פרק 1
אן מרגישה את החומצה גועשת בבטנה ומזדחלת במעלה גרונה. ראשה מסוחרר. היא שתתה יותר מדי. סינתיה מילאה לה את הכוס שוב ושוב כל הערב. אן התכוונה להגביל את עצמה, אבל היא נסחפה בלי למחות - היא לא ידעה איך היא אמורה לעבור את הערב בלי זה. עכשיו אין לה מושג כמה יין שתתה במהלך הארוחה החגיגית האינסופית הזאת. היא תצטרך לשאוב בבוקר את חלב האֵם שלה ולשפוך אותו.
אן נובלת בחומו של ליל הקיץ ומתבוננת במארחת בעיניים מצומצמות. סינתיה מפלרטטת בגלוי עם מרקו, בעלה של אן. למה אן משלימה עם זה? למה גרהאם, בעלה של סינתיה, מאפשר את זה? אן כועסת, אבל מרגישה חסרת אונים. היא לא יודעת איך לשים לזה קץ בלי להיראות פתטית ומגוחכת. כולם קצת שתויים. לכן היא מתעלמת מהעניין, רותחת בשקט ולוגמת מהיין המצונן. את אן חינכו לא לחולל שערוריות, לא למשוך תשומת לב.
סינתיה, לעומת זאת...
כל השלושה - אן, מרקו וגרהאם, בעלה החביב של סינתיה - צופים בה כאילו הם מוקסמים. מרקו במיוחד, הוא לא מסוגל להסיר את מבטו מסינתיה. היא רוכנת קצת קרוב מדי אל מרקו כשהיא מתכופפת כדי למלא לו את הכוס, והמחשוף של חולצתה הצמודה עמוק כל כך עד שמרקו כמעט מחכך את אפו בחריץ שבין שדיה.
אן מזכירה לעצמה שסינתיה מפלרטטת עם כולם. סינתיה ניחנה ביופי שערורייתי עד כדי כך שכנראה היא לא מסוגלת להתאפק.
אבל ככל שאן מתבוננת בהם יותר, כך היא תוהה יותר אם ייתכן שבאמת קורה משהו בין מרקו לסינתיה. אף פעם לא היו לה חשדות כאלה. אולי האלכוהול מעורר בה פרנויה.
לא, היא חושבת לעצמה - הם לא היו מתנהגים כך אילו היה להם מה להסתיר. סינתיה מפלרטטת יותר ממרקו. הוא מוקד תשומת לבה המחמיאה. גם מרקו עצמו כמעט יפה תואר מדי עם שׂערו הכהה והפרוע, עיני השקד שלו וחיוכו המקסים. הוא תמיד מושך תשומת לב. הם זוג מרשים, סינתיה ומרקו. אן אומרת לעצמה להפסיק. היא אומרת לעצמה שברור שמרקו נאמן לה. היא יודעת שהוא מסור לגמרי למשפחה. היא והתינוקת הן כל עולמו. הוא יעמוד לצדה בכל מצב ובכל מחיר - היא שותה עוד לגימת יין - ולא משנה עד כמה העניינים יידרדרו.
אבל כשהיא צופה בסינתיה נמרחת על מרקו, אן הולכת ונעשית חרדה ונסערת. היא עוד סוחבת עליה יותר מעשרה קילו מיותרים מההיריון, שישה חודשים לאחר הלידה. היא חשבה שכבר תחזור לגזרה שהיתה לה לפני ההיריון, אבל זה לוקח לפחות שנה כנראה. היא חייבת להפסיק להסתכל על הצהובונים ליד הקופה במכולת ולהשוות את עצמה לכל האמהות הידועניות האלה, עם המאמנים האישיים, שנראות נפלא אחרי כמה שבועות.
אבל אפילו כשהיא במיטבה, אן לעולם לא תוכל לעמוד בתחרות עם נשים כמו סינתיה, שכנתה הגבוהה והחטובה יותר - עם הרגליים הארוכות, המותניים הצרים, השדיים הגדולים, עור הפורצלן המעודן והשיער הגולש השחור כפחם. סינתיה גם מקפידה תמיד על הופעה מהממת בנעלי עקב ובבגדים סקסיים - אפילו לארוחת ערב חגיגית בביתה בחברתו של זוג אחד בלבד.
