הזמנים המתים

חרמש ירח דק נטה על צִדו ורצועת ענן שהקיפה אותו דמתה מרחוק לזרוע אוחזת קשת דרוכה. עוֹזְמָה הביטה מבעד לצוהר העגול החפור בקיר הכיפה. לפתע חשה מחנק, דקירות חדות בגבה והתכווצויות בבִטנה. בבת אחת הבינה שהמועד הגיע: "מוקדם מדי, כל כך מוקדם," חלפה מחשבה מהירה, לא רצונית, בראשה. בלִבה עלו חששות לנוכח המראה המוזר שנגלה לה מבעד לצוהר העגול: זרוע חסרת גוף, אוחזת בקשת רוטטת, תרה אחר טרף; נדמה היה שחִצים נשלחים אל גבה ומעמיקים פנימה לתוך גופה. הכאב הלך וגבר עד שמילא את כל ישותה. היא הרגישה כאילו היא מתרחבת וגדלה, כאילו אין היא אלא הכאב הזה, המציף את הגוף ומתפשט הלאה, חסר גבולות, בחלל הכיפה. אי אפשר היה עוד לאמוד את גבולות הגוף: עכשיו היה קיים כביטוי לכוחות אחרים, גדולים ממנה, כוחות בוראים שבישרו שהגיעה עת.

על עמק האבות נחו בדממה כנפי הלַיל הקדום והקשת הדקה והמאיימת עיטרה את ראשו. לשונות אש כתומות נצנצו מפִתחי ארובות, פרחו אל גופו הכהה של הלילה כמו כוכבים קטנים המבקשים לחזור ולמצוא את ביתם שאבד. עוזמה עקבה במבטה אחר הגִצים הזעירים. בגופה התחולל מאבק שהיה שונה מכל מה שידעה אי פעם, אך מסביב המשיך הזמן לזרום במתכונתו הקבועה: אחיה ואחיותיה, בני רִימְבָּלין, אפו לחמים מתוקים לכבוד השנה החדשה. ניצוצות האש שעלו מן הארובות הציתו בדמיונה את מראה הלחם שנבצר ממנה עתה לאפות: גליל צר וארוך, מצופה בשברי בלוט קלופים של אלון. גם היא, כמו חברותיה, יצאה אתמול לחפש אלונים עתיקים, שהניבו פרי טעים, לא מר כמו בלוטי האלונים הצעירים שהשתלטו בעת החדשה על החורשות שמסביב לכפר; אבל עכשיו...

הגוף, שהפך למין כאב מופשט, כמו הלך והתרחק. עוזמה ידעה שהלילה, בפעם הראשונה, תיאלץ לשבור את המסורת: שברי הבלוטים יישארו מונחים על המדף וחגיגות השנה החדשה יחלו בלעדיה. הכוחות שהשתלטו על גופה כבשו את החלל סביב. הכול המה במחזור אחד שתנועתו כתנועת הגלים המתגברת אי שם מעבר לכפר ולעמק, מעבר לגבולות נַנְתִּיקָה, היכן שפִסגות הרכס משתפלות מערבה אל החוף הכסוף. מחשבותיה של עוזמה נדדו אל הדבר הרחוק והלא נודע ההוא, אל משטח המים העצום והכהה, אל הים הגדול שבו, כך מספרים, נחשולים נשברים וקצף לבן מלחש ורוח הלילה אוספת את מלמולי הגלים ונושאת אותם עִמה; הרוח אוספת את הקולות הזרים ונושאת אותם אל הכפר החבוי ברכס, והם חודרים מבעד לאשנב העגול של הכיפה ומציתים דמיונות בגוף הקודח. עוזמה התעוררה מתוך ערפילי הדמיון והכאב. עוד מעט, היא ידעה, ייעלמו הקולות, עוף הלילה יאסוף את אברותיו הכהות וזרמים חמים וּוְרודים יתפשטו לאט תחת גופו הקדמון. מאחורי ההרים יעלה איל שקרניו בוערות, רתום לכתר מלכות בוהק, ויטפס בצעד מדוד אל מרכז הרקיע. אז ייעלמו הצללים והיא...

