הודיה

יום שישי בבוקר, היום הכי עמוס בשבוע, בייחוד בחורף, כשהימים קצרים, והשבת נכנסת מוקדם מאוד וצריך להספיק, להספיק הכול לפני. הודיה חשבה שיום שישי ממלא את הקהילות החרדיות בתחושת קסם עליז, קסם עליז וצבעוני. כאילו שכמו בסרטים מצוירים, מוקדם בבוקר ומתוך קופסה של צבעים, מברשת קסמים קמה לתחייה. היא מרחפת מעל השכונה, צובעת את השמיים בצבעים עליזים של קשת, ומעירה בחן את כולם לפני הזמן. כמו סרטים של וולט דיסני, חשבה הודיה. אפשר כמעט לראות איך בבת אחת, בנגיעה קטנה של המברשת, מאות נשים חרדיות קמות מהמיטה. אפשר לשמוע את חריכתן של מאות מיטות, ומאות תפילות מכל הלב כלפי שמיים, ולהאזין למאות נשות הקהילה, שבבת אחת מעירות אלפי ילדים בלחישה. “קומו, קומו, יום שישי היום,״ הן לוחשות לילדים הנמים, וכמו בקסם מתעוררים בבת אחת אלפי ילדים, מלחשים תפילה, מתרחצים ומתלבשים, אוכלים, מחזיקים את ידי אחיהם הקטנים ויוצאים מהבית, הרי יום שישי הגיע, וצריך להספיק הכול לפני כניסת השבת, וכדאי לא להסתובב בין הרגליים של אימא, שגם כך בפחד מתמיד שלא תסיים להכין את השבת בעוד מועד, ואפשר לשמוע את מתפללי שחרית בבתי הכנסת, שדקה לפני זה עטופים בטליות, ומבקשים מאלוקים בריאות ופרנסה טובה, ודקה אחרי זה פותחים במהירות מאות דלתות של עשרות בתי כנסת וטורקים אותן אחריהם בבת אחת, וממהרים לקניות, לסידורים, לעזור לאישה, הרי אשת חיל היא, כשהם מלחשים מתחת לשפם, “יום שישי היום, וצריך להספיק הכול...״

איפה היא ראתה סרט כזה? היא חשבה.

כעת היא ישבה בחדר של רבי מנחם, שקועה במחשבות ומחכה שהוא יתפנה אליה. החדר, גדול ורחב ידיים, היה מוכר לה עד לפרטיו הקטנים. היא עטפה במבטה את החלל של החדר: חדר מפואר של רב, ראש הקהילה, פוסק ומורה רוחני חשוב מאוד. חדר שמטיל מורא על אורחיו ומעורר בהם כבוד ופחד. על שני קירות נחו בכריכותיהם בדוחק מאות אם לא אלפי ספרי קודש. סדרות-סדרות של ספרים, עם כתוביות של זהב, משניות, פירושים, חז״ל, מורי הנבוכים, שולחן ערוך ועוד. בצד ימין, צמוד לשולחן הכתיבה הגדול והמבריק, היה מדף של הספרים שבשימוש שכיח, ספרי תנ״ך, תלמוד, משנה, שולחן ערוך, משנה תורה של רמב״ם ועוד. ממול, ספרייה חומה וכבדה ומלאה בצפיפות בספרים, וביניהם, ומאחורי זכוכית, שתי שורות של ספרי קודש עתיקים, רובם בכריכה מעור. אוסף מכובד ויקר שהודיה ידעה ששווה אלפים רבים של דולרים. רבי היה אספן של ספרי קודש עתיקים, והספר הכי יקר שלו, תלמוד בבלי, מתקופת ת״ד-ת״ח, היה שמור בקופסה מיוחדת ובתנאים מיוחדים. היו גם כמה תשמישי קדושה יקרים. יודאיקה, מה שנקרא. זוג פמוטים מתקופת הרנסנס, כוס יין לקידוש מהמאה השבע-עשרה ועוד, ירושה משפחתית. הרי הרבי היה נצר למשפחת רבנים ידועה. גם את אלה היא הכירה טוב מאוד, הרי הפעם הראשונה שהיא פגשה את רבי באופן אישי, הייתה כשהוא, ולא אחר, בכבודו ובעצמו לימד אותה איך מנקים את תשמישי הקדושה האלה — במטלית רכה עד כאב ובחומר ניקוי מיוחד, יְבוא מאיטליה, ששמור באחת המגירות של השולחן. הוא גם טרח והסביר לה מה הם, כדי שהיא תבין ותפנים עם אילו פרטים יקרים יש לה עסק. היא הייתה אז בת שתים-עשרה, כבר נערה, וכמובן הם לא ישבו לבד, אבל רבי רצה לוודא באופן אישי שהבחורה מבינה את כובד האחריות שמוטלת עליה. היא גם זוכרת איך בפעם הראשונה לקחה בידה את המטלית הרכה, וחשבה שהבד הרך מתאים יותר לממחטות, לניגוב האפים העדינים המנוזלים של ילדים קטנים...

