החבר’ה הטובים 3: אוברי ודילן

1 אוברי

"חתיכת מניאק דפוק!"

ככה עמדתי בחניה של בית הספר וצעקתי על איזה בחור, שעמד ליד הג'יפ שלו. הכרתי אותו רק משמועות. כפות ידיי היו קפוצות לאגרופים לצידי הגוף וניסיתי בכל הכוח לשמור על קור רוח, לשלוט במזג הסוער שלי, להתנהג כמו ליידי, כמו שחינכו אותי, בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב על פי ההתנהגות שלי באותו רגע. כעס בלתי־נשלט כלפיו הציף את כל גופי והתאפקתי לעמוד בדחף לשלוח אגרוף ישר לפה הדפוק שלו.

דילן מק'גרו.

רק השם שלו גרם לי לרצות להקיא.

שנאתי בחורים כמוהו.

לא ידעתי עליו יותר מדי, אבל האמת היא שלא הייתי צריכה לדעת. בחורים כמוהו דמו מאוד זה לזה. הם התנהגו כאילו הם מגניבים והרגישו שכל מקום שהגיעו אליו שייך להם, כאילו החרא שלהם לא מסריח. הם ידעו איך להבזיק חיוך נערי, שידגיש את גומות החן שלהם בדיוק במידה הנכונה ויעניק להם כרטיס כניסה לתחתונים של כל הבנות שטופות התאווה. מגע אחד שלהם, אקט מחושב של חיזור או כמה שורות של מילים חלקלקות, והבנות התמימות הטיפשות פתחו לפניהם את הרגליים מהר יותר משיכולתי לומר "סומסום היפתח."

זה היה הכי קלישאתי.

כל העסק הזה.

שמעתי מספיק בשביל לדעת שאני צריכה להתרחק מדילן מק'גרו ומההֶרגלים שלו. הייתי רק בתחילת השנה הראשונה שלי בתיכון החדש, אבל הוא כבר היה ידוע לשמצה.

דִי הייתה הבת היחידה שניגשה אליי ביום הראשון ללימודים והתחברנו ממש מהר. היא הייתה חמודה ומצחיקה במין סגנון תמים כזה. כשהיא סיפרה לי שהיא מסתובבת עם דילן מק'גרו סתמתי את הפה. אם אני שמעתי על המוניטין שיצאו לו, הייתי בטוחה שגם היא שמעה עליהם. במיוחד מפני ששניהם גדלו באוק איילנד. היא הייתה צריכה לחיות בבידוד כדי לא לדעת ששום דבר טוב לא יֵצא לה מהבחור הזה.

השמועות האלה היו מאוד גלויות וברורות.

דילן פנה מהג'יפ וגבה אחת שלו הייתה מוגבהת במין ביטחון מופרז. הוא צמצם את עיניו והסתכל עליי. הוא נעמד מולי וגיחך בשובבות. זאת הייתה הפעם הראשונה שעמדתי קרוב לבחור שממש נשפך ממנו סקס. הוא הקרין את זה, הוא נראה גברי גם בלי שהתאמץ. ליקקתי באיטיות את השפתיים כי פתאום התייבש לי הפה. הרגשתי כמו מכושפת. המבט שלו עקב מייד אחר תנועת הלשון שלי, ואני עשיתי פסיעה לאחור בלי שהתכוונתי ושילבתי את הידיים על החזה כדי להרגיש יציבה יותר. ניערתי את הראש כדי להיפטר מתחושת האי־נוחות שהתפשטה בתוכי, כי הרגשתי קצת מאוימת מהנוכחות שלו, שפתאום אפפה אותי.

"אתה כזה מניאק," חזרתי ואמרתי.

הוא שילב את ידיו על החזה והבעת פניו לא השתנתה.

ניסיתי בכל הכוח להתעלם מכך שהתנוחה שעמד בה רק הדגישה כמה הוא גבוה ושרירי. הוא נשען לאחור על הרנגלר השחור שלו, ברגליים משוכלות.