בכל כוחותיה נתמכה בצוהר ומשכה בחבל הקריאה שהשתלשל לצִדו, על פני הקיר החיצוני של הכיפה. קריאתה טיפסה דרך מנוף וגלגלת אל הגג, אל פעמון שעִם דִנדונו היה מותח את מערכת חבלי הקריאה המשוכים בין הגגות של כיפות בני רִימְבָּלין. משיכת החבל שהניעה את הפעמון הסירה באותה עת מכסה ברזל מעל לפיד הקבוע בגג. כך ניתן לזהות את הכיפה שממנה קוראים לעזרה. לקול הפעמונים המהדהדים בזה אחר זה ברחבי הכפר ומרוצת רגלים שהפֵרה את שתיקת הלילה, פנתה לאחור וצנחה על יצוע העץ. דרגש השינה היה מרופד עלי חורש טריים, עטופים באריג גס שעליו רקום בתפרים גסים גמד אוחז בענף שדמותו נבלעת בתוך יער אלונים. גופה הכבד של עוזמה משך אותה אל תוך היער הרקום: היא השתרעה על הדרגש, ראשה סחרחר, וליטפה את בטנה, ספק מנחמת ספק מזהירה את הגוף שהקדים את המועד: "עוד מעט... הם באים... חכה רק עוד קצת..."

אוּנידי נולד ביום היריד האחרון. במועד זה חוגגים בני רימְבָּלין את ראשיתה של שנה חדשה: המולת יריד הקיץ, המתחיל ביום שבו מופיע הענן הראשון באופק הכפר, מגיעה באותו יום לשיאה. קיץ לוהט, שארך מחצית השנה, ששלח חניתות בוערות משמיים בורקים והצית אש באדמה הסדוקה, מגיע אל קִצו. להקות חולפות של ציפורים נודדות, שליוו את בני רִימְבָּלין המשתעשעים בשעשועי היריד, מבשרות על החורף הרודף אחריהן. נתיבן הולך בכיוון דרום־מערב, מעל העמק שבו מפוזרות הכיפות של בני רימבלין, ובעקבותיהן שועט החורף: מאחורי פסגותיה הצפוניות של נַנְתִּיקָה, רחוק לכאורה מן העמק החבוי לו במרכז חבל הארץ ההררי, הולכים ומצטברים עננים. זרועותיהם האפורות נשלחות קדימה בין הפסגות ומתקדמות לכיוון הכפר. תוך שבוע, בין יומו הראשון של היריד ליומו האחרון, סוגרים העננים על העמק. כך, לצל רציו של החורף, מתנהל היריד בשאון ובהמולה גדולה. אך בשעה שחוגגים בני רימבלין את ראשית השנה כבר דרוכים הם לקראת גשמי החורף. סוף היריד הוא סוף הקיץ: אחריו יעלם בבת־אחת השמש הבורק שבשעת החגיגות קרניו החזקות מכות עדיין על גג ספריית האבות שבמרכז הכפר. תחת כנפי הליל הקדום יתקדמו, יתקדרו וירעימו העננים ועם בוקר יהיה הכפר נתון בידי חָרוֹן, השׂר הסוער של החורף.

