החטיפה המסוכנת

ברגע שהרכבת מלונדון חצתה את הגשר על נהר תיימר שבדרום מערב אנגליה, ריאנה חשה איך הפרפרים בבטנה הופכים לתחושת בחילה מתהפכת של פניקה מוחלטת.

אני ממש לא צריכה לעשות את זה, היא חשבה ביאוש. אין לי שום זכות ללכת לחתונה הזאת. לעמוד בכנסיית פולקרניק ולראות איך קארי מתחתנת עם סיימון. הייתי צריכה לשמור מרחק מהם. ידעתי את זה טוב מאוד, עוד לפני שקיבלתי את ההזמנה. ולפני שהבהירו לי יפה מאוד שאני ממש לא רצויה שם. שמוטב לי לשמור מהם מרחק.

אז איך זה יכול להיות שהיא נמצאת על הרכבת הזאת – בדרך לשם?

מהרגע שהוכרז על האירוסים שלהם היא חששה נורא מפני הגעת המעטפה האלגנטית ובה ההזמנה החגיגית, וכבר החלה לנסח בלבה את המכתב המנומס בו תודיע כי לצערה הרב, ובשל הסיבה הקבועה – תוכנית בצילומים של העונה הבאה של הסידרה שלה – בעזרתה עלה בידה להתחמק תמיד מתפקיד השושבינה בחתונות של חברותיה...

ואז קארי התקשרה במפתיע, והודיעה לה שהיא מגיעה ללונדון, כדי לערוך קניות של לפני החתונה, ולשאול עם ריאנה תסכים להצטרף אליה לארוחת צהרים של בנות.

"את חייבת לבוא, יקירתי." קולה היה מלא התלהבות וצחוק. "כי יכול מאוד להיות שזאת תהיה ארוחת הצהרים האחרונה שלנו ביחד, עכשיו כשסיימון קיבל את העבודה הזאת בקיפטאון. רק אלוהים יודע מתי נחזור לאנגליה בפעם הבאה."

"קיפטאון?" ריאנה הבחינה בחריפות מסויימת בקולה, וקיללה את עצמה בלבה. היא אילצה את עצמה לדבר בנימה קלילה יותר. "לא היה לי שום מושג שהוא – שאתם מתכננים לחיות בחו"ל." שום דבר כזה לא נאמר...

"הו, זה בכלל לא היה מתוכנן," אמרה קארי בשמחה. "לאיזה מכר של דיאז התפנה תפקיד באחת החברות שלו, והוא הציע לסיימון הצעה כל כך טובה, שאי אפשר לסרב לה."

דיאז...

ריאנה הפטירה חרש את השם ומתח אחז בקרביה כמו באגרוף פלדה. כן, היא חשבה לעצמה בכאב. זה חייב להיות דיאז. הוא דואג להרחיק את סיימון לטווח ביטחון. בלי שום התחשבות בנזק שכבר נגרם, בנזק שיוותר מאחור.

דיאז – מושך בחוטים מקצה העולם, מעברם השני של יבשות ואוקינוסים, כדי לגרום לבובות לרקד לפי חלילו ולוודא שקארי, אחייניתו הצעירה והאהובה, תצעד אל המזבח של כנסיית הכפר העתיקה – מהמאה השתים-עשרה – כדי לבוא בברית הנישואים עם הבחור אותו היא העריצה מאז שהיתה ילדה קטנה.

השידוך המושלם, היא חשבה לעצמה, וגרונה התכווץ. ושום דבר בעולם לא יוכל למנוע את השלמתו.

היא היתה צריכה להמציא איזה תירוץ כדי להתחמק מארוחת הצהרים ההיא, והיא ידעה את זה טוב מאוד. אבל היא היתה קרועה בין הכיף של פגישה עם קארי ובין הסבל שסבלה בגלל הצורך לשתוק בזמן שכל שאר הבנות מקשקשות על סיימון ועל תוכניות החתונה. כי היא היתה חייבת לוודא ששום מילה, שום מבט מסגיר, לא יחמקו ממנה.

אבל אלוהים אדירים, כל כך קשה היה לשבת מול קארי, לראות את פניה היפות קורנות מאושר, לראות את החלום בעיניה, ולדעת באיזו קלות נוראה את יכולה להפוך את החלום הזה לסיוט.

כמה פשוט, וכמו כן, לגמרי בלתי אפשרי.

"אז את תבואי לחתונה – את מבטיחה?" התחננה קארי. "יקירתי, את תכניסי איזה שמץ של שפיות לכל האירוע הזה. סלע איתן שאני יכולה להיאחז בו, כי ללא ספק, בשלב הזה אני כבר אזדקק לכך," היא הוסיפה ברעד. "כששתי האימהות שלנו כבר חגות זו סביב זו במצב של ניטרליות מזויינת, נראה לי שעוד ישפך שם דם על השטיחים, עוד לפני סוף היום הזה."

וריאנה נאלצה להבטיח. מפני שהסיבות היחידות שיכלה לתת להיעדרותה מהחתונה היו הסיבות שהיא לעולם לא תשמיע.

אבל בעיקר מפני שקארי היא חברתה. היא היתה חברתה האמיתית הראשונה, והיתה היחידה בפנווארון שהפגינה חביבות אמיתית כלפיה. היא – וגם סיימון, כמובן. וככה התחילה בכלל כל הצרה הזאת...