שחצן ויהיר כמו תמיד.

מגרש החניה היה ריק. כולם כבר נסעו הביתה. כולם, חוץ ממני. שעה שלמה הייתי צריכה להקשיב לדִי בוכה במכונית שלה בגלל דילן ואיך שניצל אותה. איך הם עשו סקס כמה פעמים ואיך היא לא מעניינת אותו יותר, איך זרק אותה בדיוק כמו ששמעתי שעשה לכל כך הרבה בנות אחרות. הוא השתמש בהן כאילו היו כלים חד־פעמיים.

דְפוק וזְרוק, זה היה הסגנון שלו.

מניאק.

אחרי שהיא נרגעה סוף־סוף ונסעה במכונית שלה, התחלתי ללכת בחזרה הביתה, אבל אז ראיתי את דילן זורק את ספרי הלימוד שלו למושב האחורי של הג'יפ. אני לא יודעת מה עבר עליי. פשוט הלכתי לכיוונו וצעקתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש. אף פעם לא התקרבתי אליו כל כך. אף פעם לא הסתכלתי עליו, ועד אותו הרגע לא החלפתי איתו אפילו מילה אחת.

"איך יכולת להתנהג ככה לדִי? לא מגיע לה לאכול ממך חרא. היא ממש נחמדה. היא לא כמו הבנות שאתה רגיל אליהן, שמעת? אתה חייב לה התנצלות," אמרתי בנימה של ציווי.

הוא חייך.

הוא. פאקינג. חייך.

"זה מצחיק אותך? אתה נהנה לפגוע בבנות? כמה קווים אתה צריך לחרוט על המיטה שלך, דילן? עוד כמה לא ממש ישנו, נכון?"

הוא נשך את צד השפה שלו בצורה ממגנטת וכריזמטית, והגיע תורי להרים גבה. שנאתי את זה שהוא ניסה להפעיל עליי את מה שהיה אמור להיות הקסם האישי שלו.

"מה, אתה פשוט מתכוון לעמוד שם ולא להגיד כלום? ממש בוגר מצידך, אידיוט."

הוא גיחך בלגלוג. "לא אני התפרצתי פה בהתקף זעם, נכון?" אמר לבסוף בטון דיבור שהיה מחוספס אבל גם נעים.

הקול שלו היה עמוק, עמוק יותר ממה שציפיתי, והיה לו גם ניגון דרומי קל. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו, והייתי משקרת אילו אמרתי שציפיתי לזה. או לכל דבר אחר שקשור בו. חשבתי שידעתי למה לצפות כשניגשתי אליו, אבל הבנתי שטעיתי. וזה לא היה הגיוני בכלל. היתרון היה אמור להיות שלי, לא שלו.

העיניים שלי נפערו בתדהמה. "זה לא התקף זעם, אידיוט. ככה זה כשמישהו בא ואומר לך בפנים את האמת על ההתנהגות המגעילה שלך. תודֶה שהתנהגת בצורה זנותית ותתנצל בפני דִי, והחשבון בינינו ייסגר."

העיניים המתנשאות שלו סרקו את הגוף שלי לכל אורכו. הן התחילו בציפורני הבהונות שלי שהיו צבועות בוורוד, השתהו על החזה שלי ונעצרו בעיניי. היה קשה לקרוא את הבעת פניו וזה רק בלבל אותי עוד יותר. חשבתי שהייתי מוכנה. חשבתי שידעתי עליו את כל מה שאפשר לדעת. חשבתי הרבה דברים, אבל מהר מאוד אדע שלא היה לי מושג לְמה אני נכנסת.

לחשוב שאת יודעת, להניח הנחות, זה היה דבר אחד, אבל כשזה עמד מול הפנים שלך ונעץ בך מבטים, כשהוא הסתכל רק עליי, זה כבר היה משהו לגמרי אחר.