אך אוּנידי נולד בזמן היריד וקרני השמש, שפלשו אל הכיפה בה ישן לצד אִמו, שוטטו על עורו החיוור ועל שיערו הבהיר והשוטף. צלילי החגיגות חדרו אל הכיפה: חצוצרות המצעד, צהלות משתה הבוקר, השירים העתיקים וצִלצולי החרבות; עוד מעט, כִּבְכל שנה, יציגו בני הכפר שִחזור של הקרב הקדום שהתרחש אי אז במישור האבות, זה הקרב שחתם את תקופת העת התיכונה ובעקבותיו נוסד הכפר. שמש הקיץ העז לא העיב על שמחת היריד, גם לא צִלֵי העבים שהמתינו במדרונות ההרים סביב העמק. בעיני עֵינָן, האב הטרי, נדמו הללו להד רפה, רחוק וקלוש שחדר לתוך הכיפה מבעד לפתחי המאור שבגג הקמור. הוא התבונן בעוזמה הישנה, שלווה ולאה, ובבנו החיוור שפניו מוארות. אחר כך הסתובב אל הצוהר העגול שבקיר הכיפה והביט בחורש הסוגר על הכפר ממערב. מחשבותיו נשאו אותו אל מעבר לגבולות הכפר, אל ננתיקה הרחבה שבין חורשיה נחבא העמק. הוא חש בשינוי העונות. שוב פנה פנימה, אל בחירת לִבו ובנו המקדים, בהיר השיער, ששכב בחיקה וכמו נמזג בגופה, ולאחר רגע סובב מחדש את ראשו אל החורש שבחוץ. גופו נע מצד לצד ללא מנוח. כבר מחר יתנפל חָרוֹן שׂר החורף על הכפר, חלף הִרהור בינו לבינו. הוא, עינן, יאטום את האשנב החפור בקיר, ידליק את גִזרי העץ בַּכירה, ובתוך הכיפה שהייתה ביתם של שניים יתכרבלו שלושה בני משפחה אחת; לא, אין ממה לחשוש: הכיפה מוכנה לקראת החורף.

עיניו של עֵינָן שוטטו ללא מטרה על פני החורש ודמיונו צייר לו את מסעות הרוח הקרה הצפויה להגיע לכפר. לבסוף נמוגו החלומות המעורפלים ומבטו נח על פני אלון גבוה, שבלוטיו כבר מתעגלים, ובת זוגו האֵלָה, שהצבע הסגול של פֵרותיה העיד שתהליך הבשלתם קרוב לסיומו. ממרחק הגיע אליו קולו של המשורר הנודד שהגיע הבוקר לכפר לחגיגות ראשית השנה, והתכונן למלאכת הסיפור על אודות העידן העתיק; סיפור שפרקיו מתחדשים מדי שנה בשנה מתוך הדִקלום הקצוב ורקיעות רגליו של המשורר, הענודות פעמוני כסף ומצילות נחושת דקה.

"מי יודע היכן שוטט, הנודד הזה, לפני שהגיע לכפר," הִרהר עינן. "אולי הרחיק מעבר לגבולות ננתיקה? ובכל זאת, הופיע בכפר בדיוק היום, בראשית השנה, כמו כל האחרים שהיו לפניו ויהיו אחריו. מי יודע מהיכן באים ולאן ממשיכים המשוררים האלה."

"הארץ אחת, אבל תושביה רבים ונופה משתנה," נזכר לפתע עינן בדברים שאמר לו אביו, דַּעְתָּן. האם התכוון אביו לגבולותיה של ננתיקה? ואולי חשב על חבלי ארץ רחוקים עוד יותר, לא מוכרים כלל? דמות אביו, שממנו נפרד לפני מספר ירחים, הצטיירה בעיני רוחו.

דבריו של דַּעְתָּן שצצו בראשו פתאום, הולידו בעינן רצף חדש של הִרהורים. כמו אביו היה אף הוא, כמובן, מָגֵן הספרייה: אוצֵר מורשת העבר, אחראי למלאכת הפִענוח, ההעתקה והשימור של הכתבים העתיקים, כל שנותר מהספרייה העתיקה שנִשׂרפה ועבר מדור לדור עד שהגיע למשכנו הנוכחי בספריית האבות. "דעתן," חשב עינן, "ראה בשרידים יותר ממה שאני יכול לראות, גם זה סימן להתרחקות העבר, לאָבדנו... העידן העתיק מת מזמן ואפילו זִכרוֹ כבר אובד... הוא ידע לקרוא, לקרוא באמת, לא כמוני... לחדור אל כתבי העבר דווקא מתוך ההווה כדי לראות את העתיד לבוא..."

