ישנות, וגם תמונות של נכדיה.

במגירותיה נמצאו מפות שולחן ישנות, מפות מעומלנות מקופלות בקפידה, שנדדו איתה מארץ לארץ, שהשתִי וערב של החוטים הלבנים בהן כמעשה חושב, תצורות עלים ופרחים למיניהם. פנינה אחותי תפרה מהן וילונות לחלון ביתי. מפות אחרות צבעה ותפרה מהן וילונות לקשט בהם את ביתה שלה.

בביתה מצאתי לאחר מותה חולצה נהדרת, שריד של עולם חמקמק שאזל – חולצה יפהפייה, של משי תכלכל שקוף, כולה קפלים זעירים ואינסוף כפתורים – שמעולם לא ראיתיה לבושה בה. האם לבשה אותה אי־פעם בנעוריה האבודים? חולצה של אלגנטיות אצילית שפסה ממקומותינו, שכבר לא שייכת לשום דבר וגם לא אלי. חולצה מעודנת מדי. מעולם לא לבשתי אותה.

רק דבר אחד נותר לפליטה מהרכוש בדרזדן – שולחן קטן עגול מנחושת מרוקעת שנמצא היום אצל בֶּני, אחי. שולחן שנראה כאילו קנו אותו בדליית אל־כרמל, ולאמיתו של דבר נרכש במלחמת העולם הראשונה בתורכיה על־ידי סבא אמיל שהגיע לשם עם חיל האוויר של צבא הקיר"ה (הקיסר ירום הודו) האוסטרי. משם נדד השולחן איתו לווינה, לדרזדן ולבוליביה. כשסבתא חוה עלתה לארץ היא הביאה אותו איתה והוא היה אצל אמא כל השנים ואפילו הגיע אתה לבית־האבות.

משום יחסה העוין של אמא לאמה, גם יחסה אל מעט קרוביה הרחוקים של אמה בארץ נצבעו באי־אמון ומרחק. את התצלומים של סבתא עם קרוביה, שנותרו לאחר מותה, אמא עטפה במעטפה ורשמה עליה – "המשפחה האחרת".

ב־2005, כשחזרתי מהביקור בדרזדן ובברלין, הצטרפתי אל אורי ודודה אסתר לבקר את קברם של סבא וסבתא שלנו, ההורים של אבא. אסתר בתם עולה לקברם כל שנה. לא זכרתי שאי־פעם הייתי על קברם. גם לא זכור לי שהשתתפתי בלווייתם. והרי נפטרו לפני 30-25 שנים. אחרי שעלינו אל קברם, התחלנו אורי ואני לחפש גם את קברה של סבתא חוה. מאז מותה ב־1984 איש לא עלה לקברה. אפילו בהלווייתה לא הייתי. הייתי אז בארה"ב. הלכנו בין שורות המצבות ביום חם ומהביל. בעת חיפוש הקבר נדבקו לרגלינו ובגדינו קוצים טפיליים. אי־אפשר היה ללכת בלי לעצור ושוב ושוב לפלות את הקוצים מהרגליים, הסנדלים, המכנסיים. הלכנו והלכנו כאילו היינו הנסיך ההוא שמפלס דרכו אל היפהפייה הנרדמת ששיחים השתרגו סביבה, נאבקים כדי לגאול אותה מתרדמת השכחה.

סוף סוף נמצא הקבר, עזוב, בפינה. צילמנו אותו לזיכרון עולם. לפחות זה.

סבא אמיל

פניה של אמא לא דמו לאמה וגם לא לאביה. היא גם לא דמתה לאחותה. כך בתמונות ילדותה וגם בבגרותה. ביחסה של אמא להוריה היה פיצול קיצוני בין אמא איומה ואבא נהדר, שבמהרה היה לאבא נעדר אי־שם במרחקי יבשת דרום אמריקה, מרחקים שהיטיבו לשמר את זכרו האהוב הערטילאי, שאינו נתבע עוד לממש עצמו ולהוכיח את טובו. אולי הוא היה הגבר האהוב האמיתי היחיד של חייה. מאז בואה לארץ, בגיל חמש־עשרה ועד מותו, בהיותה בת ארבעים, אמא לא ראתה אותו עוד. אמא המשיכה להתגעגע אל אביה האהוב שנשאר בבוליביה, שהתעלף בבית הנתיבות כשנפרד מבתו שנסעה לה לפלשתינה הנידחת.

תמונתו היתה תמיד מונחת על מדף בבית אמא. סוחר בדים אמיד, שפניו רכות וחמות ושמעולם לא הזדקנו, בעל בעמיו, לבוש חליפה ועניבה. שבעים שנה היו פניו ממוסגרות על הקיר מול מיטתה. שבעים שנה היא המציאה אותו. שבעים שנה דמותו צמחה מן הקיר: אבא שלה שאת ילדיה לא הכיר.

אני מתבוננת בתמונתו של האיש שהיה סבי, ועכשיו הוא צעיר ממני. מאז עלתה לארץ לא שבה לראותו. בתמונה אחרת אמא צעירה בת חמש־עשרה, כאשה לכל דבר, נשענת־מתרפקת באהבה על אביה. אני אוהבת את התמונה הזאת. לי אין תמונה כזאת עם אבא שלי.

אמיל (1960-1891) נולד בעירה הקטנה פצינישם שליד העיר קולומיאה, שהיתה אז תחת השלטון האוסטרו־הונגרי, ונמצאת היום באוקראינה. אחרי ששרת במלחמת העולם הראשונה עבר לדרזדן.

סבא אמיל־יצחק וסבא זיגברט־יצחק, לשניהם היה השם העברי יצחק, שניהם נולדו בשנת 1891. בשנה זו הוקמה חברת יק"א על־ידי הברון הירש על־מנת לסייע ליהודים נצרכים ונרדפים על־ידי עידוד הגירתם למדינות אחרות ויישובם תוך מעבר לעבודה יצרנית. באותה שנה הגיע לארץ ישראל גל עלייה נוסף של תנועת חובבי ציון. בעקבות חידוש הגזרות על יהודי רוסיה, נוסד כפר הנוער מאיר שפיה, השוכן ליד זכרון יעקב, ו"אחד העם" פרסם מאמר עם ביקורת קשה על התנהלות ההתיישבות היהודית החדשה בארץ.

שני הסבים שלי שרתו במלחמת העולם הראשונה. שמורים בידנו צילומים של כל אחד מהם במדי הצבא. סבא אמיל מצולם במדי צבא ליד מטוס שהופל.

ב־1939 היגרו־עקרו שני הסבים שלי מגרמניה. ליתר דיוק: ברחו. שניהם היו אז בני ארבעים ושמונה. בפברואר 1939, שלושה חדשים אחרי ליל הבדולח, סבא יצחק וסבתא גרטה עלו לארץ, וביולי 1939, חודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלו אמיל, אוה ויטי על אונייה באמסטרדם בדרכם לבוליביה.

על אחד הקירות במוזיאון היהודי בברלין תלוי ציור של ילדה שציירה את מסלול הבריחה של משפחתה מגרמניה אל דרום אמריקה. כמו מסלול הבריחה של אמיל ואוה ויטי בתם. דרום אמריקה היתה אחד ממסלולי המפלט ליהודים. ב'יד ושם' ראיתי חוברת הסברה שהכינו בגרמניה, על אפשרויות להגר לדרום אמריקה בתקופת עליית הנאצים. ארגנטינה ניאותה לתת לקרובי משפחה של יהודים שחיו שם, ויזות לבוליביה, כאשר לאחר מספר שנים היו אמורים להגר לארגנטינה. ככל הנראה, רוב הפליטים היהודים נשארו בבוליביה כי בגילם לא היה להם קל לנדוד שוב.

בלה־פאז, בירת בוליביה, אליה היגרו אמיל, אשתו ובתם יטי בחוסר כול, אמיל התחיל לעבוד כשומר במלתחה וכמלצר, ואחר־כך פתח חנות בגדים ונעליים. שם, למרות הכול, מצא לו מקום בקהילה היהודית הקטנה של פליטי אירופה, וסייע בהקמת מוסדות סוציאליים ופילנטרופיים בקהילה.

אחרי שאמיל ואוה התגרשו אמיל נישא בשנית.

נשארו בידי אמא תצלומים אחדים שלו, עוד מגרמניה, ותכשיטי זהב ששלח לה מבוליביה; צמיד זהב עליו חקוקות דמויות בעלות חזות אצטקית, וגם טבעת זהב גדולה עליה חקוקה דמות של אינדיאני במגבעת, עטוף פונצ'ו ומקל בידו. אמא אמרה – "האיש הזה, למרות שהוא אינדיאני, הוא היהודי הנודד, כמו אבי, וכמוני". את הטבעת ענדה רוב ימיה. במותה אני ירשתי את הצמיד והטבעת.

האם אי־פעם שאל סבי על נכדיו? האם ראה תמונות שלנו? האם ביקש לדעת עלינו? למה לא שלח לנו דרישת שלום במכתביו? סבא אבוד. סבא שיכול היה להיות, ולא היה לנו.

הוא קיווה שיקבל כספי שילומים מגרמניה ואז יוכל בכספים אלה לבוא לבקר בארץ, אבל כספי השילומים הגיעו אחרי מותו. הוא נפטר בינואר 1960, והוא בן שישים ותשע. בעיתון הקהילה של לה־פאז הספידו אותו:

"באמיל רוטנשטרייך אבד לקהילה אחד הטובים ביותר, אם לא הטוב ביותר. במקום בו שררה מצוקה סוציאלית, יכולתם למצוא את אמיל שהיה שם כדי לעזור, אם בעצה טובה ואם במעשים. מסירותו היתה נוגעת ללב. לא היתה דרך ארוכה מדי עבורו, לא היה עניין בלתי־נעים מדי, אם היה צריך לעשותם בשביל החולים. בעיצוב בית־הקברות היהודי שאמיל טיפח נותר לאמיל במותו הפתאומי מצבת זיכרון. עתה מכסה אותו האדמה בה טיפל בלבו המלא אהבה".

ביום קבורתו כל חנויות היהודים היו סגורות כי כולם באו ללווייתו.

ב־1996, נסעתי לדרום אמריקה, והייתי גם בבוליביה, המוכה והענייה במדינות דרום אמריקה, ארץ העוטה צלקות אלימות, סובלת מחילופי שלטון תכופים, שחיתות ומרמה. ארץ שלא זכתה בסופר דוגמת גארסיה מארכס, שהעניק למציאות קשה זו, שקיימת גם בארצו, את המעטפת הקסומה, המאגית והפיוטית כדי שאפשר יהיה לברוח ולהתעלם מהמציאות הבלתי־נסבלת.

וכשהייתי בבוליביה, עליתי על קברו בלה־פאז. במקום הנידח הזה, בינות לפרוורי העוני העלובים של האינדיאנים, מאחורי חומה, נמצא בית־הקברות היהודי הקטן שמוקדש לפליטי השואה, ואינדיאנית קטנה ששערותיה קלועות בשתי צמות על כתפיה, מטפלת במסירות בשימורו. בפתח בית־הקברות עומדת מצבת זיכרון לזכר חללי השואה, ובשער כתוב – "ארץ אל תכסי דמם".

כששאלתי על הקבר, האחראית למקום, האינדיאנית הקטנה שהכירה את כל שמות הקבורים שם, כאילו היו ילדיה או בני־חסותה, ספקה כפיה וקראה: "אה אמיליו!"

למראשות הקבר ניצבים שני מגיני דוד סמוך לחומה הנשקפת אל שכונת חלכאים. ראיתי בעיני רוחי את מנוסתו של מי שהיה סבא שלי ממחנות הגזרה ואת בכיו בראותו את הארץ הנידחת והעלובה אליה השתרכו חייו.

הרהרתי בסבא הנעלם וחשבתי שטוב שאמא לא היתה כאן ולא ראתה את עליבות החיים האלה שלתוכם אביה, סבי, נפל. אביה ששלושים וחמש שנים, בסבלנות של מתים, המתין לי שאבוא. ממש המתין. לא נואש.

לפי בקשת אמא – היא אמרה שזו היתה בקשתו, אם ימות ולא יגיע לארץ – הבאתי עפר של ארץ ישראל, בשקית עור קטנה, והנחתי על הקבר הגלמוד. שטפתי את הקבר, אמרתי את תפילת 'אל מלא רחמים', ופתאום שטפו הדמעות את פני.

לימים מצאתי אצל עגנון, שמי שלא עלה בידו לעלות לארץ ולהיקבר בה, היה מבקש שיביאו לו מעפרה של ארץ ישראל לשים על עיניו, כי גוש של עפר של ארץ ישראל מכפּר. אפשר שסבא ביקש לכפר כך על שלא עלה לארץ ישראל.

שנה אחרי הנסיעה לדרום אמריקה התעוררתי נרגשת מחלום בו סבא אמיל מוריש לי שתי מזוודות מלאות כסף לשפץ את ביתי, וגם שולחן כתיבה. עכשיו אני כותבת. אני מרגישה מה שפטר וייס אמר כשכתב בספרו 'פרידה מן ההורים' על הוריו – שרק בי נשמר העבר ואני האוצרת של העבר, ואני כותבת, כמו שפטר וייס אומר, כדי שהעבר לא יצוץ בי כמו קשיי נשימה.

המשפחה המורחבת

אביו של סבא אמיל־יצחק היה יהושע־אוסקר רוטנשטרייך, סבה של אמי. לאמיל היו שלושה אחים ואחות: קרל, מקס, שלום, ובינה – וכולם גרו בדרזדן. בין חמִשתם היו קשרים הדוקים. אמיל היה חביב במיוחד על הילדים הקטנים, כיסיו היו תמיד מלאים בהפתעות קטנות של ממתקים. בפסח הם ערכו יחד את הסדר. כל משפחה הביאה חלק מהתבשילים. את היין אמיל היה מכין. הילדים היו משחקים יחד. שלושת הבנים הקטנים במשפחה קיבלו את שם הסב, אוסקר יהושע, ונקראו 'שיקו'. שלושתם, יחד עם אמא ועם בן הדוד בובי, נהגו לשחק משחקי מלחמה באחד המקומות היפים והידועים ביותר בדרזדן, ה'צְבִינגֶר', שנחרב בעת המלחמה, שוחזר בשנים האחרונות ומשמש כאתר תיירות.

שלום, הוא דוד שולֶם, היה היחיד שהצליח להימלט מדרזדן, עם אשתו סאלי וילדיהם מלכה ויהושע, לצרפת ומשם לפלשתינה, ולהינצל. אמא כותבת: "למזלו, הנאצים חיפשו אותו כבר ב־1933 ואז הספיק לברוח". כשהנאצים דפקו בדלת ביתו וחיפשו אותו, בשל פעילותו הפוליטית, שלחה סאלי אשתו את הבן שיקו לרוץ אל אביו שהיה מחוץ לבית ולומר לו שלא יחזור הביתה אלא ייסע משם. ואכן שלום לא שב הביתה ומיד נסע לצרפת אל קרובי משפחתו שם. אפשר היה אז עדיין לעלות לארץ ואחרי שנתיים בצרפת הם עלו לארץ. אחד האחים שהיה בפולין כתב לו: "מה פתאום אתה נוסע לפלשתינה, לארץ דלה כזו? בוא אלינו לקהילה היהודית המשגשת בפולין".

כששאל אנשים מה לובשים בפלשתינה, אמרו לו – חליפה לבנה וכובע פנמה. עם החליפה הלבנה הזו שהכין לעצמו לקראת עלייתו לארץ הוא הלך לעבוד במחצבות, יומיים אחר שהגיע לארץ.

אמא כותבת: "עבורי ועבור אחותי, הדוד שלום והדודה סאלי היו החביבים ביותר. אולי משום שהיו צעירים מבין אחי המשפחה, ועל כן קרובים לנו יותר? מי יודע. היו גם עיסוקים נשיים – מלכה, יטי ואני אהבנו לבלות ליד פינת הקוסמטיקה של הדודה סאלי, שהיתה תמיד מטופחת ומהודרת. יום אחד חיסלנו בקבוק שלם של בושם. נבהלנו וחששנו מתגובתה של דודה סאלי. לזכותה ייאמר שפטרה אותנו בחיוך ללא עונש על מעשנו. עם הדודה סאלי ועם שיקו בנה היינו בקרלסבד, ויש גם תמונת צילום מאז. ב־1993 כשביקרתי בקרלסבד ניסיתי למצוא זיכרונות מימי הילדות המוקדמת. כל מה שהעליתי – זֵכר טעמם של מי המרפא שנהגתי לטעום כילדה קטנה, והקונצרטים הנהוגים גם כיום".

אבל החיבה היתירה הזו התחלפה באכזבה. באלבום קטן של ימי העלייה לארץ, ליד תמונה שנתלשה ממקומה, אמא כותבת: "ברבות השנים, אחרי מות דודתי, נהג דוד שלום להזכיר לי את מעשה הגבורה וההקרבה הגדול – שדודה סאלי, אשתו, עלתה במשוריין אלי לירושלים. הוא לא הוסיף ואמר שבזה הסתיים הקשר וההתעניינות של דודַי בגורלי, ואני בת חמש־עשרה בעלותי ארצה".

שנים רבות מאוחר יותר, אחרי שיצאנו מהקיבוץ, אמא ושיקו־שייקה ומשפחתו חידשו קשר ביניהם אבל שמרו עליו אך באופן רופף. היה זה הקשר המשפחתי היחיד שהיה לאמא שנשמר איכשהו. רק באחרית ימיה, כשעברה להתגורר בבית־אבות ברמת חן, התהדק מאוד הקשר ביניהם.

שאר האחים של אמיל גורשו לפולין אחרי ליל הבדולח ומשם למחנות ההשמדה. אמיל ואוה, הוריה של אמא, לא גורשו לפולין, משום שכאמור, כבר ויתרו על הפספורט הישן, והיתה להם תעודת חסרי נתינות, וכך למעשה ניצלו מלהישלח לפולין להשמדה.

אמא, שכבר היתה בארץ מ־1937, והיתה אז תלמידה ב'בית צעירות מזרחי' בירושלים, קיבלה יום אחד גלוית תצלום של הדודה ברטה, אשתו של דוד מקס, ובתה יטי שהיתה יפה מאוד ואהובה על אמי. הן עמדו על־יד צריף. "דרישת שלום מפולין" – כתוב בגלויה – "הָביאו אותנו לארץ ישראל". היתה זו בקשת הצלה. אמא לא יכלה לעשות דבר. רק מי שיכול היה להוכיח שביכולתו לקיים ולפרנס את הקרוב שהוא מבקש להעלות ארצה, היה לו סיכוי שבקשתו תטופל. אמא ידעה זאת. "אבל" – אמא כותבת על עצמה, ושוב בגוף שלישי – "על שלא ניסתה את הבלתי־אפשרי, על שלא דפקה על שערים נעולים ואוזניים אטומות, על שלא ניסתה להפוך עולמות, היא חשה עד היום אשמה. עד היום הדבר מעיק על מצפונה. היום אפשר לומר, שאז, כמו רוב אנשי היישוב, לא הבינה ולא שיערה את גודל האסון העומד להתרחש, ואת אפשרויות השואה".

במשך כל השנים אמא לא התייחסה למותם של דודיה בשואה. כאילו שזה לא היה חשוב, בסך הכול דודים ולא משפחה קרובה באמת, כך הרגשתי. מעולם לא הרגשתי בה כאב או צער עליהם ולא ידעתי אם מנעה מאתנו את רגשותיה או שבעצמה התכחשה לרגשותיה והתנתקה מהם. רק באחרית ימיה רשמה בפירוט את קורותיהם, כדי להשאיר להם גַלעֵד של זיכרון במשפחה: מי הושמד בשואה, מי ניצל ומה עלה בגורל הניצולים הבודדים אחרי השואה. קרל, מקס ובינה, האחים של אמיל, נספו במחנות.

זיכרונות מיוחדים שמורים לאמא על בובי, בנם של הדודים קרל ומינה. היא זוכרת את הבר־מצווה שלו, ב'לוֹזָ'ה' – מקום ששימש לתפילה בשבתות ובחגים לחברי תנועת הנוער הדתית 'ברית הנוער': "בובי עולה לתורה, קורא בקול ערב ומושלם. אמו מינה עומדת ובוכה. כילדה התפלאתי ולא הבנתי. לימים הרהרתי רבות בדבר ותהיתי, שמא ידעה יותר מדי, שמא ניבא לה לבה את אשר עמד לקרות. עד היום מלוות אותי דמעותיה. בובי היה בחור מקסים ופעיל. היה נאה ורומנטי. היינו קרובים. הוא היה מבוגר ממני בשנה. עד היום זכור לי נוסח הגלויה ששלח לי לירושלים – 'לבי לרגלייך אניח'. האמנתי לו. אבל מה ידעתי אז על בנים?"

סיפרו לאמא שבובי סייע ליהודים במחנות. הוא החזיק מעמד עד מצעד המוות בו נספה.

את הפרטים על בני משפחתה מצאתי במגרות של אמא. בהתחלה אני ממיינת את החומרים, מה חשוב לסַפֵּר ומה לא. אחר־כך אני מבינה שהחיים הם הכול. ומתעדת הכול. במיוחד מרגש אותי הסיפור על בובי. באותו לילה, כשמצאתי את החומרים האלה, אני ישנה בדירה של אמא, וחולמת על האח של בובי שלא מסתגל בארץ, מנסה עבודות שונות, עד שהוא מבין שאינו יכול לשכוח את בובי. ברור שהאח של בובי הוא המצאה של החלום. האם אני חולמת על עצמי? האם אני חולמת את החלום של אמא?

בשנים שהיינו בקיבוץ, דודה מינה, אמו של בובי, שהיתה אז אלמנתו של קרל, אחיו של אמיל, ושרדה עם בתה את המחנות ונשארה בגרמניה, שלחה לאמא חבילות 'קֶר' – חבילות מצרכי מזון ששלחו לנצרכים בארץ, אותן אמא מכרה ובכסף יכלה לרכוש מעט דברים נוספים לחדר ההורים בקיבוץ, מהכסף הזה נרכש ארגז המצעים האדום ששימש גם כספסל מרופד, עם משענת, ליד שולחן האוכל. עשרות שנים – כן, כן, ארבעים שנה – שירת הארגז־שרפרף הזה באמונה ומסירות את בני המשפחה – לא התלונן, לא התבקע, לא התיישן, ולא ניכרו עליו השנים החולפות. ואז, במחילה, פוּנה ממקומו, ורק כדי לקיים את מצוות "וישן מפני חדש תוציאו".

כשיצאנו מהקיבוץ, דודה מינה שלחה לנו חבילות בגדים מבית המסחר של בעל בתה. מהבגדים ששלחה לאמא לקחתי לי בגדים אחדים. אהבתי במיוחד חולצת סריג בתכלת משובצת זהרורי כסף.

אני זוכרת לטובה קרוב משפחה של אמא מדרזדן, לֶאוֹ הספל. כינינו אותו דוד לאו, אף על פי שהקִרבה אליו היתה רחוקה יותר. לאו חי בחיפה, והיה נשוי לארנה, אשה קטנת קומה ודקת־גו שהשתדלה להיות נחמדה אלינו. לא היו להם ילדים. לאו הספל היה גבר מרשים ונאה, איש אבהי וטוב אלינו. הכרנו אותו רק אחרי צאתנו מהקיבוץ. אני זוכרת את פניו השחומות החמות והטובות. אמא ביקשה ממנו שינסה לגשר בינה לבינינו, ילדיה, בשנים של מתח וטרוניות שלנו כלפיה. הוא ניסה, לשווא.

סבא רבּה וסבתא רבּתה

אני מתבוננת בשתי התמונות החומות הגדולות של סבא רבּה וסבתא רבּתה שלי, שהם סבא וסבתא של אמי מצד אביה אמיל; יהושע־אוסקר ושפרינצה רוטנשטרייך, הוא והיא, אשה ואיש, כמו במקרה הוצבו תמונותיהם זה ליד זו. הם נראים מכונסים כל אחד לנפשו, עוטים, מוקפים בדידות.

רק אחרי מותו של שולֶם, הדוד של אמא, אביו של שייקה, שזכה לאריכות ימים, הגיעו התמונות האלה אל אמא. רק אז הכרתי אותם. אני מנסה למצוא בנפשי הד לאנשים הרחוקים הזרים לי, שעלו מתהום הנשייה, ולא מעלה דבר. עלי להתיידד איתם, להמתין, ליצור איתם יחסי קרבה שאולי יתרחשו במהלך הזמן. אני מתבוננת היטב ורושמת לעצמי:

"הסבא, חבוש מגבעת, חבוי לגמרי בבגדיו הכהים. מתוך פניו המוסתרות בזקן לבן מציצות עיניים קטנות ותמהות, ילדותיות, מבוהלות מעט, ערטילאיות, כמו מי שאינו יודע להסתדר בחיי המעשה, ועם זאת שמץ של עורמה סמויה, עורמה תמימה, שמאפשרת להיחבא עד יעבור זעם, ולשרוד איכשהו". אני מקריאה לאמא מה שכתבתי, והיא אומרת – "כזה היה גם אבא שלי".

במשפחה סיפרו שלסבא של אמא, יהושע אוסקר, היתה אכסניה והיה סוחר עצים. סיפרו שפעם הקיסר פרנץ יוזף לן אצלו. הסבא חי בעיירה פצינישם ליד קולומיאה בגליציה המזרחית, אזור הנמצא כיום באוקראינה, ובעבר היה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית.