ואכן השולחן, שולחן העבודה רחב הידיים, מעץ מהגוני אדמדם ועתיק שמצידו השני ישבה כעת, ומאחוריו הכיסא המשרדי מעור, עם המשענת הגבוהה — גם את השולחן והכיסא הזה הכירה טוב מאוד. היא ידעה למשל שבצד השני של השולחן, במקום שבו הרבי יושב עכשיו וממלמל תפילה, יש שלוש מגירות צרות ואחת רחבה כמעט לאורך מחצית השולחן. היא אפילו הייתה יכולה למנות את הדברים בפנים. היא צחקה בליבה, אילו הרבי ידע.

בצד שמאל היו שני כיסאות ושתי כורסאות מעור משופשפות שהעידו על אלפי האורחים שישבו עליהם, וגם היה ארגז מעץ כבד, מהסוג שהיה משמש פעם ארגז לנדוניה, ועליו ארבע כריות חומות לישיבה. בצד ימין היה חלון מכוסה בווילון עבה וגם דלת צדדית. מאחוריה ידעה הודיה שנמצא כוך, שכנראה פעם היה מיועד לעוזרו האישי של הרב. עוזרו האישי של הרב ישב עכשיו בחדר ליד וחלק אותו עם מזכירו האישי של ראש הישיבה. החדרון-כוך הזה הכיל כעת שני ארונות ברזל משרדיים גדולים וישנים, ששימשו ארכיון, וארון צר עם חומרי ניקוי. בהמשך לארונות הייתה דלת שהובילה לחצר של בית היתומים.

מבטה של הודיה עבר לרצפה. הרצפה הייתה עדיין מכוסה מקיר לקיר בשטיח עבה בצבע חום, שעמעם את קולות טפיפות הרגליים של המבקרים. עליו היה פרוש שטיח אדום עם ציורי פרחים, אולי אפגאני, אולי טורקמני, היא לא ידעה.

היא סיימה את סקירתה והחזירה את מבטה לרבי. החדר היה עדיין מלא הוד והדר, כפי שהיה בפעם הראשונה שבה הגיעה לשם, ועדיין הקסים אותה והפיל עליה מורא. כמעט דבר לא השתנה מהפעם האחרונה שניקתה את החדר לפני כעשרים שנה. אולי מנורת הקריאה הוחלפה באחת משוכללת יותר, ובוודאי היו עוד כמה וכמה ספרים חדשים בשורה האחרונה. אבל היא חשבה לעצמה, רק אני יודעת מה משתנה כמעט כל יום בחדר הזה, והגניבה מבט לכיוון פינת הישיבה. הסודות הכמוסים של פינת הישיבה! אבל זה לא היה הזמן לתהות על הדברים האלה. מיד חזרה והסתכלה ברבי, שהיה עדיין עסוק בתפילה במלוא הכוונה. הרבי, בן יותר מ-75, היה מרשים. שערו הלבן כיסה את ראשו במלואו כמעט, זקנו היה מסורק היטב ופאותיו הארוכות מגולגלות למשעי. אפו היה נשרי קצת ופיו צר, ובתוך כל זה העיניים, העיניים השחורות והעמוקות שהודיה באה לפגוש. לפגוש אולי לא, היא באה להתעמת עימן. היו בקהילה אנשים שפחדו להסתכל בעיניים האלה. “הוא קדוש,״ הם אמרו. “העיניים האלה יודעות הכול, חושפות הכול,״ הם אמרו. הרבי היה ראש קהילה והאב הרוחני של ישיבת “חסד אהרון״ ומקור חיקוי לרבנים רבים בקהילות שונות. הוא היה ידוע כאיש רבגוני, חכם מאוד ובעל כוח אדיר. פסיקותיו היו אומנם לא פעם מחמירות, אבל לרוב היו שקולות והוא היה מחוזר מאוד על ידי הרבנים האחרים. שמועות אמרו שהוא גם מחוזר על ידי פוליטיקאים, להקים מפלגה, או לתת את תמיכתו למפלגה זו או אחרת, אבל עד כה סירב להצעות אלו. אף היה אדיב ורחמן ולא פחות מזה — מחושב. הודיה חשבה שבעולם החילוני אפשר היה לקרוא לו “ממזר״ במובן הטוב של המילה, אבל היא הכירה גם את הצד האפל, החומרי והכמעט אכזרי של הרב. הרי אחרי כמעט שלושים שנה בבית יתומים, לא היו הרבה סודות שלא היו ידועים לה.

הרבי המשיך להתפלל, והודיה הפסיקה להסתכל עליו. כמעט רבע שעה שהוא מתפלל. היא הכירה את התכסיסים האלה היטב. הרי עכשיו עשר בבוקר, לא היה זמן לשום תפילה. הכוונה הייתה להתפלל ועוד להתפלל ועוד. הרבי היה משתמש בתכסיס זה כדי להוציא משיווי משקל את אותם אנשים שהיה לו קשה להתעמת איתם; לעייף אותם נפשית טרם פגישתם תחל. גם ידעה הודיה כי כדי להאריך את הישיבה ולהתיש אותה, בעוד כמה דקות יבוא העוזר האישי של הרב וימלמל משהו באוזניו, יקרא לו כאילו למשהו דחוף ויוציא את הרבי מהחדר. הרבי רצה שידו תהיה על העליונה ואת זה בדרך כלל השיג בהתשת אנשים. לא היה לו אכפת מזה במיוחד, בדיוק כפי שלא היה לו אכפת מכך ששני צוותים של עורכי דין היושבים בחוץ מחכים שהם יסיימו את ישיבתם כדי שייכנסו ויסגרו את עתידם של בית היתומים והישיבה.

ובעודה חושבת על זה, סיים הרבי את התפילה, נכנס לחדר באורח פלא עוזרו האישי, בחור ג׳ינג׳י כבד גוף כבן שלושים, ומלמל משהו באוזניו. “סליחה, רבנית,״ אמר הרבי, “משהו דחוף קרה, אחזור עוד מעט.״ הודיה התחייכה בליבה, לא יכול להיות שזו חנופה מצידו של הרב. אולי מתוך הרגל קרא לה כך. בכל מקרה, מזמן אף אחד לא קרא לה רבנית, והיא כמעט שכחה את תוארה. “בסדר גמור,״ היא אמרה בכובד ראש. “אחכה כאן,״ היא הוסיפה לכיוון עוזרו של הרב, שרצה ללוות אותה לחדר ההמתנה בחוץ. עוד תכסיס של הרב שהיא הכירה היטב, מעין “דעי את מקומך״. אבל להודיה לא הייתה שום כוונה לזוז. בכובד ראש של מי שיודעת את מקומה ואת מעמדה הוסיפה, “הואל נא והורה שיביאו לי כוס מים.״ הרבי, שהגיע עד לכניסת החדר, עצר, פנה והסתכל אליה במבט תוכחה. היא ידעה שבמונחים של הקהילה היא התחצפה. בת ישראל כשרה תחלק הוראות לגברים? ועוד בפרהסיה? אולם היא עשתה זאת בכוונה. לא הייתה לה שום כוונה לשחק במשחקים האלה שלהם שוב. שלהם, כן, שלהם, ולא שלה. כמה שהיא הייתה רחוקה מהעולם הזה עכשיו. הרבי נתן בה עוד מבט ועזב את החדר, אבל היא ידעה שהמסר נקלט טוב מאוד. אחת אפס, אדוני, היא חשבה, הכדור אצלך.

למרות הכול, בינתיים לא הייתה לה ברירה אלא לחכות. כמה זמן ייתן לה לחכות? הרי הוא ידע טוב מאוד שבידיה פתרון לצרות רבות שלו. עתיד בית היתומים ובניין הישיבה בידיה, ועוד תביעה של מיליונים. אבל הוא רצה לשחק את המשחק כשידו על העליונה, ואת זה היא לא הייתה מוכנה לתת לו. בינתיים היא ישבה, כוס מים לפניה, וחשבה על הנסיבות שהביאו אותה לכאן.