ועכשיו קארי, שאהבה אותה, באה לוודא בתמימות רבה שאפילו סוסי פרא לא ימנעו את ריאנה מלהשתתף בחתונה שלה.

אבל סוסי פרא כלל לא קשורים לזה, חשבה לעצמה ריאנה ופיה התעוות בכאב. מה שווים סוסי פרא מול עוצמתו היהירה של דיאז פנווארון?

הרי היא נוסעת לקורנוול בניגוד גמור לרצונו המפורש, בהפרה של הצו שלו.

כעסו היה כמו ענן שחור, שהמתין בפינת מוחה כדי להפוך לסער וסופה. מוחשי ממש, כאילו הוא עדיין מתנשא מעליה ופניו הצרים לא מפגינים שום שמץ של אהדה.

"אל תגידי שלא הוזהרת..."

כשהיא נזכרה בכך, פיה נעשה לפתע יבש, והיא הסירה את הפקק מבקבוק המים המינרליים שעל השולחן שלפניה, וויתרה על הכוס שהדייל הביא איתו.

קחי את עצמך בידים, היא חשבה לעצמה. בסך הכל תהיי בקורנוול שלושה ימים – מקסימום ארבעה. וברגע שקארי תהיה נשואה, את תעופי משם – והפעם כבר לתמיד.

חוץ מזה, סביר להניח שדיאז בכלל לא יהיה שם. בטח הוא ישאר בדרום אמריקה, בביטחון יהיר שכל ההוראות שלו ימולאו גם בהיעדרו.

אולי גם שאר הדיירים של בית האבן האפור והגדול שעל לשון היבשה לא ישמחו במיוחד בנוכחותה, אבל אף אחד כבר לא יכול לפגוע בה יותר, היא חשבה לעצמה ולסתותיה התהדקו. אף אחד לא יוכל להסתכל עליה מלמעלה ולהתיחס אליה כמו אל פולשת לא רצויה. החלק הזה של חייה היה שייך לעברה, והיא תוודא שכך הוא יוותר.

מכיוון שהיא כבר לא אחייניתה הלא רצויה של מנהלת משק הבית, הילדונת הרזונת שבת הבית, קרוליין סימור החליטה לאמץ לעצמה בתור חברה, וסירבה לוותר עליה גם לנוכח התנגדותה הגלויה של משפחתה.

עכשיו היא כבר ריאנה קרלוב, שחקנית בטלויזיה, המככבת כיום בסידרה זוכת הפרסים גאוות הטירה. היא אישה עצמאית, עם חיים משל עצמה, עם דירה משלה, שכבר לא צריכה להתלבש בבגדים משומשים מחנויות צדקה וממכירות חיסול. והיא כבר לא צריכה להודות על שום דבר לאיש, רק לעצמה.

היא סיפור הצלחה – דמות שאנשים מזהים ברחוב. רק לפני כמה שעות היא ראתה איך כמה מנוסעי המחלקה הראשונה ממרפקים זה את זה ומתלחשים ביניהם בעת שהיא תפסה את מקומה ברכבת, בתחנת פדינגטון.

מניסיון העבר היה לה ברור לגמרי שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יבקש ממנה חתימה, או רשות לצלם אותה בטלפון הנייד שלו, כי זה מה שקרה בדרך כלל. והיא היתה מחייכת ומשתפת פעולה, כך שזה שביקש אותה ילך לדרכו שמח ויגיד לכולם כמה נחמדה היא היתה – ממש מקסימה.

בסך הכל זאת היתה הצגה אחת נוספת.

אבל זה היה החלק הקל של להיות ריאנה קרלוב. כי היא ידעה שידרש לה כל פירור של יכולת המשחק שלה כדי לעמוד מחרתיים בשקט ולראות איך קארי הופכת להיות אשתו של סיימון. לשמוע אותו אומר "...לזנוח כל אישה אחרת..." כשהוא יודע טוב מאוד שהיא, ריאנה, נמצאת בקהל ושומעת אותו, בכעס, בכאב, ומעל לכל, מתוך דאגה לקארי.

בשעה שכל תא בגופה יפציר בה לזעוק בקול, לא, זה לא יכול להיות. אני לא אתן לזה לקרות. זה חייב להיפסק תיכף ומייד. לטובת כל הנוגעים בדבר.

האם את לא אמורה להיות אכזרית כדי להיות טובה? היא שאלה את עצמה בחוסר מנוחה. האם זאת לא אחת הקלישאות הללו שאנשים משמיעים, בדרך כלל כדי להצדיק איזה מעשה נבלה מכוון שעשו?

אבל האם היא תהיה מסוגלת להתייצב לפני כולם ולהגיד בקול את האמת, ולראות את כל האור נעלם מפניה הקורנות של קארי ברגע שיתחוור לה כמה נוראה היתה הבגידה שסיימון בגד בה?

זה יהיה כמו לראות ליקוי חמה, היא חשבה לעצמה בצער, וידעה שליקוי החמה הזה יהיה לתמיד, והפנים הללו לא יחזרו להאיר.

קארי היתה תמיד נערת שמש קורנת. מוארת מבפנים. בהירת שיער ובעלת הבעת פנים שמחה, היא משכה אל מסלולה את הירח ריאנה, הזרה והאפלה.

היא פיצתה שוב ושוב על הקרירות חסרת הרחמים של דודתה קזיה, ועל ההתנשאות הגובלת בשנאה שכל שאר בני המשפחה בפנווארון הפגינו כלפיה.