הכול השתנה.

העיניים שלו ננעצו בשלי והציתו בי אש. הוא לא הסתכל עליי. הוא הסתכל לתוכי. לא ציפיתי לזה.

לא הייתי מוכנה לזה.

לנוכחות שלו הייתה הרבה יותר עוצמה מכפי שציפיתי, ולא רציתי להיות אחת מהבנות האלה.

בטח לא עכשיו.

לבסוף הוא הפר את השתיקה המביכה ואמר בטון מתנשא, "החשבון בינינו?" היה סימן שאלה בסוף דבריו והוא חייך חיוך מעוקם, הטה את הראש ושוב סקר אותי מלמעלה למטה.

הסתכלתי עליו בזמן שהוא בלע במבט כל סנטימטר בגוף שלי וגרם לי להרגיש עירומה וחשופה. הוא נשך את השפה התחתונה שלו שוב, כשקלט מה אני מרגישה.

"כן, זה מה שאמרתי."

העיניים שלנו ננעלו במבט.

"אני מוכן להסתכן," ענה ביהירות.

"אלוהים! אתה כזה מניאק דפוק!"

"בייב, אני חושב שכבר הבהרת את זה."

"אני רק אומרת את המובן מאליו. ואתה לא מכחיש כלום."

"בייב –"

"תפסיק לקרוא לי ככה."

הוא הדף את עצמו מהג'יפ והתקרב אליי בנחישות, שאותה יכולתי להרגיש עד העצמות שלי, עם כל פסיעה שעשה. הוא נעמד ממש מולי, התכופף וקירב את הפנים שלו לשלי, יותר מדי קרוב.

"בייב," אמר בניגון הקול האיטי שלו, "אני לא יודע איך קוראים לך, ולמרות ש'כלבה משוגעת' נשמע לי כמו שם מתאים, היה נדמה לי שתעדיפי את 'בייב'." הוא חייך כדי לרכך את המילים הקשות.

משהו בדרך שבה הסתכל עליי גרם לי להרגיש עוד פחות בנוח מכפי שכבר הרגשתי, אם זה בכלל היה אפשרי. אף פעם לא הרגשתי נבוכה כל כך ליד בן. באותו רגע הבנתי שדילן מק'גרו היה שונה, אבל עדיין לא ממש ידעתי באיזה מובן. יכולתי להרגיש שחומות ההגנה שלי עלו יותר ויותר גבוה עם כל רגע שחלף.

"כי אם אנחנו כבר אומרים את המובן מאליו, האמת היא שלא אני באתי והתנפלתי עלייך, נכון?"

לא אמרתי כלום, כי האמת, מה יכולתי לומר? ההתפרצות שלי הייתה ספונטנית. בסך הכול רציתי לתקן את מה שקרה לדִי, אבל התגובה שלו עצרה לי את התנופה.

מניאק.

"ככה חשבתי," הוסיף ואמר כאילו קרא את מחשבותיי. "בתוך חמש דקות קראת לי מניאק דפוק כל כך הרבה פעמים שאני כבר לא יכול לספור, ואני עדיין לא יודע איפה טעיתי. אולי תנסי שוב?"

"כבר אמרתי לך. מה שעשית לדִי. ניצלת אותה."

הוא נענע את הראש מצד לצד וצמצם את עיניו לעומתי. "אני ניצלתי אותה? לא ככה אני זוכר את זה. במקומך הייתי בודק את הסיפור שלה לפני שאת מקריבה את עצמך, מתוקה."

"לא ייאמן, אתה מתכוון להכחיש את זה?"

אני לא יודעת כמה זמן קפאנו במקום, אבל פתאום הוא רכן לפנים, צמצם את המרחק בינינו והחזיר אותי למציאות.

"אני חושב שלא עשינו היכרות כמו שצריך," אמר. לחיו התחככה בלחיי כשהתקרב אל האוזן שלי. הרגשתי את הנשיפה הקלה של נשימתו על צווארי.