אן לא מצליחה להתמקד בשיחה המתנהלת סביבה. היא מפסיקה להקשיב ובוהה באח השיש המגולפת, זהה לזאת שבסלון שלה, מצדו האחר של הקיר המשותף שאן ומרקו חולקים עם סינתיה וגרהאם. הם גרים בבתי לבֵנים טוּריים שנבנו על יסודות איתנים בשלהי המאה התשע־עשרה, אופייניים לעיר הזאת שבצפון מדינת ניו יורק. כל הבתים בטור דומים - סגנון איטלקי, משופצים, יקרים - אלא שביתם של אן ומרקו בקצה הטור, וכל אחד מהבתים משקף הבדלים קלים בעיצוב ובטעם. כל אחד מהם הוא יצירת מופת קטנה.
בתנועה מגושמת שולחת אן יד אל הטלפון הנייד שלה, המונח על שולחן האוכל, ובודקת מה השעה. כמעט אחת בלילה. היא בדקה מה שלומה של התינוקת בחצות. מרקו הלך לבדוק בשתים־עשרה וחצי. אחר כך הוא יצא עם סינתיה לעשן סיגריה בחצר האחורית הקטנה, ואן וגרהאם נשארו לשבת די נבוכים ליד שולחן האוכל המבולגן וניהלו שיחה מקרטעת. היא היתה צריכה לצאת איתם לחצר האחורית, אולי יש שם רוח קלה. אבל היא לא יצאה כי גרהאם לא אוהב עשן של סיגריות סביבו, וזה גס רוח או לפחות חסר התחשבות להשאיר שם את גרהאם לגמרי לבדו כשהוא המארח. ולכן היא נשארה, מתוך נימוס. גרהאם, פרוטסטנטי ולבן כמוה, אדיב ללא דופי. זו תעלומה בעיניה מדוע התחתן עם זנזונת כמו סינתיה. סינתיה ומרקו חזרו מהחצר כמה דקות קודם לכן, ואן כבר רוצה נואשות ללכת, גם אם כל השאר עדיין נהנים.
היא מעיפה מבט באינטרקום לתינוק העומד בקצה השולחן, שהנורית האדומה הקטנה שלו זוהרת כמו קצה של סיגריה. צג המעקב מנופץ - היא הפילה את המכשיר כמה ימים קודם לכן, ומרקו עוד לא הספיק להחליף אותו - אבל השמע עדיין פועל. פתאום עולים בה ספקות, היא מרגישה עד כמה כל העניין הזה לא תקין. מי הולך לארוחת ערב חגיגית בבית הסמוך ומשאיר את התינוק שלו לבד בבית? איזה מין אמא עושה דבר כזה? היא מרגישה את המצוקה המוכרת מתעוררת בה - היא לא אמא טובה.
אז מה אם הבייביסיטר ביטלה? הם היו צריכים להביא איתם את קוֹרָה ולהשכיב אותה בלול התינוקות הנייד, אבל סינתיה אמרה לא להביא ילדים. זה ערב למבוגרים, לכבוד יום הולדתו של גרהאם. וזו עוד סיבה שבגללה אן הפסיקה לחבב את סינתיה, שהיתה פעם חברה טובה - סינתיה לא ידידותית לתינוקות. מי מסוגל להגיד שתינוקת בת חצי שנה לא רצויה בארוחת ערב חגיגית? ואיך בכלל הניחה אן למרקו לשכנע אותה שזה בסדר? זה חוסר אחריות. היא תוהה מה יגידו הנשים האחרות בקבוצת האמהות שלה אם תספר להן על זה אי פעם. השארנו את התינוקת שלנו, בת חצי שנה, לבד בבית, והלכנו לארוחת ערב חגיגית אצל השכנים. היא רואה בדמיונה את הפה של כולן נפער בהלם, את השתיקה הנבוכה. אבל היא לעולם לא תגלה להן. הן ינדו אותה.
היא ומרקו התווכחו על זה לפני שיצאו. כשהבייביסיטר התקשרה וביטלה, אן הציעה שתישאר בבית עם התינוקת - ממילא היא לא רצתה ללכת לארוחה. אבל מרקו לא היה מוכן לשמוע על זה.
"את לא יכולה סתם להישאר בבית," הוא התעקש כשהתווכחו במטבח.
"אין לי בעיה להישאר בבית," היא אמרה בשקט. היא לא רצתה שסינתיה תשמע אותם דרך הקיר המשותף כשהם מתווכחים אם ללכת למסיבה שלה.
