החדשנים

פרק 1

עדה, הרוזנת מלאבלייס

מדע פואטי

במאי 1833 היתה עדה ביירון בת השבע־עשרה אחת הנשים הצעירות שהוצגו בחצר המלכות הבריטית. בני משפחתה חששו שמא לא תתנהג כיאות, בהתחשב בטבעה הסוער והעצמאי, אך אמה דיווחה כי בסופו של דבר "התנהגה יפה". עם האישים שפגשה באותו ערב אפשר למנות את הרוזן מוולינגטון, שהתנהגותו הישירה הרשימה אותה מאוד, ואת השגריר הצרפתי בן השבעים ותשע טאלירנד, שהותיר בה רושם של "קוף זקן".1

עדה, בתו החוקית היחידה של המשורר לורד ביירון, ירשה את נטיותיו הרומנטיות, שאמה ניסתה למתן באמצעות שיעורי מתמטיקה. שילוב זה הניב את אהבתה של עדה ל"מדע פואטי", כפי שכינתה אותו, ובו חברו זה לזה דמיונה המרדני והקסם שהמִספרים הילכו עליה. אנשים רבים, ובכללם אביה של עדה, התקשו ליישב בין הרגישויות המעודנות של העידן הרומנטי לבין ההתרגשות העזה שאחזה בהם לנוכח המהפכים הטכנולוגיים שהבטיחה המהפכה התעשייתית. עדה, לעומת זאת, מצאה את מקומה בצומת מפגשם של שני העידנים.

לאור כל זאת לא מפתיע לגלות כי למרות זוהרו של האירוע הצגתה של עדה בחצר המלוכה הרשימה אותה פחות מאשר אירוע מלכותי אחר בעונה הלונדונית, אשר השתתפה בו כמה שבועות לאחר מכן, ובו פגשה את צ'רלס בּבּג' — אלמן בן 41, בר־סמכא בענייני מדע ומתמטיקה, שביסס לו מקום של כבוד בחברה הלונדונית. "עדה נהנתה יותר במסיבה שהשתתפה בה ביום רביעי מאשר בכל אירוע אחר של החברה הגבוהה", סיפרה אמה לאחד מידידיה. "היא פגשה שם כמה אנשים מדעיים — ובכלל זה בבג', שחברתו נעמה לה להפליא".2

הסלונים השבועיים המסעירים של בבג', שמספר המשתתפים בהם הגיע לפעמים לשלוש מאות איש, כינסו יחד לורדים במעילי פראק וגברות בשמלות רקומות זהב עם כותבים, תעשיינים, משוררים, שחקנים, מדינאים, חוקרי ארצות, בוטנאים ועוד כהנה וכהנה "מדענים", מילה שחבריו של בבג' טבעו זה מקרוב.3 בבג', שהביא את המלומדים אל חוג חברתי כה מרומם, "היטיב לתבוע למדע את מקומו הראוי בחברה".4

הערבים הללו כללו ריקודים, הקראות, משחקים והרצאות אשר לוו במיני מאכלי ים, בשר, עופות, משקאות אקזוטיים וקינוחים צוננים. הגברות התחפשו והעלו "תמונות חיות" של יצירות אמנות מפורסמות. אסטרונומים הציבו טלסקופים, חוקרים הציגו המצאות חשמליות ומגנטיות, ובבג' הניח לאורחים להשתעשע בבובות המכניות שלו. גולת הכותרת של האירועים הללו — ואחד מכמה וכמה טעמים שהניעו את בבג' לקיימם — היתה להדגים מודל של חלק מ"מנוע ההפרשים", התקן חישוב מכני ענקמוני שבבג' בנה במבנה חסין אש סמוך לביתו. בבג' נהג להציג את המודל ברוב טקס וסובב את זרועו של המכשיר שעה שחישב רצפי מספרים, וברגע שהקהל התחיל לגלות סימני שיעמום, הראה כיצד משתנה הדפוס באחת בתגובה על הנחיות שהוזנו למכונה.5 אלה מבין הנוכחים שהביעו עניין מיוחד היו מוזמנים לחצות את החצר ולבקר במבנה האורווה לשעבר, שבו נבנתה המכונה השלמה.

מנוע ההפרשים של בבג', שהיה בכוחו לפתור משוואות בעלות איברים רבים, הרשים אנשים שונים בדרכים רבות ושונות. הדוכס מוולינגטון ציין שעשוי להיות לו שימוש בניתוח המשתנים שגנרל נדרש לעתים לבחון לפני קרב.6 ליידי ביירון, אמה של עדה, נרגשה לנוכח קיומה של "מכונה חושבת", ואילו אחת מידידותיה של עדה עצמה, שביקרה איתן באחת ההדגמות, ציינה כי "צעירה ככל שהיתה, העלמה ביירון" — אשר נודעה לימים גם בהכרזתה על כך שמכונות לעולם לא יוכלו באמת לחשוב — "הבינה את פעולתה של ההמצאה וראתה את היופי הגדול שבה".7

אהבתה של עדה לשירה ולמתמטיקה גם יחד היא שאיפשרה לה לראות את היופי הגלום במכונת חישוב, ואילו עדה עצמה הפליאה לייצג את עידן המדע הרומנטי, שהתאפיין בהתרגשות לירית לנוכח המצאות ותגליות. התקופה הביאה "להיטות והתרגשות עזות דמיון לעבודה המדעית", כתב ריצ'רד הולמס ב"עידן הפלא", ומה שהניע אותה היה "אידיאל רוֹוֵחַ של מחויבות אישית עזה, ואפילו משולחת, לגילוי".8

במילים אחרות, תקופה שאינה כה שונה מזו שלנו. פירותיה של המהפכה התעשייתית, ובכללם מנוע הקיטור, הנול המכני והטלגרף, שינו את פני המאה ה־19, כשם שפירותיה של המהפכה הדיגיטלית — המחשב, המיקרו־שבב והאינטרנט — שינו את פני תקופתנו־אנו. ובטבורם של שני העידנים שוכנים חדשנים אשר שילבו דמיון ותשוקה עם טכנולוגיה מופלאה, עירוב שהניב את המדע הפואטי של עדה ואת מה שריצ'רד בראוטיגן, משורר בן המאה ה־20 יכנה, "מכונות של טוּב אוהב".

לורד ביירון

עדה ירשה מאביה מזג פואטי ורוח מרדנית, אך את אהבתה למכונות לא קיבלה ממנו. למעשה, הלורד ביירון היה לודיט. בנאומו הראשון בבית הלורדים, שאותו נשא בפברואר 1812 בהיותו בן עשרים וארבע, הגן ביירון על חסידיו של נד לוד, אשר מחו באלימות נגד הנולים המכניים. בבוז עוקצני לעג ביירון לבעלי טחנת נוטינגהאם, שביקשו לקדם חוק ולפיו השמדה של נול מכני תהיה פשע שדינו מוות. "יתרונן של המכונות הללו, מבחינתם, בכך שייתרו את הצורך בהעסקת אי־אילו פועלים אשר נידונו עקב כך למוות ברעב", הכריז ביירון. "ודאי בורות היא שסימאה את עיני הפועלים הדחויים הללו ומנעה מהם לצהול לנוכח השיפורים שהוכנסו באמנויות שכוחן רב להועיל למין האנושי, ותחת זאת קיבלו על עצמם להיות קורבנות של שיפורים בתחום המיכון".

שבועיים לאחר מכן פירסם ביירון את שני הקאנטו הראשונים מתוך שירו האפי "מסע הצליינות של האביר הרולד", תיאור רומנטי של מסע נדודים בפורטוגל, במלטה וביוון. ואז, כפי שציין לימים, "התעוררתי בוקר אחד ומצאתי שאני מפורסם". לאחר שארכיטיפ הגיבור הביירוני קרם עור וגידים בשירתו, ביירון היפהפה, המפתה והמיוסר, תפוס הרהורים והרפתקן מיני, חי כגיבור. החברה הלונדונית חלקה לו כבוד ויקר וערכה לכבודו שלוש מסיבות מדי יום, ובהן נשף הריקודים המפואר שליידי קרוליין לאמב ערכה בוקר אחד.

ליידי קרוליין אמנם היתה נשואה לאציל בעל כוח פוליטי רב, שהיה לימים גם לראש הממשלה, אך התאהבה בביירון עד מעל הראש. הוא חשב שהיא "רזה מדי", אך מיניותה המורכבת (היא אהבה להתלבש בבגדי נער משרת) היתה מפתה בעיניו. הם ניהלו רומן סוער, והיא המשיכה לעקוב אחר ביירון באובססיביות גם לאחר מכן. היא אמרה שהיה "משוגע, רע ואיש שמסוכן להכיר", וכזה אכן היה. כמוה ממש.