"יש לך ריח טוב," לחש והשפתיים שלו ריחפו קרוב־קרוב לעור העדין שמאחורי האוזן שלי. צמרמורות חלפו בכל גופי. הלב שלי האיץ ובגד במוח בגלל המניאק שעמד מולי.

"מה נראה לך?" התפרצתי ובקשיחות הדפתי את עצמי לאחור מהחזה המוצק שלו. הוא לא זז.

"למי אתה חושב את עצמך? אתה לא יכול פשוט ללכת ולרחרח בנות!"

"נדמה לי שזה מה שעשיתי."

"אז ככה זה עובד, דילן? עכשיו, אחרי שהצגת את עצמך, אני אמורה לפתוח את הרגליים שלי לכבודך? כמו כל הבנות האחרות?" אמרתי בלעג בוטה והנחתי לו להבין שהוא לא יכול להפחיד אותי. "אני אגיד לך משהו... אני לא מתרגשת ממך. אתה בסך הכול ילד שמנסה להתנהג כמו גבר, אבל אפילו לא כמו גבר טוב."

הוא גיחך ואמר בעוקצנות, "אין לך מושג מה אני יכול לעשות, מותק. מה דעתך שאראה לך בדיוק איזה גבר אני? יש לי כאן משהו בשביל הפה החמוד והמתחכם שלך." הוא הצביע על הזין שלו.

"איזה שחצן! בן זו –" הוא הרים את האצבע והצמיד אותה אל שפתיי, השתיק אותי, ובקושי התאפקתי שלא לנשוך אותה.

"לקרוא למישהו בשמות זה לא באמת פוגע, מותק, כדאי לך לזכור את זה." הוא משך בצחוק את קצות שערי שהשתחררו ונצמדו ללחיי. "נתתי לך מחמאה, עדיף לך פשוט להגיד תודה." ואחרי שאמר את זה הוא הסתובב ונכנס לג'יפ שלו.

הוא נפנף אותי.

דילן

"וואו!" שאג ג'ייקוב, שחיכה לי בג'יפ, כששילבתי להילוך אחורי בכוח.

"כיסחו למישהו כאן את הצורה," הוא צחק ומחא כפיים שוב ושוב בצורה מעצבנת. "אלוהים, הייתי נותן הרבה כדי לראות את זה עוד פעם, אח שלי!"

"סתום ת'פה!" קראתי.

"את מי מהבנות עצבנת הפעם? ועוד שתיים? פאק, זה שיא חדש אפילו בשבילך." הוא פשוט לא עזב, זאת תמיד הייתה הבעיה עם ג'ייקוב.

"מי זאת הייתה בכלל? היא חדשה כאן? אולי אני צריך להראות לך מה עושים, טמבל.

אני מסמן את היום הזה ביומן – הפעם הראשונה שדילן פאקינג מק'גרו לא הצליח לסגור עסקה."

ג'ייקוב היה חבר ילדות שלי. הוא היה יותר כמו אח בשבילי. ידעתי שהוא יפתח את הפה הגדול שלו ויספר הכול לאוסטין וללוקאס ברגע שנצא מהג'יפ. הכרתי את הבנים האלה מהיום שהגעתי לעולם הזה, ההורים שלנו היו החברים הכי טובים עוד לפני שנולדנו. הם ניצלו כל הזדמנות לרדת עליי, בדיוק כמו שאני עשיתי להם.

ועכשיו הייתה להם תחמושת מושלמת.

קיוויתי שעכברונת תהיה בסביבה והם יפסיקו לפני שאצטרך להפסיק אותם באגרופים. עכברונת הייתה אלכסנדרה, אלכס בקיצור. היא הייתה הדבק שהחזיק אותנו, הבנים, יחד, מאז שהיינו ילדים. היא צעירה מאיתנו בשנתיים, אבל אי אפשר היה לנחש את זה. היא הייתה חכמה יותר מכולנו גם יחד, ליידי אמיתית, היחידה שהכרתי חוץ מאימא שלי.

