הודו צומת קסטינה

ברחתי הכי רחוק שאפשר, למקום שבו איש לא ימצא אותי חוץ ממנו. חוץ מאבשלום. אני לא רוצה לראות אף אחד ושום דבר. מדהים מה בן אדם יכול לעשות ללב שלי, לגוף שלי. אני יושבת מול החוף הכי יפה בהודו, אולי הכי יפה בעולם, ולא מאמינה שהוא בא עד לכאן בשבילי. עד שכבר התחלתי לשכוח, לקבל את כל מה שקרה, עד שהגוף שלי חזר לאיזון, עד שמצאתי את אבשלום, הוא המקולקל בא למצוא אותי והלב שלי שב לפעום על מאתיים. לא נשאר בי שום רגש אליו, אבל כל התמונות מהשנה הזאת עלו בי כמו בסרט נע בשנייה שהוא נכנס בשער של הגסטהאוס.

נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם מתן אצלו במשרד, שלחו אותי להכיר אותו וטרחו להגיד לי שהוא נראה ממש טוב וכנראה גם רווק כי אין עליו טבעת. אני במשרד, יושבת מולו, עוברת סוג של ריאיון עבודה עם מנהל מחלקה שאולי יהיה מקביל שלי ושמחה לגלות שיש לו כחול של ים בעיניים ואין סימן שיזוף של טבעת חסרה. גלח על אפס, חולצה תכלת מכופתרת, ג'ינס ונעליים מגניבות. גבר נאה ממש, אבל לא ממש הטעם שלי. התקבלתי.

בפעם הראשונה הוא הציע שנשב לקפה, ואז דחה ברגע האחרון ואחרי מיליון התחמקויות אמר שהוא חייב להיות עם הבנים שלו. אני עוד זוכרת איך התאכזבתי לגלות שהוא סתם מהנשואים שלא שמים טבעת, מהאבות שלוקח להם זמן לחשוף את העובדה שיש להם משפחה, ילדים. שהוא איש נשוי שעושה את החג אצל חמותו שהוא פחות אוהב, בלשון המעטה. אני זוכרת שאיחלתי לו חג שמח והבטחתי לעצמי לנתק מגע אישי במיידי.

כשהוא התקשר לקבוע מחדש הזמנתי אותו למקום הכי הומה אדם שהכרתי, שלא לרגע יתבלבל ויחשוב שיכול להיות פה משהו מעבר. ישבנו בבית קפה, במקום שכולם מכירים אותי, כזה שבכל שנייה עובר בו מישהו ואומר לי שלום. וככה התנהלנו תקופה ארוכה, רק עובדים יחד, לא משהו מעבר. הוא מנהל את מחלקת השיווק והפרסום ואני מנהלת משאבי האנוש של החברה. קולגות, עמיתים, פשוט עובדים יחד. עד שהוא הציע פעם שנייה שנשב לקפה והפעם קבענו בים. ובאו גם פעם שלישית ורביעית. ולאט־לאט זה נעשה פחות ופחות רשמי. פעם באתי בכפכפים, פעם בג'ינס קרוע, פעם בשמלת ים. והייתה אפילו פעם שהוא החליף באמצע החניה את החולצה המכופתרת לטישירט שחורה, הוויאנס וכובע מגניב. פעם רק קפה ואז צהריים ואז בירה, ועדיין לא עבר לי לרגע בראש שיכול להיות בינינו משהו. לא חשבתי על זה בכלל ואני די בטוחה שגם הוא לא.

ופתאום ביום אחד השיחות בינינו הפכו למרומזות, סקסיות, טיזריות, מפלרטטות. מדברים על סקס בלי לדבר על סקס. מדברים על כל מה שמעניין, בלי שאפילו אנחנו נדע עד הסוף מה הסאבטקסט מאחורי המילים שנזרקו לאוויר. הוא טען שאני זאת שהעלתה את כל נושא הסקס על השולחן ואני התעקשתי שזה הוא שפלרטט איתי, שהוא כל היום מפלרטט עם כל העולם.