במסיבה של ליידי קרוליין הבחין ביירון גם באישה צעירה ועצורה למראה ש"לבושה היה פשוט יותר", כך ציין. אנבלה מילבנק בת התשע־עשרה היתה בת למשפחה עתירת ממון ותוארי אצולה. בלילה שלפני המסיבה קראה את "האביר הרולד" ברגשות מעורבים. "הוא נוטה מדי למנייריזם", כתבה. "הוא מצטיין במיוחד בשרטוט רגש עמוק". רגשות מעורבים במידה מסוכנת הציפו אותה גם בזמן המסיבה, כשראתה אותו מן העבר האחר של החדר. "לא ביקשתי להכיר אותו, שכן כל הנשים חיזרו אחריו עד כדי אבסורד, בשאיפה להימצא ראויות לשבטו הסאטירי", כתבה לאמה. "אין לי עניין למצוא מקום בין סדיניו. לא העליתי עולה על מזבחו של האביר הרולד, אף שלא אסרב להיכרות איתו, אם תזדמן".9

והיכרות אכן הזדמנה. לאחר שהוצג בפניה רשמית, החליט ביירון שהיא עשויה להיות משביעת רצון כרעיה. זה היה אחד המקרים הנדירים שבהם תבונתו גברה על נטיותיו הרומנטיות. היא לא שילהבה את יצריו, אלא הצטיירה כאישה שאולי תוכל למשול ביצרים האלה ולהגן על ביירון עצמו מפני נטייתו להפריז בהם — ובהזדמנות זו, לסייע לו גם לפרוע את חובותיו התופחים והולכים. הצעת הנישואים שלו הוצגה בלא חמדה ובכתב. היא השכילה לסרב. הוא ניהל פרשות אהבים עם כמה נשים שבפירוש היו הולמות פחות, ובכללן אחותו למחצה, אוגוסטה לי. ואולם שנה לאחר מכן החלה אנבלה שוב לחזר אחריו. ביירון, ששקע בחובות כבדים יותר ויותר במסגרת ניסיונותיו להשביע את תאוותיו השונות, ראה את ההיגיון שביחסים הללו, גם אם לא את טעמם הרומנטי. "הדבר היחיד שיוכל להציל אותי הוא נישואים, ומוטב חפוזים", הודה בפני דודתה של אנבלה. "אם אחייניתך פנויה, אבכר אותה; ואם לא, את האישה הראשונה שלא תירק בפרצופי".10 לפעמים לא היה הלורד ביירון רומנטיקן. הוא ואנבלה נישאו בינואר 1815.

ביירון מימש את הנישואים בדרכו הביירונית. "באתי על ליידי ביירון על הספה לפני ארוחת הערב", כתב על יום החתונה.11 הם עדיין היו פעילים מבחינה זו גם חודשיים לאחר מכן, כאשר ביקרו את אחותו למחצה, ולראיה, בסביבות תקופה זו הרתה אנבלה. ואולם במהלך הביקור התעורר בה החשד שיחסיו של בעלה עם אוגוסטה לא היו יחסי אחים גרידא, וחשדה התחזק כאשר נשכב על הספה וביקש מהן לנשק אותו כל אחת בתורה.12 הנישואים החלו להתערער.

אנבלה קיבלה שיעורים פרטיים במתמטיקה, ולורד ביירון מצא את העניין מבדח ובמהלך החיזור שלהם נהג להתבדח על סלידתו מן הדיוק המספרי. "אני יודע ששתיים ושתיים הן ארבע — והייתי שמח להוכיח זאת, לו יכולתי", כתב, "אף שאני חייב לומר כי אילו היה בנמצא תהליך שיאפשר לי להפוך שתיים ושתיים לחמש, הייתי מפיק מכך עונג רב פי כמה". בראשית דרכם המשותפת העניק לה את כינוי החיבה "מלכת המקביליות". כשהעכירו היחסים ביניהם, בחר בדימוי מתמטי מדוקדק יותר: "אנחנו שני קווים מקבילים שנגזר עליהם להימשך זה לצד זה לעד, אבל לא להיפגש לעולם". כעבור זמן לעג לה בקאנטו הראשון של שירו האפי "דון ג'ואן": "המדע האהוב עליה היה המתמטי [...] היא היתה חישוב מהלך".

גם לידת בתם ב־10 בדצמבר 1815 לא הצילה את חיי הנישואים. היא זכתה לשם אוגוסטה עדה ביירון — שמה הראשון כשל אחותו־למחצה האהובה־יתר־על־המידה של ביירון. מרגע שלא נותר לליידי ביירון ספק באשר לחוסר הנאמנות של בעלה, החלה לקרוא לבתה בשמה האמצעי. חמישה חודשים לאחר מכן העמיסה את מיטלטליה על כרכרה ונמלטה לבית הכפר של הוריה, ואיתה עדה התינוקת.

עדה מעולם לא ראתה שוב את אביה. לורד ביירון עזב את הארץ באפריל, לאחר שבמכתבים שהיו מחושבים עד כדי כך שהעניק לה את הכינוי "מדיאה מתמטית", איימה ליידי ביירון לחשוף את יחסי גילוי העריות ואת פרשות האהבה ההומוסקסואליות שקיים לכאורה — כדי להבטיח שבהסכם הפרֵדה ביניהם תקבל היא את החזקה על בתם.13

פתיחת הקאנטו השלישי של "האביר הרולד", שנכתב כמה שבועות לאחר מכן, מציגה את עדה כמוזה של ביירון:

האם כפני אמך פנייך, ילדה יפה שלי!

עדה! בת יחידה לביתי וללבי?

כשראיתי את עינייך הכחולות הרכות זו פעם אחרונה, חייכו,

ואז נפרדנו.

את השורות הללו כתב ביירון בווילה ליד אגם ז'נבה, שבה שהה עם המשורר פֶּרסי ביש שלי ועם רעייתו לעתיד של שלי, מרי. הגשם ירד בלא הפוגה. באין יכולת לצאת מן הבית במשך ימים, הציע ביירון שיחברו סיפורי אימה. הוא כתב חלק מתוך סיפור על ערפד, שהיה הראשון מבין כמה סיפורים שכתב בנושא במהלך חייו, אבל סיפורה של מרי הוא שהיה לקלאסיקה: "פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני". היצירה, שהיתה מעין גלגול של המיתוס היווני העתיק על הגיבור אשר צר אדם בחומר וגנב אש מן האלים למען בני האדם, גוללה את סיפורו של מדען שהעיר לחיים ברייה מלאכותית והפך אותה לאדם חושב. הסיפור הציג מסר קודר באשר לשימוש שניתן לעשות בטכנולוגיה ובמדע. הוא העלה גם שאלה שאנו מקשרים כיום לדמותה של עדה: האם מכונות מעשה אדם יוכלו ביום מן הימים לחשוב באמת?

בסיום הקאנטו השלישי של "האביר הרולד" חזה ביירון כי אנבלה תנסה להבטיח שעדה לא תדע דבר על אביה, כפי שאכן היה. בביתן היה דיוקן של לורד ביירון, אך ליידי ביירון הקפידה שייוותר מכוסה, ועדה ראתה אותו לראשונה רק כשהיתה בת עשרים.14

תמונתה של עדה, לעומת זאת, הוצבה על שולחן העבודה של לורד ביירון בכל מקום שאליו הגיע בנדודיו, ובמכתביו ביקש לא פעם חדשות בעניינה או דיוקנאות שלה. כאשר מלאו לה שבע־עשרה, כתב לאוגוסטה, "הלוואי שיכולת להשיג מליידי ב' דיווחים כלשהם על נטיותיה של עדה [...] האם יש לנערה דמיון? [...] האם יש בה תשוקה? אני מקווה שהאלים לא עשו אותה פואטית — שוטה אחד ממין זה במשפחה הוא די והותר". ליידי ביירון דיווחה כי עדה ניחנה בדמיון אשר "בא לידי ביטוי בעיקר בכל הנוגע לכישרונה המכני".15

ביירון, שנדד ברחבי איטליה, כתב וניהל אי־אילו פרשות אהבים, החל להשתעמם והחליט להתגייס לטובת המאבק היווני לעצמאות משלטונה של האימפריה העות'מאנית. הוא הפליג למיסולונגי, מונה למפקד על חלק מצבא המורדים והתכונן להתקפה על מצודה טורקית. ואולם, לפני שהספיק להשתתף בקרב של ממש, לקה בהצטננות קשה. מצבו הבריאותי החמיר עקב הקזות הדם שעליהן המליץ הרופא. הוא מת ב־19 באפריל 1824. משרתו האישי סיפר כי בין מילותיו האחרונות היו המילים, "הו, ילדה יקרה ומסכנה שלי! עדה היקרה שלי! אלוהים, אילו רק יכולתי לראות אותה! מסרו לה את ברכתי".16

עדה

ליידי ביירון ביקשה לוודא שעדה לא תהיה דומה לאביה, והאסטרטגיה שהתוותה לשם כך כללה הקפדה יתרה על לימודי מתמטיקה — כאילו מדובר בנוגדן לדמיון פואטי. כאשר גילתה עדה בת החמש העדפה ללימודי גיאוגרפיה, הורתה ליידי ביירון לספק לה במקום זאת שיעורים נוספים באריתמטיקה. בתוך זמן לא רב כבר דיווחה האומנת שלה בגאווה, כי "היא מסכמת במדויק חמש או שש שורות של מספרים". למרות כל המאמצים הללו היו לעדה בכל זאת כמה נטיות דומות לאלה של אביה. בשנות העשרה המוקדמות שלה ניהלה רומן עם אחד המורים הפרטיים שלה, ולאחר שנתפסו והמורה גורש, ניסתה לברוח מהבית ולהצטרף אליו. היו לה גם תנודות במצב הרוח, שהיטלטל בין רגשות גדלות לייאוש, והיא לקתה בתחלואים שונים, מהם גופניים ומהם נפשיים.

