הזכות להאיר – מדריך מעשי למסע הרוחני

פתח דבר

כולנו יצורים מוארים. נקודה

סבי, הלל כהן, לא נשאל כילד בשואה מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. הוא נולד בהונגריה בתחילת המאה ה־20, והיה נער צעיר בשלהי מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי. כדי לשרוד במחנה הכפייה שאליו נשלח עם אביו, בפאתי וינה שבאוסטריה, הוא היה חייב להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב.

אם הנאצים חיפשו טבח, הוא התנדב. כשהם רצו סנדלר, הוא קפץ. לצבוע צוללות, הוא נבחר. מיותר לציין שהוא לא ידע דבר וחצי דבר על בישול, חיבור סוליות למגפי הנאצים, או צביעת צוללות עם חומר רעיל במיוחד שאלו שנשמו אותו מתו כמעט במקום, אבל משהו חזק ממנו, ממעמקי נשמתו, העניק לו את התושייה, ההתמדה והאומץ להתנדב ולעשות את כל הדברים הללו ואולי בזכות כך גם למצוא חן בעיני מפקד המחנה. כל אלו אפשרו לו, גם בתנאים הכי קשים ובלתי נתפסים, לשמור על אורו הפנימי, ולהאיר ממנו החוצה.

הוא פיתח שיטה להבריח מזון ותרופות מדי יום, דרך אספקת האוכל למטבח של המחנה. באחת הנסיעות מחוץ למחנה הוא קיבל הזדמנות חד פעמית מקצין נאצי אוסטרי, שהייתה כמעט התאבדות: לקפוץ דרך חלון שבור לתוך בית, שבו אוחסנו כל תשמישי הקדושה שנאספו מיהודי וינה, לשלוף שני שופרות ושני מחזורי תפילה, להעביר סט אחד למחנה סמוך ואת הסט השני להגניב למחנה. כך יכול היה אביו הרב לקיים מצוות תקיעה בשופר ליום הכיפורים ולתת תקווה לאנשים הרבים במחנה, לנוכח הידיעות והשמועות שכבר החלו להגיע על השמדת העם היהודי. הוא הספיק לברוח וגם להיתפס, לשרוד עינויים קשים ויום לפני התאריך המיועד של ההוצאה להורג להתאחד עם אביו ולקבל את חייו במתנה.

הוא שרד את הזוועות, עלה לארץ בלא כלום, נלחם בכל המלחמות להקמתה של מדינת ישראל ולהגנה עליה, וכל חייו היה סמל חי ונושם לאהבה ולנתינה, אף שהכול נלקח ממנו כילד וכנער. במובנים רבים, אפשר לומר שהוא היה מואר, או שהתעורר מהאימה הנוראית שעבר כנער צעיר.

מה רצית להיות כשתהיה גדול? מה את רצית?

טייס?

נוירוכירורגית?

רקדן?

עורכת דין מצליחה?

היום, אם נשאל ילדים סביבנו, הם בטח יענו שהם רוצים להיות מעצבי משחקים או מפתחי אפליקציות, או אולי פשוט משפיענים, עם מיליון עוקבים באינסטה או בטיקטוק.

אני רוצה להיות מוארת!

זה מה שכל ילד וילדה, נערה ונער, איש ואישה צריכים לשאוף אליו בימים אלו, בעידן שבו אנו חיים וחיות. אבל רגע, בואו נדייק, אפילו המילה ״רוצה״ או ״שואפת״ מיותרת, מיד נבין מדוע.

לפני עשרים שנה, כשהתחלתי את המסע הארוך והמרתק פנימה, בעקבות טראומת הגירושים של ההורים שלי שנפרדו אחרי 30 שנות נישואין, היה ידוע שרק מעטים, יחידי סגולה, יכולים להשיג הארה בחיים האלה.