החתיכה ממגרש החניה צדקה בעניין אחד...

הייתי מניאק. הודיתי בזה בלי להתנצל.

לא הייתה לי סיבה לנסות להכחיש את זה. קיבלתי על עצמי את התואר הזה מזמן. אמרתי מה שחשבתי ולא ניסיתי להמתיק שום דבר. אם פגעתי ברגשות של מישהו ואם לא, זאת הייתה הבעיה שלהם, לא שלי. החיים היו קצרים מדי בשביל לנסות להעמיד פנים שאני מישהו אחר.

אז האם ניצלתי בנות?

פאק, לא!

הן ידעו בדיוק למה הן מכניסות את עצמן. המוניטין שלי היו ידועים לכולם. וקיבלתי יותר זיונים מכולם בזכות זה. תבינו, בנות אוהבות ילדים רעים. את אלה שהן חושבות שהן יצליחו לשנות, את האתגר, את מפירי החוק, את אלה שלא משחקים לפי הכללים. את אלה שמספרים עליהם באגדות, את נסיך הקסם שיסחף אותן והן ירכבו איתו אל עבר השקיעה תוך כדי נעיצת מבטים עמוקים בעיניים, והן יחיו איתו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. את כל החרא הזה.

בולשיט.

עד הפרט האחרון.

הייתי בן שש־עשרה. ההורים שלי קנו לי ג'יפ רנגלר חדש מהניילונים. גדלתי בבית עם אימא אוהבת ועם אבא שעשה בשבילי מעל ומעבר. הייתה לי קבוצה של חברים שהיו כמו אחים. לא הייתי צריך מישהי שתאהב אותי. לא הייתי צריך מישהי שתרצה ממני כל מיני דברים. רק רציתי שישחקו לי בזין, כי הדבר הכי טוב בלהיות אני זה שהייתי מצויד כמו איזה סוס מזוין.

אילו הייתם בנעליים שלי הייתם מוכנים להסתפק בבחורה אחת?

כן, בדיוק מה שחשבתי.

עשיתי מה שכל בן־עשרה נורמלי היה עושה. ההבדל היחיד ביני לבין האחרים היה שלא ניסיתי בכלל להסתיר את זה. למה לי? זה רק גורם לצרות.

זה כל הסיפור.

אבל שבחורה זרה, בחורה זרה ומדליקה בטירוף, תבוא ותגיד לי את האמת בפרצוף? זה היה משהו שלא הכרתי. ופתאום לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. אבל לא חשבתי על הקימורים המשגעים שלה, שבדרך כלל היו מעמידים לי את הזין למצב הַקְשֵב. מה שעורר בי עניין היה האופן שבו היא פנתה אליי בלי שום פחד. היה לה האומץ להצביע עליי ולגנות את ההתנהגות שלי. היה לה עמוד שדרה, והיא אמרה לי בפנים את מה שאנשים שהכירו אותי כל החיים אמרו רק מאחורי הגב שלי.

כנות.

בחור כמוני היה יכול להעריך את זה, אבל דווקא זה מה שזיכה אותי בתואר מניאק.

זה לא שלא נהניתי להסתכל על השפתיים הוורודות הזעופות שלה, שהתכווצו בכל פעם שניסתה להסתיר את העובדה שהייתה לי השפעה עליה. הייתי אפילו מקצין ואומר שגם לה הייתה השפעה עליי. ביליתי יותר מדי זמן בשנות ההתבגרות שלי בשפשוף הזין תוך כדי צפייה במגזינים של פלייבוי בתמונות של נשים עם גוף כמו שלה. שערה הבלונדיני היה מונח בצורה מושלמת על השדיים הענקיים שלה. היא ניסתה להסתיר אותם באמצעות חולצה בגזרה צנועה, אבל זה עשה בדיוק את ההפך. היא עמדה בעקשנות ופאקינג הסתכלה עליי ישר בעיניים, ולא יכולתי שלא להבחין בעיניה הירוקות הבוהקות, שהיה בהן גם קצת חוּם. לרגע היא לא היססה ולא הסיטה ממני את המבט החודר שלה.