היא קיבלה את עמדתה הנחרצת של אמה, שגרסה כי מנה גדושה של מתמטיקה עשויה לסייע לה למשול בנטיותיה הביירוניות. כשהיתה בת שמונה־עשרה, לאחר הקשר המסוכן עם המורה הפרטי ובהשראת מנוע ההפרשים של בבג', החליטה על דעת עצמה לפתוח בסדרת שיעורים חדשה. "אני חייבת להפסיק לחשוב על חיים לשם התענוג או הסיפוק העצמי", כתבה למורה החדש. "מצאתי כי רק עיסוק מסור ותכוף בסוגיות בעלות אופי מדעי מסייע לי למשול בדמיוני לבל יתפרע [...] דומני שראשית יש לעבור קורס במתמטיקה". המורה הסכים איתה: "את צודקת בהנחתך שהמשאב והמגן הראשון במעלה העומד כעת לשירותך הוא הקפדה על עיסוק אינטלקטואלי רציני. ואין תחום ההולם תכלית זאת יותר מן המתמטיקה".17 הוא רשם לה גיאומטריה אוקלידית ואחריה מנה של טריגונומטריה ואלגברה. שניהם היו סמוכים ובטוחים כי די בכך כדי לרפא כל מי שסובל מעודף נטיות אמנותיות או רומנטיות.

העניין שגילתה בטכנולוגיה ניצת לאחר סיור עם אמה באזורים התעשייתיים של לב בריטניה, שבהם בחנו את המפעלים החדשים ואת המכונות החדשות. עדה התרשמה במיוחד מנול מכני שבאמצעות כרטיסי ניקוב היה ניתן לקבוע את דוגמת הבד שיארוג, ושקדה על שרטוט אופן פעולתו. בנאומו המפורסם בבית הלורדים הגן אביה על הלודיטים שניתצו נולים כאלה מפחד השפעתה של הטכנולוגיה על המין האנושי. עדה, בניגוד אליו, נמלאה רגשה פואטית למראם וראתה את הקשר בינם לבין מה שיכונה בעתיד מחשבים. "המכונה מזכירה לי את בבג' ואת מופת כל ההתקנים המכניים שיצר", כתבה.18

העניין שעדה גילתה במדע שימושי לובה ביתר שאת לאחר פגישתה עם מרי סומרוויל, אחת מכמה מתמטיקאיות ומדעניות בריטיות ידועות שם. סומרוויל סיימה זה עתה לכתוב את אחת מיצירותיה הגדולות, "על קשריהם של המדעים הפיזיקליים", ובה קשרה יחד התפתחויות בתחומי האסטרונומיה, האופטיקה, החשמל, הכימיה, הפיזיקה, הבוטניקה והגיאולוגיה.2 ספרה מיטיב ללכוד את רוח התקופה באופן שבו הוא קושר יחד את הגילויים היוצאים מגדר הרגיל אשר נוסחו באותה עת. במשפט הפתיחה הכריזה סומרוויל: "התקדמותו של המדע המודרני, בייחוד במרוצת חמש השנים האחרונות, ראויה לציון בזכות נטייתה לפשט את חוקי הטבע ולאחד ענפים נפרדים בכוחם של עקרונות כלליים".

2 בסקירה שכתב על הספר ובבואו להציע קשר בין הדיסציפלינות השונות שתוארו בו, טבע ויליאם וֵוָל, מידידיו של בבג', את המושג "מדען" [הערות השוליים מאת המחבר, אלא אם כן מצוין אחרת; המתרגם].

סומרוויל היתה לידידתה של עדה, למורתה, למקור השראה ולמנטור. היא הרבתה להיפגש איתה ולשלוח לה ספרי מתמטיקה, חיברה למענה בעיות שהתבקשה לפתור והסבירה לה בסבלנות את התשובות הנכונות. היא היתה גם חברה טובה של בבג' ובסתיו 1834 הרבתה לפקוד עם עדה את האירועים הסלוניים שערך במוצאי שבתות. בנה של סומרוויל, ווֹרוֹנְזוֹ גרייג, אף סייע לה במאמציה להתיישב בדעתה כשהציע לאחד מחבריו לשעבר ללימודים בקיימברידג' לשקול להינשא לה, שכן היא עשויה להיות רעיה הולמת — ולכל הפחות מעניינת.

ויליאם קינג היה איש בעל מעמד וביטחון כלכלי, אשר ניחן באינטליגנציה שקטה והיה שתקן ממש כשם שעדה היתה נוחה להתרגש. גם הוא, כמוה, היה שוחר מדע, אלא שנטה אל המעשי יותר מאשר אל הפואטי: הוא התעניין בעיקר בתיאוריות על מחזורי יבול ובהתפתחויות בתחום הרבעת חיות המשק. הוא הציע לה נישואים כמה שבועות לאחר שנפגשו, והיא נענתה. יידרש פסיכיאטר כדי להבין מדוע החליטה אמה כי מן ההכרח הוא לספר לוויליאם על ניסיונה של עדה לברוח אי־אז מן הבית עם המורה הפרטי שלה. ויליאם החליט שהוא מעוניין להינשא לה בכל זאת, וכך עשו ביולי 1835. "האל רב־החסד, שברחמיו הרבים העניק לך את ההזדמנות לסור מן הדרכים המסוכנות, העניק לך חבר ומגן", כתבה ליידי ביירון לבתה והוסיפה כי עדה צריכה לנצל את ההזדמנות כדי "להיפרד לשלום" מן "המוזרויות, הקפריזות והנטייה לחוסר התחשבות בזולת".19

השידוך המחושב עלה היטב, ואפילו בחֶזקה. הוא איפשר לעדה לאמץ לעצמה חיים יציבים ומעוגנים יותר. יתר על כן, הוא איפשר לה להימלט מן התלות באמה השתלטנית. לוויליאם הוא העניק אישה מרתקת ואקסצנטרית בת למשפחה עשירה ומפורסמת.

ויקונט מלבורן, בן דוד מדרגה ראשונה של ליידי ביירון (שלאסונו נישא לליידי קרוליין לאמב, שכבר לא היתה בין החיים בשלב זה), כיהן כראש הממשלה והבטיח כי שמו של ויליאם יופיע ברשימת תוארי הכבוד של המלכה ויקטוריה, והוא יהיה לרוזן לאבלֵייס. כך היתה רעייתו לעדה, הרוזנת מלאבלייס. על כן יש לכנותה עדה או ליידי לאבלייס, אף שכיום היא מוכרת בעיקר בשם עדה לאבלייס.

לחג המולד של שנת 1835 קיבלה עדה מאמה את הדיוקן המשפחתי (בגודל טבעי) של אביה. הוא צויר בידי תומס פיליפס והציג את צדודיתו הרומנטית של לורד ביירון המשקיף אל האופק בתלבושת אלבנית מסורתית, ובכללה מקטורן קטיפה אדום, חרב טקסית וכיסוי ראש. במשך שנים התנוסס הדיוקן מעל האח בבית סביה של עדה, אך מיום שהוריה נפרדו, כוסה בבד ירוק. כעת נמצא כי היא ראויה לא רק לראות אותו, אלא גם להחזיק בו — וכן בעט ובמעמד העטים של אביה.

כמה חודשים לאחר מכן, עם הולדת בנם הבכור של בני הזוג לאבלייס, עשתה אמה של עדה דבר מפתיע אף יותר: למרות הטינה שרחשה לזכרו של בעלה המנוח היא התירה לעדה לקרוא לבנה בשם ביירון, כפי שאכן עשתה. במרוצת השנה שלאחר מכן ילדה עדה גם בת. כמעשה בת נאמנה, היא העניקה לה את השם אנבלה, על שם אמה. אז חלתה במחלה מסתורית נוספת, שהותירה אותה רתוקה למיטתה במשך חודשים. היא החלימה די הצורך להביא לעולם ילד שלישי, בן ושמו רלף, אך בריאותה נותרה רופפת. היו לה בעיות עיכול ונשימה, ואלה החריפו עקב טיפולים בלאודנום, במורפין ובצורות אחרות של אופיום, אשר הובילו לתנודות במצב רוחה ולעתים גם להזיות.

מצבה התערער אף יותר על רקע פריצתה של דרמה שהיתה עניין ביזארי אפילו באמות המידה של משפחת ביירון. במרכזה עמדו מֵדוֹרָה לי, בת אחותו־למחצה ואהובתו־לפרקים של ביירון. השמועה המקובלת על דעת רבים גרסה כי מֵדוֹרָה היא בתו של ביירון. נדמה שמדורה היתה נחושה להוכיח כי האפֵלה היא עניין משפחתי. היא ניהלה רומן עם גיסה ואז נמלטה איתו לצרפת וילדה שני ילדים מחוץ לנישואים. בהתקף של התחסדות נסעה ליידי ביירון לצרפת כדי להושיע את מדורה, ואז חשפה בפני עדה את הסיפור על גילוי העריות של אביה.

