הזר בסירת ההצלה

כשמשינו אותו מהמים, לא היתה על גופו ולוּ שריטה אחת. זה היה הדבר הראשון ששמתי לב אליו אצלו. כולנו היינו פצע וחבורה, אבל עליו לא היה כל סימן. עורו היה חלק ושחום כשקד, ושערו הסמיך והכהה היה מדובלל ממי ים. הוא היה חשוף חזה ולא שרירי במיוחד, כבן עשרים, ועיניו היו תכולות כצבע האוקיינוס שאנחנו רואים בדמיוננו כשאנחנו חולמים על חופשה טרופית — לא כמו הגלים האפורים האינסופיים שהקיפו את סירת ההצלה הצפופה הזאת והמתינו לנו כמו קבר פתוח.

סלחי לי על הייאוש הגדול, אהובתי. עברו שלושה ימים מאז טבעה הגלקסי. איש לא בא לחפש אותנו. אני משתדל להישאר חיובי, להאמין שההצלה קרובה, אבל יש לנו מחסור באוכל ובמים. הבחנו בכרישים. אני רואה כניעה בעיניים של רבים פה בסירה. המילים אנחנו נמות נהגו יותר מדי פעמים.

אם זאת גזירת הגורל, אם אכן בא סופי, אני כותב לך עכשיו על דפי המחברת הזאת, אָנָבֶּל, בתקווה שיזדמן לך איכשהו לקרוא אותה כשאני כבר לא אהיה פה. אני חייב לספר לך משהו, ואני חייב לספר גם לעולם.

יכולתי להתחיל בהסבר למה נמצאתי על הגלקסי באותו לילה, או בתוכנית של דוֹבּי, או בתחושת האשמה העמוקה הרובצת עלי עקב ההתפוצצות של היאכטה, אם כי אני לא יכול לדעת מה קרה בדיוק. אבל כרגע הסיפור חייב להתחיל הבוקר, כשמשינו מהמים את הצעיר הזר. הוא לא היה חגור בחגורת הצלה וגם לא החזיק בשום דבר, כשגילינו אותו מתנדנד בין הגלים. הנחנו לו לשאוף אוויר והצגנו את עצמנו, כל אחד ממקומו בסירה.

לֶמבֶּרט, הבוס, דיבר ראשון. הוא אמר, "ג'ייסון למברט, הבעלים של הגלקסי." אחריו בא תורו של נֶווין, הבריטי הגבוה, והוא התנצל, שהוא לא יכול לקום כדי לברך את הבא כראוי כי הוא פצע את רגלו כשניסה להימלט מן הספינה הטובעת. ג'רי רק הנהנה וגלגלה את החבל שבעזרתו משכה פנימה את הבחור. יאניס הציע לחיצת ידיים חלשה. נינה מלמלה, "היי." גברת לַגהארי, האישה מהודו, לא אמרה מילה, נראה שהיא חושדת בחדש שהצטרף לחבורה. זַ'ן פיליפ, הטבח מהאיטי, חייך ואמר, "ברוך הבא, אחי," אבל לא הרים את כף ידו מכתפה של בֶּרנַדֶט, אשתו הישֵנה, שנפצעה מהפיצוץ, נפצעה קשה, אני נוטה לחשוב. הילדה שאנחנו קוראים לה אליס, שלא דיברה מאז מצאנו אותה במים צמודה לכיסא נוח, המשיכה לשתוק.

אני הייתי האחרון. "בֶּנג'י," אמרתי. "קוראים לי בנג'י." מסיבה לא ברורה קולי נתקע בגרוני.

חיכינו שהזר יגיב, אבל הוא רק הסתכל עלינו בעיני איילה. למברט אמר, "יש להניח שהוא בהלם." נווין צעק, "כמה זמן היית במים?" אולי הוא חשב שקול חזק יחזיר אותו למציאות. אבל הבחור לא ענה, ונינה נגעה בכתפו ואמרה, "תודה לאל שמצאנו אותך."

ואז הבחור דיבר סוף־סוף.

"אני הָאֵל," הוא לחש.