והריח שלה היה כל כך טוב שרציתי פאקינג לבלוע אותה. מין תערובת של וניל ודבש. הריח האהוב עליי.

הבחורה הזאת הייתה מלאה סתירות. לפי ההתנהגות שלה היה ברור שהיא שונאת אותי, אבל הגוף שלה – בעיני הגוף שלה מצאתי חן מאוד. וזה רק עודד אותי יותר לרצות להכיר אותה. אהבתי אתגרים כמו כל בחור.

"היא עשתה לך משהו, נכון?" שאל ג'ייקוב וקטע את רצף המחשבות שלי. "אני לא מאמין. לא חשבתי שיגיע היום הזה. מישהי הצליחה לשבור את הקרח סביב ה –"

"ג'ייקוב, כדאי שתפסיק להסתכל עם לילי בכל הסרטים האלה של דיסני, אחרת אני עוד אצטרך להתחיל לקנות לך טמפונים. ממש לא מתחשק לי לתת לבחורה אגרוף בפרצוף," אמרתי בלעג.

נראה לי שפגעתי בנקודה רגישה כשהזכרתי את לילי. היא האחות הקטנה של לוקאס וצעירה מאיתנו בשבע שנים. בחיי שהילדה הזאת הייתה חריפה בטירוף. היא הייתה ילדונת, ממש קטנה, בסך הכול בת תשע ומאוהבת בג'ייקוב עד מעל הראש. היא הייתה מאוהבת בו מהרגע שנולדה, אבל ג'ייקוב בכלל לא שם לב לזה. ככה תת־המודע שלו הגן עליו מהילדה הקטנה עם הקוקיות שהייתה מתחת לעיניים שלו. אותה ילדה קטנה שיום אחד תהפוך לאישה ממש מול העיניים שלנו ובסופו של דבר תתפוס את ג'ייקוב בביצים.

בשנים הבאות זה יהיה בדיוק כמו הסיפור של לוקאס ואלכס, כאילו ההיסטוריה חזרה על עצמה, והקארמה התפוצצה לג'ייקוב ישר בפנים.

"קוראים לה אוֹבּרי," הוא הכריז משום מקום.

"מה?" העפתי אליו מבט כשעצרתי ליד המסעדה של ההורים של אלכס, כדי להיפגש עם שאר הבנים ועם עכברונת.

"שמעת אותי." הוא גיחך כמו דפקט. "אובּרי אוֹוֶנס ליתר דיוק, לפי קֵיילָה." הוא הראה לי סמס שקיבל. "אה, היא בכיתה ט', בשר טרי, בדיוק כמו שאתה אוהב אותן, אידיוט. היא עברה לפה מקליפורניה עם אימא שלה או משהו כזה. רוצה גם את הכתובת שלה? אולי תוכלו להיפגש, לעשות אחד לשני צמות."

צחקתי. כולם, במיוחד אימא שלי, ירדו עליי בגלל השיער שלי, שהגיע לי עד הכתפיים. היה לי שיער ארוך מאז שאני זוכר. הוא היה בלונדיני, אבל בקיץ הוא הפך להיות לבן בגלל הגלישה, בגלל השהות הממושכת בשמש ובמים המלוחים.

"אני לא צריך לקבל עזרה בשביל לזיין, ג'ייקוב, וזה יותר ממה שאני יכול להגיד עליך."

"מה אני אגיד לך, יש לי דרישות גבוהות. אני לא הולך ומזיין כל מה שיש לו חור. דרך אגב, תמסור דרישת שלום לאימא שלך."