במעמקי הכרתו חשב עינן על כך שאוּנידי, בנו עצמו ובשרו, הקדים ויצא מבטן אִמו לאחר תשעה ירחים בלבד, שלושה ירחים טרם זמנו. לידה מוקדמת זו הייתה תופעה חסרת תקדים בכפר, אבל דברים שאמר פעם דעתן, בהם קשר את הנאמר בקטעי ארכיון עתיקים לעתיד משפחתו, התבררו בדיעבד כמנבאים את הלידה המוקדמת הזאת. מה עוד אמר אביו? אולי ידע דעתן דברים נוספים? ואיך יתכן שהמילים משנות את משמעותן? נדמה כאילו אחרי שאוּנידי נולד, נולדו מחדש המילים. אפשר היה להבין אותן אחרת לגמרי...

"הדברים אינם משתנים ועם זאת הם גם אחרים," דימה עינן לשמוע את קולו של אביו. הוא נזכר איך היה האב מתחיל להסביר לו שההווה תלוי בעבר, אך גם העבר תלוי בהווה: שכן רק בגבולות ההווה יכולים בני רימבלין לקרוא את מילות העבר. לכן, אמר דעתן, הדברים אינם משתנים ועם זאת הם גם אחרים, כי ההווה המשתנה משנה גם אותם. לרגע אחד הרגיש עינן שוב כבנו הצעיר של דַּעְתָּן, מגן הכפר הישיש. יראת הכבוד לאביו התעוררה בקִרבו, אך אליה התלוותה כתמיד עייפות גדולה מדברים שאינו יכול להבין, שלא הבין, שלא יבין לעולם... כן, דעתן אביו, שידע לנסח יפה כל כך את דבריו...

עינן פקח את עיניו: כלל לא שם לב שעצם אותן ושקע בחלומות. מבטו סרק את הנוף המוכר: מבעד לצוהר העגול נפרש גבולו המערבי של העמק המוקף ביערות. כפי שמספרות עדויות כתובות שהוא קורא שוב ושוב בתוקף תפקידו, בסוף העת התיכונה, לאחר הקרבות, התאחדו בני רִים וּבָּלִין הנותרים לשבט אחד ואימצו שם אחד. את הכפר המשותף החדש הקימו ממערב למישור עליו נפלו אבות, אחים ובנים. שרשרת חדשה של מנהיגים קמה לכפר: מְגִנֵּי הספרייה. תפקידם היה לשמור על מה שנשאר, מורשתם עברה מאב לבן עד שהגיעה אליו. עכשיו, אחרי שאביו אינו עוד, נפל בחלקו התפקיד לשמור. עליו לשמור. לשמור?

נשימותיה של עוזמה התגברו לפתע ועינן הסתובב לעברה. פניה היו חיוורים. הלידה המוקדמת הטביעה בה את חותמה. היא ריחפה על אותה משוכה דקה שם מדמדמת ההכרה בין חלום ומציאות. לולא הייתה מִטִבְעה כה חזקה מי יודע... מָגֵן הספרייה התחלחל לנוכח מחשבותיו. גופו נרעד. מדוע הוא נותן למילים לרוץ ככה, להתפשט כעופרת כהה שמושכת את הגוף מטה? יותר מדי זמן הוא מבלה רק עם מילים, בין המילים, בתוך המילים... כן, בספרייה ליד השולחן הארוך, יום אחר יום וכך כבר... למעלה מעשרים חורפים, כן... הוא חי בין הגווילים העתיקים במרתף היבש והקר למעלה מעשרים חורפים...