נדמה כי הסיפור "המוזר והנורא בתכלית" לא הפתיע את עדה. "איני המומה כהוא זה", כתבה לאמה. "רק אישרת את מה שבמשך שנים לא היה לי כמעט צל של ספק לגביו".20 נדמה כי במקום לזעזע אותה, החדשות מילאו אותה משום־מה בכוחות מחודשים. היא הכריזה שהיא יכולה להבין את קריאת התיגר של אביה על סמכות. היא כתבה לאמה על "גאונותו אשר נוצלה לרעה", וציינה כי "אם הוריש לי משהו מן הגאוניות הזאת, ברצוני להשתמש בה כדי לחשוף אמיתות גדולות ועקרונות גדולים. אני מאמינה שזו המשימה שהנחיל לי. תחושתי בעניין עזה, והדבר מרווה אותי עונג".21

עדה שבה אל לימודי המתמטיקה, שבהם ביקשה למצוא לעצמה שלווה, וניסתה לשכנע את בבג' להיות למורה הפרטי שלה. "יש לי דרך יוצאת דופן ללמוד, ואני מאמינה שדרוש אדם יוצא דופן כדי להצליח ללמד אותי", כתבה לו. אם בגלל האופיאטים, אם בגלל ייחוסה המשפחתי ואם בגלל שילוב כלשהו של השניים, היא החלה לייחס לעצמה גדלות יתרה ולתאר את עצמה כגאון. במכתבה אל בבג' כתבה כי "אל נא תמצא שאני יהירה [...] אך אני סבורה שיש לי הכוח להגיע הרחק ככל שאשאף בתחומים אלה, ובהינתן נטייה כה מובהקת אליהם, נטייה כזו שכמעט אבקש לכנותה תשוקה, אני תוהה אם אין בכך אף מידת־מה של גאונות טבעית".22

בבג' סירב בנימוס להצעתה של עדה, ויש להניח שעשה בחוכמה. כך נותרה החברות שלהם בעינה, ערוכה לשיתוף פעולה חשוב אף יותר. עדה, מצדה, הצליחה למצוא מורה פרטי ממדרגה ראשונה: אוגוסטוס דה מורגן, ג'נטלמן סבלן שהיה חלוץ בתחום הלוגיקה הסימבולית. הוא פיתח תפיסה שעדה היתה עתידה ליישם לימים ולהועיד לה השלכות רבות וחשובות. לפי תפיסה זו, משוואות אלגבריות עשויות לחול גם על דברים שאינם מספרים. היחסים בין סמלים (לדוגמה, a + b = b + a) יכולים למצוא את מקומם במסגרת של לוגיקה שניתן ליישמה על דברים לא מספריים.

עדה מעולם לא היתה המתמטיקאית הדגולה שמוקירי זכרה ביקשו לראות בה, אבל היא היתה תלמידה מלאת עניין ולהט, אשר ניחנה ביכולת לתפוס את רוב מושגי היסוד של החשבון האינפיניטסימלי, כמו גם ברגישות האמנותית שהניעה אותה לצייר בעיני רוחה את העקומות והמסלולים המשתנים שהמשוואות תיארו. דה מורגן דחק בה להתמקד בחוקי פתרון המשוואות, אבל היא העדיפה לדון במושגי היסוד. כך גם באשר לגיאומטריה: לא פעם ביקשה עדה דרכים ויזואליות לבחון את הבעיות, למשל את האופן שבו תחומי החיתוך של מעגלים בספֵרה מחלקים אותה לצורות שונות.

יכולתה של עדה להעריך את היופי המתמטי היא מתת שאינה נחלתם של רבים, ובכלל זה רבים שרואים בעצמם אינטלקטואלים. היא הבינה שמתמטיקה היא שפה נהדרת שבכוחה לתאר את ההרמוניות של היקום ולהיות גם פואטית לפרקים. למרות כל מאמציה של אמה היא נותרה הבת של אביה וניחנה ברגישות פואטית שבזכותה היתה יכולה לראות משוואה כמעין משיחת מכחול המשרטטת היבט מסוים ביופיו הגשמי של הטבע, ממש כשם שהיתה יכולה לראות בעיני רוחה "ים כהה כיין" או אישה אשר "פוסעת ביופי כמו הלילה". אלא שקסמה של המתמטיקה היה עמוק גם מזה; היתה בה איכות רוחנית. מתמטיקה "היא השפה אשר רק בכוחה לבדו נוכל לבטא כיאות את העובדות הגדולות של העולם הטבעי", אמרה, והיא המאפשרת לנו לשרטט את ה"שינויים של מערכות יחסים הדדיות" המתגלמות בבריאה. היא "הכלי שבכוחו יכול שכלו החלש של האדם לבקש לקרוא את פועליו של הבורא".

היכולת לרתום את הדמיון לטובת המדע היא מאפיין של המהפכה התעשייתית, כמו גם של מהפכת המחשוב, אשר עדה היתה עתידה להפוך לקדושה הפטרונית שלה. היא אמרה לבבג' כי בזכות יכולתה להבין את הקשר שבין השירה לאנליזה היא מתעלה על יכולותיו של אביה. "איני מאמינה שאבי היה (או שניחן ביכולת להיות) משורר כשם שאהיה אני אנליסטית; שהרי בי מתקיימים השניים יחד איתנוֹת", כתבה.23

שובה אל המתמטיקה, סיפרה לאמה, הצית בה פרץ יצירתי והוביל אל "התפתחות כבירה של דמיון במידה שאינה מותירה בי ספק כי אם אמשיך בלימודי, ברבות הימים עוד אהיה למשוררת".24 מושג הדמיון, בייחוד בזיקה לטכנולוגיה, העסיק אותה מאוד. "מהו דמיון?" שאלה במסה משנת 1841. "זהו הכוח המשלב. הוא מביא בכפיפה אחת דברים, עובדות, רעיונות ומושגים בשילובים חדשים, מקוריים, אינסופיים, משתנים תדיר [...] הוא החודר את העולמות הבלתי נראים הסובבים אותנו, עולמות המדע".25

בשלב זה האמינה עדה שהיא ניחנה ביכולות מיוחדות, אפילו על־טבעיות, שאותן כינתה "תפיסה אינטואיטיבית של דברים נסתרים". היכולות המופלגות שייחסה לעצמה הולידו בה שאיפות שלא היו אופייניות כלל לאישה ואֵם אצילה בראשית התקופה הוויקטוריאנית. "אני מאמינה כי יש בי שילוב יוצא מגדר הרגיל של איכויות שטיבן מתאים בדיוק כדי לעשות אותי למגלה דגולה של אמיתות טבעיות נסתרות", הסבירה לאמה במכתב משנת 1841. "בכוחי להשליך מכל תחום של היקום קרניים שיַחברו לכדי מוקד אחד, רחב ידיים".26

בעודה נתונה בהלך רוח כזה, החליטה לשוב ולחבור אל צ'רלס בבג', אשר אל הסלונים שלו הגיעה לראשונה שמונה שנים קודם לכן.

צ'רלס בבג' והמנועים שלו

מאז היותו ילד רך בשנים גילה צ'רלס בבג' עניין במכונות שיכולות לבצע משימות אנושיות. בילדותו לקחה אותו אמו לתצוגות ולמוזיאוני פלאות, שהיו פופולריים להפליא בלונדון של ראשית המאה ה־19. באחת התצוגות הללו, שהתקיימה בכיכר האנובר, הזמין אותו ממציא ושמו מרלין (אלא מה) לבקר בסדנה בעליית הגג שבה מיני־מינים של בובות מכניות, אשר נודעו בשם "אוטומטה". אחת מהן היתה בובת רקדנית כסופה, כשלושים ס"מ גובהה, שהניעה את זרועותיה ברוב חן והחזיקה ביד אחת ציפור המניעה את זנבה. יכולתה של הגבירה הכסופה להציג רגשות ואישיות הילכה קסם על הילד. "עיניה היו מלאות דמיון", הוא נזכר. שנים לאחר מכן נתקל בגבירה הכסופה במכירה פומבית שהתקיימה בעקבות פשיטת רגל וקנה אותה. היא שיעשעה את באי אירועי הערב הסלוניים שבהם העלה על נס את פלאי הטכנולוגיה.

בקיימברידג' התיידד בבג' עם קבוצה אשר חבריה, וביניהם ג'ון הרשל וג'ורג' פיקוק, התאכזבו מהאופן שבו לימדו שם מתמטיקה. הם הקימו מועדון ושמו "החברה האנליטית", אשר דחק באוניברסיטה להפסיק להשתמש בצורת הסימון שהציע ניוטון, שהיה בוגר האוניברסיטה, ולהחליף את הנקודות שהציע במערכת הסימון שהציג לייבניץ אשר השתמשה ב־dx וב־dy כדי לייצג תוספות אינפיניטסמליות, ולכן כונתה סימון d. בבג' העניק למניפסט שלהם את הכותרת, "עקרונות ה־D־איזְם הטהור לעומת הנקודה־נות של האוניברסיטה".27 הוא היה עוקצני, אך ניחן בחוש הומור טוב.

יום אחד שקד בבג' על לוח לוגריתמים מלא וגדוש בעיות בחדרה של החברה האנליטית. הרשל שאל אותו על מה הוא חושב. "אני מתפלל שיהיה מנוע קיטור שיעשה את כל החישובים האלה", השיב בבג'. האפשרות של שיטה מכנית לטבלוציה של לוגריתמים, השיב הרשל, "בהחלט תיתכן".28 בשנת 1821 פנה בבג' לייצור מכונה כזאת.

במרוצת השנים היו רבים שעסקו ביצירת התקני חישוב. בשנות הארבעים של המאה ה־17 יצר המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי בְּלֵז פסקל מחשבון מכני כדי לסייע לאביו במטלות המייגעות שהועידה לו עבודתו כפקח מס. על ההתקן נקבעו גלגלי מתכת משוננים ועליהם הספרות 0 עד 9. כדי להוסיף או לחסר מספרים היה המשתמש מחייג מספר באמצעות חרט, כמו בטלפון חוגה; אם היה צורך לזכור או ללוות 1, היה במכשיר גם חלק שהופקד על ביצוע פעולה זו. זה היה המחשבון הראשון שנרשם כפטנט ונמכר מסחרית.

שלושים שנה לאחר מכן ניסה המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני גוטפריד לייבניץ לשפר את ההתקן של פסקל והציג מכונת חישוב שבכוחה לבצע גם פעולות כפל וחילוק. היא כללה גליל שניתן לסובב ביד ועליו מערך פינים שהשתלבו בגלגלי מנִייה. אלא שלייבניץ נתקל בבעיה שהיתה עתידה לצוץ שוב ושוב בעידן הדיגיטלי. בניגוד לפסקל, שהיה מהנדס מוכשר שהשכיל לשלב תיאוריות מדעיות וגאונוּת מכנית, לייבניץ לא ניחן במיומנויות הנדסיות ראויות לציון וגם לא הקיף את עצמו בבעלי מיומנויות כאלה. וכך, כמו תיאורטיקנים דגולים רבים שלא זכו לעבוד לצד בעלי מיומנויות מעשיות, הוא מעולם לא הצליח לייצר גרסאות אמינות ופועלות של ההתקן. עם זאת, הרעיון שעמד בבסיסו, אשר נודע בשם "גלגל לייבניץ", היה עתיד להשפיע על עיצוב המחשבונים גם בתקופתו של בבג'.