הסיפור הרווח הוא שהיו לו ילדים רבים – ארבעה־עשר – משתי נשותיו. כשאשתו הראשונה, שילדה לו תשעה ילדים, נפטרה, הוא נשא את אחותה. חמשת ילדיו, ארבעה בנים ובת, בני האשה השנייה, שפרינצה, הם שהיגרו לדרזדן, ושמרו על קשרי משפחה. אמיל, אביה של אמא, הוא השלישי מבני שפרינצה, האשה השנייה. מה עלה בגורל שאר ילדיו מהאשה הראשונה? הם נשארו בפולין. מספרים שאחד מבני המשפחה, בשם פישל רוטנשטרייך, היה חבר פרלמנט פולני וגם מנהיג ציוני. ילדיו, האגף המשכיל של משפחת רוטנשטרייך, עלו לארץ והגיעו לעמדות מכובדות באקדמיה. לעומת זה, סבא אוסקר וילדיו, שהם כל המשפחה של אמא, היו אנשים לא משכילים. הדחף של אמא, במשך כל חייה, להשכלה, בהתחלה בסמינר, ובהמשך בלימודי תואר ראשון ושני בתחומי החינוך, נעוץ היה הרחק הרחק בחסר הזה, שביטא את תחושת הנחיתות המעמדית של בני משפחתה, הן מצד אביה והן מצד אמה.

כתבתי לעצמי: "ראשה של סבתא שפרינצה מוצק, כמו גופה. הגוף הדוק ולכוד בשמלת בד פשוט ועבה, משובצת, רכוסה היטב. הצוואר חסום בצווארון גבוה. פאת שיער עבות קלוע ואסוף סביב ראשה. לחייה רחבות, עצמות הלחיים רחבות. האף ישר. הפה משתפל לצדדים, כמו באכזבה עיקשת, הסנטר בולט בהתרסה. פניה חתומות, מרות. היא אינה מישירה מבט. כמו יודעת שאין מי שיביט בה, כי מזמן נשכחה. מבטה כלוא בחלל, שרק בו אפשר לה לשמור על קיום פרטי לעצמה. כנגד כוח פניה העיקשות, כתפיה הרפויות מסגירות בדידות גדולה, אוזלת כוחות ועצבות. אין זיק של אהבה ושמחה בכוח הנפילים של חיי ההישרדות האלה. 'אשה עבריה, מי יֵדע חַייך' – כתב יל"ג על נשים קשות־יום כמותה, שעמלות מבוקר עד לילה לקיים את בני ביתן".

אמרתי לאמא את כל זה, והיא אמרה – "כמוני".

אולי משום שלא קיבלה את אהבת אמה, אמא נאחזה בדמות סבתה, שמעולם לא הכירה, שהיתה אמו האהובה של אביה, שפרינצה, שאמא נקראה על שמה. אבל לאמיתו של דבר מיתוס הסבתא הטובה והאהובה צמח ותפח רק בשנות זקנתה של אמא, כשתלתה בביתה את התמונות הגדולות של סבה וסבתה שהיו תלויות בבית הוריה בסלון. קודם־לכן כלל לא שמענו על סבתה. אמא כותבת זיכרונות מילדותה: "כשמצאנו את פאת סבתי בארון, נגענו בה כדבר שבקדושה. לא הכרתי את סבתי, אלא רק דרך אהבת אבי".

באחד השירים שלה, שמצאתי במגרותיה, אמא כותבת:

בִּרְכַּת סָבָתִי לְעֵינַי תָּמִיד,

בִּרְכָתָהּ שֶׁל שַׁרְלוֹטָה שְׁפְּרִינְצָה.

בְּגַן יַלְדוּתִי פַּעֲמוֹנֵי חַרְסִינָה

בָּאֲוִיר הַצָּלוּל.

בִּידֵי אִמָּא – שְׁרִיקַת מַקֵּל חָלוּל.

היה לאמא הכשרון הזה, שגם אני פיתחתי, ככורח שרידה, להמציא סבא וסבתא, כאילו היו הורים אבודים ולהאמין בכוחם המיטיב. אפילו להתגעגע אליהם. בעיקר בחלומות.

כשאורי ביקר בדרזדן, ב־2004, שנה לפני מותה של אמא, הוא מצא שם את המצבה של שפרינצה. כמה מוזר שאמא, כילדה ונערה, אף פעם לא היתה בבית־הקברות כדי לעלות לקבר של האשה שהיתה קרויה על שמה. היא גם לא חיפשה את הקבר בביקורה המחודש בדרזדן.

אורי מספר: "בשנת 2004 יצאתי עם אדוה אשתי למסע בעקבות תרבות היידיש, לאוקראינה. זו היתה הזדמנות לאדוה להגיע לקולומיאה, עיר ילדותה של אמה, פנינה גנדל לבית משפחת בלכר, ולהתחקות אחר שורשי המשפחה שממנה לא שרד איש בשואה, לבד ממנה שעלתה כחלוצה לארץ. זו היתה גם הזדמנות בשבילי לחפש את שורשי משפחת רוטנשטרייך הנטועים בכפר שהיה כמעט כולו מאוכלס ביהודים, ונקרא 'פצינישם', ממנו באו סבא אמיל ואמו שפרינצה. הכפר שוכן כעשרה ק"מ מקולומיאה. בקולומיאה נפגשנו עם הרב של המחוז שמתגורר בסטניסלבוב, בירת המחוז. הוא הביא עמו את רישומי הקהילות במחוז מלפני ההשמדה והראה לי את רישום משפחות רוטנשטרייך ששילמו את מיסי הקהילה בפצינישם לפני השואה. השמות יהושע, ישראל ויצחק מאוד נפוצים שם. עזבתי את הקבוצה ונסעתי במונית לפצינישם, כפר הולדתו של סבא, אביה של אמא. מונית הנהג התפתלה בדרכי עפר, חצתה את הנחל בתוך המים ועלתה אל הרכס המשקיף על הכפר, שם מצאנו את בית־העלמין. מצאנו בית־קברות שגילו 150 שנה וכל המצבות כתובות בעברית ללא אות נוכרית אחת. שמות משפחה לא מצוינים על המצבה, רק הייחוס לאב. המקום מיוער ומשרה אווירה של קדושה בים של חולין. היו שם מצבות עם שמות של ישראל, יצחק ויהושע. והרי אבא של אמא, שמו אמיל־יצחק, ואחיו הוא יהושע, הוא דוֹד שייקה. ייתכן שמצבות אלה שייכות לאי־אלו בני משפחה רחוקים".

המדריך, הד"ר יושקובסקי, הסביר לאורי שחלק גדול מתושבי הכפר היו מיוצאי ספרד, ושם הסבתא שפרינצה מקורו בשם הספרדי אספרנצה, שפירושה תקווה. אפשר אפוא שמשהו מיוצאי ספרד זורם בעורקינו.

דודה יֶטי

אמא נולדה שנתיים אחרי יֶטי. אמא היתה הצעירה והמוכשרת בין האחיות, והרגישה עצמה מועדפת בעיני אביה. בילדותן שיחקו הילדות יחד, ותמונות רבות מעידות על חייהן המשותפים כילדות שמחות שמשחקות יחד, משתעשעות, מתגנדרות, מתחפשות בבגדי מבוגרים ומטיילות עם ההורים ברחובות דרזדן וברלין, לבושות מעילי פרווה וכובעים אופנתיים. בתמונות מגרמניה יטי יפת עיניים ומלאת גוף. אמא ויטי אחותה היו שונות מאוד זו מזו, אמא היתה להוטה לפעילות בתנועת נוער ולחלוציות ויטי כלל לא.

יטי (1993-1920) היגרה עם הוריה מגרמניה לבוליביה ב־1939, שלוש שנים אחרי שאמא עלתה לארץ עם עליית הנוער. את רותי, בתה הבכורה מנישואיה הראשונים, יטי זנחה בעת נישואיה השניים, וכפי שכבר ספרתי, סבתא חוה היא שטיפלה בה.

בגלל מצוקתה בבית אמה, אחרי שסבתא חוה עלתה לארץ, הגיעה לארץ מבוליביה בת דודתי רותי, בתה של יטי, נערה יפה בת שלוש־עשרה, דוברת ספרדית, עיניה ירוקות־כחולות, עזות ונוקבות כעיני חתול. ידענו שתבוא נערה עם שיער ארוך, אבל היא הגיעה כששׂערה הערמוני קצוץ, משום שאמרו לה שיש לקצץ את השיער, כי בארץ יש כינים. אני הייתי בת שתים־עשרה.

איש לא הבין את שפתה של רותי. הילדים בקיבוץ קראו אחריה – "רותי פוּטי הלוואי שתמותי". היא לא נקלטה במקום הזר והמוזר לה, שאנשיו לא ידעו להתייחס לילדים, לא ידעו להתייחס לילדי חוץ, ובעיקר לילד בודד שאינו דובר עברית. גם הורי לא היו פנויים אליה. ואז, לבקשתה, היא עברה לפנימייה של עליית הנוער, לא לפני שנבחרה לייצג 'עולה חדשה' שנקלטה בקיבוץ, שתגיש לבן־גוריון זר פרחים כשבא לבקר לכבוד חגיגת עשרים השנה להקמת הקיבוץ.

וכשעלתה לבמה מעדה ונפלה.

אבא, שרותי זוכרת אותו לטובה ביחסו אליה, פנה אל יואל שיפטן, מנהל פנימיית 'מוסד עליה' שליד פתח־תקוה, מיודעו עוד מימי עליית הנוער, וביקש ממנו לסייע לרותי. וכך היה. רותי השתלבה בפנימייה בין עולים חדשים כמותה וכך התאפשרה קליטתה בארץ. שיפטן היה לרותי דמות מיטיבה.

ברבות הימים חזרה יטי לגרמניה, אחרי ניסיון קלוש להקליט בארץ בשנות השישים של המאה העשרים. היא ובעלה השני, איש נמוך, כרסתן ובעל אישיות דוחה, שעסק במסחר זעיר, לא נקלטו בקהילה היהודית בברלין. לפי גרסתה של אמא, בגלל מעמדם הכלכלי־חברתי הנמוך. בניה של יטי שנולדו מבעלה השני נישאו בגרמניה לנשים לא יהודיות.

אמא כמעט לא סיפרה על יטי. לא הרגשתי שהיה לה אי־פעם קשר אל יטי. גם לא בילדותה. לא הרגשתי שיטי חסרה לה אי־פעם. לא ידעתי אם היה קשר מכתבים ביניהן. מי היתה יטי לא ידעתי. כשיטי היתה בביקור בארץ ראיתי אשה מסורבלת ומוזנחת. לא נוצרה קרבת לב ביניהן ואמא לא ניסתה ליצור קשר בינינו ליטי. נדמה לי שפעמיים בלבד ראיתי אותה. תמיד הרגשתי שאמא זלזלה באחותה.

אי־הבנות עכורות רחשו במשך השנים בין יטי לבין רותי בתה, ובין אמא לבין רותי. אמא השתדלה בדרכה, אבל דרכה לא צלחה.

יטי נפטרה ונקברה בברלין.

לעבודה ולמלאכה

אבא התחיל את שנותיו הראשונות בקיבוץ, השנים שזכורות לו לטובה, כשומר שדות רכוב על סוסה ערבית אצילה. אחר־כך עבד כטרקטוריסט בחריש ובזריעה ולבסוף נהג בקומביין האדום בעת הקציר. אורי היה גאה באבא שנוהג בטרקטור ובקומביין. טרקטוריסט בימים ההם היה מושא הערצה לילדים.

אמא נהיתה מורה ואבא שמאז תקופת לימודיה של אמא הלך ושקע, התקשה יותר ויותר לעבוד, ועבר לעבודה פשוטה יותר, כמחסנאי. המתקשים לעבוד מצאו גם הם את מקומם בעבודות שוליות, ונקלטו במערכת כל עוד היו שקטים ובלתי־מזיקים, ואכן היו כאלה. כזה היה גם אבא כשעבד במחסן. אבל הוא לא תמיד עבד.

תקופות ארוכות אבא המשיך לשכב מתחת לשמיכה, כמו מסתתר מפני החיים. כל יום בארבע אחר הצהריים, אחרי עבודתו, נכנס למיטה בבגדיו, וכיסה ראשו בשמיכה. התכלת של עיניו רבצה מתחת לעפעפיו הסגורים. עדיין לא הבנתי לפשר הדבר ולא שאלתי. בנפילה הגדולה של זִקנתו חזר לשכיבה הנצחית במיטה ושוב כיסה ראשו בשמיכה.

היו לאבא גם אפיזודות של התרוממות רוח מאנית פנטזיונרית. הוא הסתובב בקיבוצים וכדברי אמא "דיבר שטויות", והציג עצמו כמהנדס. אבל גם היה מסוגל אז לדבר גבוהה על פילוסופיה. באותה תקופה הגיע לשיאים אינטלקטואליים שלא הגיע אליהם בתקופות אחרות. האם לא כך כותב המשורר של אז, יצחק למדן, בפואמה שלו 'מסדה'? –

"הֻגַּד לִי / בֵּין חוֹמוֹת מַסָּדָה מִתְהַלְּכִים נְבִיאִים / מְנַבְּאִים גְּאֻלָּה".

את התקופות האלה מעולם לא חשתי ולא ידעתי מתי היו. אמא סיפרה שבימים כאלה היא היתה לוקחת אותנו, הילדים, לטייל בשבילי המשק כדי שלא נשמע את נאומיו האינסופיים.

הוריו וגם אנשי הקיבוץ, וגם רופא הקיבוץ לא הבינו מה קורה, לא הבינו שמדובר בדיכאון. כשכבר הכירו שיש בעיה, אומרת אמא, העדיפו לטשטש את העניין, ולא לשלוח אותו לאבחון וטיפול נפשי. אמא כותבת שפנתה אל הוריו של אבא והם לא רצו לשמוע: "היה זה עלבון לומר על בנם שהוא לא בסדר, ועוד בָּראש. זה לא הפריע לרב זיגברט, שהחשיב עצמו מכובד, לזלזל בבנו ולהטיח כנגדו את העלבון על שהצליח פחות מבן החייט בקהילתו. איש קר כאבן היה ורק כבודו עניין אותו".

אמא היתה במצוקה קשה. אבא לא תפקד ואת ההשכבה של הילדים בערב בבתי ילדים שונים היה עליה לעשות לבדה. היא החלה לסבול מהתקפי אולקוס קשים. בקיבוץ חשבו שאולי היא מתחזה. במקום שיטפלו באבא הציעו לה עזרה פסיכולוגית לעצמה כאילו היא החולה. היא נעלבה, והרגישה עוד יותר את אי־ההבנה כלפיה וכלפי המצב המשפחתי.

רק כשהגיע רופא מחליף לקיבוץ הוא שלח את אבא לאבחון וטיפול תרופתי. אסתר אומרת שעד הגירושין היא וסבא וסבתא לא ידעו שאבא סובל מדיכאון. כשאני שואלת, איך זה ייתכן שבאמצע המאה העשרים, חמישים שנים אחרי הופעת הפסיכואנליזה, עדיין רופא משפחה לא ידע לזהות דכאון, אומרת לי אסתר: מי כבר היה מוכן אז לעבוד כרופא במקום כל־כך נידח ומרוחק בקצה העמק? ודאי לא הרופאים הטובים.

אני משערת שבמשך שש־עשרה שנים בקיבוץ, של עבודה חקלאית, נהיגה בטרקטור וקומביין, עשה אבא את עבודתו בצורה מכאנית. הרי אבא התעניין באסתטיקה, אמנות, מחשבת ישראל והגות ולא בלימודי משניות ותלמוד שאותם למדו בקיבוץ – האפיק הלימודי היחיד שהיה קיים אז לחבר קיבוץ דתי. אבא, שעזב את הסמינר בגרמניה ולא סיים את הכשרתו להיות מורה, לא רכש בארץ מקצוע שתואם את כישוריו, שיכול היה להעניק לו משמעות וערך קיומי. זה היה המלכוד שלו.

מלכתחילה, אדם מופנם כמו אבא, שאינו משתלב בנקל בחברותא, שעניינו היה ברוח ולא בחומר, שלא היה קשר בין האידיאלים החלוציים שלו ובין נטיות לבו וכישוריו, שראוי היה להיות אינטלקטואל ולא טרקטוריסט חורש בשדות – לא התאים לחיים הקיבוציים הקשים. לאבא שהיה עדין־נפש לא היו מרפקים, ולא היו בו יוזמה ועצמאות לפלס לו דרך לבדו. הוא גם היה תמים מדי ולא היה מצויד בשמץ תחכום ועורמה, ואפילו לא בקורטוב של רוע – כישורי חיים שנדרשים להם גם בקיבוץ וגם מחוצה לו.

וכך הוא חי בפסיביות ובטול עצמי חיי קליפה אלמוניים, ונשמתו אבדה. ייתכן שהוא היה חייב לחלות כדי לקבל מהקיבוץ את הזכות לצייר, כמו שבעתיד יהיה חייב להיפרם ולקרוס כדי שיוכל לפתוח את סגור לבו ולדבר אתנו כאיש אמיתי.

בימים ההם, מי שרצה להקשיב לקולו הפנימי ולממש את ייחודו בעיסוק הנכון לו, כשרצונו לא עלה בקנה אחד עם צורכי הקיבוץ, היה עליו לעזוב את הקיבוץ ולבגוד בחזון הקיבוצי. האפשרות השנייה היתה להישאר בקיבוץ, לוותר על עצמו ולבגוד בנשמתו. ציור נחשב לביטול זמן, נכון יותר לבטלנות של משתמטים. היה עליו לבחור בחירה בלתי־אפשרית בין סקילה לבין חריבדס, שתי מפלצות של אשמה. כך או כך לא היה מנוס מאשמה. אשמה כלפי החברה או אשמה כלפי עצמך.

אמא בחרה בהגשמה עצמית. היא הצליחה להישלח על־ידי הקיבוץ ללמוד מה שגם התאים לה ביותר, אבל כך בגדה בנו, כשנעדרה זמן כה רב. היא יכלה לעשות זאת כי לא הרגישה אשמה על בחירתה. אבא, שלא היה לו ביטחון בזכותו לרצות ולהיאבק על רצונו, העדיף להשתלב בחברה הקיבוצית. וכך נלכד בין המצָרים ולא מצא, כמו אודיסאוס,24 ענף גבוה להיאחז בו כדי להימלט משתי המפלצות, לעקוף אותן וללכת הלאה ליעד הנכון שלו. כשיצאנו מהקיבוץ כבר היה שבור בנפשו ולא מצא בתוכו רצון וכוח להתחיל בלימודים לתואר או למקצוע שבאמת יתאים לו.

אמא התקשתה לשאת את הדיכאון של אבא שגם פגע בתפקוד שלו כבן־זוג וכהורה. היא היתה בודדה, מרירה ומאוכזבת, כעסה עליו והתביישה בקשייו, ושלא עבד כראוי. היא ניסתה לכסות על הכול, לגדל, כמעט לבד לגמרי, את הילדים, ולהסתיר מאתנו מה שקורה. היא הסתירה את מצבו של אבא שהסתגר בשבלול שתיקה, ושניהם חיו חיים בלתי־אפשריים.

משהו בי חי, מבלי דעת, את הבדידות, חוסר המוצא ותחושת חוסר הערך שלהם. בשנים מאוחרות יותר, בבגרותי, עלו בי כעס וזלזול כלפי שניהם. ובעיקר רחמים גדולים כלפי אבא. על אמא לא ריחמתי, אולי משום שתמיד נראתה חזקה. והיא היתה חזקה ונוראה. במיוחד כשכעסה. והיא כעסה.

מעולם לא עלה בדעתה לשאול את השאלה שפרסיפל חייב לשאול את המלך ארתור הפצוע – "הו אדוני המלך, ממה אתה סובל?". כי רק כשתישָאל השאלה הזו, יימצא גביע החמלה הקדוש ובו השיקוי שירפא את המלך הפצוע.

פצעו של אבא היה פצע הקדשת החיים למזבח החזון הקבוצי. עקידה שהיתה לשווא. והמלאך לא בא להציל.

היא גם לא שאלה ממה אנחנו, ילדיה, סובלים.

אני כותבת כאן בשפת המיתוס והספרות משום שזו היתה דרכי, אז וגם היום. כבר בתיכון הכנתי לי מחברת ובה רשמתי לעצמי ציטוטים של משפטים מתוך רומנים וספרי הגות ושירה שהסבירו לי מי אני ומה חיי.

צדק פוקנר שאמר שכל אדם הוא יתום ויורש: יתום מהוריו שהוא הולך ונפרד מהם וכך נהיה בודד לנפשו, ויורש של חוכמת החיים ומורשת המיתוסים של אבות אבותיו. כשקראתי את דבריו של פוקנר – ידעתי שבי מדובר. המיתוסים העניקו לי שייכות לקהילה האנושית; הם היו הסיפור הגדול שהכיל אותי והעניק נוחם ואמונה.

בקיבוץ, הכורח הכלכלי לא היווה סיבה לקום בבוקר וללכת לעבודה. היה כורח אחר – תחושת אחריות גבוהה, שהקוטב השני שלה הוא בושה ואשמה על אי־היכולת לממש את האחריות הקיבוצית. הבושה והאשמה היו חומרי הזנה שטיפחו עוד יותר את הדיכאון של אבא.

כשקראתי את סיפורי ס. יזהר המוקדמים, על הלבטים אם להישאר בקיבוץ שחונק את הנשמה, ואת ספריו של דוד מלץ על הקשיים בקיבוץ – ידעתי על מה הם מדברים. את דמות המתלבט פגשתי גם בשירת 'מסדה' של יצחק למדן. אחר־כך קראתי בסיפורי חיים יוסף ברנר, שנקראים כמו יומן אישי, אודות הייאוש ותחושת ה'שְכוֹל וכישלון' של החלוץ, שנפשו בוערת באידיאלים, מגיע לארץ הנכספת והיבשה, וכוחו הגופני והנפשי לא עומדים לו להתמודד עם עבודת האדמה הקשה. הוא מתמוטט, ונע ונד שטוף בסלידה עצמית על כישלונו. אלא שלאבא לא היתה הרוח הברנרית של ה"בכל־זאת", של ה"אף על פי כן", ושל "היאוש הפורה". ולא היתה לו הכתיבה הספרותית, שהיתה ללמדן, לברנר ולדוד מלץ קרש הצלה וזרע של משמעות.

אז הבנתי. אז הבנתי את אבא. הבנתי גם את הטרגדיה של הדור הזה. בעליות הראשונות ואלו שאחריהן, רבים מהחלוצים כשלו, התמוטטו, התאבדו או היגרו. את כל זה לא ידעתי אז.

אבא חי בתחושה שנכשל בהסתגלות לקיבוץ ונכשל בהסתגלות לעצמו. בזקנתו, בבית־אבות סיעודי, ברגעי הבלבול שלו, עדיין פחד "שיזרקו אותו מהעבודה בגלל טעויות".

מבלי משים זיהיתי את אבא בדמותו של יצחק קומר מהרומן של עגנון 'תמול שלשום', שעלה לארץ מתוך געגועים רומנטיים אל ארץ חמדת אבות ורצה לבנות ולהיבנות בה, אבל כשל כחלוץ וכשל בחיי האהבה שלו, וצייר שלטים במקום לצייר, ושסופו שננשך על־ידי כלב, שהוא עצמו גרם להפיכתו לכלב שוטה, והשתגע מנשיכתו.

שנים רבות אחרי היציאה מהקיבוץ חלמתי חלום תיקון לדמותו הפגועה, המזולזלת של אבא. חלמתי שבחדר האוכל של הקיבוץ מתקיימת אספת חברים, ושלא כדרכו, אבא קם לדבר, והיה לבוש כעין גלימה כחולה שעליה כוכבים, כגלימתו של הנסיך הקטן, ודבריו היו ראויים ובעלי ערך. וחיים יעקובי, מזכיר הקיבוץ לשעבר וידידו של אבא, אומר לו: כמה שאתה יפה!

בחלום אחר אבא מכוסה בשמיכה ישנה מהקיבוץ שעטופה בציפית שעליה רקומה שושנה אדומה. והרי שושנה היא תמיד שושנת מלכוּת. אני זוכרת ציור אחד של אבא בקיבוץ – פרח שושנה אדומה בכוס מים.

גם לנסיך הקטן היתה השושנה שלו.

אחרי שנים התברר לי שבני כיתתי לא ידעו דבר מכל זה. לא ידעו על שונותו, על התנהגותו הבלתי־מתאימה, על התקופות שלא עבד. לא ידעו דבר. והרי באותם ימים, גם לא דיברתי עם איש על מה שקורה. ומי דיבר בכלל? ומה ידעתי בכלל על מה שקורה, אלא מתוך מה שאמא טפטפה לי, סיפורים שבהדרגה הפכו לכביכול זיכרון שלי עצמי. וכמה הופתעתי בבגרותי כששמעתי שהיו אנשים שהעריכו ואהבו את אבא בקיבוץ.

ואולי דברים רבים לא היו אלא בעיני רוחה של אמא ואני חייתי את העולם מבעד עיניה. אולי משום כך היה בי כורח להתרחק ממנה כל־כך.

באחת השבתות אמא ביקשה שאלך עם אבא לרפת למלא את תורנות השבת שלו, לתת אוכל לפרות, כדי שהנוכחות שלי תדרבן את אבא לעבוד. לא לעבוד? לא היה חטא גדול מזה בקיבוץ. "גולם איש / קח פטיש / לך עבוד / אל תעמוד" – כדבר המזמור של אז.

עדיין נשמע באוזני קולה של ברכה צפירה שהיתה שרה: "מי יצילנו מרעב? מי יאכילנו לחם רב? ומי ישקנו כוס חלב?... למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה, לעבודה ולמלאכה!". כן. לעבודה ולמלאכה.