"עשרים חורפים," מִלמל האב בשעה שהביט בבן הזעיר ובאֵם הנושמים בזהירות, כאילו הם קשובים להִרהוריו. גופם נראה כאילו לא הופרד עדיין, כאילו נותרו עדיין שלמות אחת. בראשו של עינן חלפה המילה המציינת את המספר עשרים עשוייה מהמון אותיות ישנות; אותיות שכמוהן הוא עמֵל לחבר זו לזו כל השנים במרתף החשוך של הספרייה. מה עשה כל השנים הללו? בן ארבע עשרה היה כשאביו נטל את ידו ולקח אותו אל הספרייה. לטִילְיָה החייכן והֵרוֹן בכובעה הארגמני, חבריו הקרובים שטיילו עִמו אז בגן הכפר, אמר דעתן: "הגיעה העת, עליו ללכת, המילים הכתובות המתינו לו די." עכשיו התגלגל בתוכו המשפט הישן ששינה את חייו והוביל אותו לעשרים שנים של קריאה במרתף החשוך. אלפי אותיות הציפו בבת אחת את ראשו אך הוא הצליח לחבר אותן כך שיבטאו את מה שהרגיש בעומדו מול הדרגש. הוא ניסה לעשות סדר בתוך המהומה הזאת, לפרק את נחיל המילים שזִמזם ללא סוף בראשו, עד שלבסוף חדרו נקישות עקשניות אל בין גלי מחשבותיו הגואים.

עינן התנער, הגיף אחריו את לוח העץ הסוגר על לב הכיפה וחצה בצעדים זריזים את המסדרון הנמוך והמשופע היוצא אל המבוא. ריקוע הנחושת המעוטר שבפתח היה מוסט, כנהוג בימי הקיץ, ולצִדו, מחייך כתמיד, עמד טִילְיָה. השניים פסעו אל ירכתי המבוא וישבו על מדף קרקע מוגבה שלצִדו, כמו בשאר חלל המבוא, היו פזורים שקים וצרורות. בתוך אלה נאספו מזון, צמחי תבלין ומרפא, קיסמי הצתה, עלי חורש טרי, בדים לריפוד ושאר מצרכים הדרושים לכלכלת יושבי הכיפה במשך השנה, וביחוד בחורף הקרב כעת לכפר.

"ישנים?" שאל טיליה ואחז בכתפו של עינן.

"כן," נתחייך סוף־סוף באותו בוקר אביו של אוּנידי, והשמחה שפחד ממנה כל כך הציפה אותו למראה חברו; "ישנים כמו בלוט בתוך הספלול." והוסיף: "בדיוק חשבתי עליך. עליך, על הֵרוֹן ועליי בימים רחוקים."

חיוכו של טיליה נמתח שוב. הוא שיער לאן נדדו מחשבות עינן אך העדיף לא להיכנס בשער שזה עתה נסגר. "ידידי היקר," אמר, "אני מקווה שאתה זוכר, שלמרות כל האירועים האישיים, ואולי דווקא בגללם, מחכים בני הכפר לדבריך בתום החגיגות. אין מה לעשות, אתה מגן הספרייה."

"כן, התפקיד, התפקיד הזה, על כך בדיוק חשבתי," אמר עינן, "על הדרך שבין מרתף הספרייה והכיפה הזאת שלי ושל עוזמה ושל..." – הוא החווה תנועה בידו ולא השלים את המשפט. מיד המשיך: "לא שכחתי, טיליה, לא שכחתי, איך אפשר לשכוח? משורר נודד מנגן באוזניי כל הבוקר ומזכיר לי ואני... כל הבוקר אני מחפש את המילים המתאימות... מילים מתאימות לבוקר זה... בדיוק לחגיגות... אתה מבין טיליה..."

עינן שאף אוויר בחופזה, ונשף בקול, וטיליה הביט בחיוך קל בידיו המתרגשות של חברו, באגרופיו המתנופפים תוך כדי דיבור: כאילו רוגזות הידיים הללו על קירות המבוא הנמוך הכולאים אותן כאן בשעה שהיו צריכות לשוב ולחולל בין דפי הספרים השמורים באוויר היבש של הארכיון, בחיפוש אחר המילים המתאימות...

"... איך הכול קרה פתאום, בלי שום הכנה... ובדיוק היום, זה ממש פלא... והייתי בכלל שם, במרתף, ועזבתי הכול ורצתי לכאן וטוב שזה עבר בשלום, היו רגעים, לפנות בוקר, אתה יודע... טוב, לא חשוב, העיקר: לא שכחתי, ובסוף בטח אמצא מה להגיד, כמו תמיד... משהו כבר יהיה..."

