הופלס

שבת, 25 באוגוסט 2012

23:50

חודשיים קודם לכן...

הייתי רוצה לחשוב שרוב ההחלטות שקיבלתי במהלך שבע־עשרה שנות חיי היו חכמות. אני מקווה שחוכמה ניתנת למדידה, ושההחלטות החכמות שלי יכריעו במשקלן את המטומטמות. אם אכן כך, כבר מחר איאלץ לקבל לא מעט החלטות חכמות, מפני שלהבריח פנימה את גרייסוֹן מבעד לחלון חדרי בפעם השלישית החודש, זו החלטה שמכבידה מאוד על צד הטמטום במאזניים. עם זאת, המדד המדויק היחיד באומדן הטמטום הוא הזמן... אז אני מניחה שאוכל לחכות ולראות אם אתפס לפני שאחרוץ את דיני.

על אף איך שזה אולי נראה, אני לא זנזונת. אלא אם כן ההגדרה לזנזונת מתבססת על כך, שאני מתמזמזת עם הרבה בנים, אפילו שאיני נמשכת אליהם. במקרה זה, ייתכן שיש בסיס לדיון.

"מהר," אומר גרייסון מחוץ לחלון המוגף. השאננות שלי מלחיצה אותו.

אני פותחת את הבריח ומרימה את החלון מהר ככל האפשר. נכון שקארן היא לא אמא שגרתית, אבל כשמדובר בבנים שמתגנבים באמצע הלילה דרך חלון חדר השינה, היא ביקורתית כמו כל האימהות.

"שקט," אני לוחשת. גרייסון מניף את עצמו מעלה, מרים את רגלו על אדן החלון ומטפס אל תוך חדר השינה שלי. יש יתרון בכך, שהחלונות בצד זה של הבית בגובה מטר בלבד; זה כמעט כמו דלת משלי. למעשה, סִיקְס ואני מבקרות זו אצל זו דרך החלון יותר מאשר דרך דלת הכניסה לבית. קארן כבר כל כך התרגלה לזה, עד שהיא כלל לא תוהה למה החלון פתוח רוב הזמן.

רגע לפני שאני סוגרת את הווילון, אני מעיפה מבט אל חלון חדרה של סיקס. היא מנופפת לי ביד אחת, ובשנייה מושכת בזרועו של ג'קסון שמטפס אל חדרה. אחרי שנכנס פנימה בבטחה, הוא מסתובב ומציץ החוצה מבעד לחלון. "תפגוש אותי בעוד שעה ליד הטנדר שלך," הוא לוחש לגרייסון בקולניות, ואז סוגר את החלון ומסיט את הווילון.

סיקס ואני הפכנו בלתי נפרדות מיום שהיא עברה להתגורר בבית הסמוך, לפני ארבע שנים. חלונות חדרי השינה שלנו צמודים, מה שהוכיח את עצמו כנוח ביותר. הכול התחיל באופן די תמים. כשהיינו בנות ארבע־עשרה, הייתי מתגנבת אליה בלילות דרך החלון, והיינו גונבות גלידה מהמקפיא וצופות בסרטים. בגיל חמש־עשרה היינו מבריחות פנימה בנים, כדי שיאכלו איתנו גלידה ויצפו איתנו בסרטים. כשמלאו לנו שש־עשרה, הגלידה והסרטים פינו את מקומם לטובת הבנים. כעת, בגיל שבע־עשרה, אנחנו אף לא טורחות לחבור זו לזו עד שהבנים הולכים הביתה. רק אז הגלידה והסרטים זוכים שוב למעמדם המועדף.