שיר היתולי, סדיסטי למדי, שהמבוגרים היו משתעשעים בו עם הילדים הקטנים, כשנענעו אותם על ברכיהם – שיר שתורגם מגרמנית – אומר כך: "סוס, סוס, סוס. יש לנו סוס. סוס שלא רוצה לרוץ, סוס כזה אינו נחוץ, נזרוק אותו לחוץ!" – זה היה היחס אל מי שאינו רץ לעבודה, כמו סוס חרוץ.

מכל זה צמח בי אופי יעיל של אחריות, חריצות והישגיות, כמדומני, אופי קיבוצי אופייני באותם ימים. חיי הנמלה היו מודל – "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחֲכַם". גם מן הראוי לנהוג כמו הנמלה, כמו באותו משל, בו הנמלה טורחת כל הקיץ לאגור מזון במחילה באדמה כדי שיהיה אוכל לחורף, לעומת החרגול – אוי לאותו חרגול קל דעת, שמעביר זמנו בנעימים בנגינה ומחול! סופו שלא יהיה לו מה לאכול!

החל מכיתה ד' שותפנו בשעות עבודה במשק. שעתיים ביום, פעמים בשבוע. היה זה עולם ממשי מאוד, חם, מחוספס וקשה. אבל אם תעבוד קשה, הכול יהיה בסדר והעולם יהיה טוב, והארץ תיבנה והשממה תפרח. משהו גדול ומופלא עתיד היה לבוא.

אף שהיינו אמורים לאהוב את עבודת האדמה, לא אהבתי את השעות המשעממות של דילול שתילים או עקירת עשבי בר, או קטיף כותנה, בציר ענבים, מסיק זיתים ומיון תמרים.

בעלון הקיבוץ ב־1955 כתוב: "בין העובדים בגן הירק מהווים ילדינו גורם חשוב. אפשר לציין שכל הילדים העובדים בענף ברציפות מגיעים להישגים יפים. עובדים ברצינות ומביאים תועלת רבה".

כולנו עבדנו. זה היה ברור מאליו.

אני אוהבת לעבוד. ואפילו חרוצה מאוד. כמעט כמו ר' יעקב עמדין שעגנון כותב עליו בסיפור 'המכתב', "שהעמיד שַמש אצלו, שהיה מכריז לפניו בכל שעה: אוי כבר יצתה שעה. כדי שיתן אותו גאון דין וחשבון לעצמו מה תיקן באותה שעה". – יעקב עמדין זה, שכבר סיפרתי שהוא בשורש אילן־היוחסין שלנו, ובשורש נשמתי, אינו מניח לי עד היום שתצא שעה מבלי שאעשה את שעלי לעשות, מבלי שאתקן משהו.

הייתי צריכה ללמוד במשך השנים להיות קצת פחות חרוצה, ולהרפות, וסתם כך לנוח ולחלום, אפילו להתבטל ולגלות את טעמו של הלא־כלום, ושזה אפילו מענג והכרחי "לגנוב זמן מאלוהים", כמו שדודה אסתר אומרת.

בפאתי המשק

רק לוח זיכרון קטן מנציח היום את עקבותיו של 'המעיין הקטן' שבימים ההם הצניע עצמו, כסוד, בפאתי המשק מתחת לצמחייה ענפה של שיחים וקאזוארינות והרדופים בפרחי לבן ואדום. נהגתי לבוא אל אותו חיק טבע נסתר, להיות בו לבדי, לעצמי. אני זוכרת את אלדד וליפשה, זוג צעיר ומאוהב שהיה נוהג לבלות שם, בטרם עזבו את הקיבוץ.

נשאר זיכרון אהוב של המעיין הקטן, המקום הנעלם המופנם, פרפר סתרים של זיכרון. הצורך בחיק טבע סודי. מקום שעוטף אותי, והוא מוסתר כי הוא שלי לעצמי, שלי בלבד, שטרם הכרתי שיש לי צורך בו. כי הצורך הזה, ולא ברור למה, נחווה כחטא. מה גם שלא עלה בדעתי שאפשר ומותר ואפילו הכרחי – לרצות משהו לעצמי, ולרצות בקול רם ואפילו להתעקש על זה.

כנראה, משום כל זה, הרגשתי שאני חייבת לשמור בסוד את הגינה הקטנטנה בפאתי המשק, שבה זרעתי ירקות ופרחים שכמובן לא הצליחו לנבוט – מנין השגתי אותם?

סוד אחר היה המרד החד־פעמי שלי נגד הרודנות הפרוסית של המטפלות שאיימו: "אלוהים יעניש אותך!"

המרד היה ניסיון בריחה, כשפיתיתי את מיכל, בת כיתתי, שנברח בלילה, ונגור מעתה ואילך במבנה נטוש בשולי הקיבוץ, ליד חדר העבודה של הסנדלר הזקן, שידי הקסם שלו ידעו להכין מגזרות נייר שכמותן טרם ראיתי.

מה חשבתי לעצמי? שביום נהיה במחבוא שלנו ובלילה נצא? ממה פחדתי שרציתי לברוח? ואולי היה זה הצורך למצוא לי מקום נסתר בתוך נסתר, מוגן מפלישת האחרים אל חיי.

לקחנו איתנו קצת בגדים, ויצאנו. אלא שכבר בהליכתנו הלילית התחרטה חברתי, שהיתה פחדנית אפילו יותר ממני, וכפי הנראה היטיבה ממני להבדיל בין דמיון ומציאות, והחזירה את שתינו למיטות, עוד בטרם הרגיש מישהו בצאתנו. ובכן, תום סויר לא הייתי, וגם לא אהיה.

"הסנדלר היה אדון פרץ. בבוקרי החורף הקפואים כשהִמתנו להסעה לבית־הספר נכנסנו אחד אחד להתחמם ליד תנור ה'פיירסיד' של פרץ וללגום מהתה המהביל והמתוק שהכין לנו", כך מספר אורי אחי, "עוד עולה באפי ריחן של יריעות העור מהן תפר נעליים חדשות והטליא את הישנות. במבנה הטיט הנטוש ליד הסנדלרייה – ששימש בעבר כמאפייה – שכנו אחר כבוד מזוודותיהם של החברים, עמן הגיעו לארץ ובהן הביאו את כל רכושם בהגיעם לקיבוץ. עם השנים כוסו המזוודות המיושנות אבק שהחביא את צפונותיהן. כאן העלו אבק ואיש לא פקד אותן שוב חוץ ממני ועָמינָה (עמינדב) הפוזל שאסף כמוני בולים. עד היום מצויים באלבום הבולים הישן שלי בולים ממדינות שנבלעו בתוך יוגוסלביה כמו מקדוניה, הרצגובינה ובוסניה שבימים ההם חדלו להתקיים ואיש לא האמין שיזכו אי־פעם לעצמאות. אנחנו השובבים חיפשנו במזוודות מטמונים, חרוזים, בולים, תמונות משפחה ובגדים ישנים של חוץ לארץ שלא היה לאיש חפץ בהם בקיבוץ. המזוודות היו מונחות על מדפים בחצר המיטות מאחרי הטירה. שם עדיין היו החברים פותחים אותן מדי פעם בנוסטלגיה.

"ברחוב המיטות, בין הטירה לחומה המערבית, היה מרתף מיץ הלימונים, מחסן המזוודות וברז מי הקרח. ומעבר לחומה היתה הכלבייה של אוֹני ופֶּאֶרָה, כלבי הבוקסר. היה שם מגדל הקירור המרובע עם שלבי העץ עליו זרמו מים ובו הכינו קרח בדרך שלא מובנת לי עד היום. בית־החרושת הראשון לנקניק היה בקומת הקרקע הדרומית של בניין הטירה, והעלו ריחות התבלינים ועישון הנקניק שהיו בתחום מומחיותו של מנחם צ'פסקי הרווק החיגר שהיגר מאוחר יותר לאמריקה לחפש אשה, משם שלח מכתב קצר – 'ויני וידי ויצ'י שפירושו: באתי, ראיתי, ניצחתי.

"עדרי הבקר הצנומים שנקנו בעבר הירדן המתינו לגורלם תחת עץ הסידרייה הענקי שמדרום לטירה. העץ הניב תפוחים קטנים צהובים ועסיסיים שצנחו אל תוך גללי הבקר ואנו, הילדים, ליקטנו אותם ולאחר שטיפה אכלנו בהתלהבות רבה. נזהרנו מהתולעים אך מי חשב אז על חיידקים וּוירוסים".

"כשהייתי ילד קטן" – ממשיך אורי לספר – "הייתי שמנמן ולכן כינו אותי חֶלבּוּני, על שם חֶלבּוּני הערבי בעל הכרס. ממערב לגדר הטירה, כחצי קילומטר מהגדר, היתה ממוקמת אחוזתו של חלבוני בעל האדמות הערבי. כשהייתי עומד ליד הטירה הייתי רואה את חֶלבּוּני רוכב על הרכס שאחרי הטירה מלווה בפרשים, כשכמה בחורים מהקיבוץ עם מקלות קַפָּ"פּ (ראשי תיבות של קרב פנים אל פנים) מסתתרים ליד מגדל המים למקרה ש'הערבים הרעים' יחליטו לחדור לשטח הקיבוץ. ביתו של חֶלבּוּני היה מוקף גדר אבנים, ושער ברזל מפורזל היה בכניסה. בסוף מלחמת השחרור ברח חֶלבּוּני, כמו גם שאר הערבים, מעמק בית שאן אל עבר הירדן. ואחוזתו נותרה מיותמת ונעולה. יום אחד יצאנו, הילדים, לטיול עם אורי אליאב, המורה לטבע, בסביבות הקיבוץ, והגענו אל בית האחוזה החרב. השער היה נעול בשרשרת ברזל חלודה. עמדנו בשער והצצנו אל תוך החצר. לפתע זינק ממשקוף השער נחש שחור ענק באורך כמטר וחצי וליפף עצמו סביב עכבר שדה קטן שיצא מחורו. המחזה היה מסעיר".

הזיכרון הוא ים גדול, נע וזע ומתהווה, יוצר גלים וזורק עצמו לחופים, עם מה שהוא גורף עמו ממצולותיו. ועכשיו, ממרחק השנים, ההליכה המרתקת על שפת הים הזה, והעין החקרנית אחר צדפות, אבנים מגולפות במים, חוטי אצות מתגוללים, שברי זכוכית שהועמו – כל אלה מרמזים על אוניות טרופות, על התרחשויות נסתרות במרחקים, על מה שרק שרידיו מגיחים אלינו בגחמתו של הזיכרון. ואי־אפשר לצוות לזיכרון שיתגלה, אבל אפשר להיטיב לצלול, מצויד היטב, בעין בוחנת ובאורך רוח, הרבה אורך רוח.

שם הכול התחיל. עץ השיזף בקצה ברכות הדגים והרכס ממול ממנו נפתח השביל; תמיד שבילי פרדס, בוסתן עזוב, חצר שרכים, שערים שהחלידו על ציריהם, נתמכים באבנים ירוקות טחב, מנומרות חזזיות, שבילים, קרפּיפי חצר, חלון סדוק, שירת נמלים, ניחוח טל ואדמה מגובּבת עלים, מחטי אורנים, תפוז מרקיב, סרפדים. המישור הירוק הזה נע בזיכרון כאילו מישהו נוסע מתבונן בחיים – מנסֶה להבין מה קורה כשהמקום כבר מעבר לתנועה.

אני מתבוננת בתמונת מחזור של בנות הכיתה בגיל עשר לערך. האם כבר אז חשתי מה שאני רואה עכשיו בתמונה, עד כמה אני אחרת? מרווח ניכר מסתמן ביני לשאר הבנות שעומדות צפופות זו לזו. שאר הבנות מזדקפות לפי הוראת המצלמה, וידיהן ישרות, צמודות לגופן בהבעה צייתנית. בניגוד לשאר התצלומים של אז עמידתי חופשיה ונינוחה. אני מחייכת בנועם, כמו מאמינה שעין המצלמה רוצה בטובתי, בלי המבוכה שתכסה עלי בשנים הבאות, כשהגוף המתעורר יחוש עצמו גולם אבוד.

בגיל עשר לערך, הקצתי לילה אחד. שמעתי רחש מתחת למיטה. המיטה רטטה, כאילו תאומים התרוצצו בבטנה. אז יצאו כלב לבן וכלב שחור, עמדו ליד מיטתי והביטו בי. זה לא היה חלום. אני זוכרת את זה כמו היום. הם חמקו מבעד הדלת הפתוחה למחצה ונעלמו בחשיכה. דברים עמומים התרחשו מתחת לסף הידיעה. הרגשתי ולא ידעתי מה. הזיכרון הוא נהר שוטף, וכבר אמרו שאין נכנסים לנהר פעמיים. שהרי אפילו הזיכרון משתנה.

הזיכרון הוא כמו סרט פנימי, אלא שיש אפשרות לסובב אותו קדימה ואחורה בזמן, וגם לשנות את הסיפור המצולם ולהמציא אותו מחדש. לפעמים הסרט קרוע, ויש חורים של אין־זיכרון באמצע.

אולי אני ממציאה רגעים שיכלו להיות, על ילדות בחולצות כותנה מכווצות במִפתח הצוואר ובשרוולים, מכנסיים קצרים, סנדלים תנ"כיים, לוכדות בשבר זכוכית פירורים של אור, זוחלות למסתור הפרטי שלנו בין גזע עץ עבות ועלוותו הרוכנת עלינו סביב כמו אוהל. כאילו זה הבית שלנו. רצפתו עפר סדוק, מגובב נחילי נמלים, קליפות עץ ועלעלים נרקבים. ניחוח נדיב של גבעולים עולים מתרדמת הלילה, רחש ממטרות קצוב מפרדס סמוך וריח קיצי זהוב. רסיסי אור מהבהבים מבעד עלעלי מאורת העץ. אולי ערכנו מסיבת תה עם קומקום תה ועוגיות יבשות שלקחנו בגנבה מבית־הילדים בקיבוץ, חוששות שמא ניתפס, נסיכות בדוּיוֹת, גורי חתולים מתרוצצים לרגלינו ואנחנו רוטטות מעונג האיסור.

מוסר השכל

בראשית שנות החמישים פגעה מגפת שיתוק בכמה ילדים. במיוחד זכורה לי רות רוזנפלד, ששתי רגליו של בנה שותקו. היא חייבה את בנה לשחות כל יום, וכך, כשהיא מקשה לִבָּה לסירובו, הצליחה לשקם אותו. נחישותה הצילה אותו. משמעת עצמית וריסון עצמי היו כורח החיים. כך התנהלו איכשהו חיי היום־יום שלנו – שתי וערב של עשייה: קימה השכם בוקר לתפילה, לימודים, השתתפות בעבודת השדה, הכנת שיעורים. לא היה זמן לבטלה או סתם השתהות או סתם להיות. צייתנות היתה כללו של עולם. בעבורי אדון עולם היה קפדן מרוחק וחמור, קצת כמו סבא יצחק, אבל היתה בקיומו של אלוהים ודאות של תכלית, צדק וישועה. צייתנו לחוקו של אלוהים וזה היה הדבר הנכון. אלוהים היה אדון החוקים הנכונים שהמבוגרים והמטפלות ידעו וחינכו אותנו לפיהם.

סיפור מוסר השכל למפירי סדר ותעלולנים היה הספרון המצויר הידוע של וילהלם בוש מגרמניה של אמצע המאה התשע־עשרה, אודות תעלוליהם של הילדים הפרחחים מקס ומוריץ, שמתמודדים עם העולם הנוקשה והמסודר של המבוגרים על־ידי מעשי משובה מוגזמים וזדוניים, עליהם נענשו בעונשים אכזריים, כמו למשל אפייתם בתנור. נו, טוב, זה לא היה עד כדי כך אצלנו. אבל מי בכלל העז להיות תעלולן? אני בוודאי לא.

לא העליתי בדעתי שאפשר היה להתנגד לחוקים, שרירותיים ככל שיהיו, כגון הכורח לישון בשעות הצהריים. לא ידעתי שאחרים העזו – אורי אחי וחבריו הקונדסים נהגו לסחוב ביצים ואוכל ממטבחי בתי הילדים, ולערוך כירה לעצמם בסתר המקלט. עד שיום אחד נתפשו.

כשהיה בן שמונה לערך, קרא לי אורי הצידה, ושיתף אותי בסודו. התברר שהוא אחד ממעוללי ה'קומזיץ' הגנוב במקלט, שלא ידעתי דבר עליו. הוא סיפר לי כדי שכשייוודע שגם הוא היה שם, תהיה לי נחיתה רכה ולא אזדעזע ממעשיו האסורים. הייתי כל־כך תמימה וישרת דרך, אולי כמו אבא, שלא רק שלא הבנתי מה היה העונג שבמעשה הזה, גם לא הבנתי מה היה ה'חטא' שבו. לא העליתי בדעתי שיש דבר כזה כמו חדוות החטא, אבל הרגשתי את קרבת הלב בינינו, ואיך נתן בי אמון עד כדי גילוי סוד שכזה.

אורי ביחד עם יאיר, חברו לכיתה, החביאו ממצאים ארכאולוגיים מפוברקים באתר ארכאולוגי, ובמהרה העניין התגלה. מנין היתה בו השובבות הזו ששימרה בו לוויית מבט חביב ומשועשע על ילדותנו? בהיותו בן שש שתל אורי בגינה חצי פרוסת עוגת שוקולד עם ביסקוויטים שכל־כך אהב, כדי שתצמחנה לו פרוסות עוגה נוספות. "איזה קורבן זה היה לוותר על חצי עוגה", מספר אורי, "אוי, כמה טרחתי לשווא בהשקיית הגומה ועישוב הצמחים שגדלו סביב העוגה. מה יש להגיד, גם היום הייתי שותל אותה שנית".

ואורי ממשיך לספר: "מחסן הפרודוקטים־המצרכים של הקיבוץ היה סגור על מנעול ובריח מפני החברים כדי שלא ייקחו פרודוקטים לחדר שלהם. יום אחד כשהאזור נראה פנוי ותורן המטבח היה עסוק בחיבור היצול של עגלת הזבל לטרקטור טיפסתי על הדלת והשתחלתי דרך הרשת הקרועה שמעליה לתוך 'קודש הקודשים'. היתה זו תקופת הצנע ומארה"ב נשלחו שלושה מוצרי מזון בסיסיים כסיוע כלכלי: אבקת חלב צהובה מתוקה, אגוזן וסוכר חום. אבקת החלב היתה טעימה אך היה לי מספיק ממנה בסככת הרפת, שם השקינו את העגלים בחלב ממותק כדי לשמור את חלב האמהות לשיווק לתנובה, והייתי טועם ממנה. אגוזן שנאתי ואני שונא עד היום, לכן ריכזתי מאמצי בהשגת הסוכר החום אותו אני אוהב מאוד. יום אחד הלכתי למטבח של הקיבוץ והיה שם מחסן של מוצרי מזון, הסתכלתי ימינה ושמאלה, ראיתי שאף אחד לא רואה, טיפסתי על הדלת והיה חור ברשת, קפצתי פנימה, פתחתי שק גדול של סוכר חום ועם הידיים הכנסתי לפה וזללתי בכל פה. וכל־כך הייתי מרוכז באכילה שלא שמתי לב בכלל שדידוֹ האקונומית, שאחראית על המטבח, פתחה את הדלת באה מאחורי וצעקה במבטא יקי כבד: 'מה סֶה פה?! ילד גונב סוכר?!'. ממתוק יצא מר וכעונש נשללה ממני הזכות לשתיית תה ממותק למשך חודש ימים".

אורי זוכר את אבא שדהר על סוסו לגרש את הערבים מהשדות. איזו תמונה הרואית של אבא! מעולם לא ראיתי את אבא דוהר על סוס. אורי מעיד על עצמו שמגיל שתים־עשרה היה בוקר, ורכב מצוין על הסוסים. במשך שנים אורי היה רוכב על סוס ושומר על המרעה. הוא דהר על הסוס, ולא נרתע אפילו אחרי שהסוס הפיל אותו והוא נפצע ונחבל כולו. לאחר ששב לרכוב, רכב על סוסה, וזו נהגה לדהור דהירה בלתי־נשלטת. הדהירה הבלתי־נשלטת חזרה על עצמה. "הרגשתי שהסוסה בחנה את יכולתי. כשלמרות כל מאמצי לא הצלחתי לעצור אותה, הפניתי אותה לתוך שדה חרוש, והקפתי איתה את השדה פעמיים, עד שתש כוחה והיא נעצרה באפיסת כוחות ליד האקליפטוס של בית קופ. זה היה מבחן ההתבגרות שלי בתחום הרכיבה" – מספר אורי.

סיפור אחר של אורי: "היה הכלב הכנעני שֶדי, שאמנם כשמו כן הוא, היה מפחיד כמו שד. הוא היה מסתער בשיניים חשופות על כל אדם זר המתקרב לסככת הרפת לפתחה היה קשור. אני, שעבדתי ברפת, הייתי מוכּר לו וכל־אימת שהגעתי לעבודה היה מקבל אותי בנענוע זנב ידידותי. יום אחד הגעתי לסככה ושדי לא היה שם. גם נפתלי הרפתן טרם הגיע מה'שְלַף שטוּנדה' (שנת הצהריים) שלו. הצטרף אלי מושיק, ילד שהתארח הרבה בקיבוץ. החלטנו ללכת לחדרו של נפתלי ולהעיר אותו. כשהתקרבנו לחדר זינק לקראתנו שדי בפה פתוח ומַגיר רוק. מושיק פנה לאחור והחל לברוח. צעקתי לו שיעצור כי כלבים מתנפלים דווקא על מי שבורח. מושיק לא שעה לעצתי אך גם שֶדי לא זכר את הכללים ונתן לי נשיכה בריאה בישבן. ההמשך היה בביה"ח עפולה שם קיבלתי זריקות חיסון נגד כלבת בבטן, הטיפול היה כואב מאוד. מאז כשאני צועד צעידה ספורטיבית אני מצטייד תמיד במקל חובלים".

מתוך רצון נאיבי לגדל דור ראשון לגאולה, דיברו הכול, אמנם לא באדיבות רבה, אבל בשפה נקייה. מלים גסות הס היה מלהזכיר באוזני הילדים. ילדי הקיבוץ הראשונים, שהיו זקוקים, כמובן, לכינויי גנאי או קללות, המציאו לעצמם גידופים – אתה גופייה! אתה תחתונים!

"אחר־כך" – מספר אורי – "הגיעו קללות בערבית ובפרסית אותן הביאה קבוצת הנוער התימנית ומפוני המעברות יוצאי פרס שהגיעו אלינו במסגרת מבצע 'קורת גג' בו פוזרו ילדי המעברות שהוצפו בחורף הסוער של 1952. ממשפחת דה־גרוט ההולנדית, משפחה ניצולת שואה, למדנו את הקללה 'חוט פרדומה' (חוט=גוד=אלוקים). מה זה פרדומה אינני יודע, אך אין זו ברכה. מהתימנים למדנו 'יחרב ביתכּ' = יחרב ביתך ו'כוס אמכּ', ללא תרגום. הפרסים הביאו קללות ארוכות כמו: 'פושקנאוונאפטה חירי בירי בירי כל הפרסים חרו מיני חרו' – ללא תרגום. חוץ מזה היתה לנו אורחת קבועה, הסבתא של יאיר, ממנה למדנו קללות כמו 'פשאקרף' 'חוליראיאסנה' שתרגומן 'דם כלבים', 'כולירע עליכם'."

הקללות היו משכנעות, וחותכות לשון, במיוחד משום שפִּשרן לא היה מובן. רק הבנים קיללו בסתר. אני ודאי לא קיללתי.

כשהייתי תינוקת מצצתי אצבעות במקום מוצץ שטרם היה בנמצא. שתי אצבעות מצצתי. הן היו נחמתי. כשהיה צריך לתקן וליישר את השיניים בגלל זה, כך אמרו, כאילו שאני אשמה, התקינו לי פלטה מכוערת ומעיקה על השיניים. הילדה הטובה האמינה לאבא שהסביר שבשביל יופי צריך לסבול. אבל אורי הרשה לעצמו להמרות את פי המבוגרים וזרק את הפלטה שלו לתעלה.

באותם ימים, מחשש יתושי הקדחת, היו שולחים אותנו לחדר ההורים בבגדים קצרים ועם חבילת בגדים ארוכים להלביש אותנו לקראת ערב כדי שלא להיות חשופים ליתושים. כשאורי עוד היה ילד קטן, במקום ללכת לחדר ההורים, הלך פעם אחר הצהריים עם חבר לטייל לשדות וחזר מאוחר בערב. אמא דאגה וכעסה כל־כך, איך, ככה סתם, חופש שכזה, ובלי להודיע, וגם מסוכן להיות חשוף ליתושים בבגדים קצרים. אבל מה ילד קטן יודע מלבד החופש להפליג אל המרחבים? אמא הכתה אותו כשחזר. זו היתה הפעם היחידה.

אבא מעולם לא הרים עלינו יד, חוץ מפעם אחת; הפעם האחת והיחידה שאני זוכרת את אבא מאבד שליטה היתה כשסטר לאורי, הבן המתבגר שהעז פניו נגדו בחדר האוכל הקיבוצי והתחצף אליו בפני חברי הקיבוץ ולעיני חבריו הילדים. מה אורי אמר, איני זוכרת. אבל אחרי האוכל כשהלכנו לחדר ההורים אבא כעס עליו וסטר לו סטירה אחת גדולה. עמדתי נדהמת.

אלה היו שני מקרים נדירים. ההורים לא היכו ולא הענישו אותנו. לא היה צורך. באותם ימים של נימוס יקי וצייתנות חלוצית, לא היה מקום למחאה, לכעס או להתנגדות להורים. קל וחומר שלא היה מקום לחוצפה. פעם אחת העזתי לומר דבר־מה 'חצוף' לאמא שאיני זוכרת מהו. היא נעלבה מאוד והסתגרה בחדרה. על כורחי הייתי חייבת להתנצל. שנית לא העזתי 'להתחצף', ובכלל, להמרות את פיהם.

