הוא

 פרק 1 וס

אפריל

התור בבית הקפה הזדחל לאיטו, אבל ידעתי שאגיע בזמן אל זירת ההחלקה. השבוע הזה היה מסוג השבועות שפשוט הכול מסתדר.

במהלך סוף השבוע קבוצת ההוקי שלי ניצחה בשני סבבים של משחקי הגמר בליגת המכללות, ועכשיו אנחנו עומדים לנסוע לפרוזן פור1. איכשהו קיבלתי B מינוס בעבודה בהיסטוריה, שכתבתי תחת תרדמת יזומה, וכרגע החוש השישי שלי זיהה שהבחור שלפניי לא מתכוון להזמין משקה מורכב מדי. הנחתי מהבגדים שהוא לובש שהוא אדם פשוט.

דברים קרו לטובתי, הייתי בדרך הנכונה. המחליקיים שלי היו חדים והקרח חלק.

התור התקדם כך שתורו של מר שיעמום הגיע והוא היה יכול להזמין.

"תערובת בוקר קטנה, קפה שחור."

רואים?

דקה לאחר מכן הגיע תורי, אבל כשפתחתי את הפה כדי להזמין, הבריסטה הצעירה צרחה בהתלהבות, "או-מיי-גאד, ראיין וסלי! מזל טוב!"

לא הכרתי אותה, אבל הז'קט שלבשתי הפך אותי לכוכב, לפחות לשבוע הקרוב.

"תודה, בובה. אני יכול לקבל אספרסו כפול?"

"כבר מגיע," היא קראה בקול את ההזמנה שלי לקולגה שלה והוסיפה, "ותעשה את זה מהר! יש לנו אליפות לזכות בה!" ולא תאמינו, היא סירבה לקבל ממני את שטר החמישה דולרים שהחזקתי.

תחבתי אותו לתוך כוס הטיפים והזדרזתי לצאת היישר אל זירת ההחלקה.

הייתי במצב רוח מדהים כשנכנסתי לחדר הצפייה בבניין המהודר של הקבוצה, בקמפוס הצפוני של נורת'רן מאס. אהבתי הוקי. אהבתי בטירוף. בעוד חודשים ספורים אצטרף לליגת העל ולא יכולתי לחכות יותר.

"גבירותיי," בירכתי את חברי הקבוצה והתיישבתי בכיסא הקבוע שלי. השורות היו מסודרות בחצי עיגול, פונות אל המסך הענקי בקצה החדר. הכיסאות היו מרופדים בעור — כן, יוקרה ומותרות במיטבם.

הרמתי את מבטי אל לנדון, שחקן שנה ראשונה. "אתה נראה קצת ירוק, בנאדם," גיחכתי. "הבטן הקטנה והחמודה שלך עדיין כואבת?"

לנדון זקר אצבע משולשת לכיווני, אבל בקושי. לא הייתי מופתע ממראהו החולני. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא מצץ בקבוק ויסקי כאילו מנסה לגרום לו לגמור.

"בנאדם, היית צריך לראות אותו כשהלכנו הביתה," דונובן, שחקן שנה שנייה התחיל לספר. "הוא התפשט עד שנשאר בתחתונים בלבד, וניסה לזיין על יבש את הפסל שמול הספרייה הדרומית."

כולם מסביבנו פרצו בצחוק, כולל אני, כי אולי לא הבנתי נכון אבל הפסל המדובר הוא פרש הברונזה. קראתי לו סיביסקיט2, נראה לי שהוא הוצב לזכרם של קבוצת רוכבים עשירים, בוגרי המכללה, שהעפילו למשחקים האולימפיים לפני מאה שנים.

"ניסית לרכוב על סיביסקיט?" חייכתי לעבר לנדון.

סומק עלה על לחייו. "לא," הוא ענה בזעף.

"כן," דונובן מיהר לתקן.

ההקנטות נמשכו, אבל דעתי הוסחה אל קול גיחוך שכוון לעברי, באדיבותו של שון קאסל. נראה לי שאפשר לקרוא לו החבר הכי טוב שלי. בין כל חברי הקבוצה, הייתי הכי קרוב אליו וכן, אנחנו מבלים יחד גם מחוץ לאימוני ההוקי, אבל "החבר הכי טוב" זה לא מונח שנהגתי להשתמש בו לעיתים קרובות. יש לי חברים. למעשה, יש לי מלא חברים. האם יכולתי לומר בכנות שהם באמת מכירים אותי? סביר להניח שלא. אבל קאסל היה הכי קרוב לכך.