סיקס בוחרת בני זוג כמו שאני בוחרת טעמי גלידה. ג'קסון הוא הטעם המועדף עליה החודש. הטעם המועדף עליי הוא שוקולד עם מרשמלו. גרייסון וג'קסון הם החברים הכי טובים, וכך גרייסון ואני מצאנו את עצמנו יחד. בכל פעם שלטעם המועדף על סיקס יש חבר חתיך, היא משאירה אותו בעדינות לחסדיי. גרייסון בהחלט חתיך. יש לו גוף הורס, תספורת מרושלת, עיניים כהות ומבט חודר... מושלם. רוב הבנות שאני מכירה היו חולמות להיות איתו באותו החדר.

חבל שאני לא.

אני סוגרת את הווילון, מסתובבת ומוצאת את גרייסון במרחק כמה סנטימטרים מהפנים שלי, מוכן להתחיל במופע. הוא חופן את לחַיי בכפות ידיו ומבזיק אליי חיוך ממיס תחתונים. "הֵי, יפה." הוא לא מותיר לי זמן להגיב, וכבר שפתיו עורכות היכרות חלקלקה עם שפתיי. הוא מוסיף לנשק אותי ובה בעת חולץ נעליים. הוא משיל אותן ללא מאמץ בעודנו מתקדמים אל המיטה בשפתיים צמודות. הקלות שבה הוא עושה את שני הדברים בו־זמנית מעוררת התפעלות ובה בעת מטרידה. הוא משכיב אותי בעדינות על המיטה. "הדלת שלך נעולה?"

"לך תבדוק," אני אומרת. הוא נותן לי נשיקה חטופה על השפתיים, קופץ על רגליו וניגש לוודא שהיא אכן נעולה. אני חיה שלוש־עשרה שנה עם קארן מבלי שאי־פעם הענישה אותי; לא מתחשק לי לתת לה סיבה להתחיל עכשיו. בעוד כמה שבועות ימלאו לי שמונה־עשרה, ואני בספק אם היא תשנה את סגנון ההורוּת שלה כל עוד אני תחת קורת הגג שלה.

לא שסגנון ההורות שלה בעייתי. הוא פשוט... סותר מאוד. היא תמיד הייתה נוקשה. מעולם לא איפשרה לי גישה לאינטרנט, טלפון נייד ואפילו טלוויזיה, בטענה שהטכנולוגיה היא מקור כל הרוע בעולם. ובכל זאת, היא מאוד מתירנית בדברים אחרים. היא מרשה לי לצאת עם סיקס מתי שמתחשק לי, וכל עוד היא יודעת היכן אני נמצאת, אין לי שעה שבה עליי לחזור הביתה. מעולם לא דחקתי את זה לקצה, כך שאולי יש שעה כזו, ופשוט לא שמתי לב לכך.

לא אכפת לה אם אני מקללת, למרות שאני עושה זאת לעיתים רחוקות מאוד. היא אפילו מרשה לי לשתות יין מדי פעם בארוחת הערב. היא מדברת אליי כמו אל חבֵרה, לא כמו אל הבת שלה (אפילו שאימצה אותי לפני שלוש־עשרה שנה). היא אפילו גרמה לי להיות כנה איתה (כמעט) לחלוטין לגבי כל מה שקורה בחיים שלי.

אין לה שום שטח אפור. היא יכולה להיות מתירנית מאוד או נוקשה מאוד. משהו כמו שמרנית־ליברלית, או ליברלית־שמרנית. מה שלא יהיה, קשה להבין אותה, וזו הסיבה שכבר שנים אני לא מנסה.

הדבר היחיד שלגביו יש לנו חילוקי דעות הוא בית הספר. התחנכתי בחינוך ביתי מהיום הראשון (בית ספר ציבורי הוא מקור נוסף לרוע), אך מאז שסיקס הכניסה לי את הרעיון לראש, אני מתחננת אליה שתרשום אותי למסגרת. הגשתי בקשות לכמה קולג'ים, ונדמה לי שסיכויי הקבלה שלי יהיו גבוהים יותר, אם אוכל להוסיף לטופס הבקשה כמה פעילויות מחוץ לשעות הלימודים. אחרי חודשים של תחנונים עיקשים מצדי ומצד סיקס, קארן סוף־סוף השתכנעה והרשתה לי להירשם לשנת הלימודים האחרונה בתיכון. יש לי מספיק נקודות זכות מתוכנית הלימודים הביתית כדי לסיים בתוך חודשיים בלבד, אבל תמיד הסתקרנתי איך זה לחיות כמתבגרת מן השורה.