באופן כזה נהיה העולם, כדברי המשוררת רחל, 'צר כעולם נמלה'. כשהמבוגרים קובעים הכול, אין מקום למחשבה משלך. אינך שואל, אינך יודע ואינך מטיל ספק. הכול היה כתוב. כתוב בתורה. אלוהים תמיד יגיע בעת צרה. אלוהים הוריד מָן מהשמיים כשלא היה אוכל במדבר, ואת המן הרשע של מגילת אסתר תלו על עץ.

ככל שאבא היה חלש ורך, כך התעלה אבינו שבשמיים להיות סמכות מוצקה ונוקשה, שאין עליה עוררין. גם הטקסט המקראי היה אמת מוחלטת. לכן הסכמנו עם אלוהים שמצווה על אברהם לעקוד את בנו. גם הסכמנו לַציווי להשמיד את כל יושבי כנען ולהעניש בסקילה ובמוות את העוברים על חוק האל, מבלי למחות. גם לא חמלנו על הגר וישמעאל המגורשים במדבר, ועל עשָׂו המרומה על־ידי אחיו. מעשיו של הנבחר היו אבוי! – מוצדקים תמיד.

כשהייתי בת עשר לערך, יום שישי אחד עם כניסת השבת נשמעה נקישה בדלת חדר ההורים. איש צנום, נמוך קומה, יגע פנים, תרמילון קטן בידו, הציג עצמו לפני אבא כמכר רחוק. אבא נבוך, מפשפש בזיכרונו, לא מזהה את האיש, ולא ברורה לו קרבת המשפחה, אם יש כזו בכלל, אבל מזמין אותו באדיבות להיכנס ולהתארח אצלנו בשבת.

מי היה האיש? הוא נראה לי איש ערירי, מסכן, פליט החיים, אולי מ'שם'? כעני בפתח בא לחפש חום משפחתי, קרבת משפחה, או לפחות שבת אחת של אוכל וקורת גג. בגדיו היו שחוקים ובלויים ואבא נתן לו חולצה לשבּת. אבא והאיש השתדלו, אבל השבת צלעה, ושניהם התקשו לפתח שיחה. גם אמא לא היתה אשת שיחה. היו שתיקות של מבוכה. שיחה מאולצת, ואולי אפילו בושה בקרוב העני, שאולי אף היה משובש בדעתו, שנראה כה שונה מחברי הקיבוץ, כשישב איתנו ליד השולחן בסעודות השבת בחדר האוכל. במוצאי שבת עלה על האוטובוס. אבא שילם את כרטיס האוטובוס והאיש נסע לשום־מקום ולא שב.

נותרה עליבותו.

נותרו עצבות וכלימה על שלא ידענו לארח את הדל והאביון שהתדפק על דלתנו. כל השנים לא שאלתי את ההורים מי היה, ולא שאלתי מה עלה בגורלו. כשכבר שאלתי, לא זכרו. אפילו לא זכרו שהיה הביקור של האלמוני שבא לסעוד.

מי היה האיש? האם היה שליח ללמד אותנו הכנסת אורחים, כפי שכתוב בישעיהו – "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶך"?

האם בא לאותת לנו על עליבותנו שלנו לעתיד לבוא?

והלא היו הציוויים לחמלה כלפי העני, היתום, העבד והגר, ואפילו על החמור נושא המשא נאמר – "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". האם חמלנו? ביום שישי אחד הגיע לעבודה בבניין עולה חדש מבית שאן. בסוף יום העבודה פנה אל מרכז ענף הבנייה וביקש את שכרו. המרכֵּז הסביר לו שאת השכר משלמים בסוף החודש. האיש אמר שאין לו כסף לקנות אוכל לשבת. את השיחה שמע חיים יעקובי – מוותיקי הקיבוץ, שכבר סיפרתי על הקשר שלו לאבא, ולקח את הפועל למזכירות. הוא הסביר למנהלת החשבונות את המצב וביקש שיוציאו כסף מהקופה הקטנה וישלמו לפועל מקדמה. כשסירבה לשלם אמר לה: "האם לא למדת תורה? התורה ציוותה לנו כי 'לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּך עַד בֹּקֶר'." חיים חטף את הקופה ושילם לעובד והלה פרץ בבכי. "סיפור זה" – אומר אורי – "מלווה אותי כל חיי ועיצב את התייחסותי לתושבי השכונות ונזקקי דרום תל אביב איתם עבדתי שנים רבות".

אחרי שפיזרו את תושבי המעברה הוקמו למרגלות הגלבוע יישובים אחדים של עולי כורדיסטאן וצפון אפריקה. אני זוכרת במבוכה את ההתבדלות המתנשאת כלפיהם. מעל ראשינו ריחפה הילתם של מייבשי הביצות, גואלי העמק, החלוצים. ואילו הם היו, בעינינו, סתם עולים בורים ומסכנים שהובאו לעמק. היה ניסיון לשלב אחדים מילדיהם בבית־הספר שלנו, בנוסח קיבוץ גלויות. בשעות הבוקר, כשהגענו בהסעה אל בית־הספר האזורי של ילדי העמק, ראינו אותם גולשים מהגבעות הרחוקות, כמו עיזים שחורות, הולכים ברגל מהיישוב שלהם, לבושם דל, מעט הספרים והמחברות מהודקים יחד בחגורה; שלושה ילדים זרים, כהי עור, אילמי מבט, אבודים, שהביטו בנו כאילו היינו בחירי הגורל.

היו גם ילדי־חוץ אחדים. לא כולם השתלבו בחברת הילדים. אני זוכרת את צביקה, את פניו החיוורות הרחבות, את אוזניו הבולטות, את תנועות ידיו הארוכות, שהיו תמיד רחוקות מגופו, כאילו היה להן קיום משלהן, ואיך זרק אבנים. לא ידענו עליו דבר. מדוע הגיע לקיבוץ. מה היה הסיפור שלו. לא חמלנו על הילדים האחרים. היום נכמר לבי על בדידותם. כזה היה גם הסיפור של 'הנוער' – בני נוער מעדות המזרח בעיקר, ממשפחות מצוקה, שבאו לקיבוץ במסגרת עליית הנוער. הם התגוררו ולמדו במבנה שעמד בשולי הקיבוץ. אבל אכלו בחדר האוכל הקיבוצי ועבדו במשק. כמעט שלא היה קשר בינינו. כמעט שלא היו קיימים. היה ברור שהם "שווים פחות". איך צמחה ההתנשאות הזאת?

אמא מספרת שאחרי עלייתה לארץ, בהיותה בבית צעירות מזרחי בירושלים, במסגרת עליית הנוער, ניסו לשלב אותן עם צעירי 'בני עקיבא' בארץ. זה היה כישלון. הבנות ישבו על ספסלים סביב לקירות ואיש לא ניגש אליהן. לצברים המתנשאים לא היה כל רצון לקלוט את העולות החדשות.

ובכן, הסיפור חזר על עצמו.

מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל

החינוך הדתי חייב לקום השכם־השכם בבוקר לבית־הכנסת. היתה זו שגרת תפילה שאיבדה את משמעותה. ואף על פי כן, אל הסוד המאגי של המילים והמנגינות התוודעתי בתפילות בית־הכנסת. לימים הכרתי את שורש הנשמה שלי שצמח שם.

היום אני אסירת תודה לנוהג של אז לחייב שינון טקסטים מהמקרא, בעיקר את השירות הגדולות, כמו 'שירת הים', 'שירת דבורה', 'האזינו', שהספיגו בי את הלשון היקרה והחגיגית של השירה, ואת העברית ביופיה הראשוני, ואת המוסיקה הפנימית של הנשמה. בבגרותי נוכחתי לדעת שהלימודים המרובים של מקרא, משנה ותלמוד ביחד עם התפילה העניקו לי נהר תת־קרקעי של מקורות קיום. איני זוכרת מתי גיליתי את כוחה המאגי־המנחם של תפילת 'קריאת שמע' לפני השינה, שם מרחף תמיד "הַמַּלְאָך הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רַע", ושם ההבטחה "לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם... לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיך רָעָה... כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּך לִשְׁמָרְך בְּכָל דְּרָכֶיך... אָנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה, הֲקִיצוֹתִי, כִּי ה' יִסְמְכֵנִי... מִימִינִי מִיכָאֵל, וּמִשְּׂמֹאלִי גַּבְרִיאֵל, וּמִלְּפָנַי אוּרִיאֵל, וּמֵאֲחוֹרַי רְפָאֵל, וְעַל רֹאשִׁי שְׁכִינַת אֵל".

האם ליווה אותי המלאך הגואל? בוודאי. שאם לא כן, מי היה אתי? אבל מדוע לא גילה לי אז שהוא עמדי, בשוכבי ובקומי ובלכתי בדרך?

בהתכוננות נעימה לקראת שבת – מנקים את החדרים בבית־הילדים, שוטפים את הרצפה, מצחצחים נעליים ומגהצים את החולצות הלבנות, ואת החצאיות הכחולות או השמלות. השמלה או החצאית היחידה שהיתה לנו היתה זו של שבת. בשאר הימים לבשנו מכנסיים. הבנות היו מתנאות בבגדי השבת. בגדי שבת עברו אלינו מהבנות הבוגרות ולפעמים היו גם בגדים חדשים.

כל קיץ היה 'מגיע לנו' לקבל שמלת שבת חדשה אצל עליזה התופרת. ואפשר היה אפילו לבחור בד לשמלה, ובפסח קיבלנו גרביים לבנים. שמלת שבת יחידה שזכורה לי בבהירות – מבד תכלת, זרועה המוני פרחים זעירים, שמלה אביבית קסומה, שנתפרה לפי בחירתי ואהבתי מאוד.

ערב שבת. בגדי שבת. שלוות־קדוּשה יורדת על הקיבוץ. אמא מדליקה נרות שבת. גם אני אוהבת להדליק נרות שבת. ותמיד נזכרת בשתי שלהבות נרות השבת הרוטטות – בסיפור של ביאליק על 'החצוצרה שנתבַּישה' – נרות שמדליקה האם על תל שבחורשה, כשגורשה המשפחה בערב שבת מביתם שבכפר, וכבר נכנסה השבת וטרם הגיעו למחוז חפצם, והאם מכסה עיניה בידיה ומברכת על הנרות, והנרות המבוישים מאירים בקדוּשה באפלת החורשה.

בבגדים חגיגיים של שבת נוהרים אל בית־הכנסת. הנשים והבנות ישבו בעזרת נשים, למעלה. מעולם לא עלה בדעתי להרגיש תרעומת על כך. אמנם כך היינו מובדלות מהגברים בעת התפילה, אבל יכולתי להתבונן בתפילת הגברים. תמיד התאימה לי עמדת הצוֹפָה מהצד ובו בזמן הצוֹפָה מעט מלמעלה, כמו להיות בתוך החיים, אבל גם בשוליים, לראות עוד דבר־מה ממבט נוסף, כמו מבט מעל למקום ולזמן, וככה להרגיש את התפילה שלי שהיא לא רק שלי, כי כל עם ישראל מתפלל בבתי־הכנסת ביחד אתנו. עכשיו.

אבא, שהיה בעל קול ערב, אהב את קטעי החזנות של החזן לבנדובסקי שהובאו לארץ מיהדות גרמניה, ושרו בתפילות החגים בקיבוץ ובבית־הכנסת של ה'יֶקים', 'איחוד שיבת ציון', השוכן בבן־יהודה שטראסה, הוא רחוב בן־יהודה שבתל אביב, שבו סבא היה מתפלל.

אבא אהב לשיר את המנגינות ב'קול שני', שהוא הקול המלווה את המנגינה הראשית של החזן במנגינה אחרת, ומקיים עמו שיח ניגונים. כך היה נשמע קולו ולא אובד עוד בין סך הקולות האחידים. אולי כך היה קולו נשמע סוף סוף. גם אני, אומר אורי, שר עד היום את מנגינות התפילה ב'קול שני' כמו אבא.

אחרי התפילה ארוחת שבת משותפת לחברי הקיבוץ, קידוש, שירי שבת, אחרי הארוחה ברכת המזון שבה שרים כולם – "בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים-- אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הָלוֹך יֵלֵך וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁך הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". כאילו שברכה זו נכתבה ממש עכשיו עבור חלוצי הקיבוץ.

ואחר־כך, ריקודים באולם חדר האוכל. רקדנו הורה. רקדנו בהתלהבות כמו שרק אז רקדו, ושרנו: "העמק הוא חלום, זוהר ואורה, משחר ועד ליל חוּלוּ ההורה".

היו גם שרקדו ורקעו ברגליים ושרו בהתגרות: "המַתְבֵּן של מִזְרָע עולה באש! והמַתְבֵּן של מִזְרָע עולה באש!"

ושרו את שירו של למדן:

"הָדְלַק מָחוֹל עֲלֵי מַסָּדָה / עַל אַף הַכֹּל! / מִזְרָח, מַעֲרָב, צָפוֹן, דָּרוֹם / בַּמָּחוֹל // מְחוֹל־מַסָּדָה מִתְלַקֵּחַ וּבוֹעֵר – / פַּנֵּה דֶּרֶך גּוֹרַל־דּוֹרוֹת / הִזָּהֵר!... לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת / עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת / מִנִּי אָבוֹת אֱלֵי בָּנִים".

אחרי ארוחת צהריים של שבת, שהיתה איטית ומתמשכת מדי, היו טיולים משפחתיים בשדות, בעיקר בחורף ובאביב, בין משטחים ירוקים, שדות תבואה וירקות, ואחו פרחוני ומבושם.

ובצהריים, בשלוות שבתות של שמש חורפית – אנחנו, הילדים, פורשים שמיכות על הדשא ליד בתי הילדים, זה ליד זה, כסנאים שיצאו ממחילתם להתמכר לשמש הגדולה. קולטים חום בגופנו בעצלתיים, מול שמיים שואבים לאין־קץ.

אבל עם הזמן, דווקא בשבת, שהיתה זמן של המשפחה ביחד, היתה הולכת ונצברת בי מועקה; שעמום מהתפילה הארוכה של שבת בבוקר, ושיממון של העדר חום משפחתי. שיא המצוקה היה תמיד בשעות אחר הצהריים המאוחרות של שבת. מועקת עת הדמדומים הזו נטבעה בי לימים יבואו. הייתי נאבקת בה. לבדי. מנסה לזהות את פשרהּ אי־שם, איך צברה לתוכה השעה הזו – שעת הסף, שעת בין הערביים בה באתי לעולם, שעה שכבר אינה שעת יום מואר ועדיין אינה חסות הלילה – את חרדת הלא־נודע.

היתה זו מועקה שלי בלבד, כבדה, חונקת, מדוכאת ואטומה. איש לא ידע על כך. אולי היה זה הסיפור המשפחתי שנכרך על צווארי. אולי היה זה הדיכאון של אבא שהוכחש.

עברו שנים רבות עד שניתקתי מחבל הטבור של המועקה.

עברו שנים רבות עד שגיליתי שכשאור השמש מסתלק והולך, עולה אור מעודן מפנימיות הדברים.

את ברכת ההבדלה של מוצאי שבת אהבתי. המשפחה מתכנסת יחד ואבא מברך על הנר הקלוע והיין הממלא את הגביע עד גדותיו את הבדלת הקדושה מהחול. והמנגינה של הברכה. אולי מפני שהמנגינה היא שורש החיים, המנגינות של התפילות נהיו לי עיקר. תמיד היתה כאן הבטחה – "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל חַטֹּאתֵינוּ הוּא יִמְחוֹל... אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי, במְהֵרָה יָבוא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד... אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָּנָיו בַּחֲלום; אַשְׁרֵי מִי שֶׁנָּתַן לו שָׁלום וְהֶחֱזִיר לו שָׁלום".

עודי אוהבת את ניחוח גרגרי הציפורן – בושם ההרחה המעודן בטקס ההבדלה, ואת ריח הנר הנכבה בתסיסה ביין שנשפך לשם כך לצלוחית. אבל בעיקר אהבתי את הברכה שאבא בירך אותנו אחר־כך: שם ידיו על ראשינו, חום זרם מכפות ידיו, והוא בירך אותנו ונשק למצחנו. הברכה לבנים שהיא ברכת יעקב לבני יוסף: "יְשִׂמְך אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", והברכה לבנות שניסוחה קיבל השראתו מהברכה ממגילת רות: "יְשִׂימֵך אֱלֹהִים כְּשָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה".

המשך הברכה הוא כמו ברכת כוהנים בבית־הכנסת, כשהכוהנים מאצילים לעם את הברכה, שמרוב קדושתה, הם מתכסים בטלית ומכסים את פניהם, והאבות בקהל מכסים את בניהם בטלית:

יְבָרֶכְך ה', וְיִשְמְרֶך.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיך, וִיחֻנֶּך.

יִשָּׂא, ה' פָּנָיו אֵלֶיך, וְיָשֵׂם לְך, שָלוֹם.

בבגרותי חלמתי שישעיהו ליבוביץ ואשתו אומרים לי שלכולם מותר לומר את ברכת כוהנים, ולא רק לכוהנים. הם מזמינים אותי להצטרף אליהם, ביחד עם עוד אנשים, לעמוד יחד מתחת טלית גדולה שבה כולם יחד אומרים את ברכת כוהנים.

יום כיפורים היה שיא של קדושה ושגב. המנגינות הנהדרות של החזן הידוע לבנדובסקי לתפילות החגים, שהובאו מגרמניה, והטקסט האהוב – "זָכַרְתִּי לָך חֶסֶד נְעוּרַיִך אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִך לֶכְתֵּך אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה", ו"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" – היו אלה הבטחות של אהבה ואמונים שרק בתפילה היו קיימות.

אבא אהב מאוד את קטע התפילה הזה: "זָכַרְתִּי לָך חֶסֶד נְעוּרַיִך", והיה שר אותו ברגש עד דמעות.

ותפילת הנעילה של יום כיפור; שהיא תמיד מחדש תמצית של תחינה לפתיחת השער ובו בזמן היא גם פתיחת השער. לאה גולדברג אמרה שהתפילה הזו היא השיר הלירי היפה ביותר בשירה העברית:

פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָנָה יוֹם

הַיּוֹם יִפְנֶה הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה

נָבוֹאָה שְׁעָרֶיך

שמחה פרידמן היה החזן, שליח ציבור בחגים הגדולים, ראש השנה ויום כיפור. מנגינות השירים שהנהיג בתפילה התקבלו על חברי הקיבוץ כקודש קודשים. היו בקולו התמסרות דתית עמוקה, התכוונוּת וקדוּשה. קולו המופלא השכיל לבטא גדלוּת ועוצמה, לפתוח שערי שמיים, וגם להיות תפילה זכה חרישית, פיאניסימו של קול דממה דקה. שום חזן ששמעתי מאז לא דמה לו. לא היתה כתפילה ההיא.

אודות הפרוכת הלבנה של יום כפורים, בקיבוץ שלנו, כתבה המשוררת זלדה את השורות הנהדרות האלה:

אַך יָפָה מִכָּל הַשִּׁירִים / הַפָּרֹכֶת הַלְּבָנָה / שֶׁרָקוּם עָלֶיהָ בְּחוּט לָבָן: / לְך דּוּמִיָּה תְּהִלָּה.

הפרוכת הלבנה נתרמה לבית־הכנסת על־ידי סבתה של אלישבע, מבנות כיתתי, לזכר בעלה ובנה שנספו בשואה. שנים עברו. את בית־הכנסת שיפצו. והפרוכת הלבנה ההיא נגנבה ונעלמה.

והנה השיר של זלדה במלואו:

מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ / נוֹדְדִים שִׁירִים / שֶׁל כָּל עַם וְלָשׁוֹן / בָּאִים מְשָׁלִים וְאוֹתוֹת, / רֵיחַ טוֹב שֶׁל מֶרְחַקִּים נוֹדֵף מֵהֶם / אִם לֹא נָגְעוּ בְּדַרְכָּם / בְּבָאֳשַׁת הַמַּיִם הָעוֹמְדִים / אוֹ בְּדָם. / אַך יָפָה מִכָּל הַשִּׁירִים / הַפָּרֹכֶת הַלְּבָנָה / שֶׁרָקוּם עָלֶיהָ בְּחוּט לָבָן / לְך דּוּמִיָּה תְּהִלָּה".

רקמת החוט הלבן על הפרוכת הלבנה היא תהילת האל והיא הדומייה הדקה. האם זלדה ידעה שהפרוכת הזו נולדה מדם לבם של אלה שנגעה דרכם בשואה של "באשת המים העומדים או בדם"?

מעשי ידי טובעים בים

רחל חברתי ואני נולדנו בהפרש של ארבעה ימים, ומשום כך החליטו הורינו לחגוג לנו את בת־המצווה ביחד. את דרשת בת־המצווה כתבנו שתינו במשותף בעזרתם של שמואל, אביה של רחל, שהיה תלמיד חכם אמון על המקורות, ואמא שלי שהיתה מורה. נושא ה'דרשה' היה אודות יציאת מצרים. ורק את זה אני זוכרת שוב ושוב – את המדרש התלמודי, בסנהדרין ל"ט, על אלוהים שמוכיח את מלאכי השרת שביקשו לומר שירה לפניו אחרי טביעת המצרים בים סוף:

– "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני"?

1995. אבא בן שבעים וארבע. בבית־חולים. הוא מדבר מתוך הזיות וערפול הדעת, בקיטוע תחבירי ובלב כואב על מה שמעולם לא דיבר: "עליתי במסגרת לא עצמאית, עליית־הנוער... כשאני מסתכל על העתיד... המוני בית ישראל היו נעלמים לגמרי... יהודי אירופה מסתובבים בלי בגד ורעבים ללחם, צריך לחפש להם בגדים... אתם לא יודעים לאיזה זמן רציני נולדתם, כשמיליון יהודים נעקרו ולא יודעים... צריך לעשות רשימות כמה אלפי יהודים... צריך לארגן את זה שלא יתפזרו בין כל העמים... תתארו לכם איזה מצב היה אז, רופאים לא היו, תרופות לא היו מספיק, מנהיגות לא מורגשת... התאוששות היישוב אחרי המלחמה".

לאחר שתיקה קלה, כדי לסייע לו להשתקם, אני מבקשת ממנו שיצייר. והוא מוכיח אותי: "העולם עולה באש ואתם רוצים שאצייר?"

אני נדהמת מתשובתו. משהו מוכר במשפט הזה. כמו צל על צל, כמו ציור על ציור שאתה חורט בו ומגלה ציור קדום ממנו. לפתע אני נזכרת: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?"

עברו עוד שנים רבות. את הטקסט הבא חלמתי וכתבתי שבועיים לפני יום השואה, ב־29.3.2007:

"חלמתי שאני הולכת לבית־הכנסת בקיבוץ ושם מלא נשים ואני מחפשת את הגרביים האדמדמים שלי ונורא צפוף, ואשה מבוגרת לבושה ז'קט לבן בוהק שעומדת לפני, ורק את גבה אראה,

אומרת בקול רם, בלהט, כמו מתוך סנגוריה

על הנוכחות הדחופה של הנשים שם:

אלוהי מיידנק ואלוהי אושוויץ ועוד מחנות... והיא אומרת

אלוהים היה שָם ואלוהי אושוויץ היה המעיין והמעיין היה לילה...

אני מתנערת מהחלום בזעזוע, מכריחה עצמי להתעורר ולקום,

ממש תוך כדי זה, ומרגישה שזה חשוב

ועלי לכתוב את המשפט מיד שלא אשכח:

אלוהי מיידנק ואלוהי אושוויץ

ומיד כותבת את המשפט החידתי שנאמר בבהירות החלטית.

ולא מבינה למה אני חולמת את זה ולמען מי:

אלוהים היה שָם ואלוהי אושוויץ היה המעיין והמעיין היה לילה...

ולמה אני חולמת את זה כשאני בניו־יורק אצל הנכד הקטן

והמתוק שלי, שכולו תמימות, וכשאני ישנה במיטת בתי שינה עמוקה.

למה אין לי מנוחה ואני חולמת את זה, ובכלל, הורי ברחו משם

עוד לפני השואה, למה החלום מדבר על זה,

ולמה הוא מחויב לדבר דווקא על הדבר הנורא הזה

בשפת שירה:

אלוהים היה שָם ואלוהי אושוויץ היה המעיין והמעיין היה לילה...

הלוא אלוהים אמר לישראל, מעשה ידי טובעים בים

ואתם אומרים שירה?

ככה אלוהים אמר לפני שנים רבות. זכרתי את המשפט הזה,

כי דרשתי אותו בדרשת הבת־מצווה שלי. זה היה לפני שנים רבות.

עכשיו חלומותי טובעים – ואני אומרת שירה?

תמיד חשבתי שהמדרש מדבר על יציאת מצרים. לא הבנתי

עד עכשיו שהוא מתייחס לשואה שהיתה זה מכבר.

הייתי ילדה תמימה, לא הבנתי דבר.

אני רוצה לספר לאבא את החלום הזה אבל נזכרת שאבא כבר מת

וגם אמא כבר איננה, והחלום גדול עלי. למי אספר אותו.

הייתי ילדה תמימה.

רק שירה תכיל את החלום הנורא הזה.

השירה היא ורידי העולם.

ורק אז אני שמה לב שהחלום מדבר בשפת המיסטיקה,

אשר בה הסתירות נעלמות בשורשן האלוהי:

אלוהים היה שָם ואלוהי אושוויץ היה המעיין והמעיין היה לילה...