גלגלתי את עיניי לעברו. "מה?"

הוא משך בכתפיו. "לנדון הוא לא היחיד שבילה הלילה." הוא הנמיך את קולו, אבל זה לא היה הכרחי, כי חברי הקבוצה שלנו היו עסוקים מדי בלרדת על לנדון ועל השטויות שהוא עשה הלילה עם הפסל.

"למה אתה מתכוון?"

הפה שלו זז מעט. "אני מתכוון, ראיתי אותך נעלם אתמול עם הראש-ביצה ההוא. שניכם עדיין נעדרתם כשאֵם סוף-סוף גררה אותי הביתה בשעה שתיים."

הרמתי גבה אחת. "אני לא רואה כאן בעיה."

"אין כאן בעיה, רק לא ידעתי שהתחלת להשחית גם את הסטרייטים."

קאסל היה הבחור היחיד בקבוצה שנהגתי לשתף אותו בחיי המין שלי. כשחקן ההוקי ההומו היחיד, ידעתי שאני הולך על חבל דק. כאילו, אם מישהו יעלה את הנושא אני לא מתכוון להתחבא ולחזור לארון, אבל גם לא נידבתי מידע. בכנות, הנטייה המינית שלי הייתה כנראה הסוד הכי לא שמור בתוך הקבוצה הזאת. השחקנים ידעו. המאמנים ידעו. לאף אחד לא היה אכפת באמת.

לקאסל היה אכפת, אבל באופן שונה. לא אכפת לו שאני אוהב לזיין בחורים. לא, אבל כן אכפת לו ממני. הוא אמר לי יותר מפעם אחת שהוא חושב שאני מבזבז את חיי בקפיצות מזיון חסר משמעות אחד לאחר.

"מי אמר שהוא היה סטרייט?" שאלתי בלעג.

החבר הכי טוב שלי נראה מסוקרן. "אתה רציני?"

שוב הרמתי גבה, מה שגרם לו לצחוק. האמת היא שהייתי בספק שהבחור מבית האחווה שזיינתי הלילה היה הומו. דו-סקרן, היה המונח המתאים יותר. אני לא אשקר, זה היה מושך. קל יותר להתעסק עם אלה שיעמידו פנים שלא ברחת מהם בבוקר המחרת. לילה אחד כיפי, ללא מחויבות, מציצה, זיון, כל מה שמשקה האומץ מאפשר להם לנסות, ואז הם נעלמים. מתנהגים כאילו הם לא בילו את השעות האחרונות בבהייה בקעקועים שלי, ובלדמיין את הפה שלי סביב הזין שלהם. כאילו הם לא העבירו את ידיהם המשתוקקות על כל הגוף שלי, מתחננים שאגע בהם.

זיונים חסרי משמעות עם הומואים — יש בהם יותר סיכון להפוך למורכבים. הם עלולים לרצות יותר — מחויבות, הבטחות שלא אוכל לקיים.

"חכה," אמרתי כשקלטתי מה הוא אמר קודם. "מה זאת אומרת אֵם גררה אותך הביתה?"

לסתו של קאסל התהדקה. "בדיוק כפי שזה נשמע. היא הגיעה לבית האחווה וגררה אותי החוצה." תווי פניו נראו רגועים יותר, אבל רק מעט. "היא דאגה לי. הטלפון הנייד שלי כבה, אז לא עניתי לכל הודעות הטקסט שלה."

לא אמרתי כלום. כבר ויתרתי על הניסיון לגרום לקאסל לפקוח את עיניו לגבי הבחורה הזאת.

"הייתי משתכר ממש אם היא לא הייתה מגיעה. אז... כן, אני מניח שנחמד מצידה שהיא הגיעה לקחת אותי לפני שנשפכתי לגמרי."

עצרתי את עצמי. לא, אני לא מתכוון להתערב במערכת היחסים שלו. העובדה שאמילי היא הבחורה הכי תלותית, הכי רעה, הכי משוגעת שאי פעם הכרתי, לא נותנת לי את הזכות להתערב.

"חוץ מזה, אני יודע איך היא מרגישה כשאני יוצא לשתות. לא הייתי צריך ללכת מלכתחילה—"

"לעזאזל, אתה לא נשוי," פלטתי. שיט. ולחשוב שתכננתי לשתוק.