מובן שאם הייתי יודעת שסיקס תעזוב לטובת תוכנית חילופי סטודנטים כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים, מעולם לא הייתי שוקלת את הרעיון ללמוד בבית ספר ציבורי. אבל אני עקשנית חסרת תקנה, ואעדיף לדקור את עצמי במזלג בחלק הבשרני של כף היד, מאשר להודות בפני קארן ששיניתי את דעתי.

ניסיתי לא לחשוב על כך, שסיקס לא תהיה איתי השנה. אני יודעת כמה היא רצתה להשתתף בתוכנית לחילופי סטודנטים, אבל הצד האנוכי שבי קיווה שהיא תישאר. הרעיון שאיאלץ להיכנס בדלתות האלה בלעדיה מחריד אותי. אם כי אני מבינה שהפרידה הזו בלתי נמנעת, ושלא אוכל להתחמק לנצח מהעולם האמיתי, שמתקיימים בו אנשים אחרים מלבד סיקס וקארן.

את מקומו של העולם האמיתי בחיי תפסו הספרים, וזה בהחלט יכול להזיק לבריאות, לחשוב שכולם חיים באושר ועושר. הקריאה היא זו שגם שתלה במוחי (באופן ציורי למדי) את זוועות התיכון, ההתחלות החדשות, קליקות למיניהן ובנות מרושעות. סיקס טוענת שהעובדה שאני חברה שלה לא עוזרת למוניטין שלי. היא לא מופיעה בראש רשימת הנערות החסודות, וכפי הנראה חלק מהבנים שהתמזמזתי איתם לא מופיעים בראש רשימת שומרי הסוד. שילוב של השניים עשוי להפוך את היום הראשון שלי בבית הספר למאתגר.

לא שאכפת לי. לא נרשמתי לתיכון כדי לרכוש חברים או להרשים מישהו, כך שכל עוד המוניטין חסר הבסיס שלי לא יעמוד בדרכי למטרה הסופית, אסתדר לגמרי.

אני מקווה.

גרייסון בא לכיוון המיטה אחרי שבדק שהדלת נעולה, והוא זורק לעברי חיוך זדוני. "מה את אומרת על קצת סטריפטיז?" הוא מניע את ירכיו ומרים מעט את חולצתו, חושף את שרירי בטנו שהרוויח בעבודה קשה. שמתי לב שהוא משוויץ בהם בכל הזדמנות. הוא די מרוכז בעצמו, כיאה לילד־רע טיפוסי.

אני צוחקת כשהוא מסובב בתיאטרליות את החולצה מעל ראשו, זורק אותה לכיווני ונשכב שוב מעליי. הוא מחליק את ידו מאחורי צווארי ומושך את פי בחזרה למקום שהיה קודם.

הפעם הראשונה שבה גרייסון התגנב לחדר שלי הייתה לפני קצת יותר מחודש, וכבר מההתחלה הוא הבהיר שאין לו עניין במערכת יחסים. אני מצדי הבהרתי שאין לי עניין בו, כך שבאופן טבעי ניגשנו ישר לעניינים. הוא יהיה כמובן אחד האנשים המעטים שאכיר בבית הספר, וקצת מדאיג אותי שזה יהרוס את מה שיש בינינו — שזה בעצם כלום.

הוא הגיע לפני פחות משלוש דקות, והיד שלו כבר מתחת לחולצה שלי. נראה שאפשר להגיד, שהוא לא בא כדי לנהל איתי שיחה מרתקת. שפתיו גולשות אל צווארי, ואני מנצלת את ההפוגה כדי לנשום עמוק ולנסות להרגיש משהו.