וכועסת על חילול הקודש כשאלוהים הופך את השואה

למשכנו הפרטי במקום להכות על חטא.

שלחתי לאורי את הטקסט הזה. כתבתי לו: אני לא יודעת אם זאת שירה. ואורי כתב לי:

"לרותי אחותי. אינני מבין במיסטיקה, אבל קראתי ובכיתי. זה השורש וזה המעיין ממנו אנו שותים גם אם מימיו מורעלים. אלוהים לא היה שם אלא בלבות האנשים המאמינים".

כן, אלוהים היה שם, אלוהי מיידנק ואלוהי אושוויץ, בלבות אנשים ששמרו על צלם אלוהים שהוא צלם אנוש. כמו אתי הילסום שסירבה להינצל ממחנה ריכוז כדי לעזור שם לאחרים.

ואחר־כך קראתי על מילנה יסנסקה, שהיתה אהובתו של קפקא, העיתונאית האמיצה שנאבקה נגד הנאציזם, אשה שנפשה בערה כלפיד, בחיוניות, אומץ, הומניות, ומוסריות עמוקה. עולם שיש בו נשים כמו מילנה יסנסקה ואתי הילסום, נשים שאי־אפשר כלל להגיע למרגלותיהן באומץ ובמוסריות של התמסרותן למען האחר והכלל, בעיקר כשהיו במחנות ריכוז – הוא עולם שלמרות הכול יש בו אמונה. אני מציינת לעצמי שמילנה לא נזקקה לשם אלוהים לשם כך. היא חיתה את המוסריות האלוהית מבלי שיהיה לה צורך לדבר עליה ולתת לה שם.

ככה זה. עתים יקרה שניעור משנתנו, נפערים בבהלה באמצע הלילה מפצע אנוּש שאינו רק שלנו, שנבלל בדם של אחרים, שלפתע מציף אותנו, ללא סיבה, וללא נוחם, ומבקש שנהיה לפה עבורו.

פעמים רבות במשך חיי כשעצמתי את עיני היו מופיעים מראות של אנשים סובלים, בפיות פעורים, כמו בצעקה, כמו בזעקה. דומים במעט לפני הילדים הרעבים בציורי קטה קולביץ, מעורבים בדמות הצעקה הידועה של הצייר מונק. צעקה שחשתי שאינה שלי.

ואף על פי שמשפחתנו ניצלה היו נבזקים בי הבזקי תמונות שואה של תינוקות ירויים.

לימים הבנתי שהייתי תיבת תהודה למשהו שהוא מעבר לחיי שלי, ושחיי מבלי דעת מפולשים אל הקיום של הדור פליט־השואה והמלחמות בו גדלתי. רק אז אט אט הרפו המראות ממני. אולי נדדו אל אנשים אחרים שיקשיבו אליהם.

בית־הספר

כשאמא היתה ילדה קטנה והלכה לבית־ספר, נהוג היה ביום הראשון של כיתה א' בבית־הספר להעניק לילד גביע ענק, כמעט כגודל גופו, שכולו שופע דברי מתיקה; קרן השפע, צידה ליום ראשון של לימודים, לקראת הכניסה לבית־הספר. הנה אמא, הילדה הקטנה, בצילום ישן, אוחזת בשתי ידיה בגביע הפלאים הזה.

בקיבוץ כמובן שלא היה טקס כזה. לא זכורה לי חגיגה של תחילת כיתה א'. גם לא זכור לי המעבר מהגן לבית־הספר. למעשה ידעתי לקרוא כבר בגן. כבר אז היתה תחרות סמויה בין האמהות; הילד של מי ילמד לקרוא מהר יותר. הקריאה והכתיבה היו קלות לי. כל מילה היתה תמונה. תמונת המילה נחקקה בי מיד כפי שהיא. משום כך לא היו לי שגיאות כתיב. אהבתי ללמוד. אני זוכרת את גלריית המורים, כל אחד ואחד מהם ניצב עדיין לפני, בתנועות גופו, אופן הליכתו ותנועותיו, מבטא הדיבור והבעת פניו.

המורה־מחנכת הראשונה, חנה, היתה מורת־חוץ, שעל כל דבר הגיבה בקוצר־רוח: "אוף!", לכן קראנו לה 'חנה אוּף' והצקנו לה עד שנעלמה. אחר־כך הגיעה לקיבוץ מורת־חוץ אחרת, תימנייה, שהפליאה ללמד אותנו וגם להמחיז איתנו הצגות לחגים, שהטקסט שלהם, ואפילו המוסיקליות של הטעמת הטקסט, והצחוק והשעשוע של החזרות, שזורים בזיכרוני עד היום. זו היתה, כמדומני, הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שחקנית.

אחר־כך עברנו ללמוד בבית־הספר האזורי שנוסד אז בקיבוץ השכן, שדה אליהו. בית־הספר האזורי לא היה במתכונת פנימייה כמו המוסד החינוכי בשומר הצעיר, אלא היתה הסעה יום יום אל בית־הספר ובחזרה. נפגשנו עם ילדי קיבוצים אחרים. היה זה משב רוח מרענן. לכל קיבוץ היתה איזושהי אישיות משלו, כעין אופי משלו. משהו בעולם התרחב כשיצאנו מהוויית הבועה של הקיבוץ הקטן שלנו ופגשנו ילדים אחרים והשתלבנו בהם. גם עכשיו יש בי התרחבות לב ונעימות כשאני כותבת על תקופת בית־הספר. שם הייתי שייכת.

בבית־הספר האזורי המורים היו חברי הקיבוצים, מורים ומורות, חלקם בעלי שיעור קומה, ידע ואינטלקט שהתאימו להוראה באקדמיה, וכיום לא נמצא כמותם בין המורים שמלמדים בתיכון. היתה לנו מחנכת אהובה, שרה, שפניה הנעימות והמאירות ליוו את הכיתה עד סיום שנות העממי. שלושים וחמש שנים אחר־כך, בפגישת מחזור של בוגרי בית־הספר, היא היתה שם. ודאי כבר מלאו לה אז שבעים שנה, והיא זיהתה את כולנו, תלמידיה הראשונים, את פנינו ושמותינו, אחד אחד.

אליה התווספו רבים אחרים: רות פרייר למשל, המורה להיסטוריה, אשה נאה וידענית, שריתקה בסיפורי ההיסטוריה, ובאופן בו הבליטה בגאווה נשית את תאומי הצבייה שחנן אותה הבורא, וגם הקפידה על בגדים גזורים במיוחד עבורה, ובטוב טעם, כשנשים רבות הזניחו אז את הטיפוח הנשי. אין פלא שהבנים אהבו את שיעורי ההיסטוריה.

יהושע, המורה לפיזיקה, צעיר שניסח חוקים ישרים כסרגל כגווֹ הזקוף והדק, ניסה להרביץ בנו חוקי עולם ברורים ופשוטים. חוקים שהבנתי ואפילו נשביתי ביופיים. היו אלה חוקים נהירים ונקיים שתקפותם ללא עוררין – כך לימדו אותנו אז – חוקים שפיזרו ערפילים וספקות כדי להבטיח תשתית עולם של שקט וּודאות.

והיתה מרים רוז, המורה למתמטיקה שהגיעה מאנגליה עם בעלה לאחר המלחמה, שניהם ילידי אנגליה, שלא כשאר העולים מאנגליה שהגיעו לשם בבריחתם מגרמניה. מרים ובעלה היו כה יוצאי דופן בהליכותיהם האדיבות. מרים רוז, כשמה, היתה כוורד מטופח, צנוע ועדין בתוך שדה הבר של הקיבוץ. תמיד עם חיוך על שפתיה.

והיה כמובן אורי אליאב, יליד הולנד, המורה לטבע, שהיה שונה מכל המורים. הוא היה שוחר מרחבים, איש צנוע, בעל מאור פנים והומור – שהיה נדיר למדי בימים החמוּרים ההם. היתה בו אהבת־אדם. ידענו שיצר קשר חברי־סודי עם ערביי הסביבה ושהיווה את חוליית הקשר איתם. הוא התמחה בשפתם ובמנהגיהם של הערבים, הכיר אותם אישית והם גמלו לו בהערכה ואהבה וקראו לו חוואג'ה נוּרי (אורי). הוא לא פחד מהם ולא התנשא עליהם, כמו שגם לא התנשא עלינו כדרך המורים דאז. היתה בו נדיבות מבט חייכנית וסלחנית. הוא חי בשלום עם טבע ואדם. הוא שוטט איתנו בשדות הארץ ודרכיה ולימד אותנו את אהבת הטבע והצומח ואת סודותיהם המוענקים לאדם. היתה בו השייכות העמוקה הזו למולדת שלא נולד בה, שהיתה המולדת האמיתית שלו מקדמת דנא, וכאילו חי בה מדורי דורות והיה עצם מעצמיה.

במיוחד הוקסמתי כשהסביר לנו שהדקל משמש את הערבי לא רק בפירות למאכל ובענפיו לסיכוך גגות הבית, אלא גם בסיבי העץ המשמשים לארג, לבוש וקליעת סלים, ושהמארג הצמחי שלו משמש גם ככברה לסינון משקה. ההכרה שאפשר להשתמש בעץ אחד לכל צרכיך, ושאפשר להסתפק במועט, מכל הבא ליד שהוא בהישג יד, ולהיות מספיק לעצמך, הדהימה וריתקה אותי – עץ אחד יכול לספק לאדם מגורים ומזון ולבוש! – כאילו התגלה לי כלל חיוני שיסייע לי באחד הימים.

אורי אחי מספר: "פעם לקח אותנו אורי לבית קופ הנטוש. הוא בנה כיריים מלִבני בוץ, הוציא מתרמילו סיר בישול וכוסות פח, סוכר וגפרורים. "עכשיו תלמדו להכין תה", אמר. שאלנו היכן עלי התה והוא שלח אותנו למעיין ליד האיקליפטוס הענק להביא מים ולקטוף עלי מנטה. עד אז לא ידענו שמותר לחלוט עלי מנטה. עד היום אני זוכר לטוב את תה המנטה המתוק שנלווית לו צריבתו של כוס הפח הלוהט בשפתיים". במרוצת השנים, כשבאתי לבקר בקיבוץ, הייתי פוגשת את מבטו החם והחיוך המיוחד שלו, שמקבל כל אדם באהבה.

והיה המורה לספרות, יצחק מאיר, שיזם את התנדבות בני הקיבוצים ללמד עברית את העולים החדשים ביישובים לידנו. הוא היה בן עשרים לערך, דק גו, שחרחר, שונה וזר. היו בו פאתוס, מלודרמטיות ורגישות למוסיקה הפנימית של השירה. הילדים אמרו שהוא מאוהב בי. עדיין אני שומעת אותו קורא לפני הכיתה המהופנטת, בהברה אשכנזית, מתוך פואמת הקינה הגדולה על הפּרעות ביהודי אשכנז, שכתב טשרניחובסקי – 'ברוך ממגנצא':

פֹּה הַקְּבָרִים / פֹּה גַּם קִבְרֵך / לִפְנֵי שְׁלֹשֶׁת יָמִים /

פֹּה נֶאֶסְפוּ וְיִטָּמְנוּ / כָּל זִבְחֵי הַדָּמִים...

היה זה הרגע הנדיר של ההחתמה – חץ קופידון השירה פגע בי – השירה שלחה את שורשיה למעמקַי. הייתי זקוקה לשירה; לקצב המנחם שמערסל את בהלת הלב, ולריתמוס שחוזר על עצמו, כמו גלי הים, ומבטיח שמה שאבד ישוב.

פעם ציטטתי בפני הורי משהו שאותו מורה אמר, כאילו היה זה דיבור שלי. אחר־כך מיד התחרטתי. כך גיליתי באקראי את הקלות הבלתי־נסבלת של התקשטות בנוצותיו של אחר, אבל התביישתי להודות במעשי.

והיה עוד מורה לספרות, מרדכי אגמון, איש בעל שאר רוח, פזור נפש, ששולי חולצתו תמיד השתלשלו מתוך חגורת מכנסיו. מרדכי היה נלהב לספרות, ולא היה לו מושג איך משליטים משמעת בכיתה. הוא אהב מאוד את הספרות. אני זוכרת את תדהמתי כשקרא בפנינו את השיר של יהודה עמיחי:

גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי; / עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים אֲשֶׁר /

מְכַסִים רָאשֵׁיהֶם בַּשְּׂמִיכָה – / וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר /

אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

לא הבנתי איך אפשר לכתוב שיר במילים פשוטות כאלה, ואיך במילים אנושיות כל־כך מובע קו התפר שבין החיים למוות. ואיך שיר שהוא כביכול כמעט כלום, הוא כמו אגרוף בלב. הוא גם לימד אותנו את השיר של עמיחי – "אני רוצה למות על מיטתי". לא הבנתי מה הרבותא ב"למות על מיטתי". לא הבנתי אז שהתכוון שרצונו שלא למות בקרב.

תמיד זכרתי את דבריו של מרדכי שמשורר הוא זה שממשיך לכתוב שירים גם אחרי גיל ההתבגרות. באיזשהו אופן הרגשתי שעניין זה נוגע אלי והאמנתי שאכתוב שירה גם אחרי גיל ההתבגרות. האמירה הזו היתה לי אבן בוחן במשך השנים.

מרדכי היה יליד הולנד, ואחרי מלחמת העולם חזר לשם עם אשתו, לטפל בילדים ובנוער פליטי שואה ומנזרים. אמא היתה מיודדת עם אלזה, אשתו של מרדכי, מזמן לימודיהן ב'בית צעירות מזרחי' בירושלים.

כשמרדכי נפטר, לפי בקשתו כתבו על מצבתו – "אחד שֶניסָה".

היו גם מורים קפדניים: דבורה, מורה גבוהת קומה, קצרת שיער, צנומה, קפדנית וחמורת סבר. פעם אחת נזפה בי בחומרה: את חוצפנית! ועוד הוסיפה בפקודה: אל תעני לי!

אני? שלא העזתי לפתוח את הפה?

בהתאם לתפיסת עולם קפדנית של ראשית המאה העשרים: ילדים צריכים להיראות ולא להישמע.

והיה מורה צעיר להתעמלות, שהגיע לקיבוץ מהעיר הגדולה. איש תקיף וקשוח. פנינה אחותי זוכרת את ההשפלה הגדולה כשנאלצה לנסוע לקיבוץ השכן בו הוא התגורר, כדי "לבקש ממנו סליחה" משום שברחה משיעור לימוד שחייה שלו, כי פחדה שיזרוק אותה אל מי הבריכה, כפי שנהג לעשות – להרים בזרועותיו את הילדים שפחדו להיכנס למים, ולזרוק אותם למים כשראשם כלפי מטה כדי שישחו. היא עלתה לאוטובוס והנהג שאל אותה, "ילדה, למה את בוכה?".

אני משערת שאמא ואבא אפילו לא העלו בדעתם שעליהם להגן על ילדתם. אולי אפילו לא העלו בדעתם שמותר לילד לפחד, ושפחד אינו חוצפה, ושמותר לסרב למורה, ושאפילו חייבים מדי פעם לציית לרגש האישי ולא לסמכות.

המורה המבוגר מכולם היה המורה לכימיה, שהיה פרופסור לכימיה באוניברסיטה בצרפת, שָאמוֹ הָאמֶל, צרפתי כריזמטי בעל עיניים כחולות, שבזמן מלחמת העולם היה חבר המחתרת בצרפת, עסק בהסתרה, הברחה והצלה של ילדים יהודים בצרפת. אחרי המלחמה הצטרף אל חניכיו בקיבוץ עין הנצי"ב. הוא היה מוצק גוף, נמוך ורחב כתפיים וסמכותי והיה לו ידע נרחב במקצועו. כמי שהורגל בהוראה אקדמית, לא היה לו מושג בהוראת ילדים, והיה קצר־רוח לקשיי ההבנה של הילדים את נסתרות החומר. הוא היה נוקשה וקפדן, והכימיה נותרה עבורי תעלומה בלתי־ניתנת לפיענוח.

ומעל כולם, שמחה פרידמן, המורה לתלמוד, שהיה גם הרב הבלתי־מוכתר ושימש כסמכות הרוחנית־דתית של הקיבוץ כולו. לימים היה חבר כנסת ומרצה מבריק באוניברסיטה.

הוא היה החזן המופלא והיתה בו אהבת אלוהים, אבל לא היתה בו אהבת ילדים. כמורה היה קפדן, בוטה ומעליב את התלמידים שלא עמדו בציפיותיו. אבל בגלל הכריזמה האדנותית שלו אנשי הקיבוץ לא הטילו ספק בשיטות ההוראה שלו, או שלא העזו להתעמת איתו על כך. מאימת נזיפותיו הקטלניות, הלכתי לביתה של רחל חברתי ללמוד איתה את שיעור הגמרא עם שמואל אביה, שהיה תלמיד חכם והיתה לו השכלה רבנית, ובמשך עשרות שנים לימד בקיבוץ את השיעור בגמרא. וכך הצלחתי להבין את השיעור, ואף התעליתי על עצמי והגעתי מעל לכל ציון אפשרי. על כן הניח לי, גם אם לא פציתי פה בכיתה.

אחרי שנים אמא סיפרה לי כמה היתה אסירת תודה לשמחה פרידמן שאיתו התייעצה לקראת הגירושין. הוא היה היחיד שהבין אותה, תמך בה והצדיק את הגירושין.

במלחמת יום כיפורים, כשכל חברי הקיבוץ התאספו בסוכה הגדולה של הקיבוץ כדי לשמוע משמחה פרידמן עידוד בעיצומה של המלחמה, שמחה קרא לאלוהים:

"'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו'. עשינו מה שגזרת עלינו, קיימנו מצוותיך ואנו מקיימים עתה בגופנו ובנפשנו מלחמת מצווה נגד הגויים הבאים להשמידנו, עתה עשה אתה מה שעליך לעשות, כמו שאמרת בתורתך 'אם בחוקותי תלכו' תתקיים הארץ הזאת בידינו".25

בערוב ימיו, ביקשו לשמר ולהקליט את קול תפילתו, אבל מעוצמת קולו המלכותית נותר רק שבר קול של אריה מרוסק.

אמנות

חינוך לאמנות בקיבוץ לא היה. אבל הורי שיתפו אותי באהבת האמנות שלהם. אמא הביאה לי מדי פעם, כששבה מנסיעה נדירה, גלויות אחדות של ציירים אירופיים שנקנו בפרוטות שנותרו מתקציב הנסיעה. התמונות האלה היו יקרות לי, כי נועדו לי בלבד. שמרתי אותן. עודן איתי; גלויה של איש צעיר עוטה כובע, גלויה של אשה בשמלה ארוכה, מפנה גבה לצופה וקוראת מכתב, גלויה של שתי ילדות קטנות ערומות, שמפנות אלינו את גבן, מתחממות מול האח המשפחתית, כשהאור המופז של האש מרטט על גופן הזוהר. התמונה הזו ממוסגרת ותלויה ליד מיטתי.

בשלוש התמונות, שעד היום איני יודעת מי צייר אותן, הדמות שקועה בעולמה ואינה מתבוננת בצופה. מה היה קסמן של התמונות האלה? היה בהן קשב אל עולם פנימי, שרק המפנה גבו להמולה מסביב יוכל להיות בו. כשאני מתבוננת עכשיו בתמונות השלמות לעצמן של הנשים שצייר וֶרמֵר – רובן עומדות לבדן, קוראות מכתב או עוסקות בעיסוק שבו רק עולמן מתקיים – אני מזהה בהן את התמונות הרחוקות הללו, ואותי.

קנו לי גם גלויות של ציורי בוטיצ'לי; הגרציות היפות המהורהרות, ארוכות הצוואר, שעיניהן מחייכות ושׂערן הערמוני הארוך קלוע בפרחים. הורי אמרו שיש דמיון בינן לביני, ולא רק במבט החולמני. אני לא מצאתי דמיון.

1999. בחנות יד שנייה תלויות למכירה תמונות ישנות ואני מגלה שם תמונה מוּכרת: התמונה האהובה הזאת, התמונה שלי, כביכול, של שתי הילדות הקטנות שמתחממות מול האח, ממוסגרת במסגרת גדולה, שלא כמו זו שבביתי שממוסגרת במסגרת קטנטנה. איני יודעת מי צייר את הציור האימפרסיוניסטי הזה, ודאי אשה ציירה אותו. לא זכור לי שאי־פעם ראיתי אותה באלבום של ציירים ידועים או במוזיאונים הגדולים באירופה. ועכשיו, היא בחנות יד שנייה, ומעליה – לא ייאמן – תלוי אריח חום מצויר בציפורים, ועליו חתימתי שלי. אריח מאותם אריחים שציירתי לפני שנים, ומכרתי. אני מוצפת תחושה מוזרה שחיי שלי נקבצו שם יחד על הקיר, כדי להשיב לי את עצמי. בדחף פתאומי אני רוצה לשתף את בעלת החנות בסיפור האישי, אבל עוצרת בעדי.

פעם אחת לקחו אותנו לביקור במשכן האמנות בבית־שטורמן בעין חרוד. שם ראיתי לראשונה את ציור השמן הגדול, המפעים והבלתי־נשכח של מאוריציו גוטליב, הצייר היהודי, בן המאה הקודמת, שמת בדמי ימיו: ציור תפילת יום הכיפורים בבית־הכנסת. היופי המופנם, אצילוּת הדמויות עטופות הטלית, הנשים העומדות כנסיכות למעלה בעזרת הנשים ומתבוננות בגברים המתפללים, ורוממוּת המעמד של יום הכיפורים בתמונה הזו – תמיד חוזרים אלי כשאני מתבוננת במתפללים בתפילת יום כיפורים. טרם ידעתי אז את הסיפור הטרגי של האהבה הבלתי־ממומשת של גוטליב, שמצויר בתמונה, אל לאורה אהובתו – גם היא עומדת שם. גם לא ידעתי שעל ספר התורה שבציור הוא רשם את תאריך מותו הקרוב.

לאסתטיקה לא ייחסו חשיבות בקיבוץ. הכול היה צנוע ופשוט. לא רק בשל העדר אמצעים, אלא גם מתפישת חיים של "אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו". לא היו סביבנו חפצים נאים, ריהוט נאה, ביגוד בטוב־טעם, שלא לדבר על איזשהו טעם אישי. היופי הזה, שמרחיב את הנשמה, לא היה לו מקום. מדוע נחסמו אפשרויות היופי? ואיזה מחיר שילמו כולם על שהכחישו וביטלו את הזדקקות הנשמה ליופי.

אבא נזקק ליופי. גם אני. הצורך ביופי הוא צורך קיומי.

אילו אבא היה מכיר בצורך לצייר, אפילו כתחביב, שלא לדבר על צורך אמיתי של הנשמה, אולי הכול היה אחרת. אבא לא היה כישרון גדול, ואולי בכלל לא היה לו כישרון, אבל היה לו צורך אמיתי לצייר. הוא החל לצייר מאוחר מאוד, רק כשניסו לשקם אותו דרך הציור. ורק כשיצא לפנסיה התמסר לגמרי לאהבת הציור.

אבא שלך פחד ולא העז לצייר באמת – אמרה לי קטיה קלופפר, הזקנה החכמה הקוראת בכף היד – ואת, אל תפחדי! לכי עם הדמיון שלך ותציירי!

האם היה במשפחה כישרון לציור? דודה אסתר מספרת שלפני שני דורות היתה במשפחה אשה מחוננת בכישרון ציור. שמה אנה המבורג. אנה המבורג ציירה בהסתר, מתחת שולי מפת השולחן, סקיצות של כל בני המשפחה. אולי, אומרת אסתר, מפני שלאשה היה אסור אז לצייר, ואולי מפני האיסור של "לא תעשה לך כל פסל ומסכה".

והנה, בפסח 2011, גיליתי במוזיאון גוגנהיים בבילבאו, בחבל הבסקים בספרד, תמונת דיוקן עצמי (1932) של הציירת פרידל אדלמן (1982-1899). היה זה כאילו כפילתי הציירת מתבוננת בי. הופתעתי לא רק מדמיון הפנים וההבעה המופנמת, אלא מהעובדה שהיא יהודייה (לפי שמה) מגרמניה, כמוני, ושהיא ציירת שציירה את עצמה. כמעט כפילת שורשים שלי. הייתי צריכה להגיע עד קצה צפון ספרד כדי לפגוש אותה.

אהבתי לרקוד. החליטו שארקוד בלהקת מופעי הקיבוץ. אבל אהבת הריקוד נשתבשה. מבטים של האחרים מסביב העצימו בנערה שהייתי את התודעה של "אני רוקדת ואנשים מסתכלים איך אני רוקדת". במיוחד תודעת "איך אני נראית" – תודעת האחרים המתבוננים – אלו הפכו לרועץ, עד שהגוף נע בלי שהנשמה נעה איתו. הייתי כמתבוננת מבחוץ בגופי המיטיב לרקוד.

מבחני כושר מוסיקלי נערכו לכל ילדי הקיבוץ. לי וליהודית, בת כיתתי, הציעו ללמוד לנגן בכינור. למרות שאהבתי מוסיקה, וגם למדתי, כמו רבים אחרים, לנגן בחלילית, לא הרגשתי צורך לנגן. אבל לא עלה בדעתי שאפשר לסרב לבחירה המיוחדת הזו, ולאימונים הממושכים שבנגינה על הכלי האצילי הזה שאם תתמיד להתאמן ישמיע צלילים מרהיבים. אבל הכינור לא היה הכלי שלי. התמדתי באימוני הנגינה בעיקר מתוך משמעת עצמית. הדסה, המורה לכינור, אשה צעירה שבאה במיוחד מירושלים ללמד את ילדי העמק, אמרה לי שאין לי ביטחון בנגינה, שאני פוחדת להשמיע צלילים עזים, ולנגן בכלל. תהיתי איך הבינה לנפשי.