"קודם תגיד לאחותך אמנדה שהיא הכי טובה שהייתה לי, חתיכת זין."

"אחת־אפס, בן זונה, אחת־אפס."

לוקאס ואוסטין כבר גלשו כשנכנסנו למסעדה. אלכס ישבה ליד אחד השולחנות, המחברות שלה היו פרושות לפניה והיא כתבה בדפדפת שלה. לראות את עכברונת מכינה שיעורים ביום שישי אחר הצהריים כמו ילדה טובה היה דבר רגיל. היא באמת הייתה ילדה טובה, והיא הייתה מבריקה.

כולנו, כל הבנים, היינו כמו אחים מאימהות שונות. אלכס לא הייתה שונה, ולא היה מצב להגיד לה שהיא לא אחת מאיתנו. היא הייתה כמו אחותנו הקטנה. כולנו דאגנו זה לזה, גם כשלא היה צריך, וההרגל עשה את שלו. ככה התנהגנו גם כשהיה מדובר בעניינים שמההתחלה לא היינו צריכים להתערב בהם.

ג'ייקוב ואני היינו קרובים זה לזה יותר מהאחרים כי היינו הכי גדולים, וכי היה משהו באישיות המתחכמת של כל אחד מאיתנו שהיה דומה. שנינו התנהגנו כאילו היינו הבעלים של החוף ושל העיר הקטנה שלנו. בראש שלנו זה בדיוק מה שהיינו.

לוקאס צעיר מאיתנו בכמה חודשים, אבל אי אפשר היה לראות את זה עליו. אם אמרו לו לא לעשות משהו, הוא עשה דווקא. הוא היה עקשן, קשוח ורגזן, וכולם חשבו פעמיים לפני שניסו להתווכח איתו. זה לא הפריע לנו להתגרות בו, כי כולנו היינו קצת כאלה, גדלנו יחד והיו לנו אותם דפוסים. השפענו אחד על ההתנהגות של האחר, אם רצינו ואם לא.

אלכס הייתה נחושה להיות אחת מהבנים מהרגע שיצאה בצעקות ובבעיטות מהבטן של אימא שלה, כמו כוח טבע שחייבים להתחשב בו. השמיים ייפלו לפני שהיא תתחיל להתנהג כמו בת אמיתית. רק לפני שנה או שנתיים היא התחילה ללבוש שמלות ולהתאפר. לפני כן היא התלבשה בדיוק כמונו והתחננה לאימא שלה שתקנה לה מכנסי דגמ"ח קצרים וחולצות רפויות כדי שתיראה כמונו, הבנים. וכמו שעשינו עם לוקאס, הצקנו גם לה בכל הזדמנות. היא שנאה שקראנו לה ילדה או שהתייחסנו אליה כמו אל בת, למרות שהייתה חזקה. והיא הייתה חזקה מאוד – אנחנו דאגנו לזה – ותאמינו לי, גוננו עליה יותר מדי.

למרות הנטייה שלה להתנהג כמו טום־בוי, התכוונתי למה שאמרתי. אלכס הייתה ליידי מכף רגל ועד ראש. היא אף פעם לא קיללה, לא הלכה איתנו למסיבות, והייתה מנומסת לכולם, גם לכאלה שלא אהבנו ושלכלכנו עליהם. היא אף פעם לא ניסתה להיות מעורבת ברכילויות או בדרמות שקרו בבית הספר כמו שרוב הבנות עשו, ונהגה לשמור על מרחק מכל זה ולהסתובב איתנו.

אבל היא לא הייתה ממש מבריקה כשזה הגיע לקטע של לבחור בחורים.

כולנו הבנו את זה עוד לפני שזה קרה.

ואני מתכוון ל... לוקאס ואלכס, כלומר בּוֹ ועכברונת.