שום דבר.

אני נועצת מבט במדבקות הכוכבים הזוהרות שבתקרה, ערה במעורפל לשפתיים המחליקות את דרכן אל החזה שלי. הם שבעים ושישה במספר. הכוכבים, אני מתכוונת. אני יודעת את זה מפני שהיה לי המון זמן לספור אותם בשבועות האחרונים, כאשר שכבתי כאן באותה תנוחה מעיקה בלי להגיב. הוא לא מבחין בכך ומוסיף לחקור בשפתיו הסקרניות והנלהבות את פניי ואת צווארי, ולפעמים גם את החזה שלי.

למה אני מאפשרת לו להמשיך, אם אני לא בעניין?

מעולם לא פיתחתי קשר רגשי עם הבחורים שאני מתמזמזת איתם. או ליתר דיוק, עם הבחורים שמתמזמזים איתי. לצערי זהו בעיקר אקט חד־צדדי. רק בחור אחד כמעט עורר בי תגובה פיזית או רגשית כלשהי, דבר שהתגלה כאשליה עצמית בלבד. קראו לו מַאט, יצאנו במשך פחות מחודש עד שהמוזרויות שלו הכניעו אותי. הוא סירב למשל לשתות מים מבקבוק אלא עם קשית בלבד. או הדרך שבה הנחיריים שלו התרחבו בכל פעם שרכן לנשק אותי. או האופן שבו אמר "אני אוהב אותך" שלושה שבועות בלבד אחרי שהכרזנו על עצמנו כזוג.

כן. האחרונה הכניעה אותי.

סיקס ואני ניסינו לא מעט לנתח את חוסר העניין שלי בבנים. במשך זמן־מה היא חשדה שאני לסבית. אבל אחרי בחינה מהירה ומביכה של התיאוריה הזו, שכללה נשיקה בינינו בגיל שש־עשרה, הסקנו שלא בזה מדובר. זה לא נכון להגיד שאני לא נהנית להתמזמז עם בחורים. אני כן — אחרת לא הייתי עושה את זה. אני פשוט לא נהנית מזה מאותן הסיבות שבנות אחרות נהנות מזה. מעולם לא התאהבתי מעל הראש. אני לא יודעת מה זה פרפרים בבטן. למעשה, כל העניין הזה של להיסחף אחרי מישהו זר לי. הסיבה לכך שאני כן נהנית היא הרגשה נעימה של חוסר תחושה שמתעוררת בי. אלה רגעים, כמו זה עכשיו, כשאני עם גרייסון, שבהם המוח שלי נכבה לחלוטין. הוא פשוט מפסיק לעבוד, ואני אוהבת את התחושה הזו.

עיניי מתרכזות בשבעה־עשר הכוכבים שבפינה הימנית העליונה, כשלפתע אני מתנערת אל המציאות. ידיו של גרייסון החליקו אל מעֵבר מה שאי־פעם הסכמתי לו. הוא התיר את כפתורי הג'ינס שלי, ואצבעותיו מגששות סביב שולי התחתונים שלי.

"גרייסון, לא," אני לוחשת ומרחיקה אותו.

הוא מושך את ידו וטומן את מצחו בכרית שלי באנחת ייאוש. "בחייך, סקיי." הוא מתנשם בכבדות אל תוך צווארי, מעביר את משקל גופו אל זרועו הימנית ומביט בי מלמעלה, מנסה לשדל אותי בחיוכו.

כבר הזכרתי שאני חסינה לחיוך ממיס התחתונים שלו?

"עד מתי תמשיכי עם זה?" הוא מחליק את כף ידו על בטני, ואצבעותיו מגששות שוב לתוך מכנסי הג'ינס שלי.

אני נרתעת בסלידה. "אמשיך עם מה?" אני מנסה להיחלץ מתחתיו.