בסופו של דבר הבנתי שאין טעם בנגינה והפסקתי. האם היו אלה ארבע שנים מיותרות? זכורים לטובה ריח הכינור, ריח הקשת של הכינור, וגוף החמוקִים וצבע הפוליטורה החלקה של גוף כינור העץ, המהגוני־אדמדם האריסטוקרטי. עדיין שמורה בידי תנועת האחיזה בכינור ותנועת האצבע המרטטת על המיתר. לנגן בכינור, להבדיל משאר כלי נגינה, פירושו למצוא באצבע אינטואיטיבית את המקום הנכון ואת הצבע הנכון של הצליל והמלה.

גם אורי נמצא מתאים ללמוד נגינה, אבל חברי ועדת החינוך החליטו שהיות ואינו משקיע מאמצים בלימודיו, ובין כה וכה חלק גדול מהשיעורים שיחק בגולות, מחוץ לכיתה, לשם נשלח על־ידי המורים, הרי שאין הוא ראוי ללמוד נגינה. כפיצוי, אמא קנתה לאורי מפוחית פה משוכללת עם כפתור צד להחלפת אוקטבות. זו היתה מתנה משותפת של דודה אסתר וסבא. אורי השקיע שעות רבות בלמידה עצמית ותרגול ולמד לנגן משמיעה וללא תווים. ההשקעה הוכיחה את כדאיותה. הוא המשיך לנגן עד סוף השירות הצבאי, עד שהמפוחית התפרקה. מכל הילדים בקיבוץ שזכו ללמוד כלי נגינה רק הוא שרד בנגינתו. הוא ניגן שירי־עם בערבי שירה וליד המדורה וליווה את מחולות ההורה והקרקוביאק. היה זה ניצחונה של אמא על ועדת החינוך. אכן, בימים ההם מפוחית הפה הרנינה את לבנו יותר מכל כינורי ציון.

באותם ימים כמעט שלא שמענו מוסיקה. בבתי ילדים לא היה רדיו. אמא מספרת שהורי קנו רדיו מסבתא חוה, שבאה לקיבוץ, תמורת טבעת זהב. איזה סיפור מוזר. הרדיו הישן, בקופסת עץ ובד שסוגרת על הקולות, היה עניינו העיקרי של אבא. אבא אהב אריות וקטעי אופרות. במיוחד אהב את האופרות של פּוּצ'יני, את 'מקהלת העבדים' של ורדי, את 'דולֵי הפנינים' של בּיזֶה – כל אלה מתנגנים שוב ושוב בגרמופון של מוחי. אבא אהב את קולו של הזמר בנימינו ג'ילי. הוא גם אהב אריות נפוליטניות. הרגשנות המוּסווה שלו ניכרה באהבת המלודרמטיות שבמוסיקה הרומנטית.

אבא אמר שאני רומנטית.

אני רואה את אבא ושומעת את קולו מאז, שר את האריה האהובה עליו מכול – האריה של 'דולי הפנינים' של ביזה. מוסיקה שמכאיבה לי גם היום. דולי הפנינים של ביזה היו נערים רכים, שבפקודת מעבידם הוכרחו לצלול למעמקי הים, לדלות פנינים מצדפות. כשעלו בשארית כוחם בקע מריאותיהם דם.

האם אבא ידע שהוא שר את השיר שלו?

כשאבא, בשנות זקנתו, הלך ושקע בחידלון ובדמדומי תודעה – לפעמים הצלחנו להשיב אותו לחיים, כשהשמענו לו את המוסיקה שאהב, או כששרנו לו תפילות והוא הצטרף ושר או הניע את ידיו כמנצח על תזמורת סמויה.

בילדותי הכרתי כאמור מעט מאוד יצירות של מוסיקה קלסית. מתישהו הגיע לבית־הספר האזורי מורה למוסיקה, בנימין גליקמן, שהשמיע לנו לראשונה תקליטים של מוסיקה קלסית. היה בזה פתח עולם. כמובן שאהבתי מוסיקה. אבל המוסיקה לא חדרה לי אז לעצמות.

היום אני יודעת שהמוסיקה קיימת בכול, אם רק נקשיב. זו התנועה הפנימית האורגת הכול במקצב ריתמי סמוי; את הולם הלב והדם, את מקצב הגשם, את תנועת האנשים המהלכים ברחוב, תנועת העלים בעצים, המכוניות הנעות בכבישים, הציפורים העפות בשמיים, הרעשים, קולות הדיבור, והרחשים סביב.

נורית זרחי, בראיון איתה, אמרה על הכתיבה הביוגרפית על ילדותה בקיבוץ: "אנו יודעים שהסיפור יותר קטן מהחיים, והוא רק ניסיון להישאר בחיים. זו רק אמנות. זה לא הדבר עצמו". והכתיבה הזו שלי, עכשיו, היא אפילו לא אמנות. רק הכורח עצמו. וזה נכון מה שבורחס כותב, שחיינו, עד לפרט הזעיר ביותר, כמו קורות הקוסמוס, הם "טקסט שכותב כדי להגיע להבנה עם שֵד". ועוד איזה שד. ככל שתפייס אותו, עודו שם. לכן הכתיבה חייבת להיות נכונה, כי היא התחביר הנכון של הנפש.

אני ממשיכה את הכתיבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה, משום שאני מסרבת להיפרד ממצב הדמדומים של הווה־עבר שחוברים בי, כשעדיין טעם דם בפה. כאילו אם אשתהה שם מספיק זמן, ידי המגששת תגלה מי נחל זורחים בקרקעית דוממת אפלה.

נעורים

בקיץ, לצורכי הרחבת האופקים ושיפור הבריאות, היה מתקיים מבצע קייטנה. אִכסנו אותנו בשפלת־החוף במבנים של בתי־ספר או פנימיות, שהתפנו בקיץ, כדי שנוכל ליהנות מהים. לא נהניתי. זכורים לי רק געגועים הביתה, וזפת שנדבקת לרגליים וחום לח ודביק.

לעומת זה, בחום היבש של העמק, הייתי מורגלת. החום היה גדול כל־כך, עד שהיינו שופכים מים על הרצפה כדי לקרר את החדר, כדי שיהיה אפשר להיות בו, לשכב על הרצפה ולנוח. הוא לא היה קשה לי, החום הכבד. גדלתי לתוכו. אהבתי את ריחו של החמסין.

מתישהו בשנות החמישים נשלח לאמריקה נפתלי, אחד מחברי הקיבוץ, עם רשימת קניות חיוניות. הוא פגש קרובי משפחה של חברים מהקיבוץ כדי לבקש את תרומתם. ביניהם היה גם סבא של ברוריה, בת כיתתי, שהיה אדם אמיד. נפתלי ניסה לשכנע אותו לתת תרומה עבור קניית שלושים מאווררים לבתי הילדים. אבל הסבא שלא בקלות נעתר, אמר: "מי ערב לי שטירת צבי תחזיק מעמד עוד עשרים שנה". בסופו של דבר התרומה ניתנה.

על החום הקשה הזה אורי מספר: "בצהרי הקיץ הלוהטים שכבנו על הרצפה הקרירה בתחתונים כדי לספוג את קור המרצפות. במרכז החדר עמד מאוורר AEG אנגלי שהזרים אוויר על גופותינו הלוהטים. כל חצי שעה יצאנו למקלחת כדי להרטיב את גופנו וחזרנו לפינתנו מול המאוורר. החדר היה ריק ממיטות, אותן הוציאו החוצה אל המרפסת ההיקפית של בית־הילדים לצורך שנת הלילה. בעמק השחון, כשהגיע סוף סוף היורֶה היתה התרגשות גדולה, ואנו, הילדים, פרצנו החוצה מהחדרים אל הדשא כשרק תחתונים לגופנו, וקיפצנו בהתלהבות קמאית של ילידים המלקקים את הגשם המתוק שעל פנינו".

לא היו אז מזגנים. על חלונות הבתים הרכיבו מסגרות־עץ ממולאות נסורת שלתוכן טפטפו מים. הרוח שעברה בהן הצנה מעט את החום והחדרים הוצפו ריח נסורת רטובה. אמא שנואשה מאבא שהיה שקוע בחידלונו הפצירה באורי שיעשה לנו טפטפות. אורי שבסך הכול היה בן שלוש־עשרה, עשה טפטפות כמיטב יכולתו, אבל הן היו עבות מדי והרוח לא עברה בהן ולא ציננה. גם בשנים הבאות, אמא ציפתה מאורי, הבן הבכור, שימלא את מקומו של אבא.

ב־2007 קינן זוג חסידות בקיבוץ טירת צבי. מכל העולם באו לראות את הפלא הזה – חסידות שבנוהג שבעולם מקננות ומגדלות צאצאים באירופה – קיננו דווקא כאן, בעמק החם והלוהט, וגידלו את גוזליהן. בחום הגדול פרשו החסידות את כנפיהן וסוככו על הגוזלים. והמופלא מכול היה לראות שהחסידות הביאו במקורן מים והרטיבו את הקש בקן כדי להצן את החום הגדול, ממש כמו הטפטפות של אז! החסידות האלה, שממשיכות מאז לחיות בקן בקיבוץ, שבניגוד לאמהות בקיבוץ היו נאמנות לאינסטינקט ההורי, המציאו דרך חדשה לטפל בילדיהן; האינסטינקט ההורי הפשוט והראשוני ביותר שלא פרש כנפיו לסוכך עלי.

שעת צהריים. אני מתבוננת בחרדון הרובץ דמום על אבן, מניע ראשו בהנהון חוזר, ולפתע פורץ בריצה טרופה ונעלם. האדמה, יש לה ריח כבד, עז, עיקש, יבש. האדמה נוקשה וקשה תחת צעדי. שדרות הברושים, התמרים ועצי הרימונים מתכסות באבק הקיץ המצטבר, מרכינות ראש עד יתרכך החום. וזה העולם.

בקיץ ריח חם של שיבולים בשלות מרשרשות בשדה, והפליאה הזו, איך מגרגר אחד צומחת שיבולת עמוסה שפע גרעינים. בסוף הקיץ קוצים מסגילים, שדה חרוש בסתיו, ריח תחמיץ וריח גשם ראשון, חודשי החורף הארוכים שטעונים בציפייה דרוכה לגשמי ברכה ובחשש שמא יאטמו השמיים את ארובותיהם ושוב יצטרכו הטרקטורים להפוך את השדות שלא יניבו. וכשבא הגשם – הבוץ הגדול בו דשדשנו במגפי הגומי.

ואז ריח ההדרים המבשילים, כלניות ונרקיסים, געיית פרות, פעמוני הצאן, ריח פריחת האביב. שדות פרגים וחרדל הבר. הזמן התנהל לאיטו, משתהה, כמעט קופא במקומו. כמו פרד סרבן. איטי מדי. רציתי שכבר יזוז. אולי ככה זה תמיד בילדות. אתה להוט לגדול, והזמן העצל הזה. רק במבט לאחור נדמה לך שהיתה זו איטיות מבורכת. אתה מבקש אותה מחדש. מנסה להמציא אותה.

העולם הקטן של הקיבוץ ושל העמק – היה עולם ומלואו, וכל מה שמחוצה לו היה בלתי־חשוב ולא קיים.

סביב הציר הקבוע של זיכרון העבר משתנים החיים בהווה ללא הרף. אבל אולי גם זה לא נכון. גם הזיכרון של העבר משתנה, נאפֶה בסיבוב האיטי של הזמן. יש תמונות זיכרון שנדמה כי כל חשיבותן אינה אלא עצם הישרדותן העיקשת בזיכרון, תמונות שלכאורה נטולות חשיבות, תמונות פסיפס שרק היחד שלהן יוצר איזושהי תבנית. ויש תמונות שמסרבות להידחק לשכחה, והן נדחקות לקרן זווית, כאילו ממתינות ליום בו תתבהר בהן איזושהי ממשות.

קפקא אמר שאנו מצלמים דברים כדי לסלקם מתודעתנו, ושסיפוריו הם אמצעי לעצימת עיניים. אבל סיפורי לא עוצמים את עיני. הם שבים אלי מבעד לעיני העצומות. פה ושם אני אומרת לעצמי שאני כותבת כדי לשכוח. אבל אין זו אלא אחיזת עיניים.

בניגוד לאבא, שכל ימיו רצה לשכוח, אני רוצה לזכור, ולזכור הכול.

הזיכרון הוא כמו איילה החופרת בטלפיה באדמה למצוא עשב חי. לפתע נדרכת, מרימה צוואר, שומעת אוושה רחוקה.

יש זיכרונות שמרפרפים אי־שם, כמו בקצה נוצה, בשוליים של אי־ודאות אם ואיך היו. ויש זיכרונות שמתוך התמקדות הם נעשים תמונתיים כל־כך, ברורים כל־כך, כאילו אני שם עכשיו, ומעולם לא חלף הרגע ההוא.

הזיכרון הוא דג מפרכס; לפעמים הוא מנסה לדבר. לפעמים אני מתבוננת בדג והוא מתבונן בי. אני כותבת כדי למצוא את הטון הנכון. כדי לחיות. אני כותבת את עצמי.

כשאני כותבת, אני יודעת שאני פה.

בערבי הקיץ, אחת לשבוע, היו כולם מתאספים במרכז הקיבוץ ליד חדר האוכל הגדול, באמפי של דשא לח ואפלולי, מוקף עצים שגחליליות משייטות ביניהם. בקדמת האמפי היתה מוגבהת במה מאדמה שמובדלת מהקהל בגדר שיחים נמוכים, על הבמה הזו נחוגו טקסי שבועות, יום העצמאות ויום השואה, ועליה הוקרן הסרט השבועי, מלוּוה צִרצרים. בסרטים שהיו 'למבוגרים בלבד' יכולנו לצפות בחסות החשכה, מתגנבים מבעד העצים סביב. לא את הסרטים אני זוכרת, ולא את לַחְשוּשֵי הבנים והבנות בעת הציפייה להקרנת הסרט, אלא את התפרקדות גופי לאחור בעודי נמתחת על גַבִּי על הדשא הלילי, ומול פָּנַי שמיים עמוקים שבקרקעיתם האינסופית צומחים יהלומי כוכבים אינסופיים. כשראיתי יחד עם הנסיך אנדרי של טולסטוי את שמי ההתגלות המכוּכּבִים הנפרשים מעליו, ב'מלחמה ושלום', בשוכבו פצוע בשדה הקרב – זיהיתי אותם! ראיתי אותם עוד לפניו.

היו מעט מאוד נסיעות מחוץ לקיבוץ. פעם אחת נערכו חילופי שבת של ילדי עיר וקיבוץ. ילדי 'בני עקיבא' משכבת הגיל שלנו בתל אביב התארחה אצלנו, ואנחנו התארחנו אצלם. העיר הגדולה לא עניינה אותי. על שום מה הרגשנו עליונות שכזו על ילדי העיר? היתה זו תחושת עליונות שנבעה מאמונה גדולה בערך של חיי הקיבוץ הדתי, והכרת חשיבותו המיוחדת של הקיבוץ שלנו.

ופעם נסעתי עם אורי אחי אל סבתא חוה, אם־אמי שכבר עזבה את הקיבוץ וגרה בדירה קטנה בקרית־ים. בבוקר הלכנו לים, בערב לסרט עם ג'ינה לולובריג'ידה, ובלילה שכבנו במיטות, אחד ליד השני, אח ואחות שהורגלו לישון בבתי ילדים נפרדים, לראשונה יחד באותו חדר; אחזנו יד ביד, באחוות לב.

נסיעה אחרת עם אורי, לקיבוץ בשפלה, נסיעה שארכה אז יום תמים – אני משועממת בין ילדים זרים. מבלה לבדי בבקָרים בחדר המשפחה שאירחה אותנו, לוקחת לעצמי בגניבה עוגיות פריכות מתוקות מארון המשפחה, לוקחת עוד עוגייה, אחר־כך עוד עוגייה, עדיין אני זוכרת את טעמן המפתה, ועוד ועוד, הרי לא ירגישו... הזיכרון הזה, של טוֹב שהוא במשוּרה, שאפשר לקחת ממנו רק בסתר או אפילו בגניבה, טוב שבכלל לא ברור שבאמת מותר לי, ואחר־כך... אשמה.

אחר־כך גיחת נעורים ספורטיבית מחוץ לקיבוץ אל מחנות נוער של התנועה. מסעות. ריח אקליפטוסים. קומזיצים. שרים שירי פלמ"ח איך ראשנו לא ישח! ואחר־כך שרים שירים רוסיים על נהרות ומישורים רחבי ידיים, על הדנייפר והוולגה, כאילו לשָם כל געגועינו – "הוי וניה, למה עזבת אותי וניה לעולמים"... ואחר־כך היינו שרים – "לי כל גל נושא מזכרת מן הבית מן החוף, לי נערה יש ושמה רותי המחכה באלו החופים, תכול עיניה כשמיים, מבטה כלהבה, אם רק תישק לה בשפתיים אז תדע מהי אהבה"... והייתי נבוכה כאילו שרים עלי.

באחד המחנות, המדריך קרא לי לשיחה, בצד, וביקש שאשתף פעולה: בטקס הסיום יודגם פיענוח של כתב מורס לעיני ההורים המבקרים. המדריך ידע שלא הצליח להקנות לנו את הידע המבוקש. הוא ביקש שאומר את המשפט המפוענח, שהוא מסר לי אותו מראש, וכך להעמיד פנים ככזאת שפענחה את המשפט הנכון. כמובן שלא עלה בדעתי לסרב. אמנם הבנתי שהמדריך ביקש להאדיר את יכולתו ולא אותי, אבל הרגשתי נבחרת, זו שאפשר לתת בה אמון, ושותפה בסוד. את הסוד הזה שמרתי עד היום. לנערה התמימה שהייתי היה זה שעור חשוב בזכות הרמיה הקטנה.

לבת־המצווה קיבלו הבנות מהקיבוץ תקציב לקנות בעיר 'נעליים חצאיות' לשבת. נסעתי במיוחד לעיר הקרובה, היא עפולה, כדי לקנות נעליים. פעם ראשונה שהיה לי כסף בידי. אני זוכרת את "הנעליים החצאיות" הראשונות האלה, שקניתי לפי בחירתי – נעליים עם סוליית קרפ חלקה. נעליים אדומות! זכור לי הריח המיוחד שלהן, ואיך כל יום שישי צחצחתי אותן במשחה אדומה. ועדיין לא ידעתי שמי שנועלת נעליים אדומות, מסתכנת כמו כיפה אדומה במפגש עם זאבים ביער, ולא הכרתי את האגדה של אנדרסן על הילדה שרוצה לעצמה נעליים אדומות ורוקדת בלי שתוכל לחדול, ובסוף נקצצות רגליה בשל כך. אבל אולי כבר ראיתי את מוֹירָה שירר, הרקדנית האגדית, היפה והנפלאה, שרקדה עד מוות בסרט 'נעליים אדומות'. לימים גיליתי שהנעליים האדומות הן אלה שבהן טמון כוחה של דורותי לשוב מארץ עוץ אל ביתה.

בנוסף לתקציב לנעליים, הבנות קיבלו מהקיבוץ לבת־מצווה גם שעון וגם את ספר החינוך, ובו ריכוז ההלָכוֹת שיש בפרשות השבוע. הבנים קיבלו שעון, תפילין, וחומש מקראות גדולות. היו אלה מתנות בגרות שקבלתן מעידה על הכשרתנו כבוגרים שמוכנים לקבל על עצמם אחריות, ואת הציות בלוח המשימות הקיבוצי, כמו גם את השייכות הדתית.

השעון היה יקר ערך בימים ההם. כשאיבדתי אותו נאלצתי לחכות שנה תמימה עד שקיבלתי שעון אחר.

גדלתי במקום שבו התעלמו מהמוות, מרגשות, מהצורך ברכוש ובכסף, והתעלמו גם מהמין. אבל ראינו את הזדווגות הכלבים והחתולים. הילדים צחקקו כשכלבים נתפשו זו בזה וצריך היה לשפוך עליהם מים כדי שיצליחו להיפרד. לא בדיוק הבנתי. זה היה מביך ומבייש.

אמא לא דיברה אתי ועם אחיותי על ההתפתחות הגופנית ועל המיניות הקרֵבה. שהרי לא היה דיבור אישי ואינטימי. אבל היתה גם סיבה נוספת: בושה. אמא מעולם לא התפשטה והתלבשה בפנינו. הייתי בת שלא ראתה את גוף אמה.

בהגדה של פסח קראנו פסוקים תמוהים שעוררו בי אימה:

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִך וָאֶרְאֵך, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִך; וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִך חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִך חֲיִי.-- רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיך, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵך צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." (יחזקאל, טז, ו-ז).

על איזה דם נשי סיפרו הפסוקים האלה? לא העזתי לשאול.

את מראה הגוף הנשי, את מראה צמיחת שׂער הערווה וניצני השדיים הכרתי מגוף הבנות מכיתתי שהתפתחו כבר לפני. גרנו יחד, התפשטנו והתלבשנו באותו חדר. היינו תמיד ארבע בנות בחדר שהיו בו ארבע מיטות ושולחן אחד וארון ולו דלת אחת לכולנו.

בין הבנות התהלכה שמועה על דימום חודשי. המטפלת הסבירה שהגוף מנקה עצמו מפסולת. כשזה קרה לי, סיפרתי לבת הבכירה בכיתה. היא הסבירה לי מה לעשות. רק אז סיפרתי לאמא. היא אמרה – "מזל־טוב!" ואני התפלאתי. מזל־טוב על מה?

מיד ליד, מוחבא מתחת למזרנים, עבר עותק משומש של סיפורי הזימה המפולפלים והשנונים של 'דֶקָמֶרוֹן' שכתב ג'ובאני בוקצ'ו האיטלקי במאה הארבע־עשרה, ההשכלה המינית הראשונה שלי. איך הגיע הספר הזה אל הקיבוץ הדתי ואל בת כיתתי, שהעבירה אותו הלאה – איני יודעת.

כשלראשונה לבשתי חזייה, והייתי מבוישת ואולי בכל־זאת גם גאה, כי לבשתי מעליה חולצה רקומה שקופה מעט – אורי אחי צחקק עלי בלשון שיר השירים – "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה".

סיפרו שבהסעה לבית־הספר יש בנים שנצמדים אל הבנות. לא הבנתי מהו הדבר הזה. ועוד סיפרו שמישהו מסתובב בלילות הקיץ בין מיטות הבנות המחופות כילות, שישנות בחוץ בלילות הקיץ. הבת הבוגרת בכיתתי, מפותחת טרם גילה ומתקשה בלימודים, התלוננה על אחד הבנים מהכיתות הבוגרות, שהוא מציץ אל תוך הכילות, אולי גם ממשש? ביישוב הפוריטני שלנו, מעשה כזה נחשב כחמור ביותר.

יום אחד כתבתי מכתב בעילום שם לאבי הנער. משום־מה שיתפתי פעולה עם מחאתה, ואולי אפילו אני זו שיזמתי את כתיבת המכתב, אולי כמוה הרגשתי גם תשוקה וגם פחד מפני אותה תשוקה. כמובן שהנער החשוד הכחיש. איכשהו, מיד התברר שזו אני שכתבתי את המכתב. בעצמי סיפרתי. לא יכולתי לשמור את זה בבטן.

עלי לא כעסו. ילדה מוצלחת וכו', אבל מיד האשימו את אותה נערה, שמתוך דמיונותיה טפלה על הנער אשמה שאי־אפשר להוכיח. איכשהו העניין נפתר ונסגר.

בתחילת גיל ההתבגרות התרופף והתפוגג המשטר הנוקשה של המטפלות, כשהגיעו לקיבוץ צעירים של גרעיני הנח"ל, להכשרה ועבודה בקיבוץ. הם הביאו משב של נעורים. שולה וצילה, הנחלאיות הצעירות, היוו עתודה חדשה ומרעננת של מטפלות ילדים. הן היו חביבות, גלויות לב, והיו לנו כאחיות או חברות בוגרות. מעתה, המודל הנוקשה, הספרטני, מר־הלב, המרוחק, של המטפלות המבוגרות התחלף בנעימות נינוחה בגובה העיניים כלפינו. כשצילה נישאה בסיום השירות הצבאי ליהושע, המורה לפיזיקה, הכנו לה, כל בנות הכיתה יחד, מפה שרקמנו לה יחד באהבה, בסתר, מפה צהובה ברקמת פרחים עדינה.

בתצלומים מגיל ההתבגרות והנעורים ניבטת הנערה שהייתי: גולמנות נבוכה בתנוחת הגוף ובידיים שאינן מוצאות להן מקום. הצוואר, כמו מתגונן מפני הפולשנות של המצלמה, מסיט עצמו הצידה; לא מעיזה להשיר מבט, רצינית, ביישנית, חוששת, מסויגת, לפעמים מנסה לחייך, לא מחייכת באמת; משתדלת להסתיר עצמה מפני עצמה וגם מאחרים, אבל משתדלת להעמיד פנים למען העתיד, ותמיד כמו כבר רוצה לסיים את הרגע המביך של התצלום.

הייתי להוטה לקראת אהבה רומנטית שתמלא חסר ענקי, אבל המופנמות הביישנית יצרה סביבי בועה של חיים על־יד החיים, שלא אפשרה לי לזהות גישושי קרבה ולהענות להם. התאהבתי במדריכים. התאהבויות שנועדו שלא להיחשף, ולא להתממש.

רציתי מהחיים, רציתי המון.

