החזאית

היא נכנסה בצעד מדוד אל הרחוב הראשי של העיירה שלה, כמו רוכב בודד שירד זה עתה מסוסו לבחון את המקום. הסרבל הנצחי שלה, מבד קורדרוי בצבע בז’, היה משופשף קצת אבל נקי, וכך גם הטריקו הלבנה הקצרה שלבשה מתחתיו. למותניה חגרה ברפיון חולצה משובצת כחול, ואת הכובע החזיקה בידה. היא התחילה ללכת לאורך הרחוב. היה מתבקש שעיניים רבות יעקבו אחריה מבעד לחריצי תריסי הבתים, יביטו בהערצה ובדאגה אחרי האישה הצועדת, יחידה בצהרי היום ברחוב הדומם, כמו שריף מקומי, כמו אקדוחנית אל דו־קרב.

היא פסעה, צמתה השחורה כמעט לא נעה על כתפה. פניה לא אל דו־קרב. היא תלך רק עד קצה העיירה, אל הצוקים. אולי תצליח להציץ מטה ולראות, או לפחות לשמוע, אם הם באמת ירדו אל תוך קניון החווארים העמוק כדי להשתיק את היללה המטרידה הזאת.

היא רק תסתכל. תבדוק. אם כי היה אפשר לצפות שבתור שריף, בתפקיד הרוכב הבודד, היא תתערב ותעשה צדק. הרי כך נהגה מאז הגיעה לכאן לפני כעשרים שנה, צעירה בת המקום ששבה מלימודיה אל עיירת הולדתה. בחורה מהורהרת אבל נמרצת, שיום אחד שוב צצה כאן, שכרה לעצמה דירה קטנה והקימה על הגג את התחנה. שבועות אחדים שקדה על הפיתוח, הזמנת האביזרים וההתקנה, ואז השיקה אותה, גיבורה שלוקחת את החוק לידיים, משליטה סדר למען חברה שמתקשה לדאוג לעצמה. במקום אחר ודאי היו מריעים לה ונושאים אותה על כפיים, אבל כאן, בעיירה שלה, די היה בהנהון הערכה עמוק, בלחיצת יד איתנה. ובאמת, בשנים הראשונות, כל הליכה שלה לאורך הרחוב הראשי לוותה בהם.

תחנת חיזוי מזג האוויר שלה כיסתה לראשונה אזור שאף לא תחזית מזג אוויר אחת התייחסה אליו, שטח שהתנאים בו היו שונים מסביבותיו. על המצוק הזה, ליד הקניון הקצר והעמוק, היא לא רק פתרה התלבטות אם לקחת סוודר: ביוזמה עצמאית מהשטח, כזו שנושבת בה רוח טובה של סולידריות חברתית ותכנון מושכל, הצליחה לפענח את השלכותיהם של הפרשי לחצים ושקעים ברומטריים על הטמפרטורה המקומית, והחשוב מכול — להבין אילו תנאי רוח וגשם בהרים ממזרח יובילו לשיטפון בתוואי שעליו יושבת העיירה. מתי יגלשו מי הנֶגֶר במורדות עברם השני של ההרים, והעיירה והקניון הקטן יישארו יבשים, ומתי הם יחליקו במדרונות הפונים אל העיירה — תולעים עבות מזדחלות, מתחתרות, מתפתלות, עד שהן מתגלות כאצבעות שנשלחו מתוך יד עצומה, שגורפת כל מה שעומד בדרכה, ומשליכה מטה, אל הנקיק. לא סתם כינו התושבים את השיטפון “החיה”. שיטפונות העבר גרמו נזק רב לרכוש, הרוג אחד, אמנם מקריסת עץ, שתי ילדות פצועות קשה, כל אחת בשנה אחרת, ואובדן חיות מחמד שנסחפו בזרם. גם היא איבדה כלב.

הכלב שלה אבד כשכבר הייתה חזאית, וידעה שצפוי שיטפון. בכל זאת, בטעות, השאירה אותו בחוץ. הוא היה כלב רועים מעורב, ששימש לשמירה, כמו רבים מכלבי העיירה, והיה זקוק לתנועה, לכן הניחו לו לשוטט בעצמו. זה היה מקובל: כלבים אולפו בקפידה לא ללכלך, לא לנבוח על עוברים ושבים, לא לנהום, ואז הורשו להסתובב ברחובות. הם היו שבים הביתה לקול שריקה. כשהיה שורט קלות את הדלת, היא הייתה פותחת לו ואומרת לו הַיי. הוא היה מתלטף והולך ללגום מים מהכלי שלו. היה נראה שטוב לו אצלה. אחרי השיטפון לא מצאה אותו. הקיפה את העיירה, שרקה לו. הימים חלפו, אך הוא לא שב.

אבל מלבד האבדה הזאת, הטעות המרה, במשך כל שנות החזאות שלה לא היו עוד אסונות. אין ספק, היא הייתה הגיבורה ששבה לעיירה וגואלת. הוריה, שתמיד ממילא ציפו ממנה לטוב ביותר, נמלאו גאווה. על התחזיות שלה יכלו לסמוך. אנשי העיירה חיכו למוצא פיה ומילאו אחריו, לא כמו בני דורו של נוח. ילדים וכלבים נאספו מבעוד מועד, שקי חול נערמו בזמן. נביא אמת ניכר בכך שדבריו מתקיימים. הם היו מאמיניה.

כדור הארץ הסתובב מעט סביב צירו והציב את השמש במרכז הרקיע שמעל האישה ההולכת. צל הבתים הצטמצם. היא חבשה את כובעה לראשה תוך כדי הליכה. גם אם נשלחו מבטים נסתרים בעקבותיה, הרי הייתה רגילה במבטים. מבטים תמיד היו, גם אם השתנו במרוצת השנים. ואולי לא השתנו אלא רק נדמה לה. הרי התחזיות שלה נשארו מדויקות כבעבר. שיטות החיזוי השתכללו והיא הקפידה להתעדכן: כבר השתמשה בנתוני מכ”ם, והמודל ההידרולוגי שפיתחה חישב את הזרימה באגן ההיקוות. היה אפשר ליישמו בגישת חיזוי דטרמיניסטית, יהיה שיטפון או לא, או כזו שמשלבת גם גורמים אקראיים ומציגה הסתברות. את התחזית פרסמה בשפה פשוטה ונהירה, סמכותית אבל משתפת בלבטים, תרחישים וסיכויים. היא הקדישה זמן לניסוח. לפעמים הייתה משבצת בדיחה פנימית. רוחות ערות, נקווה שהגגון של בראון לא ימריא שוב למסעותיו. הם התמוגגו. תחזית מזג האוויר הייתה שותפות גורלם.

הוא אמר שנצא לטיול בסוף השבוע, אמרה האחיינית שלה שבוע קודם לכן, בשעה שישבו שתיהן על המרפסת הקטנה ואכלו ארוחת ערב. “הוא” היה אביה, סבה של הנערה. אבל הוא היה גם המורה לספרות, וגם ריכז את ההתנדבות והפעילות של התלמידים, ובהם האחיינית שלה. שוב ושוב גייס את התלמידים לפרויקטים שיזם בעיירה. הוא היה גבר בשיא ימיו, רחב כתפיים, ומבטו, שתמיד צמצם לכדי סדק, האיר בירוק רציני ונבון. הקמטוטים בצידי העיניים הוסיפו לו חן. בילדותה תמיד היה מרוחק ממנה, עסוק בטובת הכלל, ועכשיו עלה לנגד עיניה רגע אחד שבו עדיין הייתה תלמידה בשנה הראשונה ללימודי כדור הארץ, הרחק מן העיירה, ובאה לביקור. היא הלכה איתו ברחוב, והוא עצר, כהרגלו, לשוחח עם אנשים, מסביר להם משהו בקול נלהב ונבון ושוחר טוב, היא לא זוכרת מה, מדבר אל מבוגרים ממנו וצעירים ממנו כשווה להם, ולפתע הניח יד על כתפה וסיפר להם בגאווה כמה פרטים על לימודיה, פרטים שאפילו לא חשבה שידע. חום נעים הציף אותה ודמעות כמעט עלו בעיניה. כששבה לכאן לאחר תום לימודיה, באחד הימים הראשונים להפעלת תחנת החיזוי שלה, הוא התפנה מעיסוקיו ובא לבקר אותה בדירה הקטנה החדשה. לבדה סידרה הכול, אמה כבר לא הרגישה טוב באותם ימים. הוא בחן את המכשירים, שאל אותה שאלות עליהם, וגץ ירוק ניתז מסדקי עיניו אל החוּם שלה. הוא כרך זרוע סביב כתפיה ולחץ אותה לרגע אליו. בדיוק ככה, אמר. כולנו ניתן פייט, וביחד ננצח פה. מאז שקעו הוא והיא בעיסוקיהם, הוא אפילו נסע לאיזו השתלמות ארוכה בחו”ל, וחזר, אבל המשיכה לעמוד ביניהם אותה קרבה חדשה ויקרה, וכשהייתה באה בלילות שבת לאכול איתם בביתם, או כשנסעו יחד לסבתה, אמו הקשישה, הוא היה מלווה אותה אחר כך אל דירתה. אמה, ששתתה לא מעט בארוחות, כבר התעייפה והלכה לישון, והוא, בדרך, היה מספר לה על הפרויקטים שלו, לפעמים אפילו מתייעץ. ליבה גאה, והיא השתדלה לומר דברי טעם ולכוון לדעתו. אם פגשו בהם מכרים ברחוב באותן שעות — העיירה הייתה אז קטנה יותר, התושבים טיילו בה לעת ערב — היו מקדימים לברך את האב ובתו לשלום, בדרך כלל גם מבקשים ושואלים משהו, והמבט שנשאו אליהם היה כאל מין זוג מלכותי. ובימות החול, כשכמעט לא נפגשו ולא דיברו, עדיין הרגישה את אותה רוח נושבת בגב שניהם, את שניהם ניצבים יחד, זה לצד זה, ומביטים אל אותם אופקים ומרחבים. אבל בשנים האחרונות נדמה שלא ראו את אותו מראה, אולי לא הסתכלו לאותו כיוון. אולי היא לא עמדה איתן כמוהו, גבה היה רחב פחות, גב של דור אחר, וכשהרוח שינתה כיוון, היא נענתה לה.

האחיינית בילתה אצלה הקיץ לראשונה, היא באה לתוכנית מיוחדת ששילבה תגבור לימודים והתנדבות בבציר הכרמים, ותימשך כל השנה. זה נראה כמו הסיכוי היחיד שלה להשלים שתים־עשרה שנות לימוד ובחינות גמר בלי לגרור את זה שנים. הסב לקח אותה תחת חסותו, שכנע את אמה של הנערה, בתו הצעירה, שכאן, תחת פיקוחו, היא עוד תצמח, רמז שגם הדודה, סיפור הצלחה משפחתי בפני עצמו, תשמש לה השראה. כעת הוא היה המורה לספרות של הנערה, וסוכם שתקרא לו “המורה” בשעות הלימודים. הוא הלהיב אותה ואת התלמידים האחרים, וגם ארגן להם פעילויות תרבות, סרטים, הרצאות, טיולים, והאחיינית השתתפה בהם, התחברה עם תלמידי התוכנית ובני נוער מקומיים ונהנתה מההילה של דודתה, שגם היא העריצה מאז הייתה ילדה, מבקרת מזדמנת נוחה להתרשמות. אמנם היה לה חדר בפנימייה, אבל כל הקיץ נהגו שתיהן לאכול את ארוחת הערב יחד על המרפסת של הדודה, עלי הגפן והאשכולות הסתירו אותן מהעוברים ושבים. עכשיו כבר התחיל הסתיו, המרפסת הייתה חשופה, והאחיינית כנראה כבר השתלבה בין חבריה, אולי הייתה מאוהבת באחד הנערים, כי ארוחות הערב המשותפות של שתיהן התמעטו.

יֵרד גשם בסוף השבוע? שאלה האחיינית, חופרת במזלג בסלט שלפניה, אנחנו צריכים לדעת כי בטיול אולי גם נרד לקניון.

האחיינית והיא לא הרבו לשוחח. כך היה מאז אותם ימים ראשונים של קיץ, כשבאה לכאן, רזה וציפורית משזכרה אותה הדודה, ועם זאת כבדה באופן מבולבל כלשהו, ונראה ששמה מבטחה בדודה ובתוכנית הלימודים החדשה. כעת ניסתה לחשוב מדוע לא דיברה עם הנערה ולא שיתפה אותה בענייניה, למה לא שוחחו כמעט. בהתחלה לא רצתה להעיק על האחיינית, השתדלה לתת לה מרחב. דיברה איתה במש‎ורה, על סדר היום, על תוכניות, שינויים. הנערה, מצידה, המעיטה גם היא בדיבור, לפעמים היה נדמה שדווקא מתוך מבוכה של הערצה, חשש לאכזב ולומר משהו מטופש או שגוי. זה הוביל גם את הדודה בתורה להיזהר שלא לומר משהו משמעותי מדי, בעל משקל, כדי שלא לסבך באיזשהו אופן לא צפוי את הדבר החדש והעדין שביניהן. עם הזמן, כששיחותיהן נותרו מעטות וקלות, רצתה לפרש את שתיקתן המתמשכת כשתיקה מיטיבה. שתיהן, למעשה, טיפחו תקווה שיש כאן הבנה מעבר למילים. כך או כך, כשהאחיינית הגיעה בראשית החופש ושאלה איפה הכלב, שהכירה וחיבבה מביקורים קודמים, דודתה לא סיפרה לה שלא קראה לו בזמן לבוא אל התיבה. רק אמרה, לאחר הרהור קל, בהדגשה: הוא כבר לא איתנו. האחיינית אמרה, אה, וכחכחה, ואחר כך שאלה איפה כאן בעיירה כדאי לרוץ. הדודה לא התפלאה. הרי זה התיישב היטב עם מה שאמרו המבוגרים מאחורי גבה של הנערה, כאשר תכננו את בואה לכאן: אטומה מעט, מרוכזת בעצמה, בעלת פוטנציאל גבוה אבל מבוֹססת בבינוניות, לא מתעניינת באופן מעמיק בדבר כמעט, למעט אולי בבגדים, גזרה, חיי חברה. מאז חל בה, בנערה, שינוי. אט־אט, אבל בכיוון שייחלו לו. מעורבותה גברה, היא השתדלה להדביק את הפער בלימודיה, וכשסיפרה על הפעילויות שעשו עם המורה ניצת ברק בעיניה.

האחיינית ודאי הייתה מופתעת לו גילתה שלדודתה הנערצת אכפת מה היא חושבת עליה. שהיא שוקלת את מילותיה, שיש בה פגיעות. ואולי כבר לא כל כך מופתעת. הרי במהלך הקיץ משהו מנימת קולה הצעירה, המתפעלת, ממבטה האוהד, אבד. זה בסדר, היא בגרה. ואולי גם הרגישה את מה שנקווה ונאגר ונערם ולבסוף עמד בין דודתה לבין אנשי העיירה.

היא המשיכה לפסוע לאורך הרחוב והכניסה את ידיה עמוק לכיסי הסרבל. בשנים הראשונות ראו בה מושיעה. בוקרת שהטילה לאסו, לכדה את מזג האוויר המשתולל ושמה בפיו רסן. האם הוליכה אותו בתלם כרצונה? היו כאלה שחשבו שהיא מסוגלת אפילו לכך. כלומר, לא ממש האמינו, אבל בצחוק הזמינו ממנה מזג אוויר כזה או אחר. גם אביה, עיניו הירוקות התלוצצו לעיתים בטוב לב: כמה את לוקחת על שלושה ימי מעונן חלקית? יש הנחה למקורבים? תסדרי לי משהו.

לכולם היא ענתה בחיוך קל, אני אשתדל. אבל ברבות השנים התעוררה בה תחושה מעיקה שאסירות התודה כלפיה הולכת ומתחלפת בציפיות ממנה. ובאכזבות. אחרי תחזית לא רצויה, חמסין או אובך, כשנתקלו בה ברחוב, עיניהם חמקו ממבטה ועיקול השפתיים לא הסתיר את הכעס הקל, הילדותי. כאילו היא יכלה לחזות אחרת, לנבא משהו נעים יותר, להתאים. אילו רק הייתה רוצה. לא במפורש אמרו זאת, גם לא חשבו כך — הרי זה מגוחך! חסר כל היגיון. אבל לקראת גשם ברכה מקוּוה, או סוף שבוע שהעדיפו אותו בהיר, אם פגשו אותה בדיוק לפני שהזינה את התחזית, מבטם התחנן: התאימי את מזג האוויר. אם צריך, שקרי לנו.

מקצועית כדרכה ונאמנה לעצמה, היא כמובן הקפידה לדייק תמיד. אבל תובענותם הסמויה, המופרכת, שאיש לא היה מודה בה, והאופן שבו ראו במזג האוויר כלי שאמור לשרת אותם, הרתיעו אותה, ואפילו בלי שנתנה לעצמה דין וחשבון על כך הלכה והסתגרה, נמנעת משיחות הסרק המעיקות האלה בכל פעם שיצאה לרחוב. אבל עדיין הרגישה אחת מהם, מחויבת לגונן עליהם. לפחות עד שהתחילו הדיונים על הצינור.

הצינור היה, כמובן, רעיון של אביה, שפיתח עם כמה מחבריו. מוֹבַל בטון סגור, תת־קרקעי, שיאסוף וינקז אל פתחו הרחב את כל זחלי השיטפון, יכלא את השצף קצף אל הבטון הסוגר מכל עבר, ויוביל אותו, כמו כלבלב נלהב ברצועה, מתחת לפני העיירה, אל תוך הקניון העמוק, ושם יוציא אותו לחופשי ויניח לזרם לפרוץ, משוחרר, לגעוש בין קירות הסלע, הלאה, עד שיירגע, עד שיגווע. כך הם תכננו, והרעיון קנה לו אוהדים.

אבל היו שמלמלו שגם צינור ענק לא יספיק, שבתוך כמה שנים השיטפונות ההולכים ומתגברים לא יתנקזו בו. ומה אם מרוב בליה, לאחר שנים של שיטפונות, המצוק ילך ויתפורר, העיירה תתמוטט לתוך הקניון. אולי מוטב מראש להתארגן, לקבל פיצויים ולעקור מפה.

אך אלה היו מעטים ושפתם הייתה רפה. לרוב היה ברור: הרי השקיעו במקום הזה את כל מרצם. הם מתגברים על מכשולים, הופכים קשיים להזדמנות מרגשת. כאן השמש מבשילה את הענבים מוקדם, הרוחות היבשות מרחיקות מזיקים, העיירה משגשגת, מתרחבת. כיוון שהייתה מוקפת משלושת צדדיה בהרים, בקניון ובכרמים, היא התפשטה לדרום, אל שטחי הבָּתָה העשבונית, מותירה בהתחשבות מובלעת לעדר צבאים שחי שם. בתבונה ותושייה יצרו כאן גן עדן. בתים נוחים, מרפסות, חצרות, וכל הטבע הזה סביב. לכן הרוב צידדו בהקמת המובל. אביה נאם באספה: דרכנו היא לא להיבהל ולהיכנע, אחרת לא היינו פה. המובל יפתור את הבעיה אחת ולתמיד.