אז זה דרש גלגולים רבים (בהינדואיזם ובבודהיזם אנו קוראים לכך סמסקרות) כדי להגיע לשם והיה כרוך בצעדים משמעותיים, כמו עזיבת חיי היומיום, התבודדות של שנים במערה במזרח אסיה או במקום נידח אחר בעולם, וישיבה במדיטציה או בתרגול רוחני אחר לפרקי זמן ממושכים.

ובכן, היום אני כאן כדי לספר לך סוד:

כולנו יצורים מוארים, נקודה.

ישנו סיפור זן ידוע שאיני יודעת מהו מקורו. מסופר על אחד מתלמידיו של הבודהה שניגש אליו וביקש: "מאסטר, אני רוצה להשיג הארה." הבודהה הביט בו בעיניים טובות ואמר, "ראשית, הסר 'אני' — זהו האגו. לאחר מכן, הסר 'רוצה', זוהי התשוקה. מה שנשאר הוא ההארה." התלמיד עמד בדממה, מהרהר בחוכמה העמוקה שבדברי הבודהה.

אנחנו נשמות שבחרו להתגשם בגוף פיזי, כבני אדם, בני אנוש בכדור הארץ — ולא כמו שרובנו חושבים, שאנו בני אדם החווים מעת לעת חוויות רוחניות. האור וההארה הם פשוט כאן בתוכנו, רק חבויים מעינינו הפיזיות.

אוצרות חבויים

בואו נדמיין לרגע שאנו עומדים בתוך חדר חשוך לחלוטין, ללא אור. עינינו אינן רואות דבר והמוח שלנו עלול לחשוב שאין שם כלום. כעת, מה אם אומר לך, שיש שם נר וגפרור בהישג יד? נדליק את הנר, ולהפתעתנו הרבה נראה שהחדר מלא אוצרות: אושר, שפע, סיפוק, הצלחה, בריאות, חמלה, שלווה — כל מה שאי פעם רצית או חלמת עליו, ודברים שלא העלית על דעתך, מעבר לדמיון שלי ושלך — הכול שם.

אור הנר הוא מטאפורה למה שעלינו לעשות כדי שנוכל לראות ולחוות את כל מה שיש עמוק בתוכנו. האוצרות האינסופיים שבתוכנו עשויים להיות מוסתרים. יכול להיות שאף אחד מעולם לא אמר לנו איך להדליק את האור ולחוות את כל מה שיש כאן ועכשיו.

יש כאלה שיאמרו לך שצריך להתפלל כל יום, לקיים מצווה כזו או אחרת, לעבוד אלוהים כזה או אחר, אחרים יאמרו שיש לצום זמן רב או למדוט במערה ימים או חודשים. זה אולי היה נכון בעבר, אבל היום אני כאן לספר לך סוד נוסף:

כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לבחור את הדרך שלנו להארה.

זה יכול לקרות באופן מיידי ופתאומי, או שזה יכול לקחת זמן רב יותר. המסע הוא שחשוב, ולא המטרה הסופית. המטרה הסופית היא סוף המשחק של השלב הנוכחי, כאשר נשאף את נשימתנו האחרונה ונמשיך הלאה לשלב הבא כנשמה.

אז מוכנים לצלול עוד לעומק, לשמוע את הסיפור שלי, לקבל את המסרים והמידעים שיסייעו לכולנו לחיות חיים שבהם נוכל להכיל ולהביא עוד מהאור שלנו — ואז להאיר אותו החוצה לעוד אנשים סביבנו?

כיצד הספר בנוי?

הספר מורכב מעשרה שערים, כאשר בכל שער מובא לרוב התקשור המקורי והתמציתי משנת 2013 ואחריו התקשור החדש והמורחב. משם נשזר לו הסיפור האישי שלי שמסביר כיצד המסרים והמידעים הללו נכנסו לחיי ונחוו בהם. בסיום הפרק מופיעה מדיטציה או אקטיבציה לתרגול עבורך, וכן ברקוד לסריקה שיוביל אותך היישר להקלטת המדיטציה בקולי.