מה שתמיד יכולתי לרצות וגם לקבל עוד ועוד – היו ידע והערכה. דברים אחרים, החשובים באמת, כמו אהבה, נשמטו ואזלו מבין האצבעות.

עקבתי במבט סקרני ומקנא בצעירות המתבגרות שכבר נכנסו בסוד החיזורים. הליכתן הזקופה והנבוכה כאחת העידה על מודעות לעופרים שבקדמת החולצה. הייתי מביטה בחן הנעורים וקסם המשיכה המפתה שבתמימות המתבגרת, שעדיין היו זרים לי, ונסגרתי מפניהם.

בקיבוץ הקטן, שבו כולם גדלו יחד, כמעט שלא נתהוו אז קורי משיכה ארוטית בין צעירי הקיבוץ. אולי משום שפעלו, מבלי דעת, כעין חוקי טאבו על כל קשרי בני הקיבוץ בינם לבין עצמם, כאילו היינו כולנו אחאים, בני משפחה אחת.

זו הסיבה שחיכינו בלהיטות לבואם של גרעיני נחלאים חדשים, שכלפיהם – הזרים, האחרים, היה ניצת הגעגוע הרומנטי. אבל בבואם, שום רומן לא ניצת ביני למישהו מהבחורים הצעירים. כי טרם ידעתי מהו קשר. עם אחי ואחיותי ובני גילי לא היה דיבור אמיתי. לא היתה לי עד אז קרבת לב גלויה. גם לא עם רחל חברתי האחת, שאף על פי שהחברות איתה ממשיכה והולכת כל חיינו ומסמנת את רצף השייכות לעבר, ובית הוריה היה לי תמונת חום משפחתי שלא הכרתי, היא לא ידעה דבר מכל אשר קרה בבית הורי, ונדהמה כשבבגרותנו סיפרתי לה.

נפתולי היחסים האנושיים נעלמו ממני. לא היה לי מושג איך המבוגרים חיים ומה קורה ביניהם. גם לא ידעתי מה בני גילי מרגישים. האין־דבור שרה בכול. האין־דיבור היה העדר. כלום. חלל. פחד. האין־דיבור בין הורי היה גם בין הורי להוריהם. מדור לדור עברה השתיקה. ולא משום שהיו סודות או שרצו להגן מפני משהו. אלא משום שלא ידעו לדבר.

כולם סביבי נראו לי ככאלה שיודעים להסתגל לחיים החברתיים. אולי התראו ככאלה? אולי התחסדו? – אז לא העליתי בדעתי כדבר הזה. בגלל תשוקת הרכילות הענקית בקיבוץ הכול הסתירו ככל האפשר את אמת חייהם. לכן חשבתי שרק אני שונה. שונה משום הפער שנפער בי בין הפנים והחוץ, ומשום השונות של המשפחה. הסתובבתי במין עיוורון, עם סַכּי עיניים.

בנוסף לכך היתה תהום שאין לה גישור בין המבוגרים לילדים. כמו שמגלה 'הנסיך הקטן' של אכזיפרי, אבל באופן הפוך – הנסיך הקטן יודע שהילדים רואים את מה שהמבוגרים הרציניים לא מסוגלים לראות. הוא יודע שהמלך ערום. אני לא ראיתי, וכשראיתי לא ידעתי שאני רואה נכון. היה ברור לי שהמבוגרים צודקים.

אבל הגעתי כמו הנסיך הקטן לאותה בחירה – מוטב לגור במקום אחר, הרחק וגבוה כמה שאפשר, בכוכב פרטי עם שושנת הנפש שלי, שהמחויבות הגדולה באמת היא להגן עליה מפני עשבים שוטים ולטפל בה כמה שאפשר.

אלא שמי שנמצא רחוק בכוכב שלו לא לומד את החיים עלי אדמות, והקִרבה האינטימית המיוחלת כל־כך נהיתה לדבר המאיים ביותר. וגם איום המבטים כשנכנסים לחדר האוכל. אתה יודע שאתה חשוף למבטים של כולם. ואז המבוכה, החשש, אבל תמיד היה גם הרצון שיביטו.

לפעמים היחד היה מעיק כל־כך. מתישהו היה אירוע חברתי גדול, כולם בחדר האוכל, על הבמה הנואמים. אני לבדי בין המון אנשים. הלבד הולך ותופח עד ללא נשוא. אני בורחת החוצה.

היכן יכולתי להיות באמת מתוך עצמי ולא בעיני הזולת? היכן יכולתי להיות אני? איכשהו המצאתי לעצמי מצב בו אני עם כולם, אבל גם במקום אחר בתוכי. מקום אחר לגמרי. להתנתק פנימה בלי שמישהו מרגיש בזה, זה מה שהציל אותי. כמו אצבעוני שמתחבא באוזן הסוס עד שהסכנה תעבור והוא יוכל לצאת החוצה. כמו בובה בתוך בובה בתוך בובה.

זו שהיתה הכי בפנים זאת היא שכותבת עכשיו.

במשך השנים שיבואו, פה ושם היה ילד אוטיסטי שב ומופיע בחלומותי. אז לא הבנתי מיהו. זו הייתי אני, ובימים ההם זה התחיל.

משמעות הדבר היא שבהתחלה אתה טווה סביב עצמך בועת הגנה כדי שהעולם לא יחדור, אבל אין לך מושג שזה מה שקורה. אחר־כך כשאתה רוצה לצאת ולהתחמם ממאור פניו של הזולת וממה שיש לו להציע לך, להאמין לו וגם להעניק לו משלך – אתה מגלה שהבועה חוסמת בעדך. אתה כבר לא יודע איך פורצים את הבועה, שאפילו אינך יודע שאתה בתוכה, ואתה והבועה אחד הם. אתה "משחק אותה" כאילו שאתה אתה, אבל זה לא זה.

הנה אני כותבת עכשיו על עצמי בגוף שני ושלישי. כמו אמא שבחרה לכתוב על עצמה בגוף שלישי בדפי הזיכרונות שכתבה. ממרחק של מי שכותבת על מישהי אחרת. כן, כך זה קל יותר.

לקראת גיל ההתבגרות ביקשו בני כיתתי את אחד מחברי המשק, שהיה איש רוח, להעביר לנו בשבתות שיחות על מהות האמונה והדת. אני עצמי הטלתי אז ספק ממשי בקיומו של אלוהים, ושאלתי שאלות שסייעו, כמדומני, בעיקר, לקעקע את תשתית החיים הפּריכה בין כה וכה. מי יכול היה לענות באמת לשאלותי?

אמא באה ממשפחה שומרת מסורת אבל לא דתית באורח חייה, והרגישה שבטעות הגיעה לקיבוץ דתי. כבר בגיל תשע שאלתי פעם את אמא אם באמת יש אלוהים, והיא אמרה שגם היא בעצמה אינה יודעת. ואמנם כשעזבנו את הקיבוץ היא עזבה את הדת.

כשהשאלות עלו מחדש בגיל ההתבגרות, אמא הציעה שאתייעץ עם אבא, אבל ידעתי שאין טעם. כבר אז הכרתי שאורח החיים הדתי שלו היה מצוות אנשים מלומדה, ולא חוויתי רגש דתי מפעם בו. ואמנם היו ספקות בלבו, אף כי אז לא ידעתי זאת.

נהוג היה להזמין לשבתות אנשי תרבות שהרצו לאנשי הקיבוץ והתארחו בבתי החברים. באחת השבתות התארח ישעיהו ליבוביץ בקיבוץ כדי להרצות לפני החברים,והורי ארחו אותו. אני זוכרת את אבא, שהיה כבד שיחה, מנסה לשוחח עם ליבוביץ שהיה קצר רוח ומבטו חמור וקפדן, ואת מצוקתו של אבא הנבוך, תר אחר מילים בהיסוס מול הסמכות התקיפה, המוחלטת והמתנשאת של ליבוביץ. גם אמא נסוגה לשוליים, אולי גם היא איבדה את הביטחון מול הסמכות הנערצת. לא ידעתי אז שאנשים רבים הרגישו פחותי־ערך נוכח מבטו, כפי שהורי הרגישו, ולכן הביקור של ליבוביץ הנמיך בעיני עוד יותר את תחושת הערך של הורי, ובין כה וכה זלזלתי אז בהורים כמקור תשובות. שהרי כבר הכרתי שלא היו להם תשובות לחייהם שלהם. אלוהים וההורים כבר לא היו שָם בשבילי.

הרימון הנשבר

בשנים האחרונות להיותנו בקיבוץ עברו ההורים ממגורי חדר אל מגורי 'שיכון ותיקים', בית של חדר וחצי, עם מרפסונת, מטבחון ושירותים צמודים. שם כבר היה להם ארון עץ גדול, מרובע, מאסיבי, פשוט ותכליתי, שהיו בו תאים וגם מדפי ספרים סגורים בזכוכית. את הארון הזה אמא לקחה איתה, כשעזבנו. תמיד היה בו תא אחד נעול. תמיד רציתי לדעת מה יש בו.

חום ביתי לא היה בין קירותיו של הבית הזה. ולא חן, ולא טוב טעם של כלים נאים, או נעימות. חדר ההורים לא נושא בו אפילו את ריח הזיכרון האבוד שמתגעגעים אליו. אבל התגעגעתי אל בית שמעולם לא היה. אל בתים של אחרים שהצצתי אליהם בפליאה. כמו מה שראיתי בציורי הבית הפלמי־הולנדי, בנוסח ואן־אייק וּוֶרמֵר, שהקפיד על היומיום הקטן הפשוט של מרצפות, גג רעפים, קערות חרס, פירות, נשים, ילדים, ושלווה. ידעתי שיש בתים אמיתיים, ואפילו מובנים מאליהם, שיושביהם ראויים לאמון ואהבה.

לא היינו משפחה. לא אז ולא בהמשך. אבל כמו למשפחות אחרות בקיבוץ היה לנו קוד זיהוי משפחתי: היתה לנו ה'שריקה' שלנו. השריקה שלנו היתה מעוגנת בחזון הגאולה, במנגינה של פסוק הנחמה מירמיהו – "עוד תטעו כרמים בהרי שומרון". חזון הגאולה שהיה נר לרגלי הורי בבואם לארץ. לפני שנים אחדות מצאתי רימון עשוי קרמיקה שחקוק עליו "הפסוק שלנו": "עוד תטעו כרמים בהרי שומרון". נרגשת קניתי אותו ונתתיו לנחמה אחותי. כשהרימון נפל ונשבר, טוביה, בעלה טוב־הלב שראה בצערה הגדול, הדביק את השברים וחיבר את הרימון מחדש.

כתבתי אז יומן. היכן שמרתי אותו בקיבוץ? מוחבא בין בגדים? איך העזתי לכתוב יומן אישי חשוף כל־כך, כשלא היו לי לא חדר משלי, לא ארון משלי ואפילו לא מגירה משלי לנעול אותו מפני עיני הבנות שאיתי בחדר או המטפלת. מן הסתם היה זה הכורח לדבֵּר, כשלא היה עם מי לדבר, ואיזו תמימות שהיתה בי. בפתח המחברת מצאתי בקשה שכתבתי, שהפותח את המחברת לא יקרא בה.

מחברת ראשונה מגיל ארבע־עשרה:

ג' חשוון 1958: "בעוד יומיים ימלאו לאבי שלושים ותשע שנה. אבא הטוב! תמיד הוא יקר לי. איני יודעת אם אני אוהבת אותו, אך אני מחבבת אותו. הוא הוריש לי את החיבה למוסיקה, את כושר הציור ואת כשרונותי ללימודים. אכן אני אוהבת לדבר איתו על כל נושא שהוא! כמעט כל דבר סתום הוא מבאר לי וידיעותיו רבות. פעם היה גבה קומה, רזה ויפה. כעת השמין עקב עבודתו במשרד במוסך. חבל קצת. אך אדם הוא ככל אדם. עצבני, חסר סבלנות, ולא אחת אני חושבת שהוא שוגה בהתנהגותו כלפינו. לי לא במיוחד, אבל כלפי נחמה כן. היא זקוקה לכל־כך הרבה סבלנות. היא זקוקה לאהבה שנלקחה ממנה כשנסעה אמא ללמוד ולא קיבלה בחזרה. כשאמא נסעה אבא לא התנהג לגמרי בסדר. מי שהפריע בבית או פרץ בבכי (והרי ילד קטן כשאין אמו אתו רגיש מאוד) היה מוציא אותו החוצה. כן, זכור לי היטב!

"כשאגדל ואדע מה בדיוק ברצוני ללמוד, ואלמד ואשתלם בו לפני נישואי. איני רוצה שתחזור שוב אותה פרשה שהיתה בילדותי אני. בת שמונה הייתי. אמא נסעה ללמוד. אך כה חסרה לי אמא ודווקא אז!

"הייתי אחוזה פחד מוות מפני הערבים. לא העזתי לישון בבית־הילדים. ישנתי בבית. פחדתי נורא משרפות וסבלתי לעתים תכופות מכאבי בטן. זו היתה תקופה קשה מלאה סיוטי פחד. הייתי משוכנעת שכל אורח זר הוא מרגל, וכל צלצול האזעקה מעיר בי עוד היום זיכרונות איומים.

"מוזר שלא השפיע הדבר על לימודי. מאז ומתמיד הייתי תלמידה טובה, למזלי הרב.

"ושוב עברתי משבר. זה היה לפני כשנתיים. בזמן מבצע סיני. שוב ניעורו בי רגשות פחד סתום מפני המוות. בתקופת לימודי אמא הייתי שרויה בפחד מפני המוות שעתיד לבוא.

"ואז במבצע סיני הייתי במצב־רוח נורא. אבן כבדה העיקה על לבי. בפרט שבתקופה זו התאבד אדם אחד במשק. ניתחתי את פירוש המושג – מוות. הסברתי לעצמי מה נורא הדבר וידיעה זו הגבירה את הרגשתי הרעה. באותו זמן היה מצב רע בבית. אמא ואבא רבו ביניהם. זה היה איום. זכורני בערב החתונה של צביה ויעקב ישבתי בחדר האוכל, והייתי במצב־רוח איום ונורא. הרגשתי שאין בכוחי יותר. קמתי ויצאתי החוצה. הלכתי הביתה אך שם לא מצאתי שקט. אמא ישבה ליד השולחן, והתווכחה עם אבא. אבא האשים את אמא, ואמא אותו, עד שאמא פרצה בבכי. זה היה איום. לי, לילדה בת שתים־עשרה, שבאה נרדפת על־ידי סיוטי פחד כדי למצוא יד רכה ומנחמת לראות מחזה עגום זה.

"אמא נכנסה לחדר הקטן ואני ניגשתי לאבא. 'זה לא היה בסדר מצדך' אמרתי לו. הוא הביט בי בעיניו הטובות. איני זוכרת יותר, אך לאחר־מכן התפייסו ואני נשארתי בבית לישון. זמן רב שכבתי ערה ושוחחתי עם אמא. 'מדוע כולם אוהבים אותך?' שאלה אותי. איני זוכרת יותר. היתה זו אחת מאותן שיחות שלוות ונוחות שהיו ביני לבין אמא. תמיד היא מדברת עלי, כשרונותי ועתידי. לפני כשבוע אמרה לי: רותי, תמיד התגאיתי שעל אף יכולתך הרבה בשטחים רבים לא היית גאה. וכעת עלייך להיזהר. הנך נעשית גאוותנית.

"איני יודעת מה האמת בדבריה של אמא. איני חשה בזאת".

י"ב חשוון: "מאוד מעניין לפעמים לדבר עם אמא בענייני פסיכולוגיה ותורת הנפש של הילד. היא מסבירה לי לעתים קרובות על כך וזה מעניין מאוד".

כ"ה כסלו: "כעת שקט בבית. השולחן ערוך, מחכה לאורי. אמא מתקנת גרביים, פנינה עושה שיעורים, ונחמה מקשקשת. הכול טוב ויפה, שקט ושלווה. מי ידע מה התרחש מאחרי זה? כאילו לא אירע אתמול כלום. זה היה נורא... נורא... ועצוב... תמיד אמא מעירה לנו על מה שאנו עושים. בעיקר בארוחות של ערב שבת כשאוכלים בבית. והנה השבת הזו התפוצץ אבק השרפה שהיה תלוי זמן רב באוויר. אורי התרגז והטיח בפני אמא על כך שהיא מעירה לנו על כל דבר וגורמת לאי־שקט בבית.

"אמא נעלבה, יצאה לחדר השני ובכתה.

"אבא פנה אל אורי וחייבו בבקשת סליחה. אורי אמר: 'אין טעם לבקשת סליחה שאינה מביעה את המחשבה האמיתית'. ואז הצטרפתי אליו והסברתי לאבא: 'מה שאירע היום מוכרח היה לקרות. פשוט מרגיז שאמא הורסת כל אוירה שקטה. למה היא תמיד מעירה כשהאוכל קר, תמיד תמיד יש לה הערות ותלונות, יהיה מה שיהיה. היום למשל מצאה בין הכפות שתיים שבורות קצת, ולכן נתנה אותן לי ולפנינה משום שאנו הבאנו אותן. האם זה לא ילדותי? האם בכוונה עשינו זאת? אין טעם שנבקש סליחה. עשינו מה שעשינו מתוך הכרה ברורה. אין אנו מצטערים על כך'. אורי הלך מהבית וגם אני הלכתי. ידעתי שאמא מרוגזת. אבא אמר שהרוגז אינו על אורי אלא עלי שאני הצטרפתי אליו ומשכתי אותו לסירוב.

"דווקא בשבת הזו הרהרתי בלבי בעצב על כך שאמא אינה אמא טובה. אינה עושה ככל יכולתה. למה לא קונים לנו מתנות קטנות לחג כמו הורים אחרים או שקונים לנו רק מתנות זעירות ומגוחכות. למה גידלו הורי חמישה ילדים אם ידעו שאין ביכולתם לספק להם את כל צורכיהם? הלא מוטב מעט מאושרים מהרבה אומללים.

"בערב חנוכה כשהדליקו נרות היתה אמא מאופקת מאוד. שאלתי מה התוכנית לערב ואמא אמרה שלא יהיה כלום. כלומר שלא נאכל בבית, ושלא נאפה לביבות כשם שאמא אמרה בהתחלה שיהיה. התרגזתי מאוד. אמא הסכימה שאנו נביא את החומרים והיא תעזור לנו. לא הסכמתי. אם אמא רוצה להרוס את חנוכה, להרוס את האווירה הנעימה שיכולה להיות בחג לבבי כזה הרי שהצליחה. ואני לא אעשה לבדי את הלביבות. לא משום שאיני יכולה אלא משום שהלביבות עצמן לא מספיקות ליצירת אווירה. והיתה מתיחות כזו שידעתי שהדבר בלתי־אפשרי. לכן סירבתי.

"הלכתי להביא אוכל לנחמה ובדרך בכיתי. לא יכולתי להתאפק. עברתי ליד בית השכנים וראיתי מבעד החלון את המשפחה משחקת משחקי חנוכה. קינאתי. הרגשתי שאיני יכולה להיות יותר בבית. החלטתי לא לבוא יותר הביתה בחנוכה. איני מסוגלת לגור בבית מדון וריב.

"כשבאתי הביתה ישבתי בחדר הקטן. אמא באה. היא הוכיחה אותי על שאנו מזלזלים בה אחרי הכול שעשתה למעננו. טענה שהסתירה מאתנו סבל רב ועוד. בכיתי כל הזמן. אמא נחרדה, לחצה אותי אל לבה והתחננה בייאוש, דומה שסברה שאני מצטערת על כך. הייתי כה מתוחה שפרצתי בבכי ולא היה זה כלל משום שהצטערתי. היא שאלה אם אני שונאת אותה. תשובתי – לא. אך בכלל לא עניתי לשאלותיה.

"משהו השתנה בבית מאז. היחס שונה. אין מתיחות אך אין חיבה כלל. איני אוהבת אותה אך משַווה לפני ארשת אושר ושמחה ומסתירה את מחשבותי מפניה. דומה כי היא איבדה אותי ואני אותה".

ט"ו טבת 1959: "אני רוצה שלילדי יהיה בית טוב. בית נעים, שיאהבו את הוריהם. שאוכל להמציא להם את כל מחסורם. כל מה שחסר לי בזמנו. אהבת אם שנלקחה משנות משבר בילדותי. חפצי יום יום ומלבושים שהקיבוץ לא מספק והם חובת ההורים ושאני לא קבלתי אף פעם. וחיבה אין קץ ואהבה".

במחברת היומן השנייה, השנה האחרונה לשהותנו בקיבוץ, יש התחבטות בין הטוב והרע שבי, בין הערכת יתר עצמית ובין תחושת חוסר ערך. בין עסקנות חברתית, שבכלל לא זכרתי, לבין התבודדות, בין רצון באמונה לבין מחשבות כפירה והמון התחבטויות סביב קיום אלוהים. אני מוצאת במחברת ההיא ביקורת על אי־השוויון הקיבוצי, צורך בחופש ובביטוי אישי, רצון לעזוב את הקיבוץ וחשש, וגם היתה בי ביקורת קשה על הורי והתרחקות מכוונת מהם. ובתוך כל זה געגועים לקשר שיפרוץ את הבדידות.

הקלדת הטקסט מכתב־היד הילדותי הזוויתי שלי, המשתהה, המיטלטל מצד לצד, אל הכתב הברור של המחשב – מאפשרת לי עכשיו להתייחס בסלחנות אל כובד הראש התהומי ואל גילוי הלב הסנטימנטלי שבו הוא כתוב.

את מוכרת לי מאיפשהו, אני אומרת לעצמי שביומן.

מן היומן של גיל חמש־עשרה:

כ' טבת 1959: "אומרים שאני מתבודדת. איני מרגישה בזה כלל. אבל בשבוע האחרון הרגשתי לפתע שאני חיה במין עולם אחר לגמרי; רחוק, בלתי־מציאותי. אין לי מושג מה מתרחש בעולם. איני קוראת עיתון, איני מסתכלת סביבי. בבת־אחת נתגלו לי המון דברים חדשים שקרו במשך החודשים האחרונים ולא שמתי לב כלל. איני אוהבת לקרוא עיתון. כשאני יודעת את המצב לאשורו, והמצב רע בדרך־כלל, אני חיה במחשבה שהנה כל רגע עלולה לפרוץ מלחמה, אויבתי מאז ומתמיד. אלא שאסור לי יותר מדי להשתקע בתוך עצמי".

ד' שבט 1959: "תמיד אני משתדלת או רוצה להשתדל לתקן את עצמי, ותמיד יש מה לתקן, תמיד יש חסרונות. הצד החברתי שלי חלש מאוד. אומרים שאני מתבודדת.

"אני חיה על המחר, על העתיד, כולי חלומות ותקוות כמוסות שבהכרח יתגשמו אי־פעם. אני חיה באשליות, עולם דמיוני אחר, רחוק ממציאות, כאותה מנגינה נפלאה. ואני רוצה להגיע לאותה דרגה בה אוכל לאהוב כל אדם, באשר הוא אדם, להבין אותו, לא לבוז לו, אך לאהוב.

"פעם אבא אמר לי שאני קרה, התרגזתי אז והכחשתי זאת בכל תוקף, וכעת נראה לי לצערי שהדבר נכון. מה שאירע בי איני יודעת. מי ייתן וייפסק מצב זה. אני מחפשת, מחפשת משהו ואיני יודעת מה. משהו טוב, אמיתי, גדול לאין שיעור. האם אני מחפשת ידיד או אולי את אלוקים אני מחפשת או שמא את האמת? עדיין איני יודעת להחליט בעניין הדת. אני כה רוצה להאמין. אני קוראת מכל המזדמן לידי מספרות דתית, מהות הדת, טעמי המצוות והאל ומהותו. אני משתדלת להבין ולהשתכנע וזה קשה, ועדיין אני קרועה בתוכי. לדעתי, צריך אדם להתפלל מלבו, מתוכו, כל פעם, את מה שהוא חושב, בקשותיו, תודותיו. אבל אצלי האמונה היא מסקנת השכל. על כל צעד ושעל אני נתקלת בסתירות. והאמונה צריכה להיות מתוך רגש כן וזה שחסר לי. אני רוצה להיות דתייה אך איני יכולה. משהו מעיק עלי מאוד מאוד. דומה שהמוות הוא. כה אני פוחדת מפניו. לא שאני פוחדת למות, רק אני חושבת כי הנה אמות, תיגמר מסכת חיי, אהיה אלמונית נשכחת. על כן משהו דוחפני להיות משהו, לעשות משהו חשוב בימי חיי הקצרים. להוכיח עצמי על־ידי מעשה או יצירה. חסר לי איזשהו רגש ביטחון, כך אני נקלעת לרגשות סותרים. נחיתות. מה יהיה עלי?"

י"ב שבט 1959: "למה אני כזו, למה אני שונה מאחרים, עצובה, מהרהרת. מעולם לא הייתי מאושרת. רק ברגעי יצירה אני מאושרת. אומרים שאני טובה, נחמדה וכשרונית והכול. הלוואי והייתי טובה באמת. אני רוצה להיות טובה מלבי מתוכי, לעזור לזולת, להשמיד שיירי אנוכיות. אני מאמינה שכל אדם טוב מיסודו, שבתוכו פנימה צפונים אוצרות נפש ורגשות עדינים ונפש טובה, אלא שהכול מסתירים את רגשות לבם בקליפה נוקשה של אדישות".

ה' אדר 1959: "דיברתי עם אמא. היא סיפרה שהלידה שלי היתה מהירה מאוד ובאופן פתאומי עד כי כמעט לא פקדוה כאבים. לדעת פסיכולוגים, שואף האדם לחזור לרחם האם, למקום מוגן וטוב וביטחוני. ואצלי הלידה המהירה היא שגרמה כנראה לאיזה פחד מאותו עולם מוזר וחופשי. הפחד מהשרפות והמוות והמלחמות והמרגלים.