"יהיה לך טוב לצאת קצת," התריס מרקו והנמיך גם הוא את קולו. ואז הוסיף, "את יודעת מה אמרה הרופאה."
במהלך כל הערב היא ניסתה להגיע למסקנה אם אותה הערה אחרונה נאמרה מתוך רשעות או מתוך אנוכיות, או שהוא פשוט ניסה לעזור. בסופו של דבר היא נכנעה. מרקו שִכנע אותה שאם ייקחו את האינטרקום לבית השכן הם ישמעו את התינוקת בכל פעם שתתנועע או תתעורר. הם ילכו לבדוק מה שלומה כל חצי שעה. שום דבר רע לא יקרה.
השעה אחת. האם כדאי שתלך עכשיו לבדוק מה עם קורָה, או שפשוט תנסה לשכנע את מרקו ללכת כבר? היא רוצה לחזור הביתה ולהיכנס למיטה. היא רוצה שהערב הזה יסתיים.
היא מושכת את זרועו של בעלה. "מרקו," היא מדרבנת אותו. "אנחנו צריכים ללכת. כבר אחת בלילה."
"אוי, אל תלכו עוד," אומרת סינתיה. "לא כל כך מאוחר!" ברור שהיא לא רוצה שהמסיבה תסתיים. היא לא רוצה שמרקו ילך. אבל בכלל לא אכפת לה שאן תלך, אן די בטוחה בזה.
"אולי בשבילך לא," אומרת אן ומצליחה להישמע קצת קשוחה אף־על פי שהיא שיכורה, "אבל אני צריכה לקום מוקדם כדי להאכיל את התינוקת."
"איזו מסכנה," אומרת סינתיה, ומשום מה זה מרתיח את אן. לסינתיה אין ילדים והיא מעולם לא רצתה ילדים. לה ולגרהאם אין ילדים מתוך בחירה.
קשה לשכנע את מרקו לעזוב את החגיגה. הוא נראה נחוש בדעתו להישאר. הוא נהנה מדי, אבל אן מתחילה להיכנס ללחץ.
"רק עוד אחת," אומר מרקו לסינתיה, מגביה את הכוס שלו ומתחמק ממבטה של אשתו.
הוא במצב רוח עליז ונמרץ באופן מוזר הערב - זה נראה כמעט מאולץ. אן תוהה למה. בזמן האחרון הוא היה שקט בבית. שקוע בהרהורים, אפילו מצוברח. אבל הערב, יחד עם סינתיה, הוא הרוח החיה במסיבה. כבר די הרבה זמן אן מרגישה שמשהו לא כשורה. הלוואי שהיה מגלה לה מה העניין. בזמן האחרון הוא כמעט לא מספר לה שום דבר. הוא לא משתף אותה, או אולי הוא מתרחק ממנה בגלל הדיכאון שלה, ה"בייבי בּלוּז". הוא מאוכזב ממנה. מי לא? ברור שהערב הוא מעדיף את סינתיה היפה, התוססת והזוהרת.
אן שמה לב מה השעה ומאבדת כל טיפת סבלנות. "אני הולכת. הייתי אמורה לבדוק מה שלום התינוקת בשעה אחת." היא מביטה במרקו. "אתה תישאר כמה שבא לך," היא מוסיפה בקול מתוח. מרקו נועץ בה מבט נוקב בעיניים נוצצות. לפתע אן חושבת שהוא בכלל לא נראה שיכור כל כך, אבל היא עצמה מרגישה מסוחררת. האם הם עומדים להתווכח על זה? לעיני השכנים? באמת? אן מתחילה לחפש במבטה את התיק שלה, מרימה את האינטרקום, קולטת שהוא מחובר לשקע בקיר ומתכופפת לנתק אותו, מודעת לכך שכל הנוכחים סביב השולחן בוהים בשתיקה בתחת הגדול שלה. טוב, שיסתכלו. היא מרגישה שהם חוברים נגדה, רואים בה מחרבת שמחות. דמעות מתחילות לצרוב בעיניה אבל היא כובשת אותן. היא לא רוצה לפרוץ בבכי לעיני כולם. סינתיה וגרהאם לא יודעים על הדיכאון לאחר הלידה. הם לא יבינו. אן ומרקו לא סיפרו על זה לאף אחד, חוץ מלאמה של אן. לא מזמן אן גילתה לה את הסוד. היא יודעת שאמה לא תספר לאיש, גם לא לאביה. אן רוצה שאף אחד אחר לא יֵדע על כך וחושדת שגם מרקו לא רוצה שיֵדעו, אם כי הוא לא אמר את זה במפורש. אבל זה מתיש להעמיד פנים כל הזמן.