בבג' הכיר את ההתקנים של פסקל ושל לייבניץ, אבל ביקש ליצור משהו מורכב יותר. הוא רצה לכונן שיטה מכנית לטבולציה של לוגריתמים, סינוסים, קוסינוסים וטנגנסים.3 לצורך זה הוא הסתמך על רעיון שהמתמטיקאי הצרפתי גספר דה פרוני הגה בשנות התשעים של המאה ה־18. כדי ליצור לוחות לוגריתמיים וטריגונומטריים פירק דה פרוני את הפעולות לכדי סדרה של צעדים פשוטים מאוד, שכללו פעולות חיבור וחיסור בלבד. על כך הוסיף הנחיות קלות לביצוע, שאיפשרו לקבוצה של עובדים אנושיים שלא ניחנו בידע מתמטי רב לבצע את המשימות הפשוטות הללו ולהעביר את התוצאות אל קבוצת העובדים הבאה. במילים אחרות, הוא יצר קו ייצור — החידוש הגדול של העידן התעשייתי, אשר תואר ונותח בידי אדם סמית' באמצעות הדוגמה הזכורה של חלוקת העבודה בְּמפעל לייצור סיכות. לאחר נסיעה לפריז שבמהלכה שמע על שיטתו של פרוני כתב בבג', כי "לפתע פתאום עלה בי הרעיון ליישם אותה שיטה ממש בעבודה הרבה והמעיקה שנדרשתי לבצע, ולייצר לוגריתמים כשם שמייצרים סיכות".29

3 ליתר דיוק, הוא שאף להשתמש בשיטת ההפרשים המחולקים כדי להציג קירוב של פונקציות לוגריתמיות וטריגונומטריות.

בבג' הבין שאפילו משימות מתמטיות מורכבות ניתן לחלק לסדרת צעדים אשר תדרוש בסופו של דבר חישוב של "הפרשים סופיים" באמצעות פעולות חיבור וחיסור. כדי ליצור למשל לוח של חזקות שניות — 1², 2², 3², 4² וכן הלאה — ניתן למנות את המספרים ההתחלתיים לפי הסדר: 1, 4, 9, 16... זו תהיה עמודה א'. לצדה תהיה עמודה ב', ובה ההפרש בין המספרים האלה, כלומר, 3, 5, 7, 9... בעמודה ג' יוצגו ההפרשים בין המספרים בעמודה ב', כלומר, 2, 2, 2, 2... לאחר פישוט כזה של התהליך ניתן להפוך אותו ולחלק את המשימות בין עובדים חסרי השכלה. אחד מהם יהיה אחראי להוספת 2 למספר האחרון בעמודה ב', ואז יעביר את התוצאה אל עובד אחר, שיוסיף את התוצאה הזאת למספר האחרון בעמודה א' וכך יפיק את המספר הבא ברצף החזקות השניות.

בבג' המציא דרך למכן את התהליך והכתיר את התוצאה בשם "מנוע ההפרשים". ההתקן יוכל לבצע טבולציה של כל פונקציה פולינומית ולספק שיטה דיגיטלית להצגת פתרונות מקורבים של משוואות דיפרנציאליות.

איך זה עבד? מנוע ההפרשים השתמש במוטות אנכיים עם דִסקיות שניתן לסובב לציון כל ספרה. אלה חוברו אל שיניים שהיה אפשר לסובב כדי להוסיף את המספר אל דסקית על מוט סמוך (או להחסיר את המספר הזה ממנה). ההתקן היה יכול אפילו "לאחסן" תוצאות ביניים על מוט נוסף. הקושי המרכזי היה למצוא דרך "לִלוות" או "לזכור" במקרה הצורך, כפי שאנחנו עושים בכתב כאשר אנחנו מחשבים כמה זה 36+19 או 42-17. בבג', שהסתמך גם על ההתקנים של פסקל, הציג כמה המצאות מבריקות שאיפשרו לשיניים ולמוטות לטפל בחישובים כאלה.

ביסודה היתה המכונה פלא של ממש. בבג' אפילו הבין כיצד להשתמש בה כדי ליצור לוח של מספרים ראשוניים שיגיע עד 10 מיליון. גם ממשלת בריטניה התרשמה, לפחות בראשית הדרך. בשנת 1823 היא העניקה לו הון התחלתי בסך 1,700 ליש"ט ובסיכומו של דבר השקיעה במיזם יותר מ־17,000 ליש"ט — פי שניים ממחירה של ספינת מלחמה — במרוצת העשור שבו ניסה בבג' לבנות את המכונה. אלא שהפרויקט נתקל בשתי בעיות. ראשית, בבג' והמהנדס ששכר לא באמת ניחנו במיומנות הנדרשת להעמדת התקן פועל. שנית, בבג' כבר ראה בעיני רוחו מתקן טוב אף מזה.

הרעיון החדש של בבג', אשר עלה בשנת 1834, היה מחשב רב־שימושי שיוכל לבצע מיני פעולות שונות לפי הנחיות התכנות שיקבל. הוא יוכל לבצע משימה אחת ואז לקבל הנחיות לביצוע משימה אחרת. הוא יוכל אפילו להורות לעצמו להחליף משימות — לשנות את "דפוס הפעולה" שלו, הסביר בבג' — בהתבסס על חישוביו הפנימיים. את המכונה הזאת כינה בבג' בשם "המנוע האנליטי". הוא הקדים את זמנו במאה שנה.

מאחורי המנוע האנליטי עמד מה שעדה לאבלייס כינתה, בחיבורה על הדמיון, "הכוח המשלב". בבג' שילב בין חידושים שהופיעו בשדות אחרים, כפי שעשו ממציאים דגולים רבים. במקור השתמש בתוף מתכת משובץ יתדות כדי לקבוע כיצד המוטות יסתובבו. אלא שאז בחן, כמו עדה, את הנול הממוכן, שצרפתי בשם ג'וזף־מארי ז'קארד המציא בשנת 1801, אשר חולל מהפכה בתעשיית טוויית המשי. נולים יוצרים דוגמאות באמצעות ווים אשר מרימים את חוטי השתי הנבחרים ובאמצעות מוט שמעביר תחתם את חוטי הערב. ז'קארד המציא דרך להשתמש בכרטיסים מנוקבים כדי לשלוט בתהליך זה. החורים קבעו אילו ווים ואילו מוטות יופעלו בכל מהלך של הנול, ובכך איפשרו ליצור דוגמאות מורכבות באופן אוטומטי. בכל פעם שהבוכייר נע כדי להעביר שוב את החוט, כרטיס חדש נכנס לפעולה.

ב־30 ביוני 1836 כתב בבג' ב"ספרי השרבוטים" שלו פסקה שתהיה לאבן דרך בפרה־היסטוריה של המחשבים: "הצעה להשתמש בנול של ז'קארד כתחליף לתופים".30 השימוש בכרטיסי ניקוב במקום בתופי מתכת פירושו שלא תהיה כל מגבלה על מספר ההוראות שישמשו כקלט. נוסף על כך, יהיה אפשר לשנות את סדר המשימות, כך שיהיה קל יותר לתכנן מכונה רב־תכליתית שתהיה ורסטילית וניתנת לתכנות מחודש.

בבג' קנה דיוקן של ז'קארד והחל להציג אותו באירועיו הסלוניים. בדיוקן מוצג הממציא כשהוא יושב בכורסה ובידיו מחוגה שהוא מציב על כרטיסי ניקוב רבועים. ברקע נראה הנול. כדי לשעשע את אורחיו נהג בבג' לבקש מהם לנחש במה מדובר. רובם חשבו שזהו תחריט עשוי להפליא. אז היה מגלה כי למעשה מדובר בשטיח קיר ארוג למופת ועשוי משי ובו עשרים וארבעה אלף שורות של חוט, אשר בכל אחת מהן מושל כרטיס ניקוב אחר. כאשר הנסיך אלברט, בן זוגה של המלכה ויקטוריה, הגיע אל אחד מאירועי הסלון של בבג', הוא שאל את בבג' מדוע שטיח הקיר הזה כה מעניין בעיניו. בבג' הוסיף, "הוא יסייע מאוד להסביר את טיבה של מכונת החישוב שלי, 'המנוע האנליטי'".31

אלא שרק מעטים עמדו על יפי המכונה החדשה שבבג' תיאר, וממשלת בריטניה לא גילתה כל נטייה לממן אותו. אף שעשה ככל יכולתו, לא הצליח בבג' לעורר עניין מיוחד בנושא בעיתונות הפופולרית או בכתבי העת המדעיים.

אבל היתה אחת שהאמינה בו. עדה לאבלייס עמדה על מלוא ערכו של רעיון המכונה הרב־תכליתית. יתר על כן, היא העלתה גם את הרעיון שיהפוך את המכונה לדבר מדהים באמת ובתמים: בפוטנציה, יהיה בכוחה לעבד לא רק מספרים, אלא גם כל מערכת סימון סימבולית, כולל מוזיקלית או אמנותית. היא ראתה את השירה הגלומה ברעיון כזה והיתה נחושה לעודד גם אחרים לראותה.