הוא מתרומם על אמותיו ומביט בי כמו במישהי טיפשה וריקנית. "עם ההצגה של 'הילדה הטובה' שאת מנסה לעשות. זה נמאס עליי, סקיי. בואי נעשה את זה כבר, ודי."

כל זה מחזיר אותי לָאמת, שבניגוד לדעה הרווחת, אני לא זנזונת. מעולם לא קיימתי יחסי מין עם אף אחד מהבנים שאיתם התמזמזתי, כולל גרייסון המתקומם. אני כן מודעת לכך, שהאדישות הפיזית שלי תקל עליי מבחינה רגשית לשכב עם בחורים מזדמנים. מצד שני, אני גם יודעת שזו בדיוק הסיבה שבגללה לא כדאי שאקיים איתם יחסי מין. ברור לי שברגע שאחצה את הקו הזה, השמועות לגביי כבר לא יהיו רק שמועות. הן יהיו עובדות מוכחות. והדבר האחרון שאני רוצה זה לאמת את מה שאנשים אומרים עליי. אפשר כנראה לזקוף את שמונה־עשרה שנותיי כבתולה לעקשנות טהורה.

לראשונה מאז הגיע לפני עשר דקות, אני מבחינה בצחנת האלכוהול שנידפת ממנו. "אתה שיכור," אני אומרת ודוחפת אותו מעליי. "אמרתי לך לא לבוא לכאן שוב שיכור." הוא יורד ממני ואני נעמדת, רוכסת את המכנסיים ומיישרת את החולצה. הוקל לי לגלות שהוא שיכור. אני יותר ממוכנה שילך כבר.

הוא מתיישב על קצה המיטה ותופס במותניי, מושך אותי אליו. הוא כורך את זרועותיו סביבי ומניח את ראשו על בטני. "אני מצטער," הוא אומר. "אני כל כך רוצה אותך, אני לא חושב שאוכל לחזור לכאן אם לא תיתני לי לשכב איתך." הוא מחליק את כפות ידיו, חופן את הישבן שלי ומצמיד את שפתיו אל פס העור החשוף שבין החולצה והמכנסיים שלי.

"אז אל תבוא לכאן יותר." אני מגלגלת עיניים, מתרחקת ממנו והולכת לכיוון החלון. אני מסיטה את הווילון ורואה שג'קסון כבר יוצא מבעד לחלון חדרה של סיקס. איכשהו הצלחנו לצמצם את שעת הביקור הזו לעשר דקות. אני מביטה בסיקס, והיא מחזירה לי מבט מוכר שאומר, "הגיע הזמן לטעם חדש."

היא קופצת אל מחוץ לחלון וניגשת אליי. "גם גרייסון שיכור?"

אני מהנהנת. "בהחלט." אני מסתובבת ומביטה בו. הוא שוכב על המיטה, אטום לכך שכבר אינו רצוי כאן. אני ניגשת לכיוונו, אוספת את החולצה שלו ומטיחה אותה בפניו. "לֵך," אני אומרת. הוא מביט בי ומרים גבה, אך אז מבין שאני לא צוחקת ומחליק באי־רצון מהמיטה. הוא נועל את נעליו בפרצוף מסכן של בן ארבע, ואני מפַנה לו את הדרך החוצה.

סיקס ממתינה שגרייסון יתרחק מהחלון ומטפסת פנימה. אחד משניהם ממלמל "זונות". היא נכנסת לחדר שלי, מגלגלת עיניים ותוחבת את ראשה מחוץ לחלון.

"מצחיק שאנחנו זונות בגלל שלא הצלחתם להשכיב אותנו, אידיוטים." היא סוגרת את החלון וניגשת אל המיטה שלי, צונחת עליה ומשלבת את ידיה מאחורי הראש. "וגם עם זה גמרנו."

אני צוחקת, אך דפיקה קולנית בדלת קוטעת את הצחוק. אני ממהרת לפתוח את המנעול וזזה הצדה לקראת קארן שפורצת אל החדר. האינסטינקט האימהי שלה לא מאכזב. מבטה התזזיתי סוקר את החדר, והיא מבחינה בסיקס.

"לעזאזל," היא אומרת ומסתובבת אליי. היא מניחה ידיים על מותניה ומזעיפה פנים. "אני יכולה להישבע ששמעתי כאן בנים."

אני מתקרבת אל המיטה בניסיון להסתיר את הבהלה האיומה שמציפה אותי. "ואת נראית מאוכזבת כי..." לפעמים אני לא מבינה את התגובות שלה. כפי שכבר אמרתי... סתירות פנימיות.

"ילדונת, בעוד חודש תהיי בת שמונה־עשרה, ולא אוכל יותר לרתק אותך. את צריכה להתחיל לפשל קצת פה ושם."

אני מבינה שהיא בסך הכול צוחקת ופולטת אנחת רווחה. אני כמעט מרגישה אשמה על כך שהיא לא חושדת בי שהייתי כאן עם מישהו לפני חמש דקות. לבי פועם כל כך חזק, עד שאני חוששת שהיא תשמע אותו.

"קארן," סיקס אומרת מאחורינו. "אם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, לפני רגע התמזמזנו כאן עם שני חתיכים, אבל העפנו אותם החוצה ממש לפני שנכנסת כי הם היו שיכורים."

הלסת שלי נשמטת ואני מסתובבת אל סיקס, משגרת אליה מבט שמבהיר שציניות היא לא בדיחה כשמדובר ב־ אמת.

קארן צוחקת. "טוב, אולי הבנים שיבואו מחר יהיו חמודים ופיכחים."

נראה שאין עוד סכנה שקארן תשמע את הלב שלי, מפני שהרגע הוא פשוט הפסיק לפעום.

"בנים פיכחים, אה? אני חושבת שאוכל לארגן את זה," סיקס אומרת וקורצת אליי.

"את נשארת לישון?" קארן שואלת אותה ופונה לכיוון הדלת.

סיקס מושכת בכתפיה. "אני חושבת שנישן אצלי הלילה. זה השבוע האחרון שלי במיטה שלי לששת החודשים הקרובים. חוץ מזה, צ'אנינג טייטום מחכה לי בטלוויזיה."

אני מביטה בקארן, הנה זה מתחיל.

"אמא, לא." אני פוסעת לכיוונה ורואה כיצד עיניה מבריקות. "לא, לא, לא." אבל כשאני מגיעה אליה, כבר מאוחר מדי. היא מייללת כמו תינוק. אם יש דבר אחד שאני לא יכולה לסבול, זה בכי. לא מפני שזה הופך אותי לרגשנית, אלא מפני שזה מכעיס אותי. וזה מביך.

"רק עוד אחד," היא אומרת וממהרת לעבר סיקס. היא כבר חיבקה אותה לא פחות מעשר פעמים היום. אני מתחילה לחשוב שהיא יותר עצובה ממני על זה שסיקס עוזבת בעוד כמה ימים. סיקס נענית לחיבוק שלה בפעם האחת־עשרה וקורצת אליי מעבר לכתפה. אני נאלצת לתלוש אותן מהחיבוק כדי שקארן תצא מהחדר שלי.

היא פוסעת בכיוון הדלת ומסתובבת פעם אחרונה. "אני מקווה שתפגשי איזה בחור איטלקי חתיך," היא אומרת לסיקס.

"אני מקווה שאפגוש יותר מאחד," סיקס משיבה בפנים חתומות.

כשהדלת נסגרת מאחורי גבה של קארן, אני מסתובבת, קופצת על המיטה וחובטת בזרועה של סיקס. "את כזאת מנוולת," אני אומרת. "זה לא היה מצחיק. חשבתי שהיא תפסה אותי."

היא צוחקת, תופסת בידי ונעמדת על רגליה. "בואי. יש לי גלידת שוקולד עם מרשמלו."

היא לא צריכה לבקש פעמיים.