בזמן שגבה מופנה אליו, היא שומעת על פי נימת קולו של מרקו שהוא שינה את דעתו.
"את צודקת. כבר מאוחר, אנחנו צריכים ללכת," הוא אומר. היא שומעת אותו מניח את כוס היין על השולחן מאחוריה.
אן מסתובבת ומסיטה בגב כף ידה שיער מעיניה. היא זקוקה נואשות לתספורת. היא מחייכת חיוך מזויף ואומרת, "בפעם הבאה תורֵנו לארח." ומוסיפה ללא מילים, אתם יכולים לבוא לבית שלנו, שם הילדה שלנו גרה איתנו, ואני מקווה שהיא תבכה כל הלילה ותהרוס לכם את הערב. אני אזמין אתכם בכוונה רק כשיתחילו לצמוח לה שיניים.
לאחר מכן הם עוזבים במהירות. הם לא צריכים לאסוף ציוד תינוקות, רק את עצמם, את התיק של אן ואת האינטרקום שהיא דוחפת לתיק. סינתיה נראית מעוצבנת מהעזיבה החפוזה. גרהאם נראה שווה נפש. הם עושים את דרכם החוצה דרך דלת הכניסה הכבדה והמרשימה ובמורד המדרגות. אן נאחזת במעקה המגולף המסוגנן כדי לשמור על שיווי המשקל. אחרי כמה צעדים על המדרכה הם מגיעים אל מדרגות הכניסה של ביתם, בעל המעקה הדומה ודלת הכניסה המרשימה באותה מידה. אן הולכת קצת לפני מרקו בלי לדבר. יכול להיות שלא תדבר איתו כל הלילה. היא צועדת במעלה המדרגות ונעצרת בבת אחת.
"מה?" שואל מרקו, שעולה מאחוריה, בקול מתוח.
אן בוהה. דלת הכניסה פתוחה חלקית, יש שם מרווח של עשרה סנטימטרים.
"אני יודעת שנעלתי אותה!" אומרת אן בקול צורמני.
מרקו אומר בקצרה, "אולי שכחת. שתית הרבה."
אבל אן לא מקשיבה לו. היא כבר בפנים, והיא רצה במעלה המדרגות ולאורך המסדרון אל חדרה של התינוקת, ומרקו בעקבותיה.
כשהיא מגיעה לחדרה של התינוקת ורואה את מיטת התינוק הריקה, היא צורחת.
yaelhar –
הזוג מהבית השכן
עד למחצית הספר הזה הוא היה מותח למדי: הורים צעירים לתינוקת בת חמישה חודשים, מוזמנים לארוחת ערב חגיגית אצל השכנים, שהם טיפה יותר מבוגרים וללא ילדים. ההזמנה היא “בלי ילדים, בבקשה”. הבייביסיטר מבטלת ברגע האחרון. הפיתרון – במקום תינוקת הם יקחו את האינטרקום, יקפצו כל חצי שעה לבדוק מה שלומה, מה כבר יכול לקרות במרחק של 50 מטר? ובכן הכל פעל כמתוכנן: ההורים השתכרו קצת, קפצו כל חצי שעה לבדוק, האכילו, החליפו חיתול וכשחזרו אחרי אחת אחר חצות הביתה גילו שהתינוקת נעלמה.
יש איזה קטע בחלק מספרי המתח, של ניסיון לסגור את כל הקצוות ולהדק. זאת אומרת – דמויות שלכאורה אין בינהן קשר מתגלות כקשורות בינהן. אנשים שנראים אוהבים ודואגים הם בעצם אויבים, נשואים נפרדים למרות שהם נראים זוג יונים, וכך הסיפור מסתדר סביב עצמו וסופו נראה כאילו הרעים חוברים עם רעים ובאים על עונשם, הטובים יזכו לגמול. ואלה שבאמצע? מעשיהם לא יישפטו בחומרה, כי הם כבר סבלו מספיק.
כאמור ספר שמותח בחציו. אבל – גם חצי ספר מתח אינו טריוויאלי, לא “עוצר נשימה”, לא “תהפוכות מפתיעות”. סביר.