טליה הזמינה אותי לארוחת צהריים וזאת לא הפעם הראשונה, בכל זאת שני מנהלי מחלקות באותו משרד. היא מנהלת חדשה יחסית בתפקיד ואני מנהל את השיווק מאז ומעולם. כבר עשר שנים אני בחברה המזדיינת הזאת, שלא משאירה כוח למצוא באמת את מה שאני אוהב. אבל השיחות שלנו השתנו פתאום. היא חזרה לעבודה אחרי נסיעת עסקים שנמשכה שבוע ואתמול כל השיחה שלנו הייתה חצי מרומזת. חצי סקסית. חצי עסקית. פלרטטתי איתה, לא יכולתי להתאפק. שאלתי אם היו לה דברים מעניינים בחו"ל. רציתי לדעת הכל, כל מה שהיא עשתה, שתתה, אם שכבה עם מישהו. אז שאלתי מיליון שאלות ועל כולן היא לא ענתה, התחמקה באלגנטיות.

הגענו לבית קפה הכי מעפן בעולם, ישבנו בחוץ והיא ישר הדליקה סיגריה דוחה. הכפתורים בחולצה הלבנה שלה היו פתוחים למעלה ויכולתי להציץ ולראות את החזייה שהיא לובשת ולדמיין את השאר. רק מלהסתכל עליה כל הגוף שלי התקשה. זה תפס אותי בהפתעה. אנחנו עובדים יחד כבר שנה, עובדים צמוד, ובדרך כלל אני לא מי יודע מה בררן, אבל בחיי שלא חשבתי עליה ככה.

היא הסתכלה עליי ושאלה, "מה אתה רוצה?"

מה אני רוצה? אם הייתי יודע מה אני רוצה הייתי כנראה מאושר. לא יודע במה אני אוהב לעבוד, לא יודע את מי אני אוהב בחיים האלה. ניסיתי להתחמק בכל דרך אפשרית מהשאלה, אבל היא הסתכלה עליי ישר בעיניים במבט הכי רציני וחידדה את השאלה. "מה אתה רוצה ממני?"

לא ידעתי מאיפה זה נחת עליי. נבהלתי. אמרתי, "אין לי מושג על מה את מדברת." שקרן מקצועי.

"אתה מפלרטט איתי כבר כמה ימים, מדבר איתי על סקס בלי לדבר על סקס..."

הסתכלתי עליה מבוהל. ואמרתי פעם שנייה, "אין לי מושג על מה את מדברת."

"אוקי," היא אמרה בנונשלנטיות והדליקה עוד סיגריה בעצבים.

מה אני אמור להגיד? שמהרגע שהיא נסעה אני לא מפסיק לחשוב עליה, שהיא עוברת לי במוח עשרים וארבע שבע בכמה ימים האחרונים, שזה פתאום תפס אותי לא מוכן. שהיא אחד מהאנשים שהכי מבינים אותי בעולם ושאני מנסה להוציא אותה בכוח מהראש שלי, מנסה להסתכל עליה בלי לדמיין מה היא לובשת מתחת לבגדים המעיקים האלה. שבא לי להעביר את הידיים שלי בתלתלים האלה ולדעת איך זה מרגיש.

רציתי להגיד לה שכבר התרגלתי לפגוש אותה בלבוש לא רשמי, בים, בכפכפים ופתאום השיחה המלחיצה הזאת באמצע יום עבודה, מאתיים מטר מהמשרד, שנינו חנוטים בתוך לבוש מחויט ותכף נגמר לי האוויר. אז עניתי לה כמו שאני רגיל, כמו שאני יודע. "אם את שואלת אם הייתי מזיין אותך, אז התשובה היא כן, אבל לא משהו מעבר." היא הסתכלה עליי במבט שתוהה אם היא המטומטמת או שאולי אני.

"בואי נשחק משחק," אמרתי, "פעם אני שואל שאלה ופעם את. חייבים להגיד את האמת." מזמן לא הרגשתי ככה. מרים לה להנחתה ומצד שני מרגיע, שלא תתלהב. שלא בטעות במקום האישה החזקה שאני נמשך אליה תצא שוב איזו ברבי עדינה ושברירית. ברביות לא נמשכות לבחורים כמוני. קצת יפים, קצת יותר מדי חכמים והרבה ציניים. הן יגידו שזה מה שהן מחפשות, אבל אחרי יומיים הן נשברות ובורחות. אבל בה יש אש, היא כולה אש. כל שיחה מתחילה מצחוק מתגלגל, ממשיכה בזה שהיא שולפת את כובע המנהלת שלה ועושה עליי פוזות שאני אוהב. כל פעם היא מוסיפה לי איזה פרט על עצמה, כזה שמעיף לי את המוח. בא לי לשאול אותה אם היא גם אוהבת כדורגל וקפה שחור חזק. אם היא עונה שכן, אני לגמרי בעניין, מצאתי אתגר חדש. טוב נו, נראה שמצאתי בכל מקרה.