"לא השתנית בכלל," אמר טיליה ולחץ בחיבה בכף ידו הרחבה את כתף חברו הוותיק. "הפתגם הישן כנראה נכון: בלִבו של גמד שנולד כבר נושבות הרוחות שיטלטלו את פֵּרותיו וישאו את זרעיו. אני זוכר אותך בלי הזקן, נושא דברים ומטלטל ידיים בדיוק כמו עכשיו. אז עשית את זה בגן הכפר, אבל בדיוק באותה התרגשות. אני זוכר איך הֵרון הקשיבה לך, הדברים שאמרת כבשו את לִבה כל כך עד שבסוף פרחה ונעלמה. הלוואי שהייתה כאן היום. אם הייתה כאן, אם הייתה חוזרת פתאום, בטח הייתה מסכימה אִתי: כבר אז אפשר היה לדעת שרק תשכלל עוד יותר את התפקיד שירשת מדעתן אביך... טוב, זהו זה, אין לי מה להוסיף. נראה שהכול כשורה: הבן, ועוזמה, שהיא בוודאי עוד חיוורת מעט אך זה ישתנה כבר מחר, אין לך מה לדאוג בעניין זה. אני בטוח שהנאום שלך יהיה נפלא כרגיל. זה הכול, אני נושא רגליים וממהר אל חובותיי."

טיליה סיים בחטף את דבריו ויצא מן המבוא, מנפנף במצנפתו כנהוג. הענבל נחבט קלות בריקוע המתכת המוסט וניגן דנדון פרֵדה בעל צליל ארוך ועדין, שהתפשט מסביב עד שנמוג ונעלם כמו בעל המצנפת עצמו. עינן התמהמה עוד רגע בפתח: בעיני רוחו עלתה דמותו של דעתן הצועד אל הגן באותו יום רחוק בעבר; ואחריה תמונת רעיו, טיליה והרון, שנותרו מאחור, מתבוננים כיצד הוא מתרחק לצד אביו. קומתו כבר הייתה כקומת אביו דעתן ומאז לא השתנה: רק שערו החליף את צבעו ללבן, זקנו התארך וגופו התמלא באלפי ערוצים זעירים. רגע אחד עוד ראה בדמיונו את כובעה הרחב של הרון, כפי שראה אותו אז, ומתחתיו את צל עיניה; אך כבר הסתובב ומיהר פנימה במסדרון המשופע היורד לתוך הקרקע. הוא פתח את לוח העץ הסוגר על לב הכיפה ונכנס אל החלל שבו המשיכו לישון האם והבן. מבטו שוטט באקראי על הקירות הקמורים שסביבו ופתאום הבין שרק עכשיו הוא יודע באמת למה קוראים בני רימבלין לחלל הלא־גדול הזה במרכז הכיפה לב־מחבואין: אפיית הלחם, שתיית יין חרובים בליווי שירים עתיקים, הדרגש המוצע בעלי חורש טריים – כל הדברים שהיו חלק מהעולם הסגור כאן, במרכז הכיפה, הוארו באור לא ידוע, מוכר וזר כאחד. משהו חסר שֵם נחבא כאן, אך נוכחותו מילאה את החלל.