בין השניים האלה תמיד היה קשר מיוחד שלא כלל את השאר. הם היו חלק בלתי־נפרד מאיתנו, אבל בו־בזמן נבדלים. התעלמנו מהעניין במשך שנים, נפנפנו אותו מתוך אמונה שזה מה שהיה נכון לעשות באותו הזמן. כולנו קיווינו שזה פשוט ייעלם מעצמו באורח פלא, או משהו בסגנון. עד שיום אחד כבר לא יכולנו לעצום את העיניים. כשהדברים התחילו להתפרק זה היה כמו איזה כדור שלג, וזה השפיע על החיים של כולנו בצורה שלא יכולנו לדמיין בכלל.

אוסטין היה הכי צעיר מהבנים, צעיר בשנה מלוקאס, ליתר דיוק. הוא היה בלגניסט במלוא מובן המילה. הפרא בין הבנים. ככל שהתבגר כך הוא נהיה יותר גרוע ויותר פרוע, ולא היה שום דבר שמישהו מאיתנו היה יכול לעשות כדי לשנות את זה. ולא שלא ניסינו. הוא פשוט פאקינג יצא משליטה.

ג'ייקוב הלך לחוף ואמר שהוא נפגש עם מישהי, בטח איזה זיון חדש שניסה לתפוס. אני התקרבתי לעכברונת.

"היי," אמרה והרימה אליי את העיניים. משכתי כיסא וסובבתי אותו כדי לשבת עליו הפוך.

"על מה את עובדת?"

"אלגברה," אמרה ונאנחה.

"שיט. המקצוע שהכי קשה לך איתו."

היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות ובבלבול. "אני חושבת שאני עוד מעט אתחיל לפזול מרוב מאמץ לנסות להבין את הנוסחאות האלה."

הנהנתי לעברה. "תתקרבי אליי, מתוקונת."

היא חייכה ודחפה את הכיסא לאחור כדי לתת לי מקום לשבת לידה. לקחתי את ספר האלגברה שלה ורפרפתי על הפרקים שלמדה. מספרים וסטטיסטיקות תמיד באו לי בקלות. היה לי קל ללמוד נוסחאות וחוקים. מספרים נשארו מספרים. לקחתי ממנה את הדפדפת וניסיתי להסביר לה בפשטות איך לזכור את דפוסי הפעולה.

"רואה, כאן הבעיה שלך, עכברונת. סדר הפעולות שלך לא נכון. את חייבת לפתור את מה שבתוך הסוגריים לפני שאת מעלה בחזקה, אחרת הכול יתבלגן לך."

"אוף, אני תמיד שוכחת את זה. קשה לי לשמור על הסדר ולזכור מה עושים לפני מה."

לקחתי את העיפרון שלה. "תזכרי את זה ככה: סוגריים, חזקות, כפל, חילוק, חיבור וחיסור. סוגרים חזק כפליים ומחלקים לחברים החסרים. תזכרי את רצף המילים הזה, וככה תזכרי תמיד את סדר הפעולות. אין אפס."

היא הנהנה, הסתכלה על מה שכתבתי ולחשה, "סוגרים חזק כפליים ומחלקים לחברים החסרים." היא הביטה בי. "טוב לדעת. תפסתי את זה!"

"ידעתי שתתפסי. את חכמה, בייבי שלי."

"אוקיי, ומה עם זה?"

ישבתי איתה בערך שעה והסברתי לה על המספרים, חיסלנו את כל הבעיות ופשוט צחקנו. עזרתי לה עם כל מה שהתקשתה בו. אלכס תפסה מהר את ההסברים שלי. אמרתי לה שהיא מבריקה. הילדה הזאת יכלה להתמודד עם כל דבר, וזה מה שהיא עשתה, בהרבה מובנים. כשקמתי לצאת ולהצטרף לבנים לא ציפיתי לראות מול העיניים את הגורל שלי, לנעול מבטים עם הנערה שבסופו של דבר תפרק אותי.

אוברי.