היא הציפה את בבג' במכתבים אשר תוכנם גבל לפרקים בעזות מצח של ממש, אף שהיה מבוגר ממנה בעשרים וארבע שנה. באחד מהם תיארה משחק סוליטייר באמצעות עשרים ושש גולות, שכדי לנצח בו יש לבצע דילוגים עד שנותרת רק גולה אחת. היא הצטיינה במשחק, אבל ביקשה לגזור "נוסחה מתמטית [...] שהניצחון נסמך עליה וניתן לנסחה בשפת סמלים". אז שאלה, "האם אני עתירת דמיון מדי עבורך? דומני שלא".32

המטרה שלה היתה לעבוד עם בבג' כשותפה וכאשת יחסי ציבור כדי להשיג את התמיכה הדרושה לבניית המנוע האנליטי. "אני משתוקקת מאוד לדבר איתך", כתבה בראשית שנת 1841. "וארמוז לך באיזה עניין. דומני כי בשלב כלשהו בעתיד [...] יוכל ראשי להועיל לכמה ממטרותיך ותוכניותיך. ובמקרה כזה, אם רק אוכל להיות לך לשימוש או לעזר, ראשי יהיה שלך".33

הזדמנות כזו צצה שנה לאחר מכן.

ההערות של ליידי לאבלייס

כחלק מניסיונותיו לגייס תמיכה למנוע האנליטי שלו נענה בבג' להזמנה לדבר בפני קונגרס המדענים האיטלקים בטורינו. את הדברים שנשא שם סיכם מהנדס צבאי צעיר, קפטן לואיג'י מֵנַבְּרֵאֶה, לימים ראש ממשלת איטליה. בעזרת בבג' פירסם מנבראה באוקטובר 1842 תיאור של המכונה בצרפתית.

אחד ממכריה של עדה הציע שתתרגם את מאמרו של מנבראה לכתב העת "ממוארים מדעיים". זו היתה ההזדמנות שלה לגמול לבבג' ולהראות את כישרונותיה. כשסיימה בישרה על כך לבבג', והוא שמח, אך גם הופתע מעט. "תהיתי מדוע לא כתבה בעצמה מאמר על נושא שהיא כה קרובה אליו וכה בקיאה בו", אמר בבג'.34 היא השיבה שהרעיון לא עלה על דעתה כלל. באותם ימים נשים לא נהגו לפרסם מאמרים מדעיים.

בבג' הציע שתוסיף כמה הערות למאמרו של מנבראה, והיא נענתה למשימה בהתלהבות רבה. היא ניגשה לעבוד על תוספת שכינתה, "הערות לתרגום", שהגיעה בסופו של דבר לאורך של 19,136 מילים — פי שניים ויותר מן המאמר המקורי. ה"הערות", שעליהן חתמה בראשי התיבות אע"ל — אוגוסטה עדה לאבלייס, נעשו מפורסמות יותר מן המאמר עצמו, ולימים עשו אותה לדמות איקונית בהיסטוריה של המחשוב.35

בקיץ 1843, בזמן ששקדה על ההערות באחוזתה הכפרית אשר במחוז סוֹרִי, ניהלו היא ובבג' חליפת מכתבים ענפה, ובסתיו, לאחר שחזרה למעונה בלונדון, נפגשו כמה וכמה פעמים. השאלה עד כמה היו ההערות פרי מחשבתה שלה ולא שלו תפחה לכדי סוגיה אקדמית זוטא ומושא של פולמוס טעון מגדרית. בזיכרונותיו, בבג' נותן לה חלק ניכר מן הקרדיט: "דנו יחד בדוגמאות השונות שניתן לספק: הצעתי כמה, אבל הבחירה היתה שלה בלבד. כך גם באשר לניסוח האלגבראי של הבעיות השונות, למעט זו הנוגעת למספרי בֶּרנוּלי, שהצעתי לבצע בעצמי כדי לחסוך לליידי לאבלייס את הטרחה. את זו היא החזירה לי לתיקון לאחר שזיהתה טעות חמורה שנפלה בעבודתי".36

ב"הערות" שלה בחנה עדה ארבעה יסודות רעיוניים שיהדהדו מאה שנים לאחר מכן, כאשר יבוא סוף־סוף המחשב לעולם. הראשון שבהם היה רעיון המכונה הרב־תכליתית, כזו שתוכל לא רק לבצע משימה שנקבעה מראש, אלא שיהיה אפשר לתכנת שוב ושוב לביצוע מגוון בלתי מוגבל של משימות מתחלפות. במילים אחרות, היא ראתה בעיני רוחה מחשב מודרני. הרעיון הזה הוא היסוד ל"הערה א'" שלה, שבה עמדה על ההבחנה בין מנוע ההפרשים המקורי של בבג' למנוע האנליטי החדש שהציע. "הפונקציה הספציפית אשר מנוע ההפרשים נבנה לשם ביצוע טבולציה של האינטרגל שלה היא 7ux = 0∆", היא פתחה, והסבירה כי מטרתו היתה חישוב של טבלאות לניווט ימי. "המנוע האנליטי, לעומת זאת, אינו ערוך בלבדית לטבולציה של תוצאות פונקציה אחת ויחידה, כי אם לפיתוח ולטבולציה של כל פונקציה שהיא".

לשם כך, כתבה, "מיושם בו העיקרון שהציג ז'קארד לצורך הסדרתם, באמצעות כרטיסים מנוקבים, של דפוסים מורכבים ביותר בתהליך הפקתם של בדים ארוגים". עדה היטיבה לעמוד על חשיבותו של עניין זה אף יותר מבבג' עצמו. פירוש הדבר היה שהמכונה תוכל להיות כמו המחשב שאנו מתייחסים אליו כיום כמובן מאליו: כזה שאינו מבצע רק פעולה אריתמטית מסוימת, אלא אף יכול לשמש מכונה רב־תכליתית. היא הסבירה:

גבולות האריתמטיקה נחצו ברגע שעלה הרעיון להשתמש בכרטיסים. המנוע האנליטי אינו ניצב על מדרגה אחת עם "מכונות חישוב" גרידא. הוא ניצב על מדרגה משל עצמו. הוא מציג מנגנון שבכוחו לשלב יחד סמלים כלליים ברצפים, במגוון בלתי מוגבל, ובכך מכונן חוליה המקשרת בין פעולות החומר לבין התהליכים המנטליים המופשטים.37

המשפטים לעיל מעט מוקשים, אבל מן הראוי להתעכב עליהם. הם מתארים את עצם מהותם של מחשבים מודרניים. עדה המחישה את הרעיון גם בדימויים פואטיים. "המנוע האנליטי טוֹוֶה דפוסים אלגבראיים כשם שהנול של ז'קארד טוֹוֶה פרחים ועלים", כתבה. בבג' קרא את "הערה א'" ונרעש. הוא לא הכניס בה שום שינויים. "אנא אל תשני דבר", אמר.38

את הרעיון השני הראוי לציון הגתה עדה לנוכח תיאור זה של מכונה רב־תכליתית. פעולותיה של המכונה, הבינה עדה, אינן מוגבלות בהכרח רק למתמטיקה ולמספרים. לנוכח האופן שבו הרחיב דה מורגן את האלגברה לכדי לוגיקה פורמלית, היא ציינה כי מכונה דוגמת המנוע האנליטי תוכל לאחסן, לשנות, לעבד ולעשות כל מה שניתן להביע באמצעות סמלים: מילים, לוגיקה, מוזיקה וכל דבר אחר שסמלים יכולים לייצג.

כדי להסביר את הרעיון הזה היא הגדירה בדיוק מהי פעולה של מחשב: "ייתכן כי מן הראוי להסביר כי באומרנו 'פעולה' כוונתנו לכל תהליך המשנה את יחסם ההדדי של שני דברים או יותר, ואחת היא באיזה מין יחס מדובר". פעולת מחשב, היא ציינה, יכולה לשנות לא רק את היחסים בין מספרים, אלא את היחסים בין כל סמלים מכל סוג שיש ביניהם זיקה לוגית. "היא עשויה לפעול על דברים שאינם מספרים, כל עוד מדובר באובייקטים שאת יחסיהם ההדדיים היסודיים ניתן לבטא באמצעות אלה של המדע המופשט של הפעולות". בתיאוריה, המנוע האנליטי יוכל לפעול אפילו על תווים מוזיקליים: "אם נאמר, לדוגמה, כי היחסים היסודיים בין צלילים בגבהים שונים במסגרת מדע ההרמוניה וההלחנה המוזיקלית ניתנים לביטוי ולטיפול ממין זה, המנוע יוכל להלחין יצירות מוזיקליות מורכבות ומדעיות בכל דרגת מורכבות שהיא". והנה לפנינו רעיון "המדע הפואטי" העדה־אי בגילומו המובהק ביותר: יצירה מוזיקלית מורכבת ומדעית שהלחינה מכונה! אביה היה נחרד.

לימים היתה תובנה זו לרעיון היסודי של העידן הדיגיטלי: כל פריט תוכן, נתונים או מידע — מוזיקה, טקסט, תמונות, מספרים, סמלים, צלילים, וידיאו — ניתן לביטוי דיגיטלי ולעיבוד באמצעות מכונות. אפילו בבג' עצמו לא עמד על הדבר במלואו; הוא התמקד במספרים. אבל עדה הבינה שהספרות על גלגלי השיניים יכולות לייצג דברים החורגים מגדר הכמויות המתמטיות. בכך עשתה את הקפיצה התפיסתית ממכונות חישוב גרידא אל מה שאנו מכנים כיום, מחשבים. דורון סוויד, היסטוריון של המחשוב המתמחה במנועים של בבג', גורס כי מדובר בחלק ממורשתה ההיסטורית של עדה. "אם נבחן את ההיסטוריה בחיפוש אחר התפנית הזאת, נמצא את מקורה המובהק במאמר זה של עדה משנת 1843", אמר.39

תרומתה השלישית של עדה, שהופיעה בהערה האחרונה שלה, "הערה ז'", היתה לעמוד בפירוט מדוקדק, צעד אחר צעד, על אופן פעולתם של מה שאנחנו מכנים כיום, תוכנת מחשב או אלגוריתם. כדוגמה לכך היא השתמשה בתוכנה המיועדת לחישוב של מספרי בֶּרנוּלי4 — סדרה אינסופית, מורכבת יותר ויותר, המופיעה בצורות שונות במסגרת תורת המספרים.

4 על שם המתמטיקאי השווייצי בן המאה ה־17 יקוב ברנולי, שחקר את סכום החזקות של מספרים שלמים עוקבים. מספרי ברנולי משחקים תפקיד מרתק בתורת המספרים, באנליזה מתמטית ובטופולוגיה דיפרנציאלית.

כדי להראות כיצד המנוע האנליטי יכול להפיק מספרי ברנולי, עדה תיארה סדרה של פעולות ואז הציגה טבלה שהבהירה כיצד ניתן לקודד כל אחת מהן למכונה. בהזדמנות זו סייעה גם לטבוע את המושג "שגרות" (subroutines, סדרת הנחיות לביצוע של פעולה מסוימת, למשל חישוב של קוסינוס או של ריבית דריבית, שניתן לשלב בתוכנה רחבת היקף יותר), ואת המושג "לולאה רֵקוּרסיבית" (סדרת פעולות החוזרת על עצמה)5 כל אלה התאפשרו בזכות מנגנון כרטיסי הניקוב. שבעים וחמישה כרטיסים נדרשו להפקת כל מספר, הסבירה, והתהליך נעשה באופן אינטראקטיבי כאשר המספר שהתקבל מוזן ומשמש להנבת המספר הבא. "ברור וגלוי כי ניתן לשוב ולהשתמש באותם שבעים וחמישה כרטיסים לשם חישוב של כל מספר שלאחר מכן", כתבה. היא שיוותה בעיני רוחה ספרייה זמינה של שגרות נפוצות — רעיון שימומש מאה שנים לאחר מכן בידי ממשיכי וממשיכות דרכה האינטלקטואלית, ובהם נשים דוגמת גרייס הופר בהרווארד וכן קיי מק'נולטי וג'ין ג'נינגס באוניברסיטת פנסילווניה. יתר על כן, הואיל והמנוע של בבג' איפשר לקפוץ לפנים ולאחור בתוך רצף כרטיסי ההנחיות על פי תוצאות הביניים שהניב, זה היה גם המסד לדבר שאנו מכנים כיום הסתעפות מותנית — מעבר אל רצף הנחיות אחר בהינתן תנאים מסוימים.

5 הדוגמה שעדה הציגה כללה טבולציה של פולינומים באמצעות טכניקות הפרש ששימשו תת־פונקציה, דבר שחייב שימוש במבנה ובו לולאה מקוננת עם טווח משתנה עבור הלולאה הפנימית.

בבג' סייע לעדה עם חישובי ברנולי, אבל המכתבים מעידים על בקיאותה המופלגת בפרטים. "אני בוחנת ונוברת בעיקשות בעומק כל דרך לחישוב סכומים על ידי מספרי ברנולי", כתבה ביולי, כמה שבועות בלבד לפני שהיה עליה להגיש את התרגום ואת הערותיה לדפוס. "אני כה נואשת מהתסבוכת המפליאה והטורדנית עם המספרים הללו, שאין אף לא שמץ של סיכוי שאצליח לסיים היום... אני נתונה בבלבול מקסים".40

לאחר שהעניין בא על מקומו בשלום, היא הוסיפה תרומה שהיתה שלה בלבד: טבלה ותרשים שהבהירו בדיוק כיצד יהיה ניתן להזין את האלגוריתם אל המחשב, צעד אחר צעד, בתוספת שתי לולאות רקורסיביות. זו היתה רשימה ממוספרת של הנחיות תכנות, ובכללן אוגרי יעד, פעולות והערות — ממש כפי שמכירים כל מתכנת או מתכנתת ++C בימינו. "עבדתי ללא הפוגה ובהצלחה יתרה במשך כל היום", כתבה לבבג'. "אתה תתפעל מאוד מהטבלה ומהתרשים. הם נוצרו בשימת לב יוצאת מגדר הרגיל". כל המכתבים מצביעים בבירור על כך שיצרה את הטבלה בעצמה; היא נעזרה אך ורק בבעלה, שלא הבין את המתמטיקה, אבל הסכים לעבור בדיו על כל מה שכתבה היא בעיפרון. "לורד ל', בחביבותו, עובר כעת בדיו על הכול למעני", כתבה לבבג'. "הייתי חייבת להשתמש בעיפרון".41

התרשים הזה, שהוצג לצד התהליכים המורכבים הדרושים להפקה של מספרי ברנולי, הוא הסיבה המרכזית לכך ששוחרי זכרה של עדה מכתירים אותה בשם "ראשונת המתכנתים בעולם". זו טענה שקשה להגן עליה. בבג' כבר תיכנן, לפחות בתיאוריה, יותר מעשרים הסברים לתהליכים שהמכונה תוכל לבצע, בסופו של דבר. אלא שאף לא אחד מהם לא ראה אור, ואין לנו תיאור ברור של הדרך שרֶצף הפעולות נערך בה. לפיכך סביר בהחלט לומר שהאלגוריתם והתיאור התוכנתי המפורט של הפקת מספרי ברנולי הם תוכנת המחשב הראשונה שפורסמה אי־פעם. וראשי התיבות שהתנוססו תחתם היו אלה של עדה לאבלייס.

ב"הערות" שלה הציגה עדה עוד רעיון רב־משמעות, אשר מחזיר אותנו אל סיפורו של פרנקנשטיין שמרי שלי כתבה לאחר סוף השבוע הזכור עם לורד ביירון. מדובר באחת הסוגיות המטאפיזיות שהיתה ונותרה מן המרתקות ביותר בכל הנוגע למחשבים, והיא סוגיית התבונה המלאכותית: האם מכונות יכולות לחשוב?

עדה האמינה שהתשובה שלילית. מכונה כמו זו של בבג' יכולה לבצע את ההנחיות שתקבל, טענה עדה, אבל לא להציג רעיונות או כוונות משל עצמה. "למנוע האנליטי אין כל יומרה ליצור דבר־מה", כתבה ב"הערות" שלה. "הוא יכול לעשות כל מה שאנחנו יודעים להורות לו לבצע. הוא יכול לבצע אנליזה; אלא שאין לו הכוח לחזות יחסים אנליטיים או אמיתות כלשהן". מאה שנה לאחר מכן יכתיר חלוץ המחשוב אלן טיורינג את הטענה הזאת בכותרת, "ההתנגדות של ליידי לאבלייס" (ר' פרק 3).

עדה רצתה שיתייחסו אל עבודתה כאל מאמר מדעי רציני, לא כאל סתם מאמר תמיכה פומבי, ולכן ציינה כבר בפתיחת ה"הערות" שלה, כי לא "תציג כל עמדה שהיא" בעניין סירובה של הממשלה להמשיך לממן את מפעליו של בבג'. זה לא שימח את בבג', שחיבר מאמר ארכני בגנות הממשלה. הוא רצה שעדה תכלול אותו ב"הערות" בלי לציין את שמו, כאילו מדובר בדעתה־שלה. היא סירבה. היא לא רצתה לפגום ביצירתה.

בבג' שלח את התוספת שלו היישר ל"ממוארים מדעיים" בלי ליידע אותה בדבר. העורכים החליטו שהמאמר יופיע בנפרד, והציעו לו לחתום את שמו "כמו גבר". בבג' ידע להיות מקסים, אבל לפרקים היה גם נרגן, עיקש ודווקני, כמו רוב הממציאים. הפתרון שהציעו עורר בו חמת זעם, והוא כתב אל עדה וביקש שתבטל את פרסום מאמרה. עכשיו היה תורה להתרגז. היא פנתה אליו כשם שידידים ממין זכר נוהגים לפנות זה לזה: "בבג' היקר שלי", פתחה, וכתבה כי "משיכת התרגום וההערות" תהיה "מעשה חסר כבוד, שאין להצדיקו". לסיום כתבה: "היֵה סמוך ובטוח כי אני ידידתך הטובה ביותר; אך לעולם לא אוכל ולא אסכים לתמוך בך בבואך לפעול מכוח עקרונות שבעיני אינם רק שגויים כשלעצמם, אלא אף התאבדותיים".42

בבג' נסוג והסכים לפרסם את מאמרו בנפרד בכתב עת אחר. באותו יום פנתה עדה אל אמה והתלוננה בפניה:

נוהגו של מר בבג' היה מבחינתי בגדר הטרדה וטורח מן הסוג המרגיז ביותר [...] צר לי להגיע למסקנה שלפיה הוא אחד האנשים הבלתי מעשיים, האנוכיים ומשולחי הרסן ביותר שניתן להעלות על הדעת [...] הכרזתי בפניו בלא שהיות כי שום כוח שבעולם לא יניע אותי להעמיד את עצמי לשירות מריבותיו או לשמש כשלוחה שלו בכל צורה ואופן [...] הוא זעם. אני קרת רוח ואיתנה.43

תגובתה של עדה למחלוקת היתה מכתב משונה בתכלית, שישה־עשר עמודים אורכו, שנשלח אל בבג' — שֶצף משולח ששימש עדות חיה למצבי רוחה המתחלפים, לנטייתה להתעלויות רוח, לאשליותיה ולהתלהטויותיה. היא החמיאה לו וגערה בו, היא היללה אותו והשפילה אותו. בשלב מסוים ביקשה להשוות בין מניעיהם. "העיקרון הבלתי מתפשר המנחה אותי הוא לאהוב את האמת ואת אלוהים יותר מאשר את הפרסום ואת התהילה", טענה. "אותך מנחה האהבה לאמת ולאלוהים; אך אף יותר מזה האהבה לפרסום, לתהילה ולכיבודים". היא טענה כי היא עצמה תנחל תהילה בלתי נמנעת בגין טבעה המרומם: "אני מבקשת לרתום את כוחי לטובת ההסבר והפירוש של אלוהים הכול־יכול ושל חוקיו [...] אני מרגישה כי תהילה של ממש אנחל אם רק אוכל להיות לאחת מנביאיו הידועים ביותר".44

על בסיס זה הציעה לו עדה עסקה: עליהם לכונן שותפות עסקית ופוליטית. היא תרתום את קשריה ואת יכולות הכתיבה והשכנוע שלה לטובת שאיפתו לבנות את המנוע האנליטי שלו אם — ורק אם — יפקיד בידיה את השליטה בהחלטותיו העסקיות. "אני מעניקה לך זכות ראשונים ומציעה את שירותי ואת האינטלקט שלי", כתבה. "אל תדחה אותם בקלות ראש". חלקים מן המכתב נראים כמו הסכם תנאים של עסקת הון־סיכון או של חוזה טרום־נישואים, ובכלל זה גם ציון הגורמים שיכריעו במקרי מחלוקת. "אתה תסכים לפעול אך ורק לפי הכרעותי שלי (או הכרעותיהם של אלה שתבקש להעמיד כבוררים בכל מקרה שתתעורר בינינו מחלוקת) בכל העניינים המעשיים", הצהירה. בתמורה, הבטיחה, היא תוכל "להציג בפניך בתוך שנה או שתיים הצעות ברורות וראויות לבניית המנוע שלך".45

המכתב היה עשוי להיראות מפתיע אילולא היה אחד מבין כמה וכמה מכתבים דומים שכתבה. זו היתה דוגמה לאופן שבו נכנעה לפעמים לשאיפותיה הגרנדיוזיות. ועם זאת היא ראויה לכבוד כאישה שבהתעלותה מעל הציפיות שנתלו בה לנוכח מוצאה ומינה, נאבקה בשדים המשפחתיים ויכלה להם, והקדישה את עצמה במלוא החריצות וההתמדה להישגים מתמטיים מורכבים, אשר רובנו לא היינו מנסים או מסוגלים להתמודד איתם כלל (מספרי ברנולי לבדם היו מכריעים רבים מאיתנו). מלאכתה המתמטית המרשימה ותובנותיה רבות־הדמיון התקיימו לצד הדרמה של מדורה לי ולצד פרצי המחלה שבעטיים התמכרה לאופיאטים שהחריפו את השינויים במצב הרוח שלה. בסיום מכתבה לבבג' כתבה: "ידידי היקר, לו אך ידעת אילו חוויות עצובות ונוראות היו מנת חלקי, ובדרכים שלא תוכל להעלות על דעתך, היית חש כי מידת־מה מן המעמסה מקורה ברגשותי". לאחר מכן, בתום דיון קצר בעניין השימוש בחשבון אינפיניטסימלי של הפרשים סופיים לשם חישוב של מספרי ברנולי, התנצלה ש"המכתב מוכתם לעייפה", והצהירה בפשטות כי היא "תמהה אם תרצה להותיר פֵיָה זו בשירותך אם לאו".46

עדה היתה בטוחה שבבג' יסכים להצעתה להפוך ליזמים שותפים. "היתרון שיניב לו העט שלי כשיעמוד לשרתו נהיר לו עד כדי כך שוודאי ייעתר; אף שאני דורשת ממנו ויתורים ניכרים ביותר", כתבה לאמה. "אם רק יסכים להצעתי, יש להניח שאצליח לחלץ אותו מקשיים גדולים ולהביא את המנוע שלו לידי גמר".47 אלא שבבג' החליט כי מן החוכמה לסרב דווקא. הוא הגיע לפגוש את עדה ו"סירב לכל התנאים".48 אף שלא שבו לשתף פעולה בענייני מדע, היחסים ביניהם שרדו. "בבג' ואני, חושבני, חברים טובים משהיינו אי־פעם", כתבה לאמה שבוע לאחר מכן.49 בחודש שלאחר מכן הסכים בבג' לבקר בבית הכפר שלה ושלח לה מכתב מלא חיבה ובו כינה אותה "קוסמת המספרים" וכן, "המתרגמת היקרה והנערצת להפליא שלי".

באותו חודש, ספטמבר 1843, התפרסמו סוף־סוף התרגום וה"הערות" ב"ממוארים מדעיים". במשך זמן־מה התענגה עדה על דברי השבח של חבריה וקיוותה כי גם היא, כמו מורתה הרוחנית מרי סומרוויל, תזכה מעתה ואילך ליחס רציני במעגלים מדעיים וספרותיים. הפרסום גרם לה להרגיש כמו "אדם מקצועי בתכלית", כתבה אל אדם שהיה עורך דין במקצועו. "כעת אני קשורה למקצוע ממש כמוך".50

אלא שלא כך היה. בבג' לא זכה במימון נוסף למכונותיו; הן מעולם לא נבנו, והוא מת עני. ליידי לאבלייס לא שבה לפרסם מאמר מדעי. תחת זאת, חייה הידרדרו מטה־מטה, והיא התמכרה להימורים ולאופיאטים. היא ניהלה רומן עם שותף להימורים, אשר סחט אותה לאחר מכן והכריח אותה למשכן את התכשיטים המשפחתיים. שנת חייה האחרונה היתה לזירת קרב מייסר יותר ויותר בסרטן הרחם, אשר לווה בדימום מתמיד. לאחר מותה בשנת 1852, בגיל שלושים ושש, ולפי אחת מבקשותיה האחרונות, היא נקברה בכפר, סמוך לאב המשורר שלא הכירה מעולם, אשר מת באותו גיל כמוה.

המהפכה התעשייתית התבססה על שתי תפיסות יסודיות, שסוד כוחן ועומקן נח בעצם פשטותן. ממציאים מצאו דרכים לפשט פעולות ייצור שונות על ידי פירוקן לסדרה של מטלות קטנות וקלות שניתן לבצע על קו ייצור. לאחר מכן, בתעשיית הטקסטיל ואז גם מחוצה לה, הם מצאו דרכים למכן את הצעדים הללו, כך שיתאפשר לבצע אותם באמצעות מכונות, אשר רבות מהן הונעו באמצעות מנועי קיטור. בבג', שהסתמך על רעיונות של פסקל ושל לייבניץ, ניסה ליישם את שני התהליכים הללו בתחום הפקתם של חישובים, ויצר את קודמו המכני של המחשב המודרני. הקפיצה התפיסתית החשובה ביותר שלו היתה שמכונות לא חייבות להיות מיועדות לביצוע של תהליך אחד ויחיד, אלא שיהיה ניתן לתכנת אותן שוב ושוב באמצעות כרטיסי ניקוב. עדה הכירה ביופייה ובחשיבותה של התפיסה המפליאה הזאת, ותיארה גם רעיון מרעיש אף יותר שניתן לגזור ממנה: מכונות כאלה יוכלו לעבד לא רק מספרים, אלא גם כל דבר אחר שאפשר לציין באמצעות סמלים.

עם השנים זכתה עדה לאבלייס למעמד של איקונה פמיניסטית ושל חלוצה בתחום המחשוב. מחלקת ההגנה האמריקנית, לדוגמה, קראה על שמה לשפת התכנות שלה שהיתה מבוססת עצמים וברמה גבוהה. אלא שלצד זאת היו גם כאלה שלעגו לה וגרסו שהיתה גחמנית וששגתה באשליות, וכי תרומתה ל"הערות" הנושאות את ראשי התיבות שלה היתה למעשה זניחה. וכפי שכתבה היא עצמה ב"הערות" הללו — הדברים התייחסו במקור למנוע האנליטי, אך הם מתאימים לא פחות לתיאור המוניטין המורכב והמשתנה־תדיר שלה עצמה — "בבואנו לבחון כל נושא חדש, ניכרת לא פעם הנטייה להפריז תחילה בערכו של כל מה שכבר מעניין או ראוי לציון בעינינו מלכתחילה; ושנית, במעין תגובה טבעית, להמעיט בערך מצבו האמיתי של הנושא שעל הפרק".

למעשה, תרומתה של עדה היתה מהותית ומעוררת השראה. יותר מבבג', יותר מכל איש או אישה אחרים בתקופתה, היא הצליחה לחזות עתיד שבו המכונות יחברו אל הדמיון האנושי ויארגו יחדיו תמונות נהדרות לא פחות מאלה שהפיק הנול של ז'קארד. ההערכה שרחשה למדע הפואטי הניעה אותה להעלות על נס מכונת חישוב שטרם נבנתה ואשר הממסד המדעי בן הזמן לא השכיל להכיר בערכה; היא גם הבינה כיצד יהיה ניתן ליישם את כוח העיבוד של התקן כזה על כל מידע שהוא. כך טמנה עדה, הרוזנת מלאבלייס, את זרעי העידן הדיגיטלי, שילבלבו כעבור מאה שנים.