צל צר וארוך פלש לאט מבעד לאשנב העגול אך עינן לא נתן את דעתו לתנועה הזוחלת. קרן שמש שיחקה על פניו של בנו; נדמה היה שאוּנידי מנסה לשלוח ידיים קטנטנות לעומת קרן השמש, להסיטה מפניו. האב המרותק לתנועות הזעירות לא הבחין בנחש המתקדם בדממה על הקיר המשופע גומחות ובליטות, עד שהלה היה קרוב כדי זינוק קצר אל הדרגש. צבעו היה אפור כהה והוא זרם כעופרת בין המדפים הבולטים ומגירות האִחסון שבקיר. נחשים היו נדירים בעמק האבות למעט החָבָקים הצהובים, אך הם לא היוו סכנה כלל, ומחילותיהם עתיקות הימים התפרשו לדעת אחדים הרחק מעבר לעמק. כך ידע כל בן רימבלין שקרא בסִפרו של רֵעוּת, הגיאוגרף האהוב על בני רימבלין, 'גיאוגרפיה של בני רִים וּבָּלין' ולפי השירים העתיקים אצבעותיו של נַאְוּדִין־תֵּן, האל הגדול, אינן אלא חָבָקים, ובני רימבלין היו מיודדים עם יצורים צהובים אלה מִזה דורות. אך נחש זה שגופו כעופרת גולשת בדממה, לא בישר ידידות אלא אימה. עינן, שהבחין בו לפתע, נותר קפוא מרוב תדהמה למשך רגע קצרצר. פרק זמן זה, עד שהתעשת, היה בעוכריו: תנועות ידיו הזעירות של הבן ריתקו את הנחש והוא ריחף כחבל שחור, בוהק ומהיר עד־אין־קץ מול עיניו של האב הטרי, לכיוון אוּנידי. עינן הספיק רק לצעוק. עוזמה, כאילו לא ישנה אך לפני רגע חטוף, הִכתה בימינה כלפי צל המתכת המרחף־ובא־לעברה בעודה מושכת את בן הגמדים הרך בשמאלה אל מאחורי מתניה. הנחש, שהופתע מתנועת בזק זו השקולה לזינוקו, הוסט מעט ונחת בשולי יצוע העץ. כעת כבר היה עינן ער וזריז להפליא. ידיו הרחבות נחתו במהירות סביב בסיס הראש של הנחש, סוגרות עליו כבריח שאין להתירו.

כוחם הרב של הגמדים, המתרכז בכף היד הרחבה, וזריזותם הרבה המחדדת כוח זה בשעת סכנה, עמדו לצִדו של אוּנידי בבוקר הולדתו. כעת היה הנחש תפוס בצבת האב הפוסע אל מחוץ לכיפה. גופו ומנהגו של עינן לבשו רחבות ומוצקות שנעדרו ממנו בדרך כלל. הסכנה שאיימה על בנו השיבה לו את תכונות היסוד של בני גזעו, תכונות שלא הצטיין בהן בדרך כלל: כוח עצום בגוף רחב ומוצק שמתרכז בידיים רחבות. ידיים רחבות אלה כמוהן כפָּנים שניים לגמד: בהן הוא לומד את העולם שסביבו ובעזרתן הוא מודד את הזולת. עוזמה, המרגיעה את הבן שהתעורר, הביטה תוך כדי לחישה בגמד הרחב שצמח מתוך גוף אהובהּ: גאה הייתה שהוא כזה למרות הגווילים העתיקים העוטפים את חייו. היא זכרה את אִמהּ שהזהירה אותה פן תבחר במי שגופו רך כמצע הדשא, וכמו עלעלים קמוטים הוא נתלש ונצרב בשמש. "כל בת רימבלין," אמרה אמהּ, "זקוקה לכוח המגן הטמון בגזעו של בן גמדים, וגזע זה מוטב ששורשיו יהיו באדמה ולא בספרים המתפוררים במרתף הספרייה העבש." רמזים ברורים אלה לא השפיעו על הבת שהביטה מבעד לכריכה אל תוכו של עינן וראתה כמה הוא חזק למרות הקליפה הדקה. עתה ליטפה עוזמה את אוּנידי וראתה איך עינן שב ופוסע אל הדרגש. הוא רכן אליה ואל בנו ולחש את המשפט שלפני מספר רגעים, שנראו כעת כנצח, אמר לו אחֵר: "בלִבו של גמד שנולד, כבר נושבות הרוחות שיטלטלו את פֵּרותיו וישאו את זרעיו. נַאְוּדִין־תֵן, תן וישא בני את תכונות אִמו ולא את שחור הנחש."