כמה מילים חשובות על מדיטציה ותרגולה

בספרו "מדיטציה וקבלה" (בהוצאת רוח ישראל — ארגמן, 1995, מאנגלית: אריה ואלה רוטנברג), מסביר אריה קפלן שמדיטציה היא אמצעי להשגת חירות רוחנית ושיטותיה המובנות נועדו לשחרר את האדם מכבלי החומריות ולהעלותו לרבדים רוחניים גבוהים. אני אוהבת את ההגדרה הזו, אבל רוצה להוסיף, שהיום מבינה אני כי אין עליי להשתחרר משום דבר, אלא דווקא לאמץ את הרוח אל כל כולי, אל הגוף שלי, אל החיים שלי, אל מערכות היחסים שלי, אל היומיום שלי, לעגן אותה ולגלם אותה.

יש אינסוף דרכים ושיטות לתרגול מדיטציה, אולי כמספר האנשים בעולם, ולכן אנשים שונים יימשכו לתרגולים מסוגים שונים. יהיו כאלו שיעדיפו מדיטציה מונחית או דמיון מודרך, כאלו שירצו רק את השקט, או התרכזות בנשימה או באובייקט מסוים, אחרים שיעדיפו שעה מסוימת ביום, במקום מסוים קבוע שרק בו יש לשבת, בתנוחה כזו או אחרת. היום, אחרי עשרים שנות תרגול רוחני, אינספור שעות מדיטציה, למידה, הוראה ותרגול עם מורים רוחניים בכל העולם וממגוון שיטות ומסורות, איני חושבת שיש לאופן התרגול חשיבות כזו גדולה, מה שחשוב הוא פשוט להכניס את תרגול המדיטציה לתוך חייך.

כיצד לעבוד עם הספר?

הספר הוא מתנה עבורך ולכן אופן השימוש בו כולו בידך. נראה לי כי ניתן לעבוד עם התכנים והמסרים באופנים הבאים, אחד מהם או כולם יחדיו:

הדרך הראשונה היא לצלול לעומק ולקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו, כמובן בקצב המדויק לך.

הדרך השנייה היא להתבונן בפרקי הספר בתוכן העניינים, ולבחור בפרק שנוגע לאזור מסוים בחיים שלך, שמאתגר ומבקש כעת ריפוי או התייחסות ואז להעמיק בפרק המסוים, לקרוא את המסר ואת השיתוף האישי שלי ולתרגל את המדיטציה או האקטיבציה.

הדרך השלישית היא פשוט להשתמש בו כמעין מדריך מסרים אינטואיטיבי, באופן הדומה לשימוש בקלפי מסרים: לשאול שאלה, להפנותה אל היקום, אל הבריאה, ואז פשוט לפתוח את הספר בדף ובפרק המסויים שנפתח מעצמו, וממנו לשאוב את התשובה, הכלים והמסרים המדויקים לך באותו הרגע.

גם היום, כאשר אני יושבת בביתי שמעבר לים בקיץ 2024, קוראת ועמלה על עריכת הספר, אני לעיתים חוזרת וקוראת מסרים שהתקבלו דרכי כבר בשנת 2013, והם עדיין מרגשים אותי. זה כאילו עכשיו יושבת אני בחוף הים, במדיטציה, אל מול הגלים, השמיים והעננים, ומקבלת אותם בזה הרגע.

המסרים והמידע כולם תמיד מקודדים לזמן הווה, לרגע הזה, ולמה שהינך זקוק.ה להם כעת. הם ״חומר פעיל״, כך הייתה אומרת לי חברתי לכתיבה, אלינה מירקין, מי שעימה חלקתי את הכתבים בפעם הראשונה וליוותה אותי לקראת סוף ההיריון של הבייבי המיוחד הזה.

ועכשיו, אני מזמינה אותך לקחת נשימה עמוקה ורכה פנימה.

לנשוף ברכות החוצה כל מחשבה, כל ציפייה, כל אכזבה, כל אמונה מגבילה.

לקחת נשימה נוספת פנימה, פשוט של אהבה.

לאפשר לעצמך להיות האהבה, ולקרוא ולהקשיב מתוך מרכז הלב.