"משום־מה נראה לי כאילו אמא כלל לא רוצה להיות בקיבוץ, והיא רוצה שאני אבין זאת ואפתח עצמי. שוב אין זה חשוב להיות בקיבוץ. אמא לא באה לקיבוץ מאידיאל אלא מחוסר ברירה. דומה שכל חייה שאפה לדבר־מה ולא השיגה אותו, והיא רוצה להעניק לי את הכול. מה מצער הדבר שאין שני בני־אדם מסוגלים להבין את נפש השני, ובפרט דורות שונים. אך אני חייבת לזכור שהיא דורשת טובתי אף כי לא עלה בידה הדבר תמיד. היא נתנה לי מרוחה. בגיל צעיר דיברתי עימה ברצינות. היא גרמה לי להתבגר בטרם עת והיא ידעה זאת. הייתי לה כחברה. מוזר, לעולם אין היא מתנגדת לי, אלא מעריכה אותי, מכבדת ואוהבת.

"כעת אני מגיעה להכרה שהיא בעלת יכולת רבה ועשתה רבות בעבודתה. מאמציה רבים. היא ראויה להוקרה. אך איני יכולה להעריך אותה מתוך תוכי. איני יודעת מדוע, אך במקום אהבה וחיבה טבעית כלפיה טיפחתי יחס ידידות הדדי וציות. כי בכל־זאת מגיע לה הרבה מאד. רבות עמלה וסבלה. מותר לנו כבר להכיר בזאת. לפחות אני".

א' ניסן 1959: "שמעתי שידור על חנה סנש. הייתי מזועזעת. כל־כך בכיתי. היתה זו גדלות נפש ואישיות גדולה ונעלה שיכלה להקריב עצמה על מזבח הכלל. אני לא הייתי מסוגלת לזה. אני יותר מדי אנוכית. לפעמים פשוט חסר לי רגש חברתי. לפעמים אני חשה שאיני מסוגלת להבין את שאר הבנות. לבי קר ואטום. מי ייתן וייפסק מצב זה.

"הייתי בחדר קריאה אחר הצהריים. חיפשתי מאמרים על הגות, ספרות, שירה. קראתי הרבה, וככל שהמשכתי נעשיתי רצינית יותר, כי הדברים דרשו התרכזות. בין הדברים קראתי על גורלו של סופר רוסי אחד. הדבר זעזעני שהייתי מסוגלת לפרוץ בבכי, אלמלא התביישתי במעמד זה. בין כה ובין כה, משיצאתי החשיך היום. ופתע חשתי הרגשה מוזרה, מוזרה מאוד. משהו העיק עלי, הכאיב לי. יגון וכאב מילאוני ללא פשר, הרגשת מועקה זו ידועה לי מכבר, מלפני שנים אחדות, היתה הרגשה זו בת לוויה קבועה שלי. הרגשה איומה, ללא ספק. מין פחד, אפסות, יראה, אין אונים ועצב מעיק. הרגשת חידלון וחוסר מעש, מין שעמום איום וכאב וצער. אז כשרצתי לאמא פג הכאב. לא כן עכשיו".

ג' ניסן 1959: "סבא דיבר עמי בהיותו כאן. הוא אמר כי העובדה שאיני מוצאת נושא משותף לדבר עימו מראה שאיני חברותית, וכנראה שאף בחברתי איני מתיידדת ואין לי חברים; "את צעירה, רותי, עדיין בת חמש־עשרה, אפשר ויש מה לעשות".

ד' ניסן 1959: "מה הם נושאי ציורַי? פנים של ילדים, נערות, גברים וזקנים. כולם עצובים. אלי, האם העולם עצוב כל־כך? הלוא מנפשי הוא בא. כי אין צחוק בנפשי.

"אבא צייר בבית. הוא צייר עץ, אך העץ העדין היפה בצורתו הקלילה הפך לעץ מגושם בידיו. הכול היה שקוף, רציני וכבד. זה צרם לי, ואז כשבאתי לבית־הילדים ואיש לא היה שיפריע בעדי ישבתי לצייר. העלים העדינים של הענף הנאה שהנחתי בצנצנת השקיטו את תאותי ליופי. צורת נפילתם העדינה נטעה בי מנוחה. בכל דבר אני מבטאה שאיפה, ואילו אני עצמי איני יודעת בדיוק למה אני שואפת.

"אומרים כי שוכן אלוהים בלב כל אדם. השוכן בליבי הוא? מה פירושו של דבר? הנה ראיתי בעלות הירח. דומה הייתי לחוזה בהתגלות אל. לעולם לא אוכל להבין מה הוא נותן החיים. אולי עוד אאמין באלוקים. כי אדע כי יש צור מבטח וגואל ואוכל לתת יהבי עליו".

ח' ניסן 1959: "איני רוצה לקבל את הקיבוץ. משהו ללא סיבה מתנגד בתוכי. איני רוצה להצטמצם במסגרת חיים מסוימת. אני שואפת להכיר את העולם, ארצות, מקומות, השכלה, ובמיוחד להכיר את האדם, לתהות על קנקנו.

"קשה ומוזר לראות את תפנית הספרות העולמית והשקפתה כעת. קיים איזה ייאוש, ללא תוכן, ערכים ניטשו ונעזבו. התקדמות המדע מפילה אימה וחרדה, אין טעם בחיים. הייתי בתערוכת ציורים מהמאה העשרים מציירי צרפת המודרניים. כמה מביעים ציורים אלה את המצב. ייאוש. מרי. ריקנות. וציור אחד היה שם כאילו לא שייך הנה. מין ציור אצילי, ציור של חלום, מעין שאיפה שיחזרו אותם ימי שלווה. ואני מלאה תקווה, מנסה למצוא את היפה והטוב, את התוכן הקיים למרות הכול.

"אם אביט על עצמי בעין אובייקטיבית, הרי אפשר למצוא בי הרבה נתונים חיוביים, בכל אופן נחשבת מצליחה בהרבה תחומים. כשאני חושבת על כך הרי מאליו נולד בי רגש גאווה מסוים על עצמי, רגש שנותן לי ביטחון על עצמי ואשליות ותקוות. אבל איני רוצה להיראות גאוותנית. אני רוצה להיחשב כאדם טוב וצנוע. אבל כשאני לא מכירה בערכי, הרי מתגנבים לתוכי רגשי נחיתות. הלוואי והייתי טובה, רחבת לב, ומבינה לנפש כל האדם והחי. אוהבת ונאהבת.

"הלוואי והיו כל האנשים כך, ויבוא העולם לגאולתו.

"אלוהים! אתה תענה!

"מה פשר החיים? מה תכלית האדם עלי־אדמות? לשם מה הוא חי?

"מלאו לי חמש־עשרה. שכחתי לספר זאת לבני הכיתה. בכלל אין זה מהווה גורם חשוב עבורי באם יחגגו וישתתפו בשמחתי או לא. אף בבית כששמחו כולם והקדישו לי תשומת־לב מיוחדת וכולם ניצלו את ההזדמנות לנשקני, כי שוב איני מנשקת את בני משפחתי, על אף שהם רוצים זאת, והורי פוחדים לאבדני כה מהר, כי אני מתרחקת מהם יותר ויותר. בכל אופן כשהרגשתי תשומת־לב זו חשתי מעין בושה כאילו שהטרחתים, כאילו זה לא מגיע לי, איני שווה את שמחתם. בקיצור, היה לי מוזר שהם משתתפים בשמחתי, נראה לי שזה דבר אישי, חשוב לי לעצמי ולא נוגע לאחרים. כאילו שכחתי את קיום החברה, המשפחה ונוכחותם".

הדף האחרון של היומן מסתיים בהכרת השבר המשפחתי:

ד' אייר 1959: "מה נותר אצלי? הורים אין. הם זוג אנשים שלא נועדו זה לזה, שאינם מצליחים בגידול הילדים. האֵם היא ראש המשפחה, דואגת לעניינים רבים, לא משגיחה על ילדיה, וכולם כאחד סובלים מזה קשות, אלא שהיא מתעלמת מכך, ותולה את הסיבות בגורמים חיצוניים ואף בנו. האב אדם סביל, מכונס בתוך עצמו, חסר מרץ למעשים, אינו מבין בחינוך הילדים, משועבד לאשתו, בגיל קרוב לארבעים עדיין לא השתחרר מתלות בהוריו. הוא מפחד שמא לא יעשה את רצונם כראוי. הוא נשאר תלוי באשתו, כשם שהיה תלוי באמו. אמש הגיעו יחסינו עם אמא לכדי משבר. דיברנו עם אבא, והתייעצנו, אורי ואני, והחלטנו לפנות אל אמא ולדבר איתה גלויות אחת ולתמיד".

באלבום, תצלום של טיול אחרון של המשפחה יחד, אף כי איני זוכרת שהיו טיולים אחרים זולת אותו טיול יחיד שתועד בתצלום. נסענו, אולי ביום העצמאות, בטיול של הקיבוץ לאזור הכנרת. בצילום אנחנו יושבים בחורשה כלשהי, אבא ואמא ואנחנו הילדים, תמונת פיקניק שליו. היתה זו שלווה מדומה. כבר ידענו שהכול הולך ומתפרק.

באותו טיול ביקרנו בכפר נחום, בחורבות בית־הכנסת הישן, וחורבות כנסייה. כומר שהשגיח על המקום, ניגש אלי, ומשום־מה הניח ידו על ראשי ובירך אותי.

ביישוב הצעיר, שבתשתיתו נטועים ערכי הדת, גם שלמות המשפחה היתה ערך עליון. בעיניים של הילדה שהייתי – מעולם לא היו שם רומנים אסורים, בגידות וניאוף. גירושין היו מחוץ לתחום.

כשהייתי בת תשע לערך, הגיעה לקיבוץ אשה גרושה, עם חוה, בתה הקטנה, להינשא לרווק, חבר הקיבוץ. כך נודעה לי התופעה החריגה הזו של גירושין. חוה זוכרת שיחות קרבה בינינו. אני לא.

אחרי שנים הגלגל התהפך: מניסיון אחרון של קרבה בין הורי, כשאמא חזרה מהסמינר לקיבוץ, נולד הילד החמישי, בנימין, כשמו של בן הזקונים של יעקב, הוא בֶּני, אחינו הקטן.

זה לא עזר.

ב־1959 הורי התגרשו.

רק אז הבנתי את חוה.

כשמלאו לו ששים, אורי מראה לי באלבום שלו תצלום ובו שנינו: "זה המקום בו סיפרתי לך שההורים מתגרשים. את לבשת מכנסיים קצרים. זה היה בסידני־עלי בהרצליה. לא מזמן ביקרתי שם וצילמתי את המקום ההוא שם ישבנו ובכינו".

הנה אני בתצלום; בת חמש־עשרה, יושבת על קיר נמוך, פני מושפלות ומכונסות. אורי עומד לידי.

אני מתבוננת בתצלום ולאט לאט שב אלי הזיכרון.

הגירושין היו הבום שפוצץ את המשפחה ואת מעגל השייכות לקיבוץ. ההורים עזבו. אנחנו עזבנו. איך הגורל חוזר על עצמו – גם הורי היו בני חמש־עשרה־שש־עשרה כשעזבו את כור מחצבתם.

אמא לא עמדה עוד בחוסר התפקוד של אבא, שלא היה לו אז שום טיפול, ויזמה גירושין. הוריו של אבא כעסו, התעלמו מהבעיה והאשימו את אמא.

זה היה נורא. מי שמע על דבר כזה? להתגרש? בקיבוץ שלי, ובקיבוצים הדתיים השכנים, לא נשמע אז כדבר הזה. אני משערת שהתקדים הזה היווה איום סמוי על אנשים שהכירו רק אפשרות אחת – מסגרת חד־משמעית של המשפחה. לרוע מזלנו, היינו המשפחה הראשונה בקיבוץ שהיה בה חולי נפשי, כך לפחות חשבתי, שהרי הכול היה מוצנע בימים ההם, וגם היינו המשפחה הראשונה בקיבוץ שהיו בה גירושין. המעשה של אמא היה חריג ונועז. להתגרש נחשב אז מעשה בלתי־מוסרי, כמו לעזוב את הקיבוץ. לעזוב את הקיבוץ משמעו, בימים ההם, היה בגידה.

היום אני יודעת שהקיבוץ בגד בנו. ליתר דיוק, אנשי הקיבוץ.

כתוב במקורותינו שכל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. אבל בקיבוץ היתה שתיקה מעיקה של התעלמות. איש לא הוריד דמעות עלינו. ההיפך. הרגשתי שהיינו מוקעים. הודבקה עלינו תווית של חטא.

שנים רבות המשכתי להרגיש פחיתות ערך ובושה וצורך להסתיר את הסיפור הזה. לכן, לכתוב על זה, בשבילי זה סוף סוף לגרש את ריח העובש והחמיצות בפה, ושרידי הטינה. כי כשחזרנו בשנים הראשונות לבקר – עדיין חשתי מבט של "אתם דחויים". רק מאוחר יותר, אחרי שנים רבות – היה מבט של קבלה. ומאוחר הרבה יותר – שמחה לקראתנו.

עשרות שנים אמא לא רצתה לבקר במקום שהתנכר לה, כך הרגישה. כששבה וביקרה, כמלווה כיתת בית־ספר בטיול, חבשה כובע רחב שוליים וכיסתה את עיניה במשקפיים כהים גדולים. כל־כך היה קשה. היא לא שכחה את העלבון.

אמא עזבה ראשונה, והחלה לעבוד בהוראה מחוץ לקיבוץ, עד שיימצא לנו מקום מגורים, ונוכל להצטרף אליה. בשבתות שבה לקיבוץ. נשארנו חמישה ילדים עם אבא שהִרבה לרבוץ במיטתו. היינו לבדנו. פנינה היתה מסתובבת לבדה בשבילי הקיבוץ רק כדי להימנע מלהיות בבית.

בני, אחי הקטן, היה אז בן ארבע. אני זוכרת את בכיו בבית־הילדים, לבדו. כמו שבכיתי אני בימים הרחוקים ההם, כשאמא לא היתה. נחמה, שהיתה אז בת אחת־עשרה, היא שהיתה ניגשת אליו בלילות להרגיע אותו, למרות הפחד לצאת לבד בלילה מהכּילה שמכסה את המיטה, ולחצות את המרחב האפל בין בתי הילדים.

לנפש אין זמן. היא אז ועכשיו. חומרי החיים שבים וחוזרים בערוּת ובחלום שנים רבות אחרי מה שהיה. ביומן החלומות חלום שנחלם ב־1984, עשרים וחמש שנים אחרי העזיבה: בחלומי אני חוזרת לקיבוץ. אבא ישן בחדרו. אני מזמזמת שיר. הוא מתעורר ואומר שהוא מבין שהשיר מבטא רגש כלפיו. אחר־כך אנחנו מדברים על בֶּני הקטן, אחי, שנשאר בקיבוץ, כילד בן ארבע. אני שואלת את אבא אם לקח אחר הצהריים את בני מבית־הילדים, והוא אומר שלא. אני לא תופשת למה, והוא אומר שבני פרחח קטן, וגם שיש לו פצעים תחת בית־השחי, כמו אצל יתום. אבא שואל אותי אם לאמא ולי יש חסכונות, אני אומרת שכן, ובינתיים כל אנשי הקיבוץ מתאספים באיזה מקום שיש בו בָּזָאר לאבנים יקרות, יש שם סדקים באדמה, אני קופצת כדי לעבור, נאחזת בידיים וצועקת שיעזרו לי.

אבא היה המגורש. הוא היה גמור. אמא לא רצתה אותו. הכול נלקח ממנו; אשתו, הילדים, הקיבוץ, שארית כבודו.

כשאמא כבר עזבה, יום אחד באתי לחדר ההורים. רק אבא היה שם. הוא שכב במיטה, פניו אל הקיר וראשו מכוסה בשמיכה. הפצרתי בו והוא הסב אלי את ראשו. עיניו אדומות מבכי.

שאלתי אותו – "מה תעשה? תישאר בקיבוץ?"

והוא ענה – "אני אתנוון".

עשרות שנים אחרי־כן; עדיין אני זוכרת את המבט המובס והקורס הזה, ואת אוזלת לבי המבוהל.

הכיתה בקיבוץ ערכה לי מסיבת פרידה. הייתי בת חמש־עשרה. לא היה דיבור, לא היה חיבוק אוהב ולא צער על פרידה. זה היה מאכזב. תוספת מיותרת למועקה של הזמן ההוא. הסתלקתי באמצע. באו לשדל אותי שאחזור. סירבתי.

המשפחה הצטלמה צילום אחרון יחד. ידענו שזה הצילום האחרון יחד, ושמחר נתפרק. מול המצלמה מעמידים פני משפחה; רווח ניכר בין אחד לשני. מי שם אותנו זה ליד זה? רואים את שפת הגוף הגלמודה של כל אחד ואחד, ואת המבוכה.

לא הבנתי אז שאני ניתקת מהקרקע – סדוקה ככל שהיתה – אבל הקרקע של חיי. בסוף הקיץ עמסה משאית את מעט המיטלטלין שלנו ואותנו, יצאנו את שער המשק ונסענו. הבטתי בקיבוץ ההולך ומתרחק, בָּהיתי בחום המעיק, בשמים הגבוהים האטומים, ולא הרגשתי דבר. אף אחד לא היה שם להיפרד מאתנו.

המילים שמתארגנות כאן לסַפר הכי נכון, מאשרות שככה זה היה.

היד הכותבת היא היד המכוונת את המבט –

זה היה אז, כאן. עכשיו.

1. האגדה התלמודית מספרת שלכל יילוד ברחם מספר מלאך את כל מה שעליו לדעת בעולם, ואז הוא מקיש קלות מעל שפתו העליונה והכול נשכח. אז עליו ללמוד מחדש בחייו את כל הידע שנפשו ידעה מלכתחילה.

2. הוא נכלל במערכת ההגנה היישובית החדשה, 'חומה ומגדל'. המיוחד ביישובים אלה היה שתוך יום אחד הוקם הבסיס ליישוב שכלל מגדל עם זרקור להאיר את הסביבה, ומסביב לנקודת ההתיישבות הוקמה חוֹמָה להגנה מפני התקפה.

3. הם הקימו מושבות בחיפה, יפו, שרונה, ירושלים, וילהלמה, אלוני אבא ובית לחם הגלילית. במקביל התיישבו חקלאים בודדים ליד הארבל ועמק בית שאן.

4. יומן המעברה נשמר בארכיון טירת צבי. לאחרונה העברתי עותקים ממנו לארכיון הציונות הדתית באוניברסיטת בר־אילן, לארכיון הקבוץ הדתי ולארכיון יד בן־צבי בירושלים, שגילו בו עניין רב.

5. המייסדת של ארגון 'עליית הנוער' היתה רחה פראייר, שארגנה את הצלת אלפי בני נוער מגרמניה ומאוסטריה בשנים 1940-1934.

6. אלבלונג נמצאת מאה וחמישים ק"מ ממזרח לגדנסק-דאנציג, על שפת הים הבלטי. מתברר שבשנות המגיפה השחורה (1349-1348) הועלו יהודים על המוקד באלבלונג. על מתן היתר מגורים ליהודים שומעים רק בסוף המאה השמונה־עשרה. בעשור השני של המאה התשע־עשרה התגוררו בעיר 42-33 משפחות יהודיות, וזאת למרות התנגדותם של סוחרי המקום. בית־עלמין, בית־ספר יסודי ובית־כנסת הוקמו לראשונה בשנים 1824-1811. מעניין שבגימנסיה של אלבינג, שהיתה ידועה בכל פרוסיה, לימדו כבר בשנת 1804 את השפה העברית, בכיתות הגבוהות, בתור שפה זרה. במשך הזמן גם בנים של יהודים עשירים הורשו ללמוד בגימנסיה ולכן היה גם נחוץ להוסיף לימודי דת יהודיים. בתוכנית הלימודים של 1879 היה העיקרון שתלמידים שלומדים תיאולוגיה ופילוסופיה צריכים גם להשתתף בשיעורים בעברית. על הרבנים באלבינג חלה החובה ללמד שיעורי דת. רק באסיפת המחוקקים של 1850 ניתן ליהודים שוויון מלא והדת קיבלה מעמד שווה.

7. היישוב היהודי בברלין ראשיתו בתחילת המאה השלוש־עשרה. ב־1571 מגורשים היהודים. ב־1671 הם מורשים לשוב לברלין. ב־1925 נמנו בברלין 172,000 יהודים.

8. מרים היתה בתם של שמעון לוי מהעיר פוזנן ששייכת היום לפולין, ושל חיה פייזר מהעיר סמאטר. העיר פוזנן היתה עיר פולנית, שעברה לגרמניה במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה, ונקראה אז פוזן, וחזרה לפולין ב־1919. בני משפחתנו חיו בפוזן בהיותה גרמנית. כך שהתרבות הגרמנית היתה נטועה במשפחתנו במשך דורות אחדים.

9. הוא הוסמך הסמכה אורתודוקסית למרות שלמד בבית־המדרש לרבנים של ליאו בק. שם היה רב אורתודוקסי מסמיך את התלמידים. בארץ לא היו בקיאים בפרטי השיטה ופסלו כל רב שהביא הסמכה מליאו בק, כיוון שליאו בק היה מנהיג היהדות הליברלית־רפורמית בגרמניה.

10. קורט טוכולסקי (נולד ב־1890) היה אחד העיתונאים החשובים ברפובליקת ויימר. המושחז והחריף בין כל הסאטיריקנים שפעלו בכתב נגד מנהיגי הרפובליקה, והוא הזהיר מפני נטיות אנטי־דמוקרטיות בפוליטיקה של זמנו, בצבא ובמערכת המשפט, ובמיוחד מפני סכנת הנאציזם. למרות שהתנצר, ב־1933 שרפו הנאצים את ספריו ואזרחותו נשללה. ב־1935 שם קץ לחייו בשוודיה.

11. את ספרו האוטוביוגרפי ניתן למצוא בבית אריאלה בתל־אביב בספריית הרמב"ם, ובספרית האוניברסיטה העברית בירושלים.

12. הסידור יצא לאור בהוצאת הסתדרות ישיבת חכמי לובלין ע"י שלום יוסף כרמל מלודז'. שנת תש"ח לפ"ק.

13. המהר"ל מפראג שחי במאה שקדמה לו, ייחס עצמו לדוד המלך.

14. על תולדות חייו המרתקים של אפרים הכהן שמשולבים בקורות הימים ההם ראו 'ספר תולדות חכמי ישראל' – www.hebrewbooks.org.

15. ר' ישראל הבעל שם טוב נולד כמאה שנים אחרי מותו של ר' אליהו.

16. באגדת הגולם מפרג הגולם לא מוחץ את הרבי ומודגש כוחו של הרב לשלוט בגולם.

17. גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, 1977, עמ' 423-420. ראו גם עמנואל אטקס, מאגיה ובעלי שם בימיו של הבעש"ט, מרכז זלמן שזר, 2000, עמ' 18, 33. וכן משה אידל מתייחס רבות לאליהו מחלם בספרו הגולם, שוקן, 1996. לספור הגולם אין זכר בכתבי המהר"ל ותלמידיו. לפי האגדה המהר"ל יצר את הגולם בעל הכוחות העל־אנושיים כדי להגן על הקהילה היהודית מרדיפות עלילות הדם שהיו באותה תקופה.

18. אנקדוטה: אדם בשם אברהם אדולף נויפלד הציע להרצל להפיק סרט על ההתיישבות בארץ כדי לעשות יחסי ציבור לציונות. הצעה זו לא עלתה יפה.

19. בבית־הקברות הישן של ברלין (שקרוי שינהָאוּז־אָלֶה) קבור דור קודם מהמשפחה: זליג ורוזה נויפלד – שנמצאים ברישום שושלת היוחסין שלנו.

20. קארל קראוס (1936-1874), סופר, עיתונאי וסאטיריקן אוסטרי־יהודי. נחשב לאחד מבכירי הסאטיריקנים בשפה הגרמנית במאה העשרים. הציטוט ושאר הפרטים לקוחים מספרו של עמוס אילון 'רקוויאם גרמני'.

21. על בואם לגרמניה אפשר ללמוד מספרו של דוד זינגר, אחיו של יצחק בשביס זינגר, 'בית קרנובסקי', המתאר את חיי היהודים בגרמניה באותה תקופה, בין שתי המלחמות. לדבריו על התושבים הרבים והצפופים מלפני המלחמה נתוספו אלפי פליטים יהודים מגליציה, שנשארו בלי מלכם היקר הקייזר [הקיסר] פרנץ יוזף, מלך של חסד בוינה. באו יהודים גולים ונוודים גם מפולין ומרוסיה ומרומניה, מכל המקומות שנשתבשו במלחמה ובטבח.

22. ספר מדרשים ומעשיות על פרשת השבוע. הספר ערוך על־פי סדר הפרשיות בתורה, עבור הנשים שלא למדו לקרוא עברית, כי לא למדו בחדר.

23. גליציה שהיא מקור המשפחה עברה לשליטת פולין אחרי שאמיל עזב, וכשאחיו עדיין היו בה ולכן היו בעלי אזרחות פולנית.

24. שתי המפלצות – סְקילָה וכָריבְּדֶס – היו שתי המפלצות בסיפור האודיסאה שבמיתולוגיה היוונית. כל הימנעות ממפלצת אחת דוחפת בהכרח לידי המפלצת השנייה. בחירתו של אודיסאוס היתה להיאחז בעץ התאנה שמעליהן כדי להימנע משתיהן – וכך ניצל.

25. שמחה פרידמן השתמש בדברי רש"י: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות! שאמרת: 'אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם'".