וכך זה היה מהיום הראשון, היא חשבה לעצמה. כבר מהרגע בו היא התייצבה, ילדה עגמומית בת שתים-עשרה, רועדת ברוח הצוננת בראש גרם המדרגות שהובילו מטה אל המדשאות, כשהיא מלאת אשמה על כך שכבר הפרה את הכלל הראשון של דודתה – לעולם, בשום פנים לא להיכנס אל הבית או אל הגינות.

והיא עשתה זאת בידיעה ברורה שביתה כעת הוא הדירה הצוננת והמסודרת, ששכנה במה שהיה בעבר בניין האורוות שעבר הסבה, ושאם היא רוצה לשחק, היא יכולה לעשות זאת בחוץ, בחצר האורווה.

"עצם זה שמרשים לי להביא אותך הנה זאת התחשבות ניכרת מאוד מצידה של גברת סימור, ואסור לך לשכוח להיות אסירת תודה לה על כך," אמרה לה דודה קזיה שוב ושוב. "והיא עשתה זאת בתנאי שאת תגבילי את נוכחותך לאיזור המגורים שלנו ולא תחרגי ממנו. זה מובן לך?"

לא, חשבה ריאנה בתחושת מרי אומללה, זה לא מובן לי. לא מובן לי למה אמא שלי היתה צריכה למות, למה לא יכולתי להישאר בלונדון עם אדון וגברת ג'סופ, כי הם הרי הציעו לגדל אותי. לא מובן לי למה באת והבאת אותי למקום שבו אף אחד לא רוצה אותי, ואת עוד פחות מכולם. מקום שהים מקיף אותו מכל צדדיו, שבו אני מנותקת מכל מה שהיה מוכר לי. מקום שאין לי שום רצון להיות בו.

היא לא התכוונה לנהוג בחוסר צייתנות, אבל הקסמים המעטים של חצר האורווה, המרוצפת אבן, עם שורת תאי העץ, מיצו את עצמם בתוך דקות אחדות, והשער הפתוח למחצה משך אותה באופן שהיא לא יכלה לעמוד בפניו. רק הצצה חטופה, היא הבטיחה לעצמה, רק מבט אל המקום בו עליה לבלות את השנים הבאות של חייה, ואז היא תחזור פנימה ותסגור את השער, ואף אחד לא יידע על זה בכלל.

וכך היא הלכה לאורך שביל החצץ שלצד הגוש המתנשא של בית פנווארון, ומצאה את עצמה מאחוריו, ניצבת מול המדשאות שהשתרעו עד לקצה לשון היבשה. ואת המדשאות חצו לעברה בריצה מהירה שני ילדים.

הילדה הגיעה ראשונה אל תחתית המדרגות, והסתכלה מעלה כשהיא צוחקת.

"שלום, אני קארי סימור, וזה סיימון. אמא שלך הביאה אותך לתה של מנחה? כמה נורא ומשעמם. אנחנו יורדים אל המפרץ, אז מה דעתך לבוא איתנו במקום?"

"אני לא יכולה." ריאנה בלעה את הרוק שלה כשהבינה ביאושה הרב לאיזו צרה נקלעה.

"אסור לי בכלל להיות פה. דודה שלי אמרה לי שאסור לי לצאת מהאיזור של האורווה."

"דודה שלך?" שאלה הילדה ואז השתתקה. "הו, את בוודאי אחייניתה של מיס טרווינט." ואז היא המשיכה לאט יותר והוסיפה בנימה ספקנית, "שמעתי את אמא ואבא שלי מדברים בקשר אליך." שתיקה נוספת, ואז פניה אורו שוב. "אבל את לא יכולה להסתובב כל היום בחצר, בלי שיהיה לך שום דבר לעשות. זה ממש מטופש. בואי עם סיימון ואיתי. אני אדאג שזה יהיה בסדר מבחינת אמא שלי ומבחינת מיס טרווינט, את תראי."

ואיכשהו, בדרך נס, זה בדיוק מה שהיא עשתה – ורק בזכות זה שהיא חייכה כמו מלאך, חשבה ריאנה לעצמה ביובש, ובזכות זה שסירבה לוותר. בדיוק כמו תמיד.

ריאנה באה לגור בבית פנווארון, היא אמרה בעיקשות עליזה, ולכן הן תהיינה חברות. סוף סיפור.

ותחילתו של סיפור אחר לגמרי, חשבה לעצמה ריאנה. למרות שאיש מאיתנו לא ידע זאת אז. סיפור של סודות מהעבר, צער ובגידות. והפעם כבר לא יהיה לסיפור הזה סוף טוב.

לא הייתי צריכה לצאת מאיזור האורווה, היא חשבה באירוניה. שם לפחות היה בטוח יותר. אסור היה לי ללכת על השביל ואסור היה לי ללכת איתם למפרץ ולבלות את אחר הצהרים בטיפוס על סלעים והצצה לבריכות שביניהם, ובתחרויות ריצה על החול והתזה של מי הים הקפואים. בגילוי מחודש של הילדות שלי ותחושת אושר ראשונה מזה שבועות.

היא הניחה שסיימון, שהיה אף הוא בהיר שיער ובעל עיניים כחולות, גבוה מקארי ונראה מבוגר ממנה בשנתיים בערך, הוא אחיה של קארי, אבל זאת היתה טעות.

"אח שלי? הו, לא. מה פתאום. שנינו ילדים בלי אחים, בדיוק כמוך," אמרה קארי בשמחה. "הוא רק גרוקל, רק אמט." והיא התחמקה בצחוק מתגלגל מפני סיימון שזינק לעברה בנהמה מאיימת.