הבעה המומה עלתה על פניו של קאסל. מייד חזרתי בי, "אני מצטער. אה... תשכח ממה שאמרתי."

לחייו הפכו חלולות, שיניו הטוחנות חרקו כאילו עוד רגע יהפכו לאבק. "לא. אני מתכוון, שיט. אתה צודק. אנחנו לא נשואים," הוא מלמל מילים שלא הצלחתי להבין.

"מה?"

"אמרתי... עדיין לא."

"עדיין לא?" חזרתי על דבריו באימה. "אלוהים אדירים, בנאדם, בבקשה, בבקשה תגיד לי שאתה לא מאורס לבחורה הזאת."

"לא," הוא ענה מהר ואז הנמיך שוב את קולו, "אבל היא כל הזמן אומרת שהיא רוצה שאציע."

להציע? המחשבה גרמה לעורי להצטמרר. לעזאזל, אני אצטרך להיות השושבין בחתונה הזאת, אני יודע. האם זה אפשרי לברך בחתונה ולהתעלם מנוכחותה של הכלה?

למזלי, או'קונור, המאמן שלנו, נכנס לחדר לפני שהשיחה ההזויה הזאת עם קאסל תגרום לי לסחרחורת חמורה יותר.

עם כניסתו, כולם השתתקו. המאמן הוא... סמכותי. לא, הוא מפחיד. גובהו מטר ושמונים סנטימטרים, על פניו הבעה זעופה תמידית וראשו מגולח לא כי הוא מקריח, אלא כי הוא אוהב להיראות כבן זונה מפחיד.

המאמן התחיל את הישיבה בחזרה על כל דבר רע שעשינו, כל אחד מאיתנו, אתמול באימון. מה שהיה לגמרי מיותר, משום שהביקורת של אתמול עדיין בערה בבטני. פישלתי באחד מתרגילי שוברי השיוויון, החמצתי מסירות שממש לא הייתי צריך להחמיץ, לא הצלחתי להבקיע גול כשהייתה לי הזדמנות טובה. זה היה אחד מהאימונים הלא מוצלחים האלה, כששום דבר לא הולך כמו שצריך, וכבר נשבעתי לאסוף את עצמי ולהיות מוכן לרגע שנדרוך מחר על הקרח.

נותרו לנו עוד שני משחקים גורליים לקראת סוף העונה, מה שאומר שאני חייב להישאר ערני. אני חייב להיות מרוכז. בתשע-עשרה השנים האחרונות נורת'רן מאס לא זכתה באליפות הפרוזן פור, וכמבקיע המרכזי של הקבוצה, הייתי נחוש להשיג את האליפות הזאת לפני שאסיים את הלימודים.

"אוקיי, בואו ניגש לעניין," הכריז המאמן לאחר שסיים לומר לנו כמה פישלנו. "נתחיל עם המשחק של הרֵיינִייר-סיאטל משבוע שעבר."

כשתמונה של זירת החלקה הופיעה על המסך הענק, אחד מהמגינים השמאליים של הקבוצה קימט את מצחו ושאל, "למה אנחנו מתחילים עם הריינייר? אנחנו משחקים נגד נורת'-דקוטה בסיבוב הראשון."

"נתמקד בנורת'-דקוטה בפעם הבאה. ריינייר היא הקבוצה שמדאיגה אותי."

המאמן הקליק בלפטופ שלו שעל השולחן והתמונה במסך החלה לרוץ, קול שאגות הקהל הדהד בחדר הצפייה.

"אם נשחק מול הבחורים האלה במשחק הגמר, אנחנו עומדים להיפגע קשות," המאמן אמר בייאוש. "אני רוצה שתביטו בשוער הזה, הילד הזה חד כמו נץ. אנחנו צריכים לגלות את החולשה שלו ולנצל אותה."

עיניי התמקדו בהתפתחות המשחק, עד שנחו על השוער הלבוש במדים בצבע שחור-כתום ומאייש את השער. הוא בהחלט חד — עיניים יציבות בוחנות את השטח, כפפה מושטת עוצרת את הגול הראשון שניסה להיכנס לשער. הוא מהיר, ערני.

"תראו איך הוא שולט בריבאונד הזה," המאמן הורה לנו בזמן שהקבוצה היריבה ניסתה להבקיע גול נוסף. "באופן שוטף, מבוקר."

ככל שצפיתי יותר, ככה הרגשתי פחות נינוח. לא יכולתי להסביר את זה. לא היה לי מושג למה השיער שעל צווארי סמר. משהו בשוער הזה גרם לאינסטינקטים שלי להתעורר.

"הוא מכוון את הגוף שלו באופן מושלם." המאמן נשמע מהורהר, מתרשם אפילו.

גם אני התרשמתי. לא עקבתי אחר הקבוצות של החוף המערבי בעונה הזאת. הייתי עסוק מדי בקבוצות שאנחנו אמורים לשחק נגדן. ניסיתי ללמוד דרך צפייה במשחקים שלהן איך להביס אותן. ועכשיו, כשסוף העונה באופק, הגיע הזמן להעריך מחדש את הקבוצות שאנו עשויים לשחק מולן בסיבוב האחרון.

המשכתי לצפות, המשכתי לבחון. לעזאזל, אהבתי את האופן שבו הוא משחק.

לא, הכרתי את האופן שבו הוא משחק.

ההכרה הכתה בי באותו הרגע שהמאמן אמר, "שמו של הילד הוא—"

ג'יימי קנינג.

"—ג'יימי קנינג. הוא שחקן בוגר."

לעזאזל.

לעזאזל.

הגוף שלי לא רק התעורר, הוא רעד. ידעתי כבר זמן מה שקנינג משחק בריינייר, אבל כשבדקתי עליו בעונה שעברה גיליתי שהוא הועבר לתפקיד שוער מחליף לאחר שהוחלף בשוער צעיר, שהשמועות עליו סיפרו שהוא היה בלתי ניתן לעצירה.

מתי קנינג קיבל חזרה את תפקיד השוער המרכזי? לא אשקר, נהגתי להתעדכן לגבי הבחור, אבל הפסקתי ברגע שהרגשתי שההתנהגות שלי גובלת בסטוקריות. כלומר, אין סיכוי שהוא הקפיד להתעדכן לגביי, לא אחרי שטרפדתי את החברות שלנו כמו איזה אידיוט.

זיכרון המעשים האנוכיים שלי היה כמו אגרוף בבטן. פאק. הייתי חבר גרוע. הייתי חרא של בן אדם. היה הרבה יותר קל להתמודד עם הבושה כשקנינג גר אלפי קילומטרים ממני, אבל עכשיו...

תחושת מחנק החלה לטפס בגרוני. אני אראה אותו בבוסטון במהלך הטורניר. סביר להניח שגם אשחק מולו.

עברו כמעט ארבע שנים מאז דיברתי איתו לאחרונה. מה, לעזאזל, אני אגיד לו? איך אתה אמור להתנצל בפני מישהו על כך שניתקת אותו מהחיים שלך ללא שום הסבר?

"המשחק שלו מושלם," אמר המאמן.

לא, לא מושלם. הוא נסוג מהר מדי — זו תמיד הייתה הבעיה שלו, מזנק לרשת כששחקן מגיע לקו הכחול, נותן להם זווית טובה יותר להבקיע גול. הוא גם תמיד הסתמך מדי על ציוד המגן שהיה על גופו, יוצר הזדמנויות קלות לקבוצה הנגדית להבקיע גול.

הייתי חייב לנשוך את השפה שלי כדי לא לנדב את המידע הזה. הרגשתי... רע לספר לחברי הקבוצה שלי על החולשות של קנינג. הייתי אמור לספר להם. הייתי צריך לספר להם כי אחרי הכול, זה הפרוזן פור שעל הפרק כאן. ועדיין, עברו שנים מאז הייתי על הקרח עם קנינג. הוא היה יכול לשפר את המשחק שלו מאז. יכול להיות שהחולשות האלה לא קיימות בו יותר.

בי, לעומת זאת, הייתה קיימת עדיין אותה החולשה. הרגשתי אותה בעודי צופה במסך הגדול. בעודי צופה בג'יימי קנינג עוצר עוד ניסיון הבקעה מסחרר. בעודי מעריץ את החן ואת הדיוק הקטלני שבתנועותיו.

החולשה שלי הייתה הוא.

1. פרוזן פור - אליפות ליגת המכללות בהוקי

2. סוס מרוצים שהחזיק בתואר האליפות לאורך שנים ארוכות