"מה זה – גרוקל?" שאלה ריאנה בספקנות.

"מבקר," הסביר לה סיימון בפנים מכורכמות. "תייר. מי שלא גר בקורנוול אלא רק מגיע לבלות פה את החופשות שלו. ואמט זה נמלה," הוא הוסיף ושלח מבט אפל לעבר קארי. "כי בקיץ, ככה זה עם התיירים. הם מכסים את כל השטח בהמוניהם, בדיוק כמו נמלים. אבל אני לא גרוקל ולא אמט, כי יש לנו כאן בית, ממש מחוץ לכפר, ואני מבלה פה חצי מהחיים שלי."

"כך שאנחנו צריכים לסבול אותו במשך שבועות על גבי שבועות," התלוננה קארי. "איזה יאוש."

אבל כבר אז, צעירים ככל שהם היו, איזשהו אינסטינקט אמר לריאנה שקארי לא ממש מתכוונת לזה, ושסיימון, האליל הבלונדיני, כבר קנה לעצמו מקום במרכז עולמה הקטן.

שניהם היו אמורים לחזור לפנימיות שלהם בסוף חופשת חג הפסחא, כך נודע לה, ואילו היא עצמה תלמד בחטיבת הביניים של בית הספר המקומי, בלאנזיון.

"אבל יש לנו את חופשת אמצע השליש, כך שיש למה לחכות," אמרה קארי בלהיטות. "ואחר כך יהיו לנו כמעט שמונה שבועות שלמים בקיץ. הים ממש לא מסוכן במפרץ, כך שאנחנו יכולים לשחות ממש כל יום, ולעשות פיקניקים. ואם מזג האוויר יהיה ממש לא יפה, נוכל לבלות בצריף."

היא התכוונה למבנה העץ הגדול שניצב מתחת לצוק הסלע, בצמוד אליו, ושהיו בו לא רק מיטות שיזוף וכיסאות נוח, כמו שהתגלה לריאנה, אלא גם איזור מגורים מרווח למדי, עם מטבחון, ספה עתיקה ושוקעת ושולחן מספיק גדול כדי לשבת מסביבו לאכול או לשחק במשחקים. בן פנווארון המנוח, אביו של דיאז, אפילו דאג לחבר את הצריף לרשת החשמל.

"זה יהיה פשוט נפלא," הוסיפה קארי, וחיוכה האיר את כל העולם ממש. "אני באמת שמחה שבאת לגור פה."

ואפילו מורת הרוח הגלויה של דודתה קזיה, והעובדה שמוירה סימור, אמה של קארי, נהגה להתעלם ממנה לגמרי בפעמים המעטות בהן נפגשו דרכיהן, לא הצליחו להכהות את שמחת החיים, ההולכת וגוברת, של ריאנה. את הרגשתה שהיא יכולה להירגע ולתת לעצמה להרגיש יותר כמו בבית.

היא עדיין התאבלה על אימה – ועוד יותר, אחרי שדודתה קזיה הבהירה לה שאיזכור שמה של גרייס קרלוב הוא בבחינת טאבו מוחלט. בדיוק באותה תקופה ריאנה שמה לב שאין אפילו תצלום אחד של אימה, וגם שום מזכרת משפחתית אחרת בדירה הקטנה והצוננת שלהן. יותר מכך, גם התצלום הממוסגר שלה שצולם בחתונתם של הוריה, ושאותו היא הניחה על השולחן שליד מיטתה הצרה, נלקח ממקומו והוטמן בתוך שידת המגירות.

"יש לי מספיק עבודה בבית," השיבה לה דודתה קזיה בכעס, כשריאנה הכועסת ניסתה למחות על כך. "אין לי שום כוונה לחזור הנה כדי לנקות עוד אבק מעל השטויות שלך."

לפחות היא אהבה את בית הספר החדש שלה, וחזרה הביתה בסוף השנה מלאת התרגשות על כך שקיבלה תפקיד במחזה, עליו יעבדו בתחילת השנה הבאה, כך שההצגה עצמה תעלה על הבמה ממש לפני חג המולד.

אלא שלמרבה תדהמתה והאכזבה שלה, דודתה קזיה מיהרה לבלום אותה. "את לא תעשי שום דבר שכזה," היא הצהירה בפה קפוץ. "אני לא מוכנה שאת תעמידי את עצמך בשורה הראשונה, תתחילי להתנשא, כי זה יכול להביא רק צרות. וכבר היו לנו יותר מדי צרות כאלה בעבר," היא הוסיפה בזעם מריר. "שלא לדבר על השטות הזאת עם מיס קרוליין. וזה עוד אחרי שאמרתי לך בפירוש."

היא לקחה נשימה מהירה. "תזכרי בבקשה שאת נמצאת פה רק ברשות, ילדתי, כך שכדאי שתלמדי להיבלע יותר ברקע, כל זמן שאת גרה בבית של גברת סימור."

"אבל זה לא הבית שלה," מחתה ריאנה. "קארי אמרה לי שהבית שייך בעצם לבן הדוד שלה, דיאז, רק שהוא כמעט לא נמצא כאן כי או שהוא באחת האחוזות האחרות שלו, בדרום אמריקה, או שהוא מטייל בכל רחבי העולם, בתפקידו כיועץ לכריית מינרלים. הוריה של קארי רק שומרים לו על הבית. היא אמרה שכשהוא יחליט להתחתן, הם יצטרכו למצוא לעצמם מקום מגורים אחר."

"מיס קרוליין מדברת קצת יותר מדי," אמרה דודתה בחומרה, "ואני עדיין מתכוונת להחליף מילה עם המורה שלך, ולחסל את הרעיון הזה של משחק, עוד לפני שהוא מתפתח."

ולמרות מחאותיה הבוכיות של ריאנה, זה בדיוק מה שהיא עשתה.

"מסכנה שכמותך," אמרה קארי ומצחה התקמט בדאגה, כשריאנה סיפרה לה בסופו של דבר על מה שקרה. "היא כל כך קשוחה כלפיך. זה היה ככה תמיד?"

ריאנה נדה בראשה לשלילה. "אני לא יודעת," היא אמרה בעצב. "פגשתי אותה בפעם הראשונה רק כשהיא באה ללווייה של אמא שלי, ואז היא אמרה לי שהיא מונתה לאפוטרופסית החוקית שלי ושאני צריכה לבוא לגור איתה. עד אז, אני בכלל לא שמעתי ממנה – אפילו בימי ההולדת שלי או בחג המולד. ויכולתי ממש להרגיש שהיא כועסת על זה שהיא צריכה לקחת אותי אליה." היא נאנחה. "גם אני לא ממש רצויה כאן. הלוואי שמישהו היה פשוט אומר לי מה בדיוק עשיתי לא בסדר."

"זאת לא את," אמרה קארי בהיסוס. "אני – אני בטוחה שלא."

ריאנה נשכה את שפתה. "אמרת לי שפעם שמעת את הוריך מדברים עלי. את מוכנה להגיד לי מה הם אמרו?"

פניה של קארי האדימו והתמלאו אימה. אחרי שתיקה ממושכת היא אמרה, "זה היה נורא מזמן, כך שאני לא ממש זוכרת. וחוץ מזה, בכלל לא הייתי אמורה להקשיב להם," היא הוסיפה בעגמומיות. "ואני בטוחה שיהיה עדיף שתשמעי את זה מהדודה שלך."

"היא לא מוכנה לדבר על זה," אמרה ריאנה במרירות. "היא לא מדברת על שום דבר." היא הביטה בתחינה בידידתה. "הו, בבקשה, קארי. אני באמת צריכה לדעת למה כולם פה שונאים אותי כל כך."

קארי נאנחה. "טוב – אני ישבתי על המושב של אדן החלון בטרקלין וקראתי, והורי בדיוק נכנסו. הם לא שמו לב שאני שם ואמא אמרה, 'אני לא יכולה להאמין שקזיה טרווינט תעשה כזה דבר, שהיא תסכים לקחת לידיה את הבת של האישה הזאת – ועוד שתהיה לה החוצפה להביא אותה הנה.' אבא אמר שכנראה שלא היתה לה הרבה ברירה, והוא אמר לאמא לא לעשות שום דבר נמהר, כי לעולם לא יעלה בידם למצוא מי שינהל את הבית ויבשל להם טוב כמו הדודה שלך."

היא ליעלעה בגרונה. "ואז הוא אמר, 'וזאת ממש לא אשמת הילדה. את לא יכולה להאשים אותה על משהו שאימה עשתה שנים לפני שהיא בכלל נולדה. וזהו המצב, אז אל תתחילי לחשוב לי כל מיני שטויות.' ואז אמא התעצבנה ואמרה שאמא שלך היתה – אישה לא נחמדה." הוסיפה קארי בחיפזון מבוייש. "והיא אמרה שהתפוח אף פעם לא נופל רחוק מהעץ, ומה לעזאזל יגיד דיאז כשזה יוודע לו, ואבא אמר, 'רק אלוהים יודע.' והוא אמר שצריך לחכות עם גזר הדין ולתת לך הזדמנות. ואחר כך הוא הלך למועדון הגולף."

בדמעות היא הוסיפה, "ריאנה, אני כל כך מצטערת. בכלל לא הייתי צריכה להקשיב להם, אבל כשפגשתי אותך באמת שמחתי, כי את נראית כל כך אבודה ועצובה, ואני אמרתי לעצמי שאבא צדק. רק שעכשיו אני חוששת שרק סיבכתי את המצב פי אלף."

"לא," אמרה ריאנה באיטיות. "את לא סיבכת שום דבר. אני מבטיחה לך, כי אני באמת רציתי לדעת." היא הניפה אחורה את ראשה. "חוץ מזה, זה לא נכון. אמא שלי בכלל לא היתה כזאת. היא היתה אישה נפלאה."

וגם יפה כל כך, היא חשבה לעצמה, עם כזה שיער ערמוני כהה ושופע, שאבא היה אומר שצבעו הוא כמו עץ מהגוני, ועם עיניים ירוקות שהתלכסנו קצת בזוויות שלהן בכל פעם שהיא צחקה. ואילו השיער שלי סתם – ג'ינג'י.

היא בלעה אוויר. "אחרי שאבא שלי מת, היא התחילה לעבוד בתור מטפלת, וכל האנשים שהיא טיפלה בהם ממש אהבו אותה. זה מה שכולם אמרו. וגברת ג'סופ אמרה שאם אמא לא היתה עסוקה כל כך בלטפל בכולם, אולי היא היתה חושבת קצת יותר על עצמה ושמה לב שמשהו אצלה לא בסדר. עד שהיא הלכה לרופא – כבר היה מאוחר מדי," קולה לא היה יציב, "אז את מבינה, זאת בוודאי טעות. חייבת להיות."

קארי טפחה על כתפה בעידוד. "אני בטוחה," היא אמרה, אבל החרדה בעיניה אמרה שאפילו אם הוריה טעו, זה עדיין לא מסביר את יחסה הצונן והמרוחק של קזיה טרווינט כלפי קרובת המשפחה היחידה שיש לה בעולם.

באותו הזמן, הבנת הנושא הזה נחבאה עדיין הרחק בעתיד, חשבה ריאנה לעצמה בלאות. היא עצמה את עיניה והתרווחה במושב הרכבת. בינתיים זה עדיין נותר מרחף בשולי התודעה שלה, כמו ענן קטנטן, אשר אותת בכל זאת מדי פעם על סערה מתקרבת.

כמו ביום בו היא פגשה לראשונה את דיאז פנווארון.

למיטב זכרונה זה היה באחד מאותם ימים לוהטים וחסרי כל משב רוח, בסופו של חודש אוגוסט, כשהשמש נדמית כל כך קרובה עד שניתן כמעט לגעת בה.

הם בילו על שפת הים במשך כל היום, צללו במים החלקים ויצאו מהם שוב ושוב כמו שחפים, בשלב הזה ריאנה כבר היתה שחיינית מיומנת ובוטחת בעצמה, בדיוק כמו שני חבריה. היה זה סיימון שהכריז על סוף היום, באומרו שהוא חייב לחזור הביתה מכיוון שלהוריו היו אורחים לארוחת הערב.

למרות החום הכבד, היה זה עניין של כבוד לראות מי יגיע ראשון לקצה השביל המוליך אל ראש הצוק. הבנות כמעט אף פעם לא הצליחו לנצח את סיימון ארוך הרגלים, אבל באותו אחר צהרים, אחת מנעלי ההתעמלות החדשות של סיימון נשמטה מרגלו בחול הטובעני שלמרגלות הצוק, והוא נעצר לאסוף אותה כך שקארי וריאנה מצאו את עצמן, להפתעתן, מובילות. הן טסו, כתף אל כתף, במעלה השביל אל ראש הצוק.

וכשקארי כמעט מעדה, ריאנה עקפה אותה והגיעה לשם ראשונה, צוחקת בחוסר נשימה. היא הרכינה את ראשה בעת שזינקה לעבר קו סיום דמיוני.

ונתקלה במשהו גבוה, מוצק, וממשי בהחלט. והיא שמעה – בעת שכשלה אחורה באנקת תדהמה, כשזוג ידים חזקות אוחזות בכתפיה כדי ליצבה – קול שליו ועמוק של גבר שאמר, "נו – מה יש לנו כאן? משיגת גבול שמנסה להימלט? זהו שטח פרטי, את יודעת."

היא הרימה את מבטה המסוחרר אל הפנים שריחפו מעליה, רזות ושחומות, עם עצמות לחיים גבוהות, רק כדי לראות איך שמץ השעשוע נמוג מזוויות הפה המוצק, ואיך העיניים האפורות הופכות קפואות כמו ענני שלג בחודש ינואר. הוא בתורו בחן אותה גם כן, ומבטו נע במין חוסר אמון מעננת שערה האדום אל עיניה ארוכות הריסים ואל שפתיה הפשוקות מבהלה.

היא אמרה, "אני ריאנה קרלוב. אני – אני גרה כאן."

הוא לקח שאיפה חדה. משך את ידיו ממנה ונסוג לאחור בדחיה שהיתה מיידית בדיוק כשם שהיתה ברורה בהחלט.

הוא אמר, כמעט לעצמו, "כמובן – הילדה. כמעט שכחתי ממנה."

"דיאז!" קארי השליכה את עצמה לזרועותיו. "כמה נפלא, באמת! אף אחד לא אמר לי שאתה מגיע."

"זאת היתה אמורה להיות הפתעה," הוא אמר והשיב על חיבוקה מלא ההתלהבות בחיבוק הרבה יותר מרוסן, לפני שהשיב את מבטו אל ריאנה והוסיף ללא שום חיוך, "עושה רושם שזה יום מלא הפתעות."

והיא חשבה לעצמה ביאוש לא מובן, עוד מישהו שלא רוצה אותי פה...

הגעתו של סיימון המתנשף סיפקה להם הסחת דעת רגעית, אבל חילופי הברכות לא הספיקו להסתיים, וכבר הופיעה מוירה סימור שחצתה את המדשאה לכיוונם, שלווה בשמלת כותנה כחולה, כשהיא משיבה רוח על פניה בכובע קש רחב שולים שאחזה בידה.

"סיימון יקירי," היא אמרה, "אמא שלך התקשרה לשאול איפה אתה. קארי, יקירתי, לכי בבקשה להתכונן לארוחת הערב." מבטה המבטל חלף על פני ריאנה. "ונערתי, אני בטוחה שדודתך תוכל למצוא לך משהו לעשות."

זה היה הדבר הראשון אי-פעם שגברת סימור אמרה לה ישירות, הבינה ריאנה. אמירה שהבהירה היטב את מעמדה הנחות. היא הפנתה את גבה לפולשת. משיגת הגבול, כמו שדיאז פנווארון כינה אותה זה עתה. זה היה כינוי שהתחיל אולי כבדיחה, אבל קיבל לפתע משמעות לגמרי אחרת.

התפקיד הראשי הראשון שלי, חשבה ריאנה במרירות, ותפקיד שירדוף אותי, ככל הנראה, מכל מיני סיבות עד יומי האחרון, ולא משנה לאן אלך ומה יקרה לי.

דיאז – דיאז פנווארון.

הוא היה שרשרת, היא אמרה לעצמה כעת, שרשרת שחיברה אותה אל העבר שלה, ואותה היא חייבת לנתק באופן סופי, עכשיו כשהוא כבר לגמרי מחוץ לחייה.

אני חייבת להתחיל לחשוב עליו כעל מישהו זר, היא חשבה כמעט בלהט. אני פשוט חייבת...

אבל מהרגע הראשון של הפגישה איתו, הוא הטביע את חותמו על תודעתה באופן חזק להפליא, וחייה של ריאנה עברו מהפך נוסף – ולא לטובה.

מאחר שהיא הורדה שוב בדרגה, באופן חד משמעי, למי שמותר לה להימצא בדירה שמעל לאורווה ובסביבתה הקרובה, היא שבה בחזרה למעמד של מי שאינה נחשבת, ואילו קארי נלקחה, למרות מחאותיה, והושקעה בשטף פתאומי של פעילויות בתוך הבית עצמו – מה שהרחיק אותה מהשגתה של ריאנה למשך כל שהותו של בעל הבית.

בעל הבית...

אפילו ממרחק, ריאנה יכלה אז לחוש שכל הבית איבד משהו מהאווירה הנרפית, הגובלת במלנכוליה, שהיתה לו, ונטען במין אנרגיה.

וזה היה אפילו לפני המוני המבקרים שמילאו את המקום במשך סופי השבוע, ירדו אל המפרץ כדי לשחות ולהשתזף, או שיחקו טניס על המגרש שזה עתה סומן על המדשאה שלצד הבית. שלא לדבר על ארוחות הערב המפוארות שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה, עם מוסיקה שנשפכה מהחלונות הפתוחים אל הלילות החמימים, בעוד הרקדנים יוצאים לרקוד על הטרסה.

כשדיאז פנווארון עומד בראש כל זה.

במקרים המעטים בהם ריאנה העזה לחרוג מתחום האורוות, היא יכלה להבחין בזה. היא יכלה לזהות את שליטתו בכל הסובב אותו, כאילו הוא מעולם לא עזב את המקום, כשקולו השליו וההחלטי, אותו היא זכרה יותר מדי טוב, מחלק הוראות ופקודות שכולם מיהרו למלא.

"ואני שואלת את עצמי: איך זה מוצא חן בעיני הגברת?" ריאנה שמעה את גברת וולינג, העוזרת שעבדה בחצי מישרה אומרת בצחוק לג'קי בסנט, הגנן, בעת ששניהם נהנו מהפסקת סיגריה בגינה.

"לא מוצא חן בעיניה במיוחד, אני מניח." גם ג'קי נראה משועשע. "אבל אין לה מה לדאוג, הוא יעזוב במהרה, וחייה יחזרו להיות קלים ונוחים."

אולי החיים של כולנו, חשבה ריאנה לעצמה, בהחניקה אנחה.

עלה בדעתה שדיאז בכלל לא היה כמו שהיא תיארה אותו לעצמה כשקארי רק סיפרה לה אודותיו.

קודם כל, היא חשבה שהוא יהיה הרבה יותר מבוגר. פיזית, היא גם חשבה שהוא יהיה הרבה יותר כבד. אבל הוא היה רזה ונייד, והיתה לו מין דינמיות שהיא יכלה לזהות, אפילו בגילה הצעיר.

"הוא מה שקוראים מגנט-בחורות," העיר בטינה סיימון, שגם הוא מצא את עצמו מחוץ למשחק במצב החדש שנוצר. ריאנה פגשה אותו יום אחד, כשדודתה שלחה אותה להביא משהו מהכפר, והיא נתקלה בו בצאתו מסניף הדואר. "גבוה, כהה וסופר-עשיר. ההורים שלי אומרים שכל אישה בקורנוול, שעוד לא מלאו לה שלושים, מנסה להניח עליו את ידה."

"טוב, לדעתי הוא ממש מגעיל," אמרה ריאנה בתיעוב, בהיזכרה איך העיניים הללו – הכסופות כמעט, מתחת למסך הריסים השחור שמעליהן – הקפיאו אותה במקומה.

היא נזכרה גם איך ראתה אותו בפינת הטרסה ערב אחד, בעת שהיא התגנבה כדי להקשיב למוסיקה. היא זכרה איך הבחינה בתנועה בתוך הצללים וזיהתה שזה הוא, מתגפף עם איזו נערה בלונדינית באופן שגרם לה להסמיק במבוכה, בנוסף לתחושות אחרות, שהיא התקשתה יותר להגדיר.

ואיך, בעת שהוא הסיט את שמלת בת לוויתו מעל כתפה, היא פנתה וחזרה בריצה אל התחום שלה, ולא העזה לצאת שוב באותו הלילה.

וכעת היא הוסיפה בהדגשה מחודשת, "ממש מחליא."

סיימון גיחך חלושות. "תמשיכי לחשוב ככה." הוא השתתק לרגע. "מתחשק לך לרדת לשפת הים לאיזו גלידה או קולה בקפה של רולו?"

היא נדה בראשה. "אני – אני חייבת לחזור הביתה." זה היה נכון רק באופן חלקי. היא לא רצתה להודות בעובדה ששלחו אותה ובידה רק סכום הכסף המדוייק כדי לקנות לדודתה את מה שהיה נחוץ לה, ואפילו לא פרוטה מעבר לכך.

"אני בטוח שיכולים לוותר עליך לעשר דקות," אמר סיימון בנימה הגיונית. "ואת צריכה משהו צונן לפני שתרכבי על האופניים שלך בחזרה לפנווארון, אחרת את תיצלי." הוא עשה הפסקה. "אני מזמין."

היא הסמיקה מרוב עונג. סיימון השקט, המדהים כל כך, ממש הציע להזמין אותה לגלידה. בדרך כלל הוא לא התיחס אליה במיוחד, כשקארי היתה בסביבה. שניהם היו חברים עוד הרבה לפני שריאנה הגיעה לשם, והיא תמיד השלימה עם זה ואמרה לעצמה שממש מגעיל מצידה לחוש אפילו שמץ של קינאה.

אבל עכשיו קארי תפוסה, ולה יש הזדמנות פז יחידה לבלות קצת זמן לבד עם סיימון, בלי שתצטרך להתחלק בו, היא חשבה לעצמה, ומיד נתקפה אשמה ובושה.

ואז היא ראתה את סיימון מחייך אליה, ולקחה נשימה קטנה ומאושרת. "אני לא יכולה להתעכב יותר מדי," היא סייגה את הסכמתה.

הוא קנה להם גלידות, והם התיישבו בשמש, על קיר נמל הדיג, ושוחחו תוך צפיה בסירות, על הכל ועל כלום. כעבור זמן מה, ריאנה אמרה בצער שעליה לזוז, וסיימון עזר לה לרדת מחומת האבנים הגסות.

"היי," הוא אמר, "זה היה נחמד מאוד. "אנחנו צריכים לעשות את זה שוב."

ובעת שהיא רכבה על אופניה בחזרה לפנווארון, לבה התרונן בקרבה. זאת היתה אולי רק חצי שעה, אבל בעיני ריאנה, אלו היו שלושים דקות זהובות וקסומות. רגע מכריע בחייה של ילדה בודדה, על סף גיל ההתבגרות. זה היה מסחרר ממש.

אבל ברור שלא די כדי להוות בסיס לחלומות לגבי העתיד.

אלא שאז עוד לא הבנתי את זה, היא חשבה בצער, וזמן רב מאוד היה צריך לחלוף לפני שיכולתי להבין שעד שאת בטוחה בחלום שלך ועד שאת מבינה שאת רוצה שהוא יתממש, הוא כבר יכול להיות הרחק מעבר להישג ידך.

היא התנערה מחלומותיה בהקיץ לשמע הכרוז שהכריז על הגעתה הצפויה של הרכבת המהירה לתחנה בה היא היתה צריכה לרדת.

ריאנה התרוממה, שלחה את ידה אל משקפי השמש שלה, אספה בחוסר רצון את מזוודתה ואת התיק עם השמלה שלה, כדי להתכונן לירידה מהרכבת.

את לא חייבת לעשות את זה, אמר לה קול פנימי בתוך ראשה. את יכולה להישאר לשבת פה, להאריך את הכרטיס שלך לנסיעה עד לפנזאנס, ומשם לתפוס את הרכבת הראשונה בחזרה ללונדון. אחר כך כבר תוכלי להמציא איזה תירוץ, אולי איזה וירוס של קיץ, שפעת, משהו...

קארי תתאכזב נורא אם לא תופיעי, אבל זאת תהיה בוודאי רק אכזבה קלה ביום בו יש לה סיבות רבות כל כך לשמחה.

ואם את לא יכולה לשאת את הרעיון של לונדון, את יכולה לגרור את עצמך לשדה התעופה הקרוב ביותר. הדרכון שלך נמצא בתיק שלך, ונוסף לכרטיס האשראי שלך, כך שאת יכולה לקנות לעצמך כרטיס טיסה לאיפה-שהוא, לא משנה לאן, ופשוט להירגע שם איזו תקופה.

ותפסיקי – תפסיקי לענות את עצמך בקשר לעבר. הרי אין שום דבר שאת יכולה לעשות בנידון – לפחות בלי להרוס לקארי את האושר שלה. וזה מעולם לא בא בכלל בחשבון.

אבל היא כבר נלכדה בזרם הקטן של האנשים שהחלו לעזוב את קרון הרכבת. הדלת נפתחה לפניה והיא יצאה אל אור השמש.

בחוץ היה חם, אבל ריאנה הרגישה איך השערות שעל עורה סומרות, כמו בתגובה למשב של קור.

היא נעצרה, כשכל חושיה דרוכים לפתע, ואז היא הבחינה בו.

הוא חיכה לה בחלק האחורי של הרציף, גבוה וכהה יותר מכל מי שהיה בקהל ההומה מסביב להם. צל באור השמש המסנוור. זעמו היה כמו אגרוף מורם. ממתין לה, כמו שהיה ברור לה משום מה שהוא יעשה. היא חשה בו במעמקי לבה – בעצמותיה ממש – אפילו בזמן שניסתה לשכנע את עצמה שהוא בכלל לא יהיה נוכח, שהוא יהיה במרחק של אלפי קילומטרים משם, ושאין לה שום סיבה לחשש.

ואז עיניהם נפגשו, ודיאז פנווארון החל